יש לזה פואנטה

הסיפור הראשון שלי

הסיפור הראשון שלי נכתב בגיל שבע־עשרה. באותו היום, אפילו לא ידעתי שאני עומד לכתוב אותו. למען האמת, גם לא רציתי לעשות זאת. הכתיבה נעשתה מתוך אילוץ חיצוני — הוכרחתי לכתוב.

התמקמתי לי בכיסא הפנוי היחיד שנותר. נערה זקופת קומה נכנסה לחדר, ומייד משכה את תשומת ליבי. היא הייתה בעלת ארשת פנים רצינית, ששיוותה לה מראה בוגר, אף כי שיערתי שרק שנה או שנתיים הפרידו בינינו.

את מחשבותיי קטעה קריאתה הנחרצת. "דממה! מייד מתחילים!" הדומיננטיות שלה הפתיעה אותי והעירה אותי מחלומותיי בהקיץ. הייתה זו שעת מבחן. מולי הייתה תמונה משונה, חפיסת דפים חלקים ועיפרון מחודד מדי.

"אפשר לקבל מחק?" שאלתי.

"לא. אסור להשתמש במחק במבחן הזה!" ענתה הנערה בטון החלטי. הנימה הסמכותית תאמה היטב את מראהּ הקשוח.

"אתם רשאים להתחיל," אמרה הבחורה כעבור רגעים ספורים.

"רגע, לכתוב סיפור? אני?" אמרתי לעצמי. מעולם לא כתבתי, לא שירים, לא סיפורים, ואפילו לא יומן אישי. הייתי אובד עצות. השעון תקתק, והתחלתי לשאול את עצמי איזה מקור השראה יוכל לשמש לי לעזר לצורך כתיבת הסיפור. הקירות היו נטולי כל קישוט, ורק סדקים נצפו בפינותיהם, מקשים עוד יותר על מציאת רעיון מקורי.

לפתע שמעתי קול נקישת חפץ עמום מכיוון הרצפה. הסתכלתי סביבי והבחנתי בעיפרון שנפל לצידי. הרמתי אותו בזריזות ונזכרתי שזמני הולך ואוזל. התחלתי לכתוב סיפור. סיפור פואנטה. כעבור חמש דקות, הדף היה מלא בשורות, וגם בלא מעט קווים חוצים, המבטלים את הכתוב. סיימתי את הכתיבה, הוספתי כותרת "על רחבת הריקודים", והרשיתי לעצמי לחייך.

תוך כדי שאני קורא לראשונה את הסיפור, כדי להעריך את טיבו, הגיחה לפתע הנערה הבוחנת והודיעה: "הזמן נגמר. נא לעבור אל התמונה הבאה!". היא חטפה ממני את הדף, פרי הביכורים שלי. אך לא היה פנאי למחשבות. המשכתי הלאה אל הסיפור הבא. ולעוד אחד. ועוד. כך, כעבור חצי שעה, נערמו על שולחנה של הנערה שבעה סיפורים פרי עטי. הייתי גאה על כך שהצלחתי לעמוד במשימה, בלי שהתכוננתי מראש. הצטערתי מעט שהזמן היה כה מועט ולא הספקתי לשפר, להוסיף, לגרוע או לפחות לקרוא כל סיפור פעם אחת, מתחילתו ועד סופו.

הסיפורים כה מצאו חן בעיניי, עד שכששבתי לביתי, אחרי יום מתיש ומלא בחינות מכל סוג שהוא, ויתרתי על ארוחת הערב. במקום זאת, הוצאתי מן המגירה מספר דפים ריקים והתחלתי לשחזר את הסיפורים. למען האמת, הדבר היה קשה יותר מאשר בפעם הראשונה מכיוון שהתמונות לא היו מולי, אך לבסוף נכתבו להם שבעת הסיפורים. הסיפור הראשון שלי, "על רחבת הריקודים", ושישה סיפורים נוספים.

הייתי אז בן שבע־עשרה, בדיוק כמו יתר הנערים שישבו עימי בחדר. את הסיפורים כתבנו כחלק מהבחינות הפסיכוטכניות ביום התייצבותנו ל"צו ראשון" בלשכת הגיוס בחיפה. מאוחר יותר התברר לי כי מטרת הבחינה כלל אינה לזהות כישרונות ספרותיים יוצאי דופן, אלא לאתר, בקרב החיילים לעתיד, מחשבות פליליות או אובדניות המתעוררות מתוך צפייה בתמונות מסוימות. מזל שלא ידעתי זאת אז. לולא אותו יום, הסיפור הראשון אולי לא היה נכתב מעולם, הלהט לכתיבה לא היה מתגלה, וספר זה לא היה יוצא אל הפועל. לכן, מודה אני על ההזדמנות שניתנה לי ועל אפקט הפרפר, שבזכות משק כנפיו אתם קוראים שורות אלו.

חלק א'

האנשים שבינינו

קו 45

עוד בטרם החלה עונת הקיץ, הטמפרטורות זינקו אל על ופיצלו את האנשים לשתי קבוצות: אנשי הפנים ואנשי החוץ. הקבוצה הראשונה כללה את אלו אשר לא העזו להוציא את ראשם מביתם אל מתחת לשמש. הם ישבו על הספה בסלון, נהנו מגלידת שוקו־וניל מהמקפיא, ומשבי מיזוג ציננו את גופם. מן החלון הם הביטו באימה בקבוצה השנייה — אנשי החוץ. אלו העמיסו על גביהם מזרנים, אבובים, כדורי ים, סירות גומי ושלל אביזרים צבעוניים, בדרכם אל חוף הים. כך, איש איש מצא את מקומו עד לימים קרירים יותר.

בין שתי הקבוצות חיבר קו אחד. לא היה זה קו ישר, אלא קו שבור, מסובך, עם פניות לימין ופניות לשמאל, ואפילו פרסה בכיכר. מדובר היה בקו 45, קו האוטובוס הידוע לשמצה, שהוביל ממרכז העיר אל חוף הים. בבוקר שכזה, היה האוטובוס עמוס במיוחד. למצוא כיסא פנוי היה בלתי אפשרי אפילו ביום רגיל, אך הפעם גם מקום בעמידה הפך למטרה שאפתנית.

"מתי יוצאים כבר?"

"למה האוטובוס עומד?"

צעקו הנוסעים המיוזעים בחוסר סבלנות, ממלאים עוד ועוד את המרווחים שבין המושבים כמו מים הממלאים בקבוק. רגע לפני שנסגרו הדלתות, הספיקו להיכנס גם נער בגופייה וכובע מצחייה, איש עם תיק עור ומשקפי ראייה, ואישה מבוגרת עם מקל הליכה.

"סוף־סוף!" שמחו הנוסעים כשהאוטובוס יצא לדרך. אך כהרגלם, תוך זמן קצר הם מצאו נושאים אחרים להתלונן עליהם: עומסי התנועה, יוקר המחיה, ומעל הכול — העובדה שהמזגן כלל לא מורגש בחום הזה.

"למה האוטובוס פנה ימינה ברמזור האחרון?" שאל הנער.

"איך בדרך כלל הוא נוסע?" תהה האיש.

"ישר! ככה זה הכי קצר להגיע לים." ענה הנער בביטחון. גופו השרירי השזוף העיד כי הוא נמנה על אנשי החוץ.

"אבל הקו הזה נוסע לגבעת הרקפות." ענה האיש במשקפיים, שניכר היה כי שייך לקבוצת אנשי הפנים.

"לא נכון, קו 45 זה קו ישיר לים. אני נוסעת פה כל הזמן." התערבה האישה, מורחת על עצמה קרם הגנה.

"האוטובוס הזה הוא קו 45?" שאל האיש.

"כן!" ענו האישה והנער יחד.

"לעזאזל! חשבתי שאני על קו 54!" קילל האיש, "ואני בכלל צריך לנסוע לגבעת הרקפות!"

"אז תחליף את הרקפות שלך בקצת חול, זה לא נורא..." צחק הנער.

"הינה יש לי קצת קרם הגנה, רוצה?" הציעה האישה, מושיטה בנדיבות שפופרת חומה.

הגבר לא הגיב, ובוודאי שלא צחק. במקום זה הביט מבוהל מהחלון על מסלול נסיעתו של האוטובוס, שאכן תיקן את מסלולו ונסע כעת לכיוון הים. לאחר מכן, הוציא בחיפזון מחברת משובצת מתוך תיק העור שלו, ומיהר לבצע מספר שיחות טלפון. הוא הסביר לצד השני כי לקח את הקו הלא נכון, אך הדבר התפתח לכדי ויכוח מתלהם.

"אדוני, תסתכל!" הצביעה האישה על ההוראה שהודבקה על החלון, והקריאה: "אין לשוחח בטלפון בקדמת האוטובוס!"

"זה דחוף, גברת! זה דחוף!" ביטל אותה האיש בתגובה נסערת והמשיך בשיחה הגועשת. היא הביטה בו במבט סקרן, אך הוא התעלם ממנה וניסה לרכז מבטו לעבר האספלט השחור. לבסוף, כשסיים את שיחת הטלפון, נפגשו שוב מבטיהם במראה.

"גברת, יש עלייך קרם הגנה שלא מרוח כהלכה. הינה, תסתכלי במראה פה..." אמר, והסיט את גופו מעט לטובת זווית ראייה עבורה.

"תודה לך." הודתה לו והעלימה את הפסים הלבנים.

"תגיד, מתי בפעם האחרונה היית בים?" שאלה האישה.

הוא שתק.

"נו?" התעקשה.

"למען האמת, זה היה לפני שנים..." אמר בקול חלוש, "אני מפחד."

"אתה מפחד מהים?!" נדהם הנער.

"שקט! שקט! מה אתה צועק?" הרגיע אותו האיש, מקווה בליבו כי יתר הנוסעים היו רועשים מדי, מכדי לשים לב להערה. "אני לא יודע לשחות." הודה, מתפתל. "אני מפחד מהמים, אז אני משתדל לא לנסוע לים. אין לי בכלל מה לעשות שם..."

"אבל ים זה כיף! איך אפשר לוותר על כזה דבר? ים זה הכול! זה גלישה... זה צלילה... זה כדור־מים עם החברים... זה..."

"זה לא בשבילי!" קבע האיש נחרצות.

"ומה תעשה עכשיו?" המשיך הנער להקשות, "אנחנו בין כה וכה נוסעים לים..."

האיש שוב שתק. בינתיים, הרדיו באוטובוס נדלק, היישר למחרוזת של הלהקות הצבאיות. בפזמון, "בוא אלינו לים..." האישה הצטרפה בזמרה קלה. קרני שמש שהתמקדו במראות האוטובוס, הוחזרו אל הנוסעים וקישטו את גופם בהחזרי אור מבהיקים. חלקם הסתנוורו ועצמו את עיניהם. האוטובוס המשיך בנסיעתו, עובר צומת, שניים, שלושה. פני האיש נראו מבולבלות יותר ויותר, וניכר שהוא אינו מכיר את האזור. כשכבר הרגיש לא בנוח בהרגשתו, שבר את השתיקה. "איפה אני בכלל?" שאל בחשש.

"תירגע, אנחנו בכיוון הנכון. עכשיו האוטובוס צריך להמשיך עוד קילומטר אל הגשר הישן, ומשם שמאלה, ואנחנו בים." ענתה האישה בנחמדות. האיש הנהן כמחוות תודה חסרת מילים. נהמת המנוע של האוטובוס העידה על כך שהמסלול כעת במגמת עלייה. הצורה הארכיטקטונית הבלתי־מזוהה שנחה לה בין רבי הקומות, קיבלה באופן הדרגתי את צורתו של גשר לכלי רכב שעבר היישר מעל מסילת הרכבת הכפולה. ממרומי הגשר נראה אופק כחלחל, ועליו רצועות דקות בצבע לבן.

"יש! מתקרבים לים!" צעק הנער בהתלהבות. צמרמורת עברה בגוף האיש, אך הוא ניסה להסתירהּ בשיעול מלאכותי. הדרך הפכה בהדרגה מכביש סלול לדרך עפר. האוטובוס החל להיטלטל ברעש, והנהג האט מעט את קצב הנסיעה. ריצ'רצ'ים נסגרים, בקבוקים מתכווצים וקולות חיכוך של מטקות העץ העידו על כך שהנוסעים מתכוננים ליציאה.

"איפה בכלל האוטובוס צריך לעצור?" שאל האיש, "אני לא רואה שיש כאן תחנה בכלל."

"בדרך כלל הנהג ממשיך קדימה עוד מאתיים מטרים אקסטרה, ממש עד לכניסה לחוף." ענה הנער, "מקווה שהוא יעשה את זה גם הפעם..."

חול דק כיסה את שפתי הכביש, והתעופף לאוויר עם חלוף האוטובוס. כעבור מאתיים מטרים בדיוק, האוטובוס עצר.

"נו, יש לך אומץ לרדת איתנו?" עקץ הנער.

"חוויה מובטחת, אתה תראה!" אמרה האישה בקול מפתה, מנופפת במקל ההליכה שלה.

"אני אבדוק את לוחות הזמנים..." הציץ שוב במחברת שלו. "ובכן, יש עוד זמן עד לקו חזור."

"אז?"

"אז אולי לא טעיתי בקו..." אמר האיש.

הנער והאישה הביטו בו באי־הבנה. האיש הניח את מחברתו חזרה בתיק העור, כיבה את הרדיו והסיר את משקפיו. "תראו, אני נהג אוטובוסים כבר עשרים שנה, ועד היום מעולם לא התבלבלתי בקו שלי. זה מוכרח להיות סימן מלמעלה... אולי זה סימן לנצח את הפחד?"

"אחריי!" קרא במפתיע ויצא ראשון מן האוטובוס אל החול החם. הוא התקדם אל קו המים בצעד בטוח, כשכל הנוסעים מאחוריו מריעים וצוהלים. את הקו המוכר לו, קו האוטובוס, החליף לטובת קו אחר, בלתי שגרתי — קו החוף. העקבות שהותיר על החול סימלו את המהפך שהתרחש: ניצחון אנשי החוץ על אנשי הפנים.

פריחה נצחית

העצים שבגני העיר שינו את צבעי העלים לכתומים ולאדומים, כמו מסמיקים מפני החורף הקרב. לאחר זמן מה, ויתרו לחלוטין על עלוותם ונותרו עירומים אל מול הרוח הקרירה. בעלי העסקים המשיכו למכור מרכולתם, מכסים ביריעות פלסטיק את הפריטים המוצגים מחוץ לחנות. רק שתי חנויות הפרחים שבעיר לא שינו את מנהגן, והציגו את שלל צבעי הקשת, כפיתוי לעוברי האורח.

בחנות הפרחים של איריס השתרך תור על יד הקופה. מאז ומעולם אהבה איריס לעצב, לקשט ובעיקר לשמח אנשים, ולכן עזבה יום אחד את עבודתה כעורכת דין והגשימה את חלום ילדותה — סידור פרחים. את החנות פתחה לפני מספר חודשים, ולא האמינה שתזכה להצלחה כה גדולה. כבר בשבוע הפתיחה, שמה של החנות עבר מפה לאוזן, והלקוחות נהרו אליה. מאז, איריס התמלאה בגאווה בעסק הפרטי שלה ובקופתה שהתמלאה גם כן. איריס דאגה לכל לקוח ליחס אישי והתמידה בכך בכל מצב. גם כעת, כשאחרון הלקוחות שבתור רטן מעט, פיזרה חיוכים לכל עבר והסבירה מהם שילובי הפרחים המתאימים ביותר עבור מתנה ליום נישואין, אגרטל נוי לסלון או ביקור חולים.

אך לא כולם נהנו מהצלחתה של איריס. יסמין, בעלת חנות הפרחים הוותיקה שבעיר, הייתה דור שלישי במשפחה בתחום גידול הצמחים. סבהּ היה חקלאי והחזיק במטעי פירות מחוץ לעיר. אביה עבד במחלקת הגינון העירונית, ובזכותו, כיכרות העיר פרחו כמעט בכל ימות השנה. מכיוון שגם הפרח אינו נופל רחוק מן העץ, גם יסמין, אשר התחנכה כבר מגיל צעיר על אהבת הטבע והצומח, עשתה את צעדיה בתחום. אך מיום פתיחת חנותה של איריס, הדברים לא התנהלו כלל כפי שהיה בעבר. לקוחותיה של יסמין התמעטו, וחנותה הפכה שוממת רוב ימות השבוע. לעיתים, כאשר היה נכנס לקוח חדש לחנות, הייתה יסמין נחפזת לעברו, ומייד מתאכזבת כשהיה שואל למיקומה של מסעדה קרובה או כשרק ביקש להשתמש בשירותים. וכך, מדי שבוע הייתה יסמין מביאה פרחים טריים וריחניים לחנות, ובסוף השבוע, כשהיו נובלים, הייתה נאלצת להשליך אותם לפח במורת רוח. המצב היווה עבור יסמין חידה של ממש — במה שונה חנות הפרחים שלה מחנות הפרחים של איריס?

יסמין לא הצליחה לחשוב על הסיבה לכך, ועלה בדעתה שאינה משקיעה מספיק בעבודתה. היא ניסתה מספר כיוונים חדשים. את שלט החנות החליפה בשלט בוהק וצבעוני יותר, על מנת למשוך תשומת לב מרבית. את החנות הייתה מטאטאת ושוטפת מספר פעמים ביום, כדי שהעלים שנשרו לא יגרעו מיופיו של המקום. את זמני הפתיחה הרחיבה גם לזמנים בלתי שגרתיים, עד שלעיתים היה זה העסק היחיד שהיה פתוח ברחוב.

באחד הימים, לקחה זר ורדים קוצני לידיה. היא שאפה עמוקות ממנו, וריח מתקתק ומשכר חושים הציף את מוחה. לפתע, היא נזכרה בבני משפחתה המומחים בתחום הצומח, ומיהרה לפנות אליהם לעצה. אך לצערה, כל שקיבלה היה מידע טכני: אמצעי השקיה שונים, שיטות להארכת חיי הפרחים ועוד. לא לזה הייתה זקוקה. וכך, כל ניסיונותיה להפריח את העסק עלו בתוהו. הרווחים הספיקו בקושי לכסות את ההוצאות, והיא כבר החלה לדמיין את אכזבת אביה, אם תפשוט את הרגל. "מה הסוד של איריס? אני חייבת לגלות מה הסוד שלה..." הייתה אומרת לעצמה שוב ושוב.

בעוד שאיריס פרחה, יסמין נבלה מיום ליום. בוקר אחד, יסמין נעמדה במרכז החנות והביטה מבעד לחלון הראווה. הרחוב היה הומה אדם, והדגיש את הריק שבחנות. יסמין הבינה כי אין מנוס מפני הדבר שממנו נמנעה עד כה — ביקור אצל מתחרתה הכה־מוצלחת, איריס. את העסק לא פתחה באותו בוקר. היא כבר לא חששה להפסיד לקוחות, שממילא לא הגיעו. היא התלבשה באופן מכובד, תוהה אם תסכים איריס לחשוף את סודה או שמא הדבר יישאר עבורה תעלומה לנצח. לאחר מכן, עשתה את דרכה אל המקום, שמבחינתה היה המסתורי ביותר עלי אדמות. מרבדים צבעוניים קיבלו את פניה ושלטים המבשרים על הנחות שונות הוצגו בחלון הראווה.

עם פתיחת הדלת, צלצל הפעמון, אך איריס שהייתה עסוקה בעזרה ללקוח אחר, לא ניגשה אל יסמין. יסמין הסתובבה בחנות וניסתה לגלות את סוד ההצלחה בעצמה. תחילה לא שמה לב להבדל כלשהו. כמה שוני כבר יכול להיות בין חנות פרחים אחת לאחרת? הפרחים היו אותם פרחים. ורדים אדומים, לבנים ו־ורודים שהתעטפו בעלי כותרת רכים; פרחי גרברה עדינים עם עלים ירוקים גדולים; חמניות בוהקות, שאור השמש ליטף את פניהן; חרציות כריזנטמה בעלות צבע עז ומראה שובב; וגם צבעונים בשלל צבעי הקשת, חלקם פתוחים וחלקם סגורים, כמו מתביישים מן העולם הגדול שלפניהם.

גם סידורי הזרים היו זהים. ניתן היה לבחור שילובי פרחים באופן אישי או ליהנות ממגוון קומבינציות מוכנות שהותאמו לפי צבע, מחיר או אורך חיי הפרחים. אפשר היה לבחור אגרטל מזכוכית, מפלסטיק או מקרמיקה, או פשוט להסתפק בנייר עטיפה צבעוני או שקוף. שתי החנויות היו דומות מאוד אחת לשנייה גם בפרטים הטכניים ואף המחירים היו דומים, כך שמדובר היה בתחרות הוגנת.

אך כעבור מספר דקות, יסמין שמה לב לדברים משונים. "מוזר, אין פה באוויר את הריח המתוק של הפרחים כמו שיש אצלי בחנות." מלמלה לעצמה. היא המשיכה לשוטט בחופשיות, כשעקביה טופפים על הרצפה הנקייה למשעי. "איך יכול להיות שהרצפה נקייה כל כך? אין עלים, אין גבעולים, אין סימני גיזום." השאלות החלו להצטבר. לפתע ראתה שושן צחור אשר הביט עליה מאחד הסלים. היא הביטה בו בחזרה, אך הוא נראה לה משונה. היו לו חמישה עלי כותרת בלבד, בעוד שלכל שושן תמיד היו שישה עלי כותרת. "איזה פרח משונה, לא ראיתי כזה מעולם." היא שלחה ידה לכיוון השושן, ובאותו רגע חשה על כתפה מגע יד קל.

"שלום לך, שמי איריס. איך אני יכולה לעזור לך?" יסמין הסתובבה, ועיניה פגשו לראשונה בעיניה של איריס. היא דמיינה אותה כאישה חמורת־סבר בעלת דיבור חד, כיאה לעורכי דין. אך במקום זאת, גילתה להפתעתה אישה חיננית למראה, בעלת טון דיבור רך וחיוך צנוע.

"היי איריס, אני... אני לא באמת קונה בחנות שלך." פלטה בטעות.

"אני יודעת. ראיתי באיזו מקצועיות את בוחנת את הפרחים. אני מנחשת שאת... יסמין?"

"נכון! מחמיא לי ששמעת עליי. היום כמעט כבר לא מכירים אותי. את יודעת, איריס, פעם, החנות שלי הייתה מצליחה כל כך..." נאנחה. "אך מאז שהגעת, אני מרגישה שנעלמתי ממרכז החיים. העסק שלי מת."

"אני מצטערת לשמוע. אולי אני יכולה לעזור לך במשהו?"

"האמת שיש משהו. רק אמרי לי דבר אחד... מה הסוד שלך? מדוע אצלך הכול פורח תמיד?"

איריס הביטה ביסמין ואז הגישה לה זר ורדים יפהפה. יסמין רצתה לקחת אותו בידיה, אך חששה. "אל תדאגי, אין פה קוצים." הרגיעה איריס, ויסמין קיבלה לזרועותיה את הזר.

"יקירתי, מה שמעולם לא היה חי — לעולם לא ימות." ענתה לבסוף.

התשובה הפתיעה את יסמין. היא לא הבינה את משמעותה. אומנם לא רצתה להצטייר כטיפשה, אך סקרנותה גברה על כל רגש אחר.

"סלחי לי, אך אינני מבינה אותך. למה כוונתך?"

"יסמין, תביני... פרחים זה עסק מייגע: העלים נופלים על הרצפה, המים מתאדים, הפרחים נובלים מהר — כל כך הרבה טרחה מיותרת. אבל כשיש לך קצת פלסטיק ונייר לא צריך להתאמץ. תראי איזה יופי... פריחה נצחית."

בליווי צלצול פעמון, זוג לקוחות נוסף נכנס לחנות. "ועכשיו סלחי לי, אני חייבת לחזור לעבוד." אמרה איריס והתרחקה ממנה.

יסמין החליטה כי מוטב לה לצאת מן החנות אל האוויר הפתוח. טיפות גשם החלו להרטיב את פניה, והיא נזכרה בגעגוע בקיץ. היא עצרה את הליכתה ולקחה שאיפה עמוקה מן הוורדים שבידיה. אך אותו הריח המתקתק ומשכר החושים לא היה שם.