אני ולודוויג הורגים את היטלר בלי סיבה - מתוך צינורות

״עוד נקניק?'' הציע לודוויג בנדיבות. ״תודה, אני כבר שבע.״ טפחתי על בטני. ״שבע,״ חזר לודוויג על המילה מוקסם, ״כל כך הרבה זמן לא שמעתי את המילה הזו.״ הוא הביט על נקניק הקבנוס שהיה מונח על השולחן החשוף בחיבה, כעל ידיד ותיק, שעזר לו לשחזר חוויית ילדות נעימה, ידו מחליקה על קליפת הנקניק בליטוף נוסטלגי. בחוץ נשמעו מפעם לפעם קולות פגזים, ומי שהצמיד את פניו לשמשת החלון יכול היה לראות את הכנסייה הצרפתית בוערת, את פנסי הרחוב מוטלים על המדרכה כזקיפים שנרדמו על משמרתם. לודוויג הרחיק את פניו מהשמשה, כתם שמנוני נותר בנקודה בה נגעה באפו. ״המלוכלכים הרוסים לא יפסיקו כל עוד תישאר בברלין אבן־על־אבן,״ סינן בזעם, מבטו נע על־פני החדר מחפש משהו אותו יוכל לנפץ, אבל לא היה שם דבר מעבר לשולחן, שני כסאות ושרידיו של נקניק.

המשך העלילה בספר המלא