הבזקים של תפיסה מדויקת

טיפות של אור

אור הירח נשען על התריס,

פותח סולם וקורא לי לצאת.

אני דורך על קרן של אור

ומתחיל לטפס.

לא משנֶה לה

היא שתקה, לא בכתה,

אפילו שמתה לה הילדה.

ישבה ליד חלון בתחנת משטרה, ישבה לה.

עישנה סיגריה ורק חיכתה שיבוא הבלש וייקח אותה.

תמיד היא מחכה שמישהו יקרא לה.

וזה לא משנֶה לה אם היא בחוץ או בפנים,

היא מזדקנת בין חומות של סורגים

והזמן לא נוגֵע.

מתחתיו שכבה קפואה,

עוצמת את העיניים, נושכת את השפה.

כשהוא גמר אז זה נגמר והראש שלה מוּטֶה הצידה.

אז היא קמה וחיבקה את הילדה שלה חזק

שהיא אף פעם לא תפחד,

כל כך חזק עד שהילדה לנשום הפסיקה.

היא לא מגיבה,

ורק עכשיו אני מבין את החיוך הזה שלה,

חיוך של צל, היא לא נותנת שיגעו בה.

משחקת עם בובה.

כשהיא בוכה, אז היא נזכרת,

כשהיא נזכרת היא בוכה.

כשהיא ישנה, אז היא חולמת שהילדה שלה איתה.

טיפות של אור זורמות בתוכי,

מסרבות להשאיר בי פינה חשוכה.

אני לא נאבק,

לובש צורה חדשה.

והשינוי כואב

אבל אותי היא מנקה.

טיפות של אור נוגעות,

מראות לי דרך חדשה.

הרבה מעצמי נהרס,

הרבה נולד מחדש

חלק הלך לאיבוד,

חלק נמצא.

האור הלבן מהפנט,

אני לא יכול לסרב

להתקרב אליךְ,

לתת לאור להתפשט.

זה הכול מִשְׂחָק

אלו הן ערבוֹת השממה, אלו הם חללי החול המבהיק,

את חללי המִדבר לשמש נקריב,

וכל מה שהוא ידע, שהיה הוא עצמו,

נשטף לו לאט, עוזב את גופו.

הוא לא הוביל אף אחד, לא פרץ ראשון.

תמיד סידר את הקסדה, תמיד נשאר מאחור.

וכשהראשון נפל, הוא הביט לאחור,

מתוך אינסטינקט הוא הבין שאי אפשר לחזור.

אדמה חמה, תרמילים ריקים.

הוא רצה להצליח בשביל אנשים אחרים.

הוא נורה בצוואר ומולו הבזיק אור,

הוא יורק את הדם שהוא מנסה לעצור.

"זה הכול משחק", וככה הוא מת.

מחשבה אחרונה של מי שכבר לא מפחד,

כי אלו הן ערבות השממה והוא חלל של החול המבהיק

עכשיו הוא שייך למִדְבָּר והשמש תביט.