בטון ואדמה

איתן סיפר לי על ילדים שרצים במדשאות בלתי נגמרות ועל קיץ בבריכה של הקיבוץ ועל איך שאסף, חבר שלו, כמעט הטביע אותו פעם אחת. צחקתי וניסיתי ללכוד כמה שיותר מילים. 
בעברית השבורה שלי, סיפרתי לו על ניו יורק, על המוניות ועל הבניינים הבלתי נגמרים. על החנויות הקטנות שהן קסם, חלונות ראווה של חלום. סיפרתי לו על הברים ואלכוהול, על הכסף ועל חנות קטנה של בדים.
"אני אוהב ללכת לאיבוד." אמר איתן וסיפר שהיה הולך עם האחים שלו אל היערות מסביב לקיבוץ, מטפסים על העצים וקוראים תיגר על ענף כזה או אחר. שעות בתוך המבוכים של השדות הבלתי נגמרים, החיטה, הכותנה. הר הכותנה שהיו קופצים לתוכו, לא מודאגים כלל מנחשים וסכנות אחרות שבדרך.
"לי היה בטון." אמרתי, מעידה על העיר שלי.