הפועלות

פרק ראשון:
חמש נשים וברל (1919)

א.

בחלוף יומיים לשהותה בבית האבן של הקבוצה בירושלים, מתאוששת חנה כצנלסון מהמסע הגדול ועומדת נחושה בשמלתה השחורה שהפכה לסחבה, שרווליה מופשלים מעל המרפקים, לקרצף סיר מפויח מתבשיל שעועית שהוקדח בו. בלי לחשוב פעמיים היא טובלת במים הקרים והמלוכלכים שתי ידיים שמתנוססות עליהן שריטות טריות לצד חבורות ישנות ופצעים שהגלידו. בקושי עצמה עין הלילה. עדיין לא הובאה בשבילה מיטה, כך שהיא נאלצת להתכרבל על הרצפה, עטופה בשמיכה על מצע דוקרני ממולא בקש.

חנה אינה מתלוננת כלל ועיקר, כל שכן אינה מתחרטת שהגיעה לכאן אף שהתנאים כה מחפירים עד שאין איך להתחמם ובקושי יש מה לאכול. היא מאותן בריות הנוטות לאידיאליזציה, ולכן היא מוצאת נקודות אור גם בתוך ים שחור משחור. למשל, אפשר להתנחם בכך שהקרה של חודש נובמבר מבריחה את הפשפשים. וחוץ מזה, נחוצים היו לה כמעט חמישה חודשים כדי להשלים את המעבר מהגליל ליהודה, ורק המחשבה על האיחוד הצפוי עם אחיה ברל הגנה עליה כחומה מפני ייאוש גובר והולך.

כחצי שנה לא התראו, ובמשך כל הזמן הזה חלמה רק על היום שבו יהיו שוב יחד. תחילה נקפו חודש ועוד חודש בזה אחר זה מאז שאחיה עזב את כנרת ועד שהתקבל בחצר מכתבו ובו הוא מציע לה להצטרף לקבוצה החקלאית שתגדל ירקות בירושלים. היא הייתה מוכנה לעזוב מייד למרות כל אזהרות המסע החמורות שהוטחו בה. ברל עצמו עזב את כנרת בגלל כל הצרות שהיו לו עם הבחורות, אבל על כך מוטב לא להרחיב.

הקיץ של שנת 1917 עמד גם כך בסימן של חירוף נפש. המלחמה הגדולה ניכרה בכל מקום. סכנה הייתה להלך בדרכים. גם עגלות בקושי יצאו כי החיילים התורכים גזלו כל מה שהצליחו לשים עליו יד. בנוסף לכך נאסר על יהודים לנסוע ברכבת התורכית מאז נחשף תא הריגול היהודי שמסר מידע מודיעיני לצבא הבריטי. מרגע החשיפה ואילך נחשבו כל היהודים באשר הם לאויבי השלטון העות'מאני וריחפה עליהם סכנת מאסר ואף איום בעינויים עד צאת הנשמה. ביישוב היהודי עוררו האהרנסונים ויתר חברי המחתרת המכונה ניל"י ("נצח ישראל לא ישקר" — איזו יומרה נוראה) זעם שאין כדוגמתו.

וכך, כאשר הגיע סוף סוף המכתב המיוחל מברל, לא הייתה שום דרך להגיע מכנרת לירושלים, ובכל זאת קפצה חנה על העגלה הראשונה שעשתה את דרכה מכנרת דרומה, לא לירושלים כי אם לרחובות. שם כבר נאלצה להעביר חודשיים־שלושה בבישול לקבוצת השומרים. בתפריט היו בעיקר דלועים. זה מה שגידלו האיכרים, וזה מה שהשומרים סחבו מהמקשה כאשר שכרם הולן. ובעוד חנה מתמחה בהכנת מנות דליקטס מהירק הפלאי הזה, כמו תבשיל־מרק ולביבות, המשיכו להגיע אליה הפתקים מברל. הוא זירז אותה להגיע אליו לירושלים, ואף ביקש שתביא עימה זרעי ירקות בעבור גן הירק שיבולו עתיד להימכר בשוק ולספק מענה לרעב השורר בעיר.

בפתקיו בישר לה ברל כי כבר שכר בית מגורים צנוע אצל בעל האדמה הערבי, ודיווח שגם חכירת האדמה לגידולים מתנהלת כסדרה. עליהם להספיק לשדד את הקרקע לפני הזריעה, ובירושלים, כך כתב, כבר מרגישים את סוף הקיץ. בקיצור מחכים רק לה ולנחמה, שמחכה מצידה בפתח תקווה. בפתק אחר סיפר ברל, כבדרך אגב, כי רחל כצנלסון, בת העיירה שלהם, כבר נמצאת איתם שם בבית, הצטרפה בספונטניות. הידיעה הזאת לא שימחה את חנה ואפילו עוררה בה צער והשתוממות. עד כמה שידעה — בעצם: עד כמה שכל העולם ידע — רחל אמורה הייתה לשהות כעת בווינה, לשם שמה פעמיה עוד באביב שעבר כדי להתאחד עם זלמן רובשוב. אז מה בדיוק היא עושה כעת בירושלים עם ברל?

בכנרת, בתחילת האביב, כאשר פשטה השמועה שרחל מתלבטת אם להישאר, חנה, שלמדה אצלה בשיעורי ערב עברית ותנ"ך, ראתה אותה עומדת בחוץ ומדברת עם גורדון הזקן. הייתה שעת לפנות ערב וחנה סיימה תורנות מטבח ויצאה לפנות את הזבל. היא מיהרה מאוד כי לא רצתה לאחר לשיעור היומי עם רחל ולכן רווח לה כשראתה את המורה עומדת ומסתודדת בפינת החצר. חנה נשאה בידיה תיבה מלאה פסולת אל בור תחמיץ. הם לא הבחינו בה, רחל וגורדון, כי היו שקועים בשיחתם והדמדומים אפפו אותם מכל עבר.

חנה הסתתרה מאחורי הפרה והגיעו לאוזנה רק שברי משפטים — של גורדון בעיקר, כי אצלו הקול רועם ואילו רחל מדברת בשקט. נו, גורדון כמו גורדון, עודד את רחל לעשות את המעשה הנכון ולשכוח מברל. הלא גם ככה הסתבך כהוגן עם השתיים, אמר בצער. ואת, רחל, צאי לדרכך, לכי לך אחרי מי שיממש את רצונך העז בבית ומשפחה. כך נאמר פחות או יותר, עד כמה שהשיגה שמיעתה של חנה. כעבור כמה דקות נפרדה רחל מגורדון ומיהרה אל חדר האוכל וחנה עקבה אחריה ממרחק. לשיעור הערב כבר התקשתה להקשיב. מחשבותיה נדדו אל ברל שדעתו הולכת ונטרפת. לא נעלם מעיניה כי רחל מושלת היטב ברגשותיה, כמו תמיד.

ב.

רק מתוך תקווה להשיג רשיון נסיעה ברכבת לירושלים התגלגלה חנה לבסוף לפתח תקווה. כאשר גונבה השמועה לברל שהיא במושבה, דרש ממנה שתיגש לנחמה בעין גנים. את נחמה חנה בקושי הכירה, הרי הן לא מאותה העיירה. מה גם שבעיקרון, את המעריצות של אחיה לא חיבבה, תהיה אשר תהיה העיירה ממנה באו. כמובן, יש יוצאת מהכלל אחת והיא שרה שמוקלר, בת העיירה שלהם, בוברויסק, שאותה חנה אוהבת. חנה כרוכה אחרי שרה מאז שהייתה ילדונת. שרה מבוגרת ממנה בתשע שנים, והיא היחידה מכל החניכות של ברל שהתייחסה יפה אליה, הקטנה, כבר אז, כשצמאונה לתשומת לב לא ידע רוויה. לא רק שלא התעלמה מהאחות הקטנה ככל היתר, גם לא ניסתה — מה שהיה גרוע אף יותר — למצוא דרכה מסילות לליבו של אחיה.

שרה נהגה ללוות את חנה מהבית לבית הספר ובחזרה. היא אף דאגה לקליטתה המוצלחת, הקשיבה לה באמת ועודדה את רוחה, ובכלל נהגה בה כאחות גדולה ומסורה. תחת חסותה חנה חשה אז כנבחרת. אין יפה ומלבבת משרה, כך חושבת חנה עד היום, ומתרפקת על זכר חברתה הטובה, במיוחד כעת, בשעה שהיא לשה בצק ללחם. אצבעותיה חזקות וזריזות. היא קופצת ומועכת, משקעת את אגרופיה, תפוסת געגועים לשרה, לטוב ליבה, למתיקותה, לכנותה המוחלטת. אין בשרה דבר שחנה אינה מחבבת. הלא אפילו את מיטתה חלקה איתה שרה לפני שנה, כאשר למגינת ליבן נשלחו שתיהן מכנרת לעבוד בדגניה. איזו גאווה התעוררה אז בליבה של חנה כאשר הצטרפה לשרה כפועלת שוות זכויות, וזכתה לחלוק איתה מיטה משותפת. מעוצם הכרת הטובה אפילו לא תהתה מדוע לא זכתה לקבל מיטה משלה.

שוין. ממילא האנשים בדגניה הנחילו לשתיהן אכזבה מרה, כמה קשים וקרים היו. וכמה היא שמחה להסתלק משם ולשוב לכנרת. חנה אוהבת את המלאכה הכרוכה בלישת הלחם, אף על פי שפה בארץ ישראל היא מייגעת ונטולת עדנה ואינה דומה כלל ללישת החלות בבית אמא, הזכורה לה כחוויה מענגת ברכותה ומתיקותה. אבל היא כבר למדה להשתלט על הכמויות. העבודה, כל עבודה הכרוכה במאמץ של הגוף, תמיד גורמת לה שמחה, כל עוד היא חשה עצמה בריאה וחזקה. אפשר לומר עליה שיש לה מצבי רוח ולא תמיד היא חביבה ומסבירה פנים, אך גם בכנרת וגם בדגניה הלך שמה לפניה — כולם ידעו שאחותו של ברל אוהבת לעבוד ואינה נרתעת מעבודה קשה.

לא שזה עזר לה בדגניה. שם הטילו עליה בעיקר את העבודה השנואה עליה — לא לישת לחם ולא עידור הערוגות ואפילו לא כביסה. לא. היא נשלחה לסדר את חדרי החברים, לקרצף רצפות, לנגב אבק וכיוצא בזה. עבודה משעממת שנעשית ביחידות ואין עם מי לפטפט. בחדרים היו לפעמים מונחים ספרים ולפעמים כלי נשק. בדרך כלל מתעניינת חנה יותר בספרים, נאמר של יוסף חיים ברנר או חיים נחמן ביאליק. אבל בדגניה, באותה תקופה קשה, מצאה עצמה מלטפת פה ושם קנה קר כהוגן של רובה או אקדוח ואומרת לעצמה: אולי תפסיקי להסס, מספיק עם הספקות! ירייה אחת תגאל אותך מייסורייך! בשביל מה לך להמשיך לחיות ככה? חיים רעים, כל כך מרים, הלא זה כל מה שמצפה לך — חיים של בדידות.

כך הייתה עומדת חנה יחידה ואומללה בחדר וכלי הנשק חבוק בזרועותיה, הקנה מכוון לרקה, האצבע כבר ממששת את ההדק. אך היד עודנה מפקפקת. והמוח אומר שתכף יבואו החברים למנוחת צהריים והיא עוד לא סידרה וניקתה אפילו שליש מהמכסה היומית. היד הסוררת, המופקרת, הייתה משיבה את האקדח למקום שבו היה מונח לפני שנשלף, מתחת לכר בדרך כלל. מרוב שהשתהתה בהרהורי חיים־או־מוות כבר לא נותר בידה פנאי להציץ בכתביו של אי מי מגדולי הדור. חיש לעבודה, הייתה אומרת לעצמה, בטלנית נרפית שכמותך.

מפה לשם חלפו עליה בדגניה חמישה שבועות של ייסורים. אבל בלילות התרפקה חנה על גופה הדשן והחם של שרה, שרה שמוקלר האהובה, וזו הייתה מלטפת את מצחה ונושקת אותו ומתרה בו, במצח הזה הגבוה והנאה, שלא ישמש אכסניה למחשבות איומות כאלה. מה פתאום להרוג את עצמך, זיסלה? את צעירה ונחמודת כל כך, חכי קצת, הכל עוד לפניך, חכי עוד קצת, בקרוב תפרשי כנפיים. חבוקות היו נרדמות. אח, לו רק הייתה פה שרה. אבל שרה בכנרת. וברל — רחק מכנרת רק כדי לרחוק משרה. וברל אף ביקש אותה בפתק במפורש: הביאי איתך מעין גנים את נחמה. בין מילותיו היא קראה מסר ברור: הביאי את נחמה, אך אל נא תספרי לאיש או אישה דבר על מה שאני מספר לך.

ג.

מה שבכל זאת היה טוב בה, בנחמה, זה שאפשר היה לגנוב איתה סוסים. חנה לנה אצלה שני לילות ונחמה כבר שיכנעה בלהט את שתיהן שיש מוצא. עד מהרה הבינה חנה שהצדק עימה, ואין שום סיבה שלא תתגנבנה שתיהן יחד לרכבת בתחנת ראס אל־עין.

למחרת הלכו בשולי הדרך לתחנה, עשו את כל הדרך ברגל, בשעות האור, נושאות עימן סלסלות ממולאות עגבניות, בצלים וחצילים. בסמוך לתחנה התיישבו על האדמה כשתי רוכלות המבקשות רק דבר אחד — להיפטר מהסחורה. מפה לשם הרוויחו כמה בשליקים והסלים כמעט התרוקנו. עם רדת ערב מיהרו להתחבא בקפל קרקע עד שהרכבת קרבה. יד ביד רצו, דילגו, רגליהן קלילות, שערן מתבדר, ואז זינקו יחד זינוק מרהיב ממש אל תוך הקרון הלפני אחרון. איש לא הבחין בהן. הן נשמו לרווחה — צלחה המזימה בידן. את הלילה בילו צמודות זו אל זו, חסרות תנועה, דבוקות לחלון של פרוזדור בין שני קרונות.

הרכבת הייתה מלאה עד אפס מקום בחיילים תורכים שהיו שקועים בשנתם ושכבו מוטלים פרקדן, נערים רכים שחובקים את כלי נשקם. מרוב עייפות ושינה כלל לא השגיחו בהן. צבא של ישנים, כך תיכננה חנה לספר לברל, צבא שקט, נכנע, לא מתמרד, המובל בשנתו לחזית, הירהרה בעודה נצמדת ככל יכולתה לחלון, עיניה נשואות מעלה אל הכוכבים שנראו רק בקושי בעד לזכוכית המאובקת. עשן סיגריות מילא את המסדרון. רגליה כאבו מן העמידה הממושכת והיא כמעט קרסה, נאחזת בנחמה ובמחשבה המנחמת כיצד תספר לברל על התלאות הללו שתוקפות אותה בזו אחר זו והיא עומדת בכולן בגבורה.

ד.

בלילה הראשון אצל ברל בירושלים, כאשר גוללה באוזניו את עלילת המסע, שולפת אותה טיפין טיפין כמו צידה שנשמרה לרגע הולם, הינהן אחיה בקורת רוח ואף שיבח את אחותו הצעירה על דבקותה במשימה. הוא אף דחק בה להשלים את הסיפור — איך לפנות בוקר האטה הרכבת לקראת עצירה בתחנת ואדי צראר ושתיהן קפצו ממנה, וכיצד בתחנה נמצא להן סיוע בדמות בחור צעיר, מהנדס יהודי שעבד בצבא התורכי, שסידר שיעלו על קרון פתוח של רכבת העולה ירושלימה. הפעם היו החברים למסע חיילים גרמנים והם חשו בנוכחותן של חנה ונחמה ועוד איך. והיה אפילו אחד — לחייה של חנה העלו סומק והיא בירכה על העלטה — לא חייל פשוט אלא קצין, בעל פרצוף נאה למדי, האף נשרי, עצמות הלחיים גבוהות, האוזניים בולטות, פריזורה של קש זהוב, שהסמיק ממש כאשר הפציר בה: עלמתי, האוכל לעזור לך לשרוך את סנדלייך? עוד רגע והיה כורע ברך לפניה. בנקודה זו עצרה חנה בפתאומיות, משום שהבינה שהסיפור סוחף אותה רחוק מדי. היא מייד הבחינה שברל אינו מצטחק עימה. את הגוי הוא מתעב באשר הוא. חנה צחקה אפוא לבדה מן המבוכה אך גם בגלל שהמחזה ההוא עדיין שיעשע אותה וחימם את ליבה, בעיקר כאשר העלתה במחשבתה את סנדליה הקרועים והבלויים אשר אליהם ביקש הקצין לשלוח את ידיו. לו ראתה אמא את כפות הרגליים המטונפות הנתונות בתוך הסנדלים הנחשקים, כה הייתה נחרדת לראותן! א גרויסע מציאה, עלמתי.

ה.

בתחנה בירושלים הן לא הספיקו לדאוג אפילו רגע. אך ירדו מהרכבת, כשהחיילים מסייעים בידיהן באבירות ואף מכבדים אותן בדברי מתיקה, וכבר נעמד לידן יהודי קטן קומה, בעל פאות ארוכות, ששמח להרוויח כמה פרוטות. הלה הוליך אותן דרך סמטאות אל הבית הערבי. בזיכרונה עוד תתרפק חנה שנים רבות על הרגע הזה שבו דלת הבית הקטן הסמוך לקברו של כלבא שׂבוע נפתחה לפניה ואחיה, ברל, בכבודו ובעצמו, המתין לה על הסף. בפניו המאירות קיבל את פניהן, כה מאושר היה על בואן. רגליה כשלו לפתע בראותה אותו, והיא נפלה אל בין זרועותיו ולא ידעה את נפשה מרוב אושר והתרגשות. הנה כי כן, מילמלה, המסע הארוך לא היה לשווא.

גם רחל הייתה בבית וגם היא הייתה נרגשת בעליל, בירכה בחמימות רבה את נחמה ולחנה אמרה בחביבות מרוחקת ברוכה הבאה, תלמידתי. ברל לא הפסיק לדבר בעוד רחל אינה גורעת ממנה עין ואילו חנה העבירה את מבטה מרחל לברל ובחזרה. לא היה אפשר שלא להשגיח — איזו רכות חדשה נסוכה הייתה על פניה של רחל. ומשהו נרגע גם אצל ברל. יחד נתנו בולטין על המצב, בשני קולות: רחל לא נכנסה לדבריו אלא רק השלימה אותם, ואילו הוא, ברל, פינה לה שוב ושוב ברצון רב את זכות הדיבור ואף ליווה את דבריה בתנועת הנהון נמרצת. חנה ונחמה למדו מפיהם שהקבוצה כבר קיבלה לרשותה שטח של שנים־עשר דונם המשתרעים בין הנחלה הזאת של קברי המלכים ועד לשער שכם, וכבר הוקמו בו עשר משתלות. מים מעלים מבור בחצר השופט היהודי הדר ברחוב יפו. בקרוב תגיע העת לזרוע אפונים, בצלים וצנוניות.

לאחר קבלת הפנים רחל לקחה את השתיים לחצר להראות להן את האינוונטר של כלי העבודה ואת פינת השירותים והרחצה המוסתרת מעבר לטרסה גבוהה. בעיקר התפעלו השלוש משתי מריצות שנרכשו, באחת כבר מובילים זבל מסמטאות ירושלים אל המשתלות, ובאחרת יובילו בקרוב את היבול למכור אותו בשכונת מאה שערים. ובינתיים בדרכן מהחצר אל הבית, רחל — בניגוד לברל, ייאמר לשבחה — התעכבה בהרחבה גם על הקשיים היומיומיים, על המרחק הניכר בין הבית למשתלות, עיניכן הרואות, ועל מיעוט כלי העבודה, ועל המחסור במים שמקשה על החיים מאוד. אין ברירה, את זה לא ניתן לעקוף, ישנו צורך לשכור ערבי שיחרוש את אדמותינו, קבעה רחל, ועם איברהים שלנו יש לא מעט בעיות.

כשהזכירה את איברהים גם ברל נאנח, וסיפר כי נאלץ יותר מפעם אחת ללכת אליו כדי לשכנע אותו לנהוג עימם בהגינות. רחל, שעקבה אחר מבטה של חנה המתרומם אל תקרה מתפוררת ושב ויורד לרצפות שבורות, העירה בלגלוג דק: הייתן צריכות לראות את המקום לפני שבאתי, אי־נקי וריק מכל, ועיוותה את פניה כדי להדגיש את הגועל שנדרש ממנה לבלוע על מנת להתקין אותו למגורים, ואז כיבדה במבט של קורת רוח קירות סדוקים ורהיטים שבורים למחצה.

ברל כדרכו לא הבחין במתח הסמוי הנקרש בין הבנות. הוא אמר בצער כי רבים אשר הבטיחו להצטרף לעבודה כבר הודיעו שלא יגיעו. אך היו בפיו גם בשורות טובות. הוא עומד לחכור כמה חצרות שבהן יש בור מים, יהיה במה להשקות את הגידולים הבאים. בקרוב יהיו שתילים של כרובית ועגבניות.

ו.

אחרי שאכלו כמה דבלים ושתו מים חמים ברל הראה לאחותו את חדרו הקטן שעמדו בו צפופים שולחן רעוע ודרגש שינה עשוי משני פחים וקרש. אחר הוביל אותה בחגיגיות אל החדר הגדול יותר שנמסר לרשות הבנות, שם עמדו בצפיפות שלוש מיטות שנוצרו מתיבות. ובעוד הן ניצבות שלושתן יחד עם ברל על המפתן, וחנה משוועת בחשאי לישון עם ברל בחדרו ולו רק לילה אחד, נכנסה אל הבית דבורה. חזרה מהשוק עם מצרכים. גם היא חברה מעיירתם, שלה ושל ברל וגם של רחל. היא קרובה יותר בגילה לאחותם סטסיה, הצעירה מברל ומבוגרת בשנה מחנה בת הזקונים. הגילוי שדבורה חברה בקבוצה מעורר בחנה התרגשות, ומתברר לה מייד שהיא חדשה שם, בקושי שבוע, ברל אפילו לא הספיק לדווח על בואה. דבורה היא לא רק הפתעה גמורה לחנה, שלא פיללה לראותה כאן, אלא הפתעה משמחת. בחוש השישי המפותח אצלה כהוגן מנחשת חנה שתוכל לכרות עם דבורה ברית כי כבר ברור לה שנחמה לא תצלח לכך. בקושי הגיעו לכאן וכבר היא מבטלת עצמה בפני רחל. היא הציעה לוותר על המיטה ולישון על הרצפה, אך רחל שללה זאת מייד וקבעה בפסקנות: חנה תחכה בינתים למיטה משלה, היא כבר רגילה עוד מדגניה.

לדבורה מעמד מיוחד בקבוצה המתגבשת שכן היא היחידה ששומעת ומדברת ערבית. רחל, שמבוגרת מכל האחרות בעשור, אינה יכולה להפגין כלפי דבורה את רגש העליונות שהיא מפנה לכל שאר הנשים בקבוצה. גמלה בליבה של חנה ההחלטה לא לתת לרחל כצנלסון את התענוג להתנשא עליה, ולכן היא מסכימה איתה מייד. לה אין צורך דחוף במיטה, העיקר שברל איתה. נחמה ודבורה כבר ניגשות להבעיר אש בכירה בחוץ, אך רחל אינה מניחה לברל לשהות עם אחותו ביחידות. בקרוב, כך מבטיח ברל לחנה העגמומית משהו, תצטרף אליהם גם סטסיה אחותם. הבשורה אכן מעודדת את חנה במקצת. אם דבורה כאן וסטסיה תצטרף, המצב אולי אינו גרוע כפי שנראה בתחילה. הן עתידות להיות חמש בנות וברל אחד.

ז.

פה לא נריב בעד כוס חלב, מבטיח ברל לחנה על מנת לעודד את רוחה. הוא מכוון לימים הנוראים בכנרת, כאשר חנה ננזפה על כך שנתנה לילדה תימנייה מסכנה אחת מהחלב הקדוש ששמור אך ורק לפועלים. התימנייה באה להתחנן בשביל התינוק מזה הרעב שלה. התימנים היושבים סמוך לכנרת מרודים מאין כמותם ולא היה לחנה לב לסרב לתימנייה, נערה שבקושי מלאו לה שלוש־עשרה שנים. באסיפת החברים, כאשר חנה קיבלה על הראש בגין תקרית החלב, רק צדיק אחד עמד לצידה, אבל איזה אחד — אהרון שֶׁר, לא פחות. מצידו היה לו אינטרס, כי הוא רתח על כך שלא קוימו הבטחות אברהם הרצפלד לדאוג לתימנים לאספקת מים לשתייה, ובשל כך — כי הרי אין בכלל אפשרות לא להתחלק — המאגר של כנרת התרוקן. התקרית דיכדכה מאוד את חנה, שלא הבינה כיצד יכולה הייתה לנהוג אחרת משנהגה, וברל כמדומה הבין לליבה.

ח.

מדיבורו המלא עזוז בארוחת הערב, שבה מוגשת דייסת שעורים דלילה, חנה רואה היטב — שינוי גדול לטובה חל בו בברל בירושלים. הוא מצוי במצב רוח משופר. ברור וגלוי שיש לזה קשר לרחל. חנה מבינה שעליה להשתדל לא להעכיר את רוחו. ובכן, שיהיה. חנה אינה מתכוונת לעורר פה כלפיה צקצוקי לשון. נהיה ממש משפחה קטנה, עם ברל בתפקיד אבא ורחל בתפקיד אמא, וכל היתר אחיות לצרה, אשר נידונו למאבק סיזיפי להוכיח את עצמן בעיני הגדולים.

ט.

היום ה-9 בנובמבר. עוד מעט תחתום פה שבוע ראשון. לפני צאתו ברל מבקש שתסור לדואר לשלוח בעבורו איגרת לשרה בכנרת. מעטפה אין ברשותו והיא שולפת בישליק ומכריזה כי תקנה אחת בעבורו. אלא שבהיותה, ככלות הכל, אשת סודו, היא אינה מתאפקת ובדרך פורקת מעליה חציצה ומציצה: למגינת ליבה היא קוראת את ברל כותב כך: טוב שרחל באה במקרה. עניין הנסיעה שלה מתעכב כנראה מפני המצב הכללי, ולפי שעה היא יודעת להשתתף ולשאת בעול הדבר, אם כי היא מלאה פחדים וחששות, אבל היא מבינה, לפחות בהכרה, את טיב הדבר ועזרתה רבה מאוד.

חנה נרעשת למקרא המכתב של ברל לשרה. הוא מנסה לשכך חרדה וקנאה מוצדקות של שרה שצצו כאשר נודע לה שרחל נמצאת עם ברל. ומה עוד מתברר לאחות הקטנה מקריאת הפתק הזה של האח ברל? שהוא נשאר תמים עד כדי אבסורד ממש. חנה לא קונה את הלוקש הזה שרחל איחרה במקרה את האונייה שעמדה לקחת אותה לאירופה, אל זלמן אהובה משכבר הימים. אכן, רצה הגורל וזו הייתה האונייה האחרונה שיהודים החפצים לעזוב את פלשתינה הורשו לעלות על סיפונה, אבל מי שבאמת ובתמים רוצה לנסוע אינה מחמיצה את האונייה האחרונה.

אמת, נכון הדבר, הבגידה הגדולה של חבורת ניל"י הביאה לידי כך שכל הגבולות נסגרו בפני יהודים, כי התורכים חושדים בכל יהודי, אך אילו רחל חפצה באמת להתאחד עם זלמן שלה לא הייתה נוהגת בפיזור נפש כזה, וכבר הייתה מוצאת דרך לגנוב את הגבול למצרים. את כל זאת ועוד חנה יכולה לקבוע בוודאות, אך כמובן שאינה אומרת זאת בקול למי מהבנות, ואפילו ביומנה האישי אינה מרהיבה עוז לכתוב את הדבר, והוא שרחל פשוט אינה יכולה להתגבר על משיכתה לברל, שהרי היא מאוהבת בו כבר שנים, ומעל הראש.

המשך בספר המלא