כוונה - מתוך אוטוקורקט

עשרים שנה התפלל יחיאל־נחמן לאלוהיו. עשרים שנים תמימות שבהן לא עבר יום בלי שהתפלל לזיווג, לפרנסה, לבריאות, לשלום על ישראל, ושום דבר לא קרה. יחיאל־נחמן נותר רווק אסתמטי עני, ושום שמץ של שלום לא נראה באופק. זה לא עצר אותו מלהמשיך להתפלל, בכל יום, שלוש פעמים ביום, שחרית, מנחה וערבית, בלי להחסיר תפילה אפילו פעם אחת.
עמוק בלבו השלים יחיאל־נחמן עם כך שתפילותיו לא נענות. שהרי תפילה היא כמיהה טהורה לחמלה ולצדק, והחיים הם חיים: אכזריים, מייאשים ומעליבים; אך טבעי ששני עולמות שונים כל כך לא ייפגשו לעולם. אך בבוקרו של שמיני עצרת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, חג שמחת תורה, משהו ביחיאל־נחמן נשבר. באותו יום חג נטבחו רבים מבני עמו ואחרים נחטפו מבתיהם עם שחר ונלקחו לעיר אויב.