הטנקיסטים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הטנקיסטים
4.7 כוכבים (36 דירוגים)

עוד על הספר

רונן איציק

רונן איציק (נולד ב-2 בספטמבר 1970) הוא סופר, איש מחקר, ומרצה בתחום ביטחון לאומי - צבא, חברה וחינוך. בעברו שירת כקצין צה"ל בסדיר ובמילואים בדרגת אלוף-משנה. שימש מפקד חטיבת הראל. בסמוך לסיום מבצע ״חומת מגן״ קיבל את הפיקוד על גדוד 77 בחטיבה 7 ובמלחמת לבנון השנייה שימש סגן מפקד החטיבה. לאחר מכן שימש קצין אג"ם בעוצבת אדום. בשנים 2008 עד 2012 פיקד על חטיבת הראל, חטיבת שריון במילואים. בתקופתו זכתה החטיבה בפרס הרמטכ"ל ליחידות מילואים, וכן בפרס ראש אט"ל. 

במהלך שנת 2017 יצא לאור ספרו "האדם שבטנק". בשנת 2019 יצאו לאור שני ספריו - "Behind The Armor" שהוא תרגום "האדם שבטנק" לשפה האנגלית, וכן "פרישה - מעבר הכרחי". בהמשך, בשנת 2020, הוציא לאור ביחד עם אמנון אשל-אסולין את הספר "כיוון ברור". באפריל 2023 יצא ספרו "פרישה - דרך חדשה".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/tv9st5dp

אביעד חיון

רב-סרן (במיל') אביעד חיון, בוגר הפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה, בעל תואר שני בביטחון לאומי מטעם אוניברסיטת חיפה, איש חינוך לשעבר וכיום עוסק בתפקידים ביטחוניים.

מ"מ בחזית - כרוניקה של מלחמה הוא ספר הביכורים שלו.

רונן דוד

רונן דוד, בוגר מכללת "צור" בהנדסת מכונות, בעל תואר שני במנהל עסקים,יליד יוני 1970, נשוי ואב לשתי בנות. סופר, עובד בתעשיית המתכת ונכה צה"ל. כסופר – בעל רקע אישי וכותב ספרים בתחום הנכות הפיזית, בריאות הנפש והתמודדות עם משברים. מביא לספריו מנסיונו הרב בתחום.

תקציר

האדם שבטנק-

עידן המלחמה בטרור, שהחל בסוף שנות ה-70, שינה באופן דרמטי את מאפייני השירות הצבאי. גם החברה הישראלית חוותה שינוי משמעותי, בעמדות ובערכים.
הנוער שמתגייס כיום לצה"ל הוא בררן ומחפש לשרת ביחידות "ממותגות" (סיירות למיניהן ויחידות מובחרות אחרות). בהתאם לכך נפגעה המוטיבציה לשרת ביחידות "קונבנציונליות", כדוגמת חיל-השריון.
עם זאת, השירות המשמעותי והמשפיע ביותר מתבצע דווקא באותן יחידות משוריינות, הנושאות את עיקר נטל הביטחון השוטף ומובילות את התמרון היבשתי במלחמה.
המשרתים בשריון, "השריונרים", מאז מלחמת יום הכיפורים לא סיפרו את סיפורם. בהקשר זה, הספר "האדם שבטנק" ממלא פער חשוב, הוא מציג את הווית השירות בחיל-השריון בעידן שבו המלחמות אחרות משהכרנו, והחברה הישראלית הפכה לבררנית.
 
אל"מ איציק רונן צמח בחיל-השריון, שימש מפקד גדוד 77 בחטיבה 7, פיקד על חטיבת הראל ועל חטיבת שריון במילואים. בתקופתו זכתה החטיבה בפרס הרמטכ"ל על איכות הביצועים. 
כיום עוסק רונן במגוון תפקידים בתחום החינוך ומשלים עבודת דוקטורט בנושא השפעת השירות הצבאי הסדיר על בני הנוער המשרתים.
 
טנק הנכים-

ארבעה נכים מסתננים לבסיס צה"ל ברמת הגולן וגונבים טנק.

זה לא מצחיק. אשר, נהג הטנק, השאיר את יד ימינו בלבנון כשהטנק שלו עלה על מטען. אחיעד, הטען-קשר, קיבל טיל נ"ט בחומת מגן ושילם במאור עיניו ובקצת פוסט-טראומה. יוסי, התותחן, היה בפעילות מבצעית בשטחים, התהפך עם אביר ואיבד את שתי רגליו. וארנון, המ"פ, איבד שם את שפיות דעתו.

שנים לאחר מכן, במחאה על יחס משרד הביטחון לנכים, הארבעה מחליטים לעשות מעשה. קטוע הרגליים קופץ על גב העיוור, קטוע היד מצטייד ברצועות, והמפקד מוביל אותם בלילה לבסיס עם שמירה רשלנית.

הם לא חשבו שהתעלול באמת יצליח, אבל ברגע שכן, הם יוצאים לחיפה, למשרדי אגף השיקום של משרד הביטחון. ויש להם פגז בקנה.

*

טנק הנכים משלב בין מציאות אכזרית לבין הומור מילואימניקים ישראלי, ונוגע בפצע הפתוח שנדמה שאחרי 7 באוקטובר רגיש וכואב יותר מאי פעם. זהו ספר חובה לכל מי שמשרת בצה"ל או מישהו מבני משפחתו משרת, ובייחוד למי שבמעגל השכול והנכות.

זהו ספרו הרביעי של רונן דוד, יליד צפת, מהנדס מכונות, סרן במיל', נכה צה"ל ופעיל זכויות אדם.

מ"מ בחזית-

בלבנון מה שאתה רואה – זה לא מה שאתה רואה; את זה הבנו מהר מאוד תוך כדי מארבים וקרבות. השטח שצמוד לגבול היה ג'ונגל ירוק, בראשיתי כמעט, שהשקיף מלמעלה על יישובי אצבע הגליל. זה נראה גן עדן והרגיש גיהינום.

קיץ 2006 – מלחמת לבנון השנייה.
אביעד חיון היה מ"מ צעיר, נחוש ומלא מוטיבציה, שבין מארב להפגזה, בין טל"ת לקפ"ק, כתב את זיכרונותיו במחברת מאובקת שמצא בטנק.

סיפורו של אביעד הוא סיפורה של מחלקת טנקים מחטיבה 7 של חיל השריון, והוא מספק הצצה נדירה ונוגעת ללב לנפשו של הלוחם בשטח. בכנות וברגישות נחשפות מערכות היחסים העדינות בין החיילים והמפקדים, מובאות דילמות שנוגעות בחיי אדם ונפרש הקושי הנורא מכול אל מול השכול – לנשוך שפתיים ולהמשיך קדימה.

כיוון ברור-

אל״ם (במיל׳) אמנון אשל אסולין ואל״ם (במיל׳) רונן איציק צמחו בחטיבה 7.
ערכי החטיבה האגדית נצרבו היטב בליבם, ברוחם ובנפשם; הם ספגו את ה-DNA היחודי שלה, ובמשך שנים ארוכות שכללו את יכולות החטיבה וטיפחו אותן.
 
בקיץ 2006 הובילו השניים את לוחמי החטיבה במאבק ממושך מול חזבאללה, בתנאים של חוסר ודאות, שינויים תכופים בהגדרת המשימות ואתגרים נוספים. שלוש-עשרה שנים אחר כך נפגשו שני המפקדים ושוחחו בגילוי לב על שאירע באותם שבועות גורליים: המאבק באויב והתמודדויות מבית, הדילמות הרבות שהונחו לפתחם מרגע שחיילי החטיבה התייצבו בגבול לבנון ועל הקשיים, במשברים וההצלחות שחווים מפקדים בזמן מלחמה. ספר זה הוא הזדמנות נדירה להכיר, באופן אותנטי ומכלי ראשון, את הנפשות שפעלות בעין הסערה, להציץ אל מאחורי הקלעים של קבלת החלטות בשדה הקרב, ובעיקר – להתוודע לסיפורה של חטיבה 7 במלחמת לבנון השנייה.

פרק ראשון

הספר "האדם שבטנק"-

הבופור
 
 
שלושה חודשים אחר כך אנחנו כבר בהכנה ללבנון, לקראת כניסה לרצועת הביטחון. מתחילים להכין את הפלוגה ללחימה. זה כבר לא תרגיל. זה כבר אויב. מלחמה. ובמהלך השבועיים שבהם אנחנו בהכנה, מתרחשים ברצועת הביטחון כמה אירועים מאוד מביכים לצה"ל ולמדינה.
מגיע כוח של חזבאללה, חודר למוצב דלעת שמול הבופור, פוגע בכמה לוחמים, תוקע דגל בסוללת המוצב, מנתק מגע ובורח ללא פגע. וכמובן, האירוע מצולם ומופץ בכל רשתות הטלוויזיה, גם בארץ וגם בחו"ל. זה נראה משפיל, זה באמת משפיל, וזה המקום שאליו – אני יודע – אנחנו מגיעים בקרוב.
על דבר אחד אני סומך. בכל האימונים העבדתי את הפלוגה מאוד קשה, 24/7. פלוגות אחרות לא היו מצליחות להתמודד עם האתגרים שאני הצבתי, כי אני האמנתי שפלוגה מבצעית צריכה להגן על המדינה.
וזו האמת, כמובן. כי מי באמת מגן על המדינה? פלוגות מבצעיות, לא טירונים. ואנחנו מגיעים מאוד מאומנים.
הכתבה על האירוע עם חזבאללה משודרת בטלוויזיה המצ'וקמקת שבמועדון הפלוגתי. "תעזבו את האימונים", אני אומר לחיילים, "תעזבו הכל. אתם רואים את הדבר הזה? זה חמור בצורה בלתי רגילה. ואנחנו, פלוגה ג', מגיעים לשם עוד מעט. אסור שלנו זה יקרה".
 
אני מעצים את הלחץ על הפלוגה. מתאמנים ביום, בלילה, לפנות בוקר. אני קורע להם את הצורה. ובאחד הערבים ארז, הסגן החדש שלי, מבשר לי שהחיילים ממורמרים. הוא חושש ממרד פלוגתי.
אנחנו אוספים את הפלוגה לשיחה, ואני מגלה שהחיילים ממש זועמים על כך שהפלוגות האחרות לא עושות מאמץ שמתקרב אפילו למה שאני מעמיס עליהם.
אני מקשיב להם, אבל ברור לי מה צריך להגיד.
"אני קורע לכם את הצורה, ואני אמשיך לקרוע לכם את הצורה. למה? כי אנחנו בדרך למלחמה, ואנחנו ננצח. ובשביל זה צריך להתאמץ. אין ארוחות חינם".
אבל אני גם מבין אותם.
אז אני מבקש שיאפשרו לנו הסעה, לבלות קצת במקום באזור עם משהו לאכול. קצת להתפרק. הערב עובר בכיף, ואחרי זה אנחנו ממשיכים להתאמן.
 
*
 
בינתיים, יומיים אחר כך, יוצאת פתיחת ציר ממוצב הבופור. מגיע כוח חזבאללה למרחק 300-200 מטר מהם, פוגע בארבעה חיילים ובורח. שוב, ללא פגע. גם האירוע הזה עושה רעש בתקשורת.
עוד פעם אני מכנס את הפלוגה.
"אתם רואים?" אני אומר, "לנו זה לא הולך לקרות".
רק שבזמן שאני מדבר, נכנס בני, המג"ד.
"קח עכשיו את הג'יפ", הוא אומר לי, "סע לחטיבה המזרחית של לבנון". זו החטיבה המרחבית שאחראית על האזור הזה. "המפקד של החטיבה רוצה לדבר איתך במיידי".
"מה קרה?"
"אין לי מושג", הוא אומר לי.
טוב. אני לוקח ג'יפ ונוסע לשם. נכנס למשרד המח"ט.
"תקשיב", הוא אומר לי, "האירוע האחרון בבופור מבחינתי הגיע עד כאן. אני הולך להדיח מספר מפקדים. אתה אמור להיכנס עוד שבועיים. אתם מוכנים?"
"כן, מתכוננים".
"אתה, אישית, מוכן?"
"כן".
"אז מחר אתה נכנס", הוא אומר לי.
"מחר?"
"כן. מה קרה? אתה מפחד?"
"לא".
אני לא מפחד, אני מלא אדרנלין, אבל מאוד חושש. מה פתאום כבר עכשיו? בלי הודעה מוקדמת?
"מחר תהיה פה בתשע בבוקר", הוא מסכם, "אני מכניס אותך פנימה".
אני חוזר לפלוגה.
"מעכשיו אתה מפקד הפלוגה", אני אומר לסגן שלי ארז. "אתה מכין אותם, אני נכנס ללבנון ולוקח פיקוד".
למחרת בבוקר אני בדרך למוצב הבופור בלבנון.
"יש לי רק בקשה אחת", אני אומר למח"ט, "לפחות תכניס איתי היום גם את הטנק שלי, טנק המ"פ".
והוא מסכים.
אני מגיע למוצב ורואה אנשים שקיבלו ממש מכה. כולם שפופים, כולם שבוז"ים מהתחת. יש אובדן אמון נוראי, הם מרגישים כמו ברווזים במטווח, מושפלים, עם כל מיני דיבורים זוועתיים.
אני מסתכל וחושב לעצמי, בואנ'ה, מה זה החרא הזה? מכנס את כולם לשיחה, מספר על עצמי, וכולם מתפזרים לערב.
וזה חורף. וקר. ויורד גשם זלעפות על בוץ לבנוני איכותי. מהשיחה אני הולך לעמדת התצפית ואומר להם להקפיץ את המוצב.
"מה זאת אומרת?" אומר לי אחד התצפיתנים.
"תצעק שאתה מזהה אויב ותקפיץ את המוצב!"
הוא מקפיץ את המוצב.
"יש אויב", אני אומר בקשר, "פה ופה פתחו באש".
אבל החיילים לא פותחים באש.
"פתחו באש!" אני אומר להם שוב. לאט לאט זה מתחיל לטפטף. אחד פותח באש ואחריו השני, אבל זה לא עובד כמו שצריך. כולם מגמגמים בטירוף.
מסתיימת ההקפצה לתרגיל הזה. אני קורא להם חזרה. שיחת שטיפה.
"תקשיבו", אני אומר להם, "אתם לוחמים? אתם מבינים שאתם כמו מרגרינה? שחותכים אתכם בלי בעיה? אנחנו צריכים לשנות את המצב. ומהר!"
הם מקשיבים לי.
"החזבאללה צריכים להבין", אני ממשיך, "שבפעם הבאה שהם באים לפה הם מקבלים אגרוף. אני רוצה שהמצב ישתנה מהקצה לקצה! בפעם הבאה שאני מקפיץ אתכם – תוך שניות כל המוצב הזה יורק אש כמו דרקון!"
מסתיימת השיחה, ואני לוקח את המפקדים אליי. אני מסביר להם את זה ביתר שאת, כי הרבה תלוי בהם.
עוברות כמה שעות.
אחת בלילה.
שוב אני מקפיץ אותם.
הפעם התגובה כבר יותר טובה. יפה. שיפור.
ארבע לפנות בוקר. ערפל.
עוד הקפצה. עוד יריות, עוד שיפור. אבל אז מתחילה לעוף לכיווני ביקורת. מי אישר לך? מה זה כל היריות האלה? מה פתאום מסתערים בערפל?
אף אחד לא מאשר לי. אני מרגיש שזה מה שצריך לעשות ואני מחליט לעשות. אנחנו חייבים להחזיר את ההרתעה. את הביטחון העצמי. ערפל? קטן עלינו!
אחרי ההקפצה הרביעית אני כבר מתחיל להיות הרבה יותר קשוח. עושה להם מסדרים, בודק שהכלים משומנים, מוודא שהאנשים מצוידים כמו שצריך, שכל הציוד תקין.
זה הופך להיות משהו מאוד מאוד חזק. עוד יום ועוד יום, תדריכים, מסדרים, הקפצות, שיחות, וקשיחות מפלדה.
אחרי היום השלישי מתחילים לבוא אליי שליחים. "תשמע, החבר'ה קשה להם, זה לא יכול להימשך עוד הרבה".
אני מבין שאני שוב מידרדר לסצנה שבה כבר הייתי, סצנה שבה לא ראיתי את האנשים, ואני מתחיל להתגרד מחוסר נעימות. מצד אחד, אני מאוד קשוח. מצד שני, אף אחד לא יודע מה הולך אצלי בפנים. זו תחושה ממש לא נוחה. אני מאוד מאמין במה שאני עושה, אבל... עד כמה אפשר למתוח את החבל?
יותר מזה, כמה חבר'ה מתחילים לצחוק עליי, קוראים לי 'ליצן היסטרי'. למחרת אמורה להיכנס פנימה כל הפלוגה שלי בשיירה ארוכה. אני מרגיש שזה רגע קריטי.
 
*
 
כששיירה נעה בלבנון כל המוצבים חייבים להיות בכוננות להיתקלות. שיירה היא באמת סוג של ברווזים במטווח. אירוע כזה מסוגל לעשות בנו שמות, להגיע לחטיפת חיילים ולכל מיני דברים לא פשוטים. בטח כשמדובר בסמל העוצמה שרואים מכל חור בלבנון, במוצב הבופור.
כל המוצב בכוננות. הטנקים בעמדות. אני הולך לאורך השביל הפנימי במוצב, ואז מישהו צועק לי מהתצפית, "איציק, אני רואה פה משהו מוזר".
מה רוצה הנודניק, אני חושב שנייה, אבל מחליט לגשת אליו לתצפית.
אני מצמיד את העיניים למשקפת ורואה בן אדם מאחורי סלע, מתכונן לשגר רקטת R.P.G.
מזיז את המשקפת ורואה את השיירה שלי מתחילה להגיע, שלוש מאות-ארבע מאות מטרים ממנו. עניין של שניות עד לאסון.
אני תופס את הקשר ונותן צעקה לטנק האישי שלי, עם האנשים שלי. טנק ג'.
עוברת אולי שנייה-שתיים, ובום... 
יוצא פגז לכיוון.
זה בדיוק המצב שאליו תרגלתי את המוצב.
ומהצעקה שלי מכל עמדות המוצב מתחילים לירוק אש. מכת אש אדירה, כזו שלא חוויתי אף פעם. בתרגולים לא כל הכלים יורים. ועכשיו – עוצמה משתקת.
אני נכנס לסחרור, מתחיל לרוץ. קצת בהלם.
לאן? אני מחליט לרוץ לטנק שלי, לעלות עליו, לרדת איתו למטה ולהסתער על המחבלים.
הדרך לטנק מלאה בבוץ טובעני ואני נופל לבוץ עם המשקפיים, עם הנשק, כולי רטוב. בינתיים אני רואה איך מישהו שעלה בשיירה, שי הסמג"ד, מקדים אותי וכבר מגיע לטנק שלי.
הוא יוצא, ומה אני עושה עכשיו? אני צריך להגיע למטה ולגמור את הסיפור.
אני חוזר למוצב ותופס איזה חיילצ'יק, נהג, עולה חדש.
"תקשיב", אני אומר לו, "קח את הרכב, אתה מוריד אותי למטה".
"מה?" הוא מסתכל עליי. כולם יורים. איך אני אומר לו לנסוע לכיוון שכולם יורים אליו?
"צריך לאסוף את החבר'ה ולהסתער על המחבלים האלה!"
והוא מוריד אותי למטה. בדרך אני רואה את המחבל שהטנק שלי כבר פירק, הוא כבר גופה מושלכת בצד הדרך. אבל יש עוד מחבלים והם הספיקו לברוח לאיזה בית. 
וואו, זה אמיתי, אני אומר לעצמי.
בצומת אני פוגש את המח"ט הגזרתי. הוא שואל אותי מה אני הולך לעשות.
"יש פה איתי תשעה חיילי חי"ר, ואנחנו הולכים להיכנס לבית".
"אל תיכנס לבית", הוא אומר לי. "תקיפו אותו, נסו להוציא אותם החוצה. אני בינתיים אתקדם עם עוד כוחות לפה".
אני תופס את החיילים, חיילי נח"ל מדהימים, אנחנו מקיפים את הבית ומתחילים לירות. אני לא יורה, כי אני בלי משקפיים והקנה של הנשק שלי חסום בבוץ. אבל אני מפעיל את הכוח.
מגיע טנק נוסף, ואז עולה רעיון: למה עכשיו לסכן את החיילים? יש טנק, נפיל את הבית על המחבלים האלה.
וזה מה שעשינו. פגז ועוד פגז, והבית קורס.
בינתיים מגיע יוחאי, מ"פ החי"ר ממוצב דלעת. הוא עושה סריקה ומחסל את מה שנותר.
זהו, חמש-אפס לנו. מדהים.
המחבלים חטפו מכה.
איזה אושר! סוף סוף אני פוגש את יוחאי, שעד היום שוחחנו רק בקשר. נשארנו חברים עד היום.
 
*
 
מתחילים לחזור למוצב הבופור. 
המוצב המצ'וקמק, שרק לפני שבוע עבר השפלה פומבית נוראית, פתאום נראה אחרת. החיילים, נוצצות להם העיניים. הם מרגישים שהם הצליחו. סוף סוף הם הצליחו. שלא לדבר על החברים שלהם שהם הצילו.
אני קורא לכולם. שיחת מוטיבציה של אושר עילאי. "רק מה", אני אומר להם, "זה לא נגמר. זו רק ההתחלה. הם עוד יבואו אלינו, החזבאללה. אל תהיו באופוריה".
טנק הנכים-

מעיך על

“אני לא נשאר כאן!” צעק אחיעד, השתחל החוצה מתא הטען וירד מהטנק. השוטרים, שנעמדו כעשרים מטר מהטנק, זינקו עליו והשכיבו אותו על המדרכה.

“סגור הידראולי!” צעק אשר, פתח את מדף תא הנהג שלו ויצא מהטנק אחריו. גם עליו זינק שוטר והשכיב אותו על המדרכה. רק כהן וארנון נשארו בפנים, מוגנים.

נותרו שלוש דקות לאולטימטום שהציבו.

אל חמ”ל המשטרה המאולתר שהקים גבאי חזר הסגן שלו.

“כל יושבי הבניין,” הוא דיווח, “יצאו ממנו ונמצאים כרגע בהמתנה בחניית אגף השיקום.”

חלקם יצאו את המתחם לגמרי ונכנסו למכוניות שלהם, ממתינים עד יעבור זעם ויוכלו לנסוע לביתם, אבל חלקם הצטרפו לקהל הגדול שעטף את הטנק, את הבניין ואת כל הרחוב הזה, מכל הכיוונים.

“אתה שומע אותי, ארנון?” פנה ניסים שוב במגפון אל מפקד הטנק, “אנחנו נענים לכל דרישותיכם. אל תדאג. נעלה את הכל למעלה, לשר הביטחון, שגם הוא מיודע על כל התקרית הזו. תקבלו את כל מה שמגיע לכם, כפי שאתה מבקש – בזכות ולא בחסד. אני מבטיח שנבחן שוב את המצב ושאדאג באופן אישי לכך שנשפר את השירות שלנו בוועדות ובנגישות לנכים.”

“הגיעה הדקה האחרונה לאולטימטום,” הופיעה מאיה דגון שוב מול המצלמה, “טנק המרכבה מכוון את התותח שלו לבניין אגף השיקום כאן בחיפה. ככל הנראה הבניין פונה לחלוטין–”

קולה נבלע בקריאות המתגברות של הקהל.

“תירה! תירה! תירה!” הם צעקו בקצב.

*

בתוך הטנק היו הקולות עמומים אך מורגשים היטב.

“תותח מעיך בניין על,” נתן ארנון את הפקודה.

“מעיך על.”

“מדידה.”

“550 על,” ענה לו יוסי, התותחן, בקשר פנים.

“550 אש!”

“יווווווורררררררהההה.”

ארנון

נולדתי ב־1970 בצפת. זה היה כמו חממה עבורי ועבור משפחתי. הייתה לי ילדות יפה, והיא עברה עליי בנעימים. לא היה משהו יוצא דופן חוץ מהעניין שבאותם הימים הרפואה לא הייתה מתקדמת כמו שהיא היום.

“ארנון, האם הכנת שיעורים?” פנתה אליי המורה לתנ”ך.

“לא הכנתי,” עניתי מבויש כהרגלי, ורציתי לקבור את עצמי שוב.

“ארנון, אני מבקשת שתשלים את השיעורים למחר בבוקר, או שאפנה להורים שלך.”

“טוב, ילדים,” המשיכה המורה לתנ”ך, “מחר יש לכם מבחן שמבוסס על החומר שנלמד עד עכשיו.”

לאחר כשבוע קיבלתי את התוצאה.

“כל הכבוד, ארנון,” אמרה המורה לתנ”ך, “למרות שלא הכנת שיעורים, הצלחת יפה מאוד במבחן. אבל שוב לא הכנת שיעורים. אני רוצה לפגוש את אימא שלך. אומַר לה כמה שאתה עצלן. למרות כל זאת אתה מצליח יפה במבחנים, אז אני לא דואגת.”

היא סיימה במשפט שבו תמיד סיימו איתי, “אתה מסוגל ליותר, חבל עליך.”

הריטואל הזה המשיך מכיתה לכיתה. גם בשיעור מתמטיקה בכיתה י’, במגמה הריאלית, פנתה אליי המורה למתמטיקה, “ארנון, האם הכנת שיעורים?”

“לא המורה, הייתי עסוק מדי אתמול. רקדתי בלהקה עד מאוחר.”

“אני רוצה לדבר עם אימא שלך בבקשה. תן לה את הטלפון שלי ושתתקשר אליי עוד היום. בקצב הזה תקבל מגן נמוך לקראת בחינת הבגרות.”

“אתה בא היום לאימון?” פנה אליי בהפסקה אילן, חברי לקבוצת הכדורעף, “יש היום אימון לקראת המשחק בליגה.”

“לא יודע, יש לי חזרה בלהקה, ומחר יש לי אימון שחייה,” עניתי.

“וואלאק אתה,” ענה לי אילן, “שתהיה לי בריא. גם שוחה בנבחרת של צפת, גם רוקד בלהקת המחול, גם מתאמן בג’ודו, גם מתאמן בפינג פונג וגם משחק איתנו כדורעף. איך יש לך זמן לכל זה? ועוד לא סתם, אלא בנבחרות!”

“לא יודע, אני אוהב את זה. ואל תשכח שבחורף אני עם אבא שלי בחרמון, לסקי,” עניתי, “וב־י”ב אני יוצא לקורס מדריכי שחייה בווינגייט, נוסף על קורס מציל חובב, בריכה וים, גם במסגרת וינגייט. ובצבא...”

*

באותו הרגע כאילו נכנס הטנק אל מתחת לעננים שחורים, ומשהו במבט של ארנון השתנה.

מאיה שמעה את סיפורו בשקיקה והתפללה בליבה שהרעש מהטנק לא יהרוס לה את ההקלטה. ליתר ביטחון היא כתבה בפנקס שלה כל מה שיכלה.

“תמשיך,” היא אמרה, “מה קרה בצבא?”

“בצבא התגייסתי לחיל השריון. התקדמתי יפה בשירות, עברתי קורס מפקדי טנקים ולאחריו הוצבתי בגדוד 77 של חטיבה 7, כמפקד טנק בפלוגה מבצעית.

“בזמן השירות שלי כמט”ק ביצעתי פעילות מבצעית ונקראתי לקו בלבנון. בכלל, בשירותי הצבאי הייתי בלבנון לסירוגין לצורך ביצוע קו ארבע פעמים, כל קו למשך שלושה־ארבעה חודשים.

“במסגרת השירות שלי כמט”ק בפלוגה מבצעית, ביצעתי גם קו ביהודה ושומרון למשך כשלושה חודשים, שבהם נקראתי יום אחד עם צוותי להחליף צוות תצפית בכפר שנמצא על הכביש העוקף של חוצה שומרון.

“הגעתי עם הצוות לבית שבו היה אמור להחליף אותי צוות התצפית הקיים. מרוב שמחה, מפקד הצוות השליך עליי רימון הלם שהתפוצץ סמוך לאוזני.”

“זה המקור לנכות שלך?” שאלה מאיה, וארנון סימן לה בידו להקשיב עד הסוף.

“כן ולא. הפיצוץ היה כה חזק עד שנפגמה שמיעתי. נאלצו לפנות אותי לבית חולים צבאי בתל השומר, שם שהיתי כשבוע ימים עם דלקת חמורה בתוך אוזני הימנית. לאחר השחרור הכיר בי אגף השיקום כנכה צה”ל וכמי ששמיעתו נפגעה במהלך שירותו הצבאי.

“כשחזרתי הייתי מפקד טנק בפלוגה המבצעית. לאחר כארבעה חודשים הוצבתי במסגרת פלוגת הצמ”פ,1 שם שימשתי מפקד טנק במשך שני מחזורים נוספים. לאחר מכן יצאתי לקורס קצינים, סיימתי אותו בהצלחה רבה והתייצבתי לשירותי כמפקד מחלקה במסגרת גדוד 82 בחטיבה 7. לאחר מכן אף יצאתי לקורס מפקדי פלוגה, כאשר הייתי אמור בעצם להתייצב בפלוגת הצמ”פ כמ”פ.

“נסעתי עם דרור, חבר מהגדוד, לחופשה של שבוע ביוון, ושם שיניתי את תוכניותיי. החלטתי להשתחרר ללא חתימה על תקופת קבע נוספת על זו שהתחייבתי לה במסגרת קורס מפקדי הפלוגה. מפקד החטיבה העביר אותי להיות מפקד פלוגה בקורס קצינים, בבה”ד 1, בית הספר לקצינים של צה”ל, וכמובן התייצבתי ללא היסוס. הייתי מפקד פלוגה ומדריך במשך שני מחזורים נוספים.”

“ואחרי הצבא?” המשיכה הכתבת, “יצאת ישר ללימודים או שטיילת כמו כולם?”

“מה זה כמו כולם? בזמני זה לא היה מקובל כמו היום. דרור חיכה לי כמה חודשים עד שהשתחררתי מהצבא, אבל יום וחצי אחרי השחרור כבר היינו על המטוס לדרום אמריקה עם ערן, עוד חבר.”

“איפה טיילתם?”

“איפה לא? טיילנו בכל דרום אמריקה למשך כחצי שנה. לא אשכח את הטרקים, את המסע בג’ונגל, את הכיף חיים בקוסקו, פרו, את הסתלבט בברזיל ואת המפגש עם בנות המקום כמה פעמים בכל מיני מקומות שם. יצא לי גם ללמוד קצת ספרדית שם.”

“ומה עם לימודים?” התעניינה שוב הכתבת, “אתה אקדמאי?”

“כשחזרתי מהטיול למדתי במכינה קדם־אקדמית של אוניברסיטת בר אילן, שבה שיפרתי את ציוני הבגרות שלי לאין ערוך. לאחר מכן התייצבתי במכללת צור, שסטף ורטהיימר הקים באזור התעשייה תפן, סמוך לכפר ורדים.”

“ומה עם חברה?” חייכה מאיה והמשיכה, “הייתה לך?”

“ברור שהייתה לי חברה. בשנת 1997 התחתנו. ביוני 1999 סיימתי את הלימודים כמהנדס, אבל משהו אחר משך את תשומת ליבי...”

*

העיקר שירדתי משלוש־עשרה דקות, חשבתי לאחר שסיימתי את ריצת 3,000 המטר בבחינות הקבלה הסופיות לקורס בשירות הביטחון הכללי. שבועיים אחר כך החל קורס הקב”טים באחוזה.2 נדרשו ממני רף גבוה של כושר גופני ותוצאה מספיק גבוהה במבחני המיון העיוניים שעשיתי חודשים אחדים קודם לכן.

הקורס עבר עליי בנעימים בסך הכל. המון אימוני קרב מגע עם מגנים ולאחר מכן גם בלי המגינים. ככה עם ידיים וגוף חשופים למכות שהחטפתי וקיבלתי בעצמי. למדתי להבליג על הכאבים בעקבות המכות של חבריי לקורס, ובהחלט השתכללתי במכות ובטכניקה. גם תוצאות הירי שלי היו בין הגבוהות בקבוצה שלי.

ואז יום אחד יצאתי לתרגיל יחיד של ירי מהיר. בתרגיל הייתי אמור לרוץ, לזהות מטרות בתור אויב, לעצור ולירות בהן בתרגולת ירי מהיר, כפי שלמדתי בקורס. זה היה תרגיל ביבש, שבו ירו המתרגלים באקדחים המדמים אקדחים אמיתיים, שהיו צבועים בצבע אדום.

יוחאי המדריך צעק לי, “צא!” ואני יצאתי לתרגיל כמו עשרות התרגילים שקדמו לו, רק שהפעם הוא הניף את רגלו ונתן לי בעיטה חזקה בכתפיי.

הבעיטה הכאיבה לי והפתיעה אותי מאוד. השארתי את האקדח מכוון למטרות, אך הסתובבתי ליוחאי וצעקתי לו, “זו הפעם האחרונה שאתה עושה את זה, הבנת?”

יוחאי היה מופתע מהצעקה שלי, צרח עליי ללכת ולשבת במקום וקרא לבא בתור.

ספגתי את המכה והלכתי לשבת מבויש וכועס מתמיד. חבריי לקבוצה אמרו לי, “ראינו את זה,” “זה באמת עובר כל גבול,” “הפעם יוחאי הגזים.”

בתום סבב התרגילים הנוכחי הלך המדריך יוחאי לחדרו וקרא לי שאכנס אליו למשרד. ניגשתי. לא ידעתי מה מחכה לי.

יוחאי אמר לי, “אתה יודע שאני יכול להשעות אותך מהקורס בגלל התקרית הזו.”

עניתי לו, “ואתה יודע שהיית ככה קרוב מזה שאחטיף לך עם האקדח בפרצוף.”

“אתה רוצה להגיד לי שרצית להפעיל אלימות כלפיי?”

“מובן שלא, רק שהייתי ככה קרוב להחטיף לך. אבל עובדה שלא עשיתי זאת.”

“טוב, ברור לך שאני מעביר את סיפור התקרית מעלה,” אמר לי יוחאי.

“תעשה מה שאתה רואה לנכון,” עניתי לו ויצאתי מן החדר.

החלטתי להתקשר לבכיר שהכרתי. “הלו אבי, בוקר טוב. מדבר ארנון, בעלה של נועה והחתן של מושיקו.”

“מה שלומך, ארנון?”

“תגיד, יש לך כמה דקות בשבילי?”

“כן, בוודאי. קרה משהו?”

“פחות או יותר,” עניתי וסיפרתי לו את כל השתלשלות האירוע. הבכיר אמר שהוא יראה מה הוא יכול לעשות עבורי. כמו כן ביקש ממני שאנמיך פרופיל ושאעשה כל מה שמבקשים ממני.

למחרת כבר הזמינו אותי לשימוע.

“טוב, ארנון,” אמר לי מרכז הקורס, “בדקנו את כל המקרה שהיה לך עם יוחאי והחלטתי להוציא אותך לחופשה בת שבוע ימים. תצא, תנוח בבית ואנחנו כבר נראה מה אפשר לעשות איתך. אני מקווה שאתה מבין את חומרת המעשה.”

“לא מבין,” עניתי, “מה כבר עשיתי לא בסדר?”

“בגלל זה בדיוק אנחנו רוצים שתצא לחופשה ותחשוב מה לעשות בהמשך.”

לאחר כשבוע ימים חזרתי לקורס, וכעבור שבוע נוסף קראו לי לשימוע אצל מפקד בכיר.

“תשמע, ארנון, אני נותן לך כרגע אפשרות להמשיך בקורס קב”טים אחר ולא בקורס קב”טי תעופה. הקורס התחיל לפני כחודשיים ובעוד שבוע תידרש להשלים בו שלושה שבועות של לימודים עיוניים על מנת לסיים אותו בהצלחה. מה אתה אומר?”

“לאחר שהתייעצתי עם אשתי,” עניתי לו, “אני מעדיף לסיים כאן ועכשיו את הקורס.”

“טוב, אם כך תזדכה על החומרים שלך,” ענה לי המפקד, “אני מבין שאנחנו נפרדים ממך כאן ועכשיו.”

1 צמ”פ – צוות, מחלקה, פלוגה. פלוגה שבה מקבלים הטנקיסטים את הכשרתם בפועל כאנשי צוות, במסגרת אימונים בגדוד.

2 אחוזה – המקום שבו נערכים קורסים במסגרת שירות הביטחון הכללי.

מ"מ בחזית-

שגרה של בדידות

"נשבר הזין". זה הביטוי הכי נפוץ אצלנו במחלקה. זה מה שהיה לי לומר, זה מה שהיה לכולם לומר. ביום, בלילה, כל הזמן, כולם, בלי יוצא מן הכלל, זרקו את צירוף המילים הזה לחלל האוויר מבלי ששמו לב אפילו. הרגשנו שאנחנו טובעים בתוך הבוץ הזה לבד, מבלי שמישהו יודע מה קורה איתנו. היינו בודדים בצריח, בודדים בטנק, בודדים בשטח ובודדים בגזרה. שלושה טנקים, קו עמדות ומשימה שצריך לבצע. לעיתים, בין המארבים, אחד החיילים היה עולה על הטנק וצועק, "נשבר כבר הזין!" תוך שהוא הולם בידיו באוויר, כמו אסיר שרוצה לברוח מהכלא ומכה בקיר התא שלו מרוב ייאוש. כמו האסיר, גם החיילים הבינו שאין להם אפשרות לצאת מהמחלקה המטורפת הזאת.

זו השגרה שלנו כבר חצי שנה. מארבי טנקים, מארבים משולבים עם חיילי חי"ר, מצבי כוננות משתנים, ימי קרב, כוננות ספיגה. כל מה שאפשר להכניס תחת הכותרת "פעילות טנקאית מבצעית". כמפקד מחלקה הייתי עצמאי בשטח. לגמרי. ולא פעם חשתי בדידות בעת קבלת החלטות. תכלס, לא היו לי מפקדים, לא מ"פ ולא מג"ד. אותם היינו רואים אחת בחודש, כאשר היינו מפקידים אצלם את הקיטבגים ואת הציוד הכללי של הצוותים לפני היציאה הביתה, ואוספים אותם אחרי החופשה הקצרה.

ציודו של כל לוחם הסתכם בקיטבג עם מעיל, זוג מדים מנוילנים, כלי רחצה, תחתונים, גופיות וסרבל נוסף להחלפה למקרה שהכול יירטב.

הייתי מפקד מחלקה התקפית באוגדה המרחבית ממטולה במזרח ועד ראש הנקרה במערב. היינו שלושה צוותים בשטח. מדי שבוע-שבועיים היינו מחליפים עמדות, בהתאם להתרעות ולהתפתחויות המודיעיניות, ועולים לעמדות לא מוכרות בשטח חדש. כך לבד, בר בשטח, בלי תנאים בסיסיים כמו מוצב, חדר אוכל, מקלחת או מיטה.

מושב המפקד הפך למיטה, המדף לכרית, הנשק לחברה והטנק לבית. היו רק מנות קרב ומים בג'ריקנים. לבשנו סרבל ושכפ"ץ, לא חלצנו נעליים ולא נפרדנו מהקסדה מהרגע שהגענו לגזרה עד הרגע שיצאנו הביתה.

הכנו את הכלים במשך כל היום, תחת השמש הקופחת. שמרנו על מצב כוננות שיא של הטנקים ושל הצוותים. לא זוכר מתי מישהו מהצוות ישן לילה רצוף, לא זוכר מתי יכולתי ללכת מבלי לשקול את צעדיי ולבדוק כל הזמן מתי אני חשוף לעיני החיזבאללה ומתי אני נסתר. וכל הזמן חשבתי איך אנחנו משתפרים ומגיעים ליום קרב הבא מוכנים יותר. קטלניים יותר.

הספר "כיוון ברור"- 

רק בגלל הרוח
 
 
בוקר יום 12 ביולי 2006 נפתח באופטימיות. נעתי לכיוון החרמון, ללוות ביקור של מפקד אוגדה 36 באחת מיחידות החטיבה, גדוד 603, שם החלה פעילות מבצעית.
 
ישבתי בג'יפ לצד סאלי הנהג, נסענו לאורך ציר היישובים בואכה בוקעתא, ובדרך סיפרתי לו על המורשת המפוארת של חטיבה 7: "פה פעל כוח טייגר,1 פה התרחש הסיפור של גדוד 77 בחרמונית, פה סיפורה של פלוגת הסיור החטיבתית, פה כוח..."
 
בעודי מספר חלף בי הרהור, מעל כתפי הלוחמים בהווה מרחפות מורשת והיסטוריה בכמויות לא מבוטלות. המחשבה הבאה הייתה: איך אוכל למנף את סיפורי הגבורה האלה לטובת חיזוק רוח הלחימה? לא העליתי על דעתי כי בתוך שעות אחדות תהיה המחויבות למורשת הזאת חלק מרכזי בעשייה העכשווית.
 
לקראת השעה שמונה וחצי הגעתי למפקדת הגדוד ופגשתי את ערן – מג"ד 603. וידאתי איתו שהכול ערוך ומוכן לביקור מפקד האוגדה. לאחר כמה דקות הצטרף אלינו ניזאר – מח"ט 474, שזו הגזרה שלו. גלגלנו שיחת חולין, ובה עלתה השאלה: לאן נעלם חזבאללה? ניזאר אמר, "אינו – היה כלא היה".
 
חושיי נדרכו. מתוך ניסיוני רב השנים בלחימה נגד הארגון, אמרתי לערן ולניזאר, "חברים, כשחזבאללה נעלם, זה קורה". בעודי מדבר צלצל הטלפון הנייד שלי. על הקו, קצין ההספקה של אוגדה 91 – סא"ל עמי, חבר טוב. הוא מלמל בהתרגשות, "אחי, חניבעל" וניתק.
 
סיפרתי לערן ולניזאר מה אמר לי עמי, ובתוך רגעים נשמעו צפצופי ביפרים וצלצולי טלפון. מפקד האוגדה הגיע, ואני ביקשתי להשתחרר מהביקור. "יש לי גדוד בלחימה, ואני לא מצליח לדבר עם אף אחד מהאנשים שלי", אמרתי. שוחררתי ויצאתי לדרכי.
 
בירידות מהחרמון לכיוון עמק החולה התגלו לעיניי מראות של תחילת הקרב. פעילות התרחשה במרחב רכס רמים. ביקשתי מסאלי לעצור בצד. סאלי פנה לכיוון פאתי שטח האימונים זעורה, שם התאמנתי כשהייתי מט"ק ומ"מ צעיר בלחימה בשטח בנוי, בשיתוף גדודי גולני והנח"ל.
 
הוצאתי פנקס והתחלתי לכתוב את סדר הפעולות למלחמה. מייד לאחר מכן הרמתי טלפון לעמיחי – ק.אג"מ חטיבה, וביקשתי ממנו שייתן פקודות להתחיל בהכנת החטיבה למלחמה.
 
הטלפון הבא היה לסמח"ט, וממנו ביקשתי שיפזר את כנס הסגנים המיוחד שנערך בהובלתו בחיפה, וכן שיסייע בסדר הפעולות למלחמה. הסמח"ט לא ירד לסוף דעתי, אך לאחר שמג"ד 82 דיווח לו שטנק התפוצץ בכיפת הדגל, הוא הבין ונרתם מיידית למשימה.
 
כמה אירוני, יום קיצי ונינוח שהחל בסיפורים על מורשת החטיבה ועל אירועים שהתרחשו לפני שלושים שנה ויותר, נותב באופן חד להכנה למלחמה בלבנון.
 
כמה ימים אחר כך, ובעקבות לחץ שהופעל על המפקדים הבכירים, חטיבה 7 נכנסה למערכה וחייליה לחמו תחת פיקוד אוגדה 91 עד היום האחרון למלחמה.
 
החטיבה פתחה במשימות הנדסיות בגזרה המערבית, במרחב חניתה ועד החוף. בהמשך כבשה את מארון א-ראס, נלחמה בעייתא א-שעב, כבשה את מרחב רכס ג'בל כחיל, נטרלה את כוחות הנ"ט במרחב עיתרון, הובילה מהלך של התקדמות תוך איגוף עמוק ומפתיע – פעולה שגרמה להשבתת מפקדת הדרום של האויב במרחב בינת ג'בייל – טיפסה על רכס שקיף א-נימל וכבשה את הכפרים אל מנז'ל, כונין, בית יהון, בואכה חד'תא וחאריס. לבסוף, התייצבה החטיבה בעמדת זינוק ותמרון צפונה, להמשך הלחימה.
 
עוד בימי המלחמה היה לי ברור שאני שותף לפרק משמעותי נוסף במורשת הלחימה של חטיבה 7 ושל צבא ההגנה לישראל. פעלנו בחרדת קודש ובנמרצות, מתוך הבנה של גודל השעה ושל חשיבות ההגנה על המולדת. היינו נחושים להשיב את הביטחון לתושבי מדינת ישראל, שחוו חוויות מטלטלות בפרק זמן קצר.
 
את הלחימה הובלנו בהתאם לערכי הליבה של צה"ל וברוחה של חטיבה 7 לאורך הדורות. פעלנו בדבקות, במקצועיות, בתחושת שליחות, בהקפדה של שמירת חיי אדם ותוך חתירה לניצחון.
 
בדרך גם טעינו והפקנו לקחים, התקדמנו בעוצמות אש ללא פשרות, תדרכנו וירדנו לפרטים, תכננו מהלכים בקפידה והיינו נכונים לשינויים; לא התפשרנו על איכות הביצוע, שילבנו ושיתפנו יכולות מקסימליות, ובמקומות שבהם הדבר התבקש – התווכחנו על הדרך המקצועית.
 
במלחמה הזאת למדתי מהו כאוס, ועל כך שאינו נגרם בהכרח בגלל אויב לא ברור או מפתיע; למדתי על חשיבות המקצוענות, על ניהול הערכת מצב מתמשכת, על נקיטת פעולה אגרסיבית נגד היערכות האויב ועל מיצוי היכולות בשדה הקרב, לרבות שימוש בטכנולוגיות חדישות. למדתי דברים רבים נוספים, אבל יותר מכול למדתי על העוצמות האנושיות הקיימות בצה"ל בכלל ובחטיבה 7 בפרט – העוגן המרכזי והיתרון שלנו על כל אויב בכל מקום.
 
מפקד הוא "מנוע" לקבלת החלטות בעיתות שגרה, בזמנים של אימונים ומבצעים, וכמובן, בשעת מלחמה. זהו תפקיד בודד למדי, אולם בתקופת הלחימה שבה עוסק ספר זה, לא הייתי לבד. זכיתי להקיף את עצמי בקבוצה איכותית של לוחמים, אנשים שיצרו עבורי תשתית ראויה לקבלת החלטות והובילו בביצוען. בראשם עמד סגני, סא"ל רונן איציק, שראה כיצד אני מתמודד עם דילמות, הכרעות וענייני מנהיגות וסייע לי רבות בכל אלו, תוך יצירת אווירה שחיזקה את ביטחוני ברגעים הקשים.
 
נוסף עליו סייעו לי קציני המטה – דורון, עמיחי, חיימון, זאב, רן, עודד, צבי, יאיר, תמי, איציק, יקי, אסעד ועוזריהם, המג"דים – עודד, דן, ערן, הרן, משה, אודי, יפתח, ווג'די, אילן, אמיר, קבילי ומפקדים נוספים, שאליהם הצטרפה שדרת מ"פים איכותית ומפקדים זוטרים, ולבסוף – שכבת הלוחמים, תומכי הלחימה וחיילי העורף. כולם נרתמו למשימה: לוחמה מקצועית ובלתי מתפשרת עד למיגור האויב.
 
בעיניי, העוצמה האנושית היא שמובילה אותנו ליתרון משמעותי מול האויב ולהכרעתו באשר הוא. לוחמים שהם המיטב שבמיטב של עם ישראל, פעלו במופתיות והראו שיש לנו על מי לסמוך.
 
ביומה האחרון של המלחמה, כשעה לאחר יציאת אחרוני חיילי צה"ל – לוחמי חטיבה 7 – משטח לבנון, התראיינתי לתוכניתו של רפי רשף. הוא שאל אותי, "האם הולך ופוחת הדור?"
 
בתגובה סיפרתי את הסיפור הבא: במהלך הלחימה במארון א-ראס נפגע אחד הטנקים מפגיעת טיל ישירה. התותחן אור בראון, ששהה בטנק, נפצע ורגליו נקטעו. מפקד הטנק חזר עם הטנק לשטח ישראל, לאזור אביבים, והצוות הרפואי החל לטפל בפצוע. קראתי למט"ק, בחור בן תשע-עשרה, שאלתי לשלומו וביקשתי לעודד את רוחו.
 
לאחר שהפצוע פונה מהטנק, ביקש ממני המט"ק שאשחרר אותו חזרה לפעולה. לשאלתי "מדוע?" הוא השיב בחדות, "המפקד, חבריי עוד נלחמים שם בכפר ועל חיפה עדיין יורים".
 
"זו, בעיניי", אמרתי לרפי, "דוגמה לכך שבכל הקשור בהגנה על המולדת, בלחימה וברעוּת בני הדור הצעיר נחושים ביותר והם חוליה חשובה בשרשרת הדורות של העם היהודי".
 
ספר זה מוקדש, בראש ובראשונה, לחללי חטיבה 7 ולחללי צה"ל שחירפו נפשם בשם רוח הלחימה והערכים, ומטרתו היא לספר על המשך מורשתה ודברי ימיה של חטיבת הפאר – חטיבה 7, תוך תיאור סיפורם של החיים – הלוחמים, תומכי הלחימה, אנשי העורף והמפקדים. יחד זכינו לשאת את נס החטיבה בגאווה ולעמוד בכל המשימות באופן מעורר הערכה והשתאות.
 
 
 
 
 
אל"ם (מיל') אמנון אשל אסולין,
 
מח"ט 7 במלחמת לבנון השנייה
 
1 פלוגה אגדית בפיקודו של תת-אלוף מאיר זמיר. במלחמת יום הכיפורים הכוח לחם בדיביזיה סורית והשיג תוצאה מוחצת.

רונן איציק

רונן איציק (נולד ב-2 בספטמבר 1970) הוא סופר, איש מחקר, ומרצה בתחום ביטחון לאומי - צבא, חברה וחינוך. בעברו שירת כקצין צה"ל בסדיר ובמילואים בדרגת אלוף-משנה. שימש מפקד חטיבת הראל. בסמוך לסיום מבצע ״חומת מגן״ קיבל את הפיקוד על גדוד 77 בחטיבה 7 ובמלחמת לבנון השנייה שימש סגן מפקד החטיבה. לאחר מכן שימש קצין אג"ם בעוצבת אדום. בשנים 2008 עד 2012 פיקד על חטיבת הראל, חטיבת שריון במילואים. בתקופתו זכתה החטיבה בפרס הרמטכ"ל ליחידות מילואים, וכן בפרס ראש אט"ל. 

במהלך שנת 2017 יצא לאור ספרו "האדם שבטנק". בשנת 2019 יצאו לאור שני ספריו - "Behind The Armor" שהוא תרגום "האדם שבטנק" לשפה האנגלית, וכן "פרישה - מעבר הכרחי". בהמשך, בשנת 2020, הוציא לאור ביחד עם אמנון אשל-אסולין את הספר "כיוון ברור". באפריל 2023 יצא ספרו "פרישה - דרך חדשה".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/tv9st5dp

אביעד חיון

רב-סרן (במיל') אביעד חיון, בוגר הפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה, בעל תואר שני בביטחון לאומי מטעם אוניברסיטת חיפה, איש חינוך לשעבר וכיום עוסק בתפקידים ביטחוניים.

מ"מ בחזית - כרוניקה של מלחמה הוא ספר הביכורים שלו.

רונן דוד

רונן דוד, בוגר מכללת "צור" בהנדסת מכונות, בעל תואר שני במנהל עסקים,יליד יוני 1970, נשוי ואב לשתי בנות. סופר, עובד בתעשיית המתכת ונכה צה"ל. כסופר – בעל רקע אישי וכותב ספרים בתחום הנכות הפיזית, בריאות הנפש והתמודדות עם משברים. מביא לספריו מנסיונו הרב בתחום.

עוד על המארז

הטנקיסטים רונן איציק, אמנון אשל אסולין, אביעד חיון, רונן דוד

הספר "האדם שבטנק"-

הבופור
 
 
שלושה חודשים אחר כך אנחנו כבר בהכנה ללבנון, לקראת כניסה לרצועת הביטחון. מתחילים להכין את הפלוגה ללחימה. זה כבר לא תרגיל. זה כבר אויב. מלחמה. ובמהלך השבועיים שבהם אנחנו בהכנה, מתרחשים ברצועת הביטחון כמה אירועים מאוד מביכים לצה"ל ולמדינה.
מגיע כוח של חזבאללה, חודר למוצב דלעת שמול הבופור, פוגע בכמה לוחמים, תוקע דגל בסוללת המוצב, מנתק מגע ובורח ללא פגע. וכמובן, האירוע מצולם ומופץ בכל רשתות הטלוויזיה, גם בארץ וגם בחו"ל. זה נראה משפיל, זה באמת משפיל, וזה המקום שאליו – אני יודע – אנחנו מגיעים בקרוב.
על דבר אחד אני סומך. בכל האימונים העבדתי את הפלוגה מאוד קשה, 24/7. פלוגות אחרות לא היו מצליחות להתמודד עם האתגרים שאני הצבתי, כי אני האמנתי שפלוגה מבצעית צריכה להגן על המדינה.
וזו האמת, כמובן. כי מי באמת מגן על המדינה? פלוגות מבצעיות, לא טירונים. ואנחנו מגיעים מאוד מאומנים.
הכתבה על האירוע עם חזבאללה משודרת בטלוויזיה המצ'וקמקת שבמועדון הפלוגתי. "תעזבו את האימונים", אני אומר לחיילים, "תעזבו הכל. אתם רואים את הדבר הזה? זה חמור בצורה בלתי רגילה. ואנחנו, פלוגה ג', מגיעים לשם עוד מעט. אסור שלנו זה יקרה".
 
אני מעצים את הלחץ על הפלוגה. מתאמנים ביום, בלילה, לפנות בוקר. אני קורע להם את הצורה. ובאחד הערבים ארז, הסגן החדש שלי, מבשר לי שהחיילים ממורמרים. הוא חושש ממרד פלוגתי.
אנחנו אוספים את הפלוגה לשיחה, ואני מגלה שהחיילים ממש זועמים על כך שהפלוגות האחרות לא עושות מאמץ שמתקרב אפילו למה שאני מעמיס עליהם.
אני מקשיב להם, אבל ברור לי מה צריך להגיד.
"אני קורע לכם את הצורה, ואני אמשיך לקרוע לכם את הצורה. למה? כי אנחנו בדרך למלחמה, ואנחנו ננצח. ובשביל זה צריך להתאמץ. אין ארוחות חינם".
אבל אני גם מבין אותם.
אז אני מבקש שיאפשרו לנו הסעה, לבלות קצת במקום באזור עם משהו לאכול. קצת להתפרק. הערב עובר בכיף, ואחרי זה אנחנו ממשיכים להתאמן.
 
*
 
בינתיים, יומיים אחר כך, יוצאת פתיחת ציר ממוצב הבופור. מגיע כוח חזבאללה למרחק 300-200 מטר מהם, פוגע בארבעה חיילים ובורח. שוב, ללא פגע. גם האירוע הזה עושה רעש בתקשורת.
עוד פעם אני מכנס את הפלוגה.
"אתם רואים?" אני אומר, "לנו זה לא הולך לקרות".
רק שבזמן שאני מדבר, נכנס בני, המג"ד.
"קח עכשיו את הג'יפ", הוא אומר לי, "סע לחטיבה המזרחית של לבנון". זו החטיבה המרחבית שאחראית על האזור הזה. "המפקד של החטיבה רוצה לדבר איתך במיידי".
"מה קרה?"
"אין לי מושג", הוא אומר לי.
טוב. אני לוקח ג'יפ ונוסע לשם. נכנס למשרד המח"ט.
"תקשיב", הוא אומר לי, "האירוע האחרון בבופור מבחינתי הגיע עד כאן. אני הולך להדיח מספר מפקדים. אתה אמור להיכנס עוד שבועיים. אתם מוכנים?"
"כן, מתכוננים".
"אתה, אישית, מוכן?"
"כן".
"אז מחר אתה נכנס", הוא אומר לי.
"מחר?"
"כן. מה קרה? אתה מפחד?"
"לא".
אני לא מפחד, אני מלא אדרנלין, אבל מאוד חושש. מה פתאום כבר עכשיו? בלי הודעה מוקדמת?
"מחר תהיה פה בתשע בבוקר", הוא מסכם, "אני מכניס אותך פנימה".
אני חוזר לפלוגה.
"מעכשיו אתה מפקד הפלוגה", אני אומר לסגן שלי ארז. "אתה מכין אותם, אני נכנס ללבנון ולוקח פיקוד".
למחרת בבוקר אני בדרך למוצב הבופור בלבנון.
"יש לי רק בקשה אחת", אני אומר למח"ט, "לפחות תכניס איתי היום גם את הטנק שלי, טנק המ"פ".
והוא מסכים.
אני מגיע למוצב ורואה אנשים שקיבלו ממש מכה. כולם שפופים, כולם שבוז"ים מהתחת. יש אובדן אמון נוראי, הם מרגישים כמו ברווזים במטווח, מושפלים, עם כל מיני דיבורים זוועתיים.
אני מסתכל וחושב לעצמי, בואנ'ה, מה זה החרא הזה? מכנס את כולם לשיחה, מספר על עצמי, וכולם מתפזרים לערב.
וזה חורף. וקר. ויורד גשם זלעפות על בוץ לבנוני איכותי. מהשיחה אני הולך לעמדת התצפית ואומר להם להקפיץ את המוצב.
"מה זאת אומרת?" אומר לי אחד התצפיתנים.
"תצעק שאתה מזהה אויב ותקפיץ את המוצב!"
הוא מקפיץ את המוצב.
"יש אויב", אני אומר בקשר, "פה ופה פתחו באש".
אבל החיילים לא פותחים באש.
"פתחו באש!" אני אומר להם שוב. לאט לאט זה מתחיל לטפטף. אחד פותח באש ואחריו השני, אבל זה לא עובד כמו שצריך. כולם מגמגמים בטירוף.
מסתיימת ההקפצה לתרגיל הזה. אני קורא להם חזרה. שיחת שטיפה.
"תקשיבו", אני אומר להם, "אתם לוחמים? אתם מבינים שאתם כמו מרגרינה? שחותכים אתכם בלי בעיה? אנחנו צריכים לשנות את המצב. ומהר!"
הם מקשיבים לי.
"החזבאללה צריכים להבין", אני ממשיך, "שבפעם הבאה שהם באים לפה הם מקבלים אגרוף. אני רוצה שהמצב ישתנה מהקצה לקצה! בפעם הבאה שאני מקפיץ אתכם – תוך שניות כל המוצב הזה יורק אש כמו דרקון!"
מסתיימת השיחה, ואני לוקח את המפקדים אליי. אני מסביר להם את זה ביתר שאת, כי הרבה תלוי בהם.
עוברות כמה שעות.
אחת בלילה.
שוב אני מקפיץ אותם.
הפעם התגובה כבר יותר טובה. יפה. שיפור.
ארבע לפנות בוקר. ערפל.
עוד הקפצה. עוד יריות, עוד שיפור. אבל אז מתחילה לעוף לכיווני ביקורת. מי אישר לך? מה זה כל היריות האלה? מה פתאום מסתערים בערפל?
אף אחד לא מאשר לי. אני מרגיש שזה מה שצריך לעשות ואני מחליט לעשות. אנחנו חייבים להחזיר את ההרתעה. את הביטחון העצמי. ערפל? קטן עלינו!
אחרי ההקפצה הרביעית אני כבר מתחיל להיות הרבה יותר קשוח. עושה להם מסדרים, בודק שהכלים משומנים, מוודא שהאנשים מצוידים כמו שצריך, שכל הציוד תקין.
זה הופך להיות משהו מאוד מאוד חזק. עוד יום ועוד יום, תדריכים, מסדרים, הקפצות, שיחות, וקשיחות מפלדה.
אחרי היום השלישי מתחילים לבוא אליי שליחים. "תשמע, החבר'ה קשה להם, זה לא יכול להימשך עוד הרבה".
אני מבין שאני שוב מידרדר לסצנה שבה כבר הייתי, סצנה שבה לא ראיתי את האנשים, ואני מתחיל להתגרד מחוסר נעימות. מצד אחד, אני מאוד קשוח. מצד שני, אף אחד לא יודע מה הולך אצלי בפנים. זו תחושה ממש לא נוחה. אני מאוד מאמין במה שאני עושה, אבל... עד כמה אפשר למתוח את החבל?
יותר מזה, כמה חבר'ה מתחילים לצחוק עליי, קוראים לי 'ליצן היסטרי'. למחרת אמורה להיכנס פנימה כל הפלוגה שלי בשיירה ארוכה. אני מרגיש שזה רגע קריטי.
 
*
 
כששיירה נעה בלבנון כל המוצבים חייבים להיות בכוננות להיתקלות. שיירה היא באמת סוג של ברווזים במטווח. אירוע כזה מסוגל לעשות בנו שמות, להגיע לחטיפת חיילים ולכל מיני דברים לא פשוטים. בטח כשמדובר בסמל העוצמה שרואים מכל חור בלבנון, במוצב הבופור.
כל המוצב בכוננות. הטנקים בעמדות. אני הולך לאורך השביל הפנימי במוצב, ואז מישהו צועק לי מהתצפית, "איציק, אני רואה פה משהו מוזר".
מה רוצה הנודניק, אני חושב שנייה, אבל מחליט לגשת אליו לתצפית.
אני מצמיד את העיניים למשקפת ורואה בן אדם מאחורי סלע, מתכונן לשגר רקטת R.P.G.
מזיז את המשקפת ורואה את השיירה שלי מתחילה להגיע, שלוש מאות-ארבע מאות מטרים ממנו. עניין של שניות עד לאסון.
אני תופס את הקשר ונותן צעקה לטנק האישי שלי, עם האנשים שלי. טנק ג'.
עוברת אולי שנייה-שתיים, ובום... 
יוצא פגז לכיוון.
זה בדיוק המצב שאליו תרגלתי את המוצב.
ומהצעקה שלי מכל עמדות המוצב מתחילים לירוק אש. מכת אש אדירה, כזו שלא חוויתי אף פעם. בתרגולים לא כל הכלים יורים. ועכשיו – עוצמה משתקת.
אני נכנס לסחרור, מתחיל לרוץ. קצת בהלם.
לאן? אני מחליט לרוץ לטנק שלי, לעלות עליו, לרדת איתו למטה ולהסתער על המחבלים.
הדרך לטנק מלאה בבוץ טובעני ואני נופל לבוץ עם המשקפיים, עם הנשק, כולי רטוב. בינתיים אני רואה איך מישהו שעלה בשיירה, שי הסמג"ד, מקדים אותי וכבר מגיע לטנק שלי.
הוא יוצא, ומה אני עושה עכשיו? אני צריך להגיע למטה ולגמור את הסיפור.
אני חוזר למוצב ותופס איזה חיילצ'יק, נהג, עולה חדש.
"תקשיב", אני אומר לו, "קח את הרכב, אתה מוריד אותי למטה".
"מה?" הוא מסתכל עליי. כולם יורים. איך אני אומר לו לנסוע לכיוון שכולם יורים אליו?
"צריך לאסוף את החבר'ה ולהסתער על המחבלים האלה!"
והוא מוריד אותי למטה. בדרך אני רואה את המחבל שהטנק שלי כבר פירק, הוא כבר גופה מושלכת בצד הדרך. אבל יש עוד מחבלים והם הספיקו לברוח לאיזה בית. 
וואו, זה אמיתי, אני אומר לעצמי.
בצומת אני פוגש את המח"ט הגזרתי. הוא שואל אותי מה אני הולך לעשות.
"יש פה איתי תשעה חיילי חי"ר, ואנחנו הולכים להיכנס לבית".
"אל תיכנס לבית", הוא אומר לי. "תקיפו אותו, נסו להוציא אותם החוצה. אני בינתיים אתקדם עם עוד כוחות לפה".
אני תופס את החיילים, חיילי נח"ל מדהימים, אנחנו מקיפים את הבית ומתחילים לירות. אני לא יורה, כי אני בלי משקפיים והקנה של הנשק שלי חסום בבוץ. אבל אני מפעיל את הכוח.
מגיע טנק נוסף, ואז עולה רעיון: למה עכשיו לסכן את החיילים? יש טנק, נפיל את הבית על המחבלים האלה.
וזה מה שעשינו. פגז ועוד פגז, והבית קורס.
בינתיים מגיע יוחאי, מ"פ החי"ר ממוצב דלעת. הוא עושה סריקה ומחסל את מה שנותר.
זהו, חמש-אפס לנו. מדהים.
המחבלים חטפו מכה.
איזה אושר! סוף סוף אני פוגש את יוחאי, שעד היום שוחחנו רק בקשר. נשארנו חברים עד היום.
 
*
 
מתחילים לחזור למוצב הבופור. 
המוצב המצ'וקמק, שרק לפני שבוע עבר השפלה פומבית נוראית, פתאום נראה אחרת. החיילים, נוצצות להם העיניים. הם מרגישים שהם הצליחו. סוף סוף הם הצליחו. שלא לדבר על החברים שלהם שהם הצילו.
אני קורא לכולם. שיחת מוטיבציה של אושר עילאי. "רק מה", אני אומר להם, "זה לא נגמר. זו רק ההתחלה. הם עוד יבואו אלינו, החזבאללה. אל תהיו באופוריה".
טנק הנכים-

מעיך על

“אני לא נשאר כאן!” צעק אחיעד, השתחל החוצה מתא הטען וירד מהטנק. השוטרים, שנעמדו כעשרים מטר מהטנק, זינקו עליו והשכיבו אותו על המדרכה.

“סגור הידראולי!” צעק אשר, פתח את מדף תא הנהג שלו ויצא מהטנק אחריו. גם עליו זינק שוטר והשכיב אותו על המדרכה. רק כהן וארנון נשארו בפנים, מוגנים.

נותרו שלוש דקות לאולטימטום שהציבו.

אל חמ”ל המשטרה המאולתר שהקים גבאי חזר הסגן שלו.

“כל יושבי הבניין,” הוא דיווח, “יצאו ממנו ונמצאים כרגע בהמתנה בחניית אגף השיקום.”

חלקם יצאו את המתחם לגמרי ונכנסו למכוניות שלהם, ממתינים עד יעבור זעם ויוכלו לנסוע לביתם, אבל חלקם הצטרפו לקהל הגדול שעטף את הטנק, את הבניין ואת כל הרחוב הזה, מכל הכיוונים.

“אתה שומע אותי, ארנון?” פנה ניסים שוב במגפון אל מפקד הטנק, “אנחנו נענים לכל דרישותיכם. אל תדאג. נעלה את הכל למעלה, לשר הביטחון, שגם הוא מיודע על כל התקרית הזו. תקבלו את כל מה שמגיע לכם, כפי שאתה מבקש – בזכות ולא בחסד. אני מבטיח שנבחן שוב את המצב ושאדאג באופן אישי לכך שנשפר את השירות שלנו בוועדות ובנגישות לנכים.”

“הגיעה הדקה האחרונה לאולטימטום,” הופיעה מאיה דגון שוב מול המצלמה, “טנק המרכבה מכוון את התותח שלו לבניין אגף השיקום כאן בחיפה. ככל הנראה הבניין פונה לחלוטין–”

קולה נבלע בקריאות המתגברות של הקהל.

“תירה! תירה! תירה!” הם צעקו בקצב.

*

בתוך הטנק היו הקולות עמומים אך מורגשים היטב.

“תותח מעיך בניין על,” נתן ארנון את הפקודה.

“מעיך על.”

“מדידה.”

“550 על,” ענה לו יוסי, התותחן, בקשר פנים.

“550 אש!”

“יווווווורררררררהההה.”

ארנון

נולדתי ב־1970 בצפת. זה היה כמו חממה עבורי ועבור משפחתי. הייתה לי ילדות יפה, והיא עברה עליי בנעימים. לא היה משהו יוצא דופן חוץ מהעניין שבאותם הימים הרפואה לא הייתה מתקדמת כמו שהיא היום.

“ארנון, האם הכנת שיעורים?” פנתה אליי המורה לתנ”ך.

“לא הכנתי,” עניתי מבויש כהרגלי, ורציתי לקבור את עצמי שוב.

“ארנון, אני מבקשת שתשלים את השיעורים למחר בבוקר, או שאפנה להורים שלך.”

“טוב, ילדים,” המשיכה המורה לתנ”ך, “מחר יש לכם מבחן שמבוסס על החומר שנלמד עד עכשיו.”

לאחר כשבוע קיבלתי את התוצאה.

“כל הכבוד, ארנון,” אמרה המורה לתנ”ך, “למרות שלא הכנת שיעורים, הצלחת יפה מאוד במבחן. אבל שוב לא הכנת שיעורים. אני רוצה לפגוש את אימא שלך. אומַר לה כמה שאתה עצלן. למרות כל זאת אתה מצליח יפה במבחנים, אז אני לא דואגת.”

היא סיימה במשפט שבו תמיד סיימו איתי, “אתה מסוגל ליותר, חבל עליך.”

הריטואל הזה המשיך מכיתה לכיתה. גם בשיעור מתמטיקה בכיתה י’, במגמה הריאלית, פנתה אליי המורה למתמטיקה, “ארנון, האם הכנת שיעורים?”

“לא המורה, הייתי עסוק מדי אתמול. רקדתי בלהקה עד מאוחר.”

“אני רוצה לדבר עם אימא שלך בבקשה. תן לה את הטלפון שלי ושתתקשר אליי עוד היום. בקצב הזה תקבל מגן נמוך לקראת בחינת הבגרות.”

“אתה בא היום לאימון?” פנה אליי בהפסקה אילן, חברי לקבוצת הכדורעף, “יש היום אימון לקראת המשחק בליגה.”

“לא יודע, יש לי חזרה בלהקה, ומחר יש לי אימון שחייה,” עניתי.

“וואלאק אתה,” ענה לי אילן, “שתהיה לי בריא. גם שוחה בנבחרת של צפת, גם רוקד בלהקת המחול, גם מתאמן בג’ודו, גם מתאמן בפינג פונג וגם משחק איתנו כדורעף. איך יש לך זמן לכל זה? ועוד לא סתם, אלא בנבחרות!”

“לא יודע, אני אוהב את זה. ואל תשכח שבחורף אני עם אבא שלי בחרמון, לסקי,” עניתי, “וב־י”ב אני יוצא לקורס מדריכי שחייה בווינגייט, נוסף על קורס מציל חובב, בריכה וים, גם במסגרת וינגייט. ובצבא...”

*

באותו הרגע כאילו נכנס הטנק אל מתחת לעננים שחורים, ומשהו במבט של ארנון השתנה.

מאיה שמעה את סיפורו בשקיקה והתפללה בליבה שהרעש מהטנק לא יהרוס לה את ההקלטה. ליתר ביטחון היא כתבה בפנקס שלה כל מה שיכלה.

“תמשיך,” היא אמרה, “מה קרה בצבא?”

“בצבא התגייסתי לחיל השריון. התקדמתי יפה בשירות, עברתי קורס מפקדי טנקים ולאחריו הוצבתי בגדוד 77 של חטיבה 7, כמפקד טנק בפלוגה מבצעית.

“בזמן השירות שלי כמט”ק ביצעתי פעילות מבצעית ונקראתי לקו בלבנון. בכלל, בשירותי הצבאי הייתי בלבנון לסירוגין לצורך ביצוע קו ארבע פעמים, כל קו למשך שלושה־ארבעה חודשים.

“במסגרת השירות שלי כמט”ק בפלוגה מבצעית, ביצעתי גם קו ביהודה ושומרון למשך כשלושה חודשים, שבהם נקראתי יום אחד עם צוותי להחליף צוות תצפית בכפר שנמצא על הכביש העוקף של חוצה שומרון.

“הגעתי עם הצוות לבית שבו היה אמור להחליף אותי צוות התצפית הקיים. מרוב שמחה, מפקד הצוות השליך עליי רימון הלם שהתפוצץ סמוך לאוזני.”

“זה המקור לנכות שלך?” שאלה מאיה, וארנון סימן לה בידו להקשיב עד הסוף.

“כן ולא. הפיצוץ היה כה חזק עד שנפגמה שמיעתי. נאלצו לפנות אותי לבית חולים צבאי בתל השומר, שם שהיתי כשבוע ימים עם דלקת חמורה בתוך אוזני הימנית. לאחר השחרור הכיר בי אגף השיקום כנכה צה”ל וכמי ששמיעתו נפגעה במהלך שירותו הצבאי.

“כשחזרתי הייתי מפקד טנק בפלוגה המבצעית. לאחר כארבעה חודשים הוצבתי במסגרת פלוגת הצמ”פ,1 שם שימשתי מפקד טנק במשך שני מחזורים נוספים. לאחר מכן יצאתי לקורס קצינים, סיימתי אותו בהצלחה רבה והתייצבתי לשירותי כמפקד מחלקה במסגרת גדוד 82 בחטיבה 7. לאחר מכן אף יצאתי לקורס מפקדי פלוגה, כאשר הייתי אמור בעצם להתייצב בפלוגת הצמ”פ כמ”פ.

“נסעתי עם דרור, חבר מהגדוד, לחופשה של שבוע ביוון, ושם שיניתי את תוכניותיי. החלטתי להשתחרר ללא חתימה על תקופת קבע נוספת על זו שהתחייבתי לה במסגרת קורס מפקדי הפלוגה. מפקד החטיבה העביר אותי להיות מפקד פלוגה בקורס קצינים, בבה”ד 1, בית הספר לקצינים של צה”ל, וכמובן התייצבתי ללא היסוס. הייתי מפקד פלוגה ומדריך במשך שני מחזורים נוספים.”

“ואחרי הצבא?” המשיכה הכתבת, “יצאת ישר ללימודים או שטיילת כמו כולם?”

“מה זה כמו כולם? בזמני זה לא היה מקובל כמו היום. דרור חיכה לי כמה חודשים עד שהשתחררתי מהצבא, אבל יום וחצי אחרי השחרור כבר היינו על המטוס לדרום אמריקה עם ערן, עוד חבר.”

“איפה טיילתם?”

“איפה לא? טיילנו בכל דרום אמריקה למשך כחצי שנה. לא אשכח את הטרקים, את המסע בג’ונגל, את הכיף חיים בקוסקו, פרו, את הסתלבט בברזיל ואת המפגש עם בנות המקום כמה פעמים בכל מיני מקומות שם. יצא לי גם ללמוד קצת ספרדית שם.”

“ומה עם לימודים?” התעניינה שוב הכתבת, “אתה אקדמאי?”

“כשחזרתי מהטיול למדתי במכינה קדם־אקדמית של אוניברסיטת בר אילן, שבה שיפרתי את ציוני הבגרות שלי לאין ערוך. לאחר מכן התייצבתי במכללת צור, שסטף ורטהיימר הקים באזור התעשייה תפן, סמוך לכפר ורדים.”

“ומה עם חברה?” חייכה מאיה והמשיכה, “הייתה לך?”

“ברור שהייתה לי חברה. בשנת 1997 התחתנו. ביוני 1999 סיימתי את הלימודים כמהנדס, אבל משהו אחר משך את תשומת ליבי...”

*

העיקר שירדתי משלוש־עשרה דקות, חשבתי לאחר שסיימתי את ריצת 3,000 המטר בבחינות הקבלה הסופיות לקורס בשירות הביטחון הכללי. שבועיים אחר כך החל קורס הקב”טים באחוזה.2 נדרשו ממני רף גבוה של כושר גופני ותוצאה מספיק גבוהה במבחני המיון העיוניים שעשיתי חודשים אחדים קודם לכן.

הקורס עבר עליי בנעימים בסך הכל. המון אימוני קרב מגע עם מגנים ולאחר מכן גם בלי המגינים. ככה עם ידיים וגוף חשופים למכות שהחטפתי וקיבלתי בעצמי. למדתי להבליג על הכאבים בעקבות המכות של חבריי לקורס, ובהחלט השתכללתי במכות ובטכניקה. גם תוצאות הירי שלי היו בין הגבוהות בקבוצה שלי.

ואז יום אחד יצאתי לתרגיל יחיד של ירי מהיר. בתרגיל הייתי אמור לרוץ, לזהות מטרות בתור אויב, לעצור ולירות בהן בתרגולת ירי מהיר, כפי שלמדתי בקורס. זה היה תרגיל ביבש, שבו ירו המתרגלים באקדחים המדמים אקדחים אמיתיים, שהיו צבועים בצבע אדום.

יוחאי המדריך צעק לי, “צא!” ואני יצאתי לתרגיל כמו עשרות התרגילים שקדמו לו, רק שהפעם הוא הניף את רגלו ונתן לי בעיטה חזקה בכתפיי.

הבעיטה הכאיבה לי והפתיעה אותי מאוד. השארתי את האקדח מכוון למטרות, אך הסתובבתי ליוחאי וצעקתי לו, “זו הפעם האחרונה שאתה עושה את זה, הבנת?”

יוחאי היה מופתע מהצעקה שלי, צרח עליי ללכת ולשבת במקום וקרא לבא בתור.

ספגתי את המכה והלכתי לשבת מבויש וכועס מתמיד. חבריי לקבוצה אמרו לי, “ראינו את זה,” “זה באמת עובר כל גבול,” “הפעם יוחאי הגזים.”

בתום סבב התרגילים הנוכחי הלך המדריך יוחאי לחדרו וקרא לי שאכנס אליו למשרד. ניגשתי. לא ידעתי מה מחכה לי.

יוחאי אמר לי, “אתה יודע שאני יכול להשעות אותך מהקורס בגלל התקרית הזו.”

עניתי לו, “ואתה יודע שהיית ככה קרוב מזה שאחטיף לך עם האקדח בפרצוף.”

“אתה רוצה להגיד לי שרצית להפעיל אלימות כלפיי?”

“מובן שלא, רק שהייתי ככה קרוב להחטיף לך. אבל עובדה שלא עשיתי זאת.”

“טוב, ברור לך שאני מעביר את סיפור התקרית מעלה,” אמר לי יוחאי.

“תעשה מה שאתה רואה לנכון,” עניתי לו ויצאתי מן החדר.

החלטתי להתקשר לבכיר שהכרתי. “הלו אבי, בוקר טוב. מדבר ארנון, בעלה של נועה והחתן של מושיקו.”

“מה שלומך, ארנון?”

“תגיד, יש לך כמה דקות בשבילי?”

“כן, בוודאי. קרה משהו?”

“פחות או יותר,” עניתי וסיפרתי לו את כל השתלשלות האירוע. הבכיר אמר שהוא יראה מה הוא יכול לעשות עבורי. כמו כן ביקש ממני שאנמיך פרופיל ושאעשה כל מה שמבקשים ממני.

למחרת כבר הזמינו אותי לשימוע.

“טוב, ארנון,” אמר לי מרכז הקורס, “בדקנו את כל המקרה שהיה לך עם יוחאי והחלטתי להוציא אותך לחופשה בת שבוע ימים. תצא, תנוח בבית ואנחנו כבר נראה מה אפשר לעשות איתך. אני מקווה שאתה מבין את חומרת המעשה.”

“לא מבין,” עניתי, “מה כבר עשיתי לא בסדר?”

“בגלל זה בדיוק אנחנו רוצים שתצא לחופשה ותחשוב מה לעשות בהמשך.”

לאחר כשבוע ימים חזרתי לקורס, וכעבור שבוע נוסף קראו לי לשימוע אצל מפקד בכיר.

“תשמע, ארנון, אני נותן לך כרגע אפשרות להמשיך בקורס קב”טים אחר ולא בקורס קב”טי תעופה. הקורס התחיל לפני כחודשיים ובעוד שבוע תידרש להשלים בו שלושה שבועות של לימודים עיוניים על מנת לסיים אותו בהצלחה. מה אתה אומר?”

“לאחר שהתייעצתי עם אשתי,” עניתי לו, “אני מעדיף לסיים כאן ועכשיו את הקורס.”

“טוב, אם כך תזדכה על החומרים שלך,” ענה לי המפקד, “אני מבין שאנחנו נפרדים ממך כאן ועכשיו.”

1 צמ”פ – צוות, מחלקה, פלוגה. פלוגה שבה מקבלים הטנקיסטים את הכשרתם בפועל כאנשי צוות, במסגרת אימונים בגדוד.

2 אחוזה – המקום שבו נערכים קורסים במסגרת שירות הביטחון הכללי.

מ"מ בחזית-

שגרה של בדידות

"נשבר הזין". זה הביטוי הכי נפוץ אצלנו במחלקה. זה מה שהיה לי לומר, זה מה שהיה לכולם לומר. ביום, בלילה, כל הזמן, כולם, בלי יוצא מן הכלל, זרקו את צירוף המילים הזה לחלל האוויר מבלי ששמו לב אפילו. הרגשנו שאנחנו טובעים בתוך הבוץ הזה לבד, מבלי שמישהו יודע מה קורה איתנו. היינו בודדים בצריח, בודדים בטנק, בודדים בשטח ובודדים בגזרה. שלושה טנקים, קו עמדות ומשימה שצריך לבצע. לעיתים, בין המארבים, אחד החיילים היה עולה על הטנק וצועק, "נשבר כבר הזין!" תוך שהוא הולם בידיו באוויר, כמו אסיר שרוצה לברוח מהכלא ומכה בקיר התא שלו מרוב ייאוש. כמו האסיר, גם החיילים הבינו שאין להם אפשרות לצאת מהמחלקה המטורפת הזאת.

זו השגרה שלנו כבר חצי שנה. מארבי טנקים, מארבים משולבים עם חיילי חי"ר, מצבי כוננות משתנים, ימי קרב, כוננות ספיגה. כל מה שאפשר להכניס תחת הכותרת "פעילות טנקאית מבצעית". כמפקד מחלקה הייתי עצמאי בשטח. לגמרי. ולא פעם חשתי בדידות בעת קבלת החלטות. תכלס, לא היו לי מפקדים, לא מ"פ ולא מג"ד. אותם היינו רואים אחת בחודש, כאשר היינו מפקידים אצלם את הקיטבגים ואת הציוד הכללי של הצוותים לפני היציאה הביתה, ואוספים אותם אחרי החופשה הקצרה.

ציודו של כל לוחם הסתכם בקיטבג עם מעיל, זוג מדים מנוילנים, כלי רחצה, תחתונים, גופיות וסרבל נוסף להחלפה למקרה שהכול יירטב.

הייתי מפקד מחלקה התקפית באוגדה המרחבית ממטולה במזרח ועד ראש הנקרה במערב. היינו שלושה צוותים בשטח. מדי שבוע-שבועיים היינו מחליפים עמדות, בהתאם להתרעות ולהתפתחויות המודיעיניות, ועולים לעמדות לא מוכרות בשטח חדש. כך לבד, בר בשטח, בלי תנאים בסיסיים כמו מוצב, חדר אוכל, מקלחת או מיטה.

מושב המפקד הפך למיטה, המדף לכרית, הנשק לחברה והטנק לבית. היו רק מנות קרב ומים בג'ריקנים. לבשנו סרבל ושכפ"ץ, לא חלצנו נעליים ולא נפרדנו מהקסדה מהרגע שהגענו לגזרה עד הרגע שיצאנו הביתה.

הכנו את הכלים במשך כל היום, תחת השמש הקופחת. שמרנו על מצב כוננות שיא של הטנקים ושל הצוותים. לא זוכר מתי מישהו מהצוות ישן לילה רצוף, לא זוכר מתי יכולתי ללכת מבלי לשקול את צעדיי ולבדוק כל הזמן מתי אני חשוף לעיני החיזבאללה ומתי אני נסתר. וכל הזמן חשבתי איך אנחנו משתפרים ומגיעים ליום קרב הבא מוכנים יותר. קטלניים יותר.

הספר "כיוון ברור"- 

רק בגלל הרוח
 
 
בוקר יום 12 ביולי 2006 נפתח באופטימיות. נעתי לכיוון החרמון, ללוות ביקור של מפקד אוגדה 36 באחת מיחידות החטיבה, גדוד 603, שם החלה פעילות מבצעית.
 
ישבתי בג'יפ לצד סאלי הנהג, נסענו לאורך ציר היישובים בואכה בוקעתא, ובדרך סיפרתי לו על המורשת המפוארת של חטיבה 7: "פה פעל כוח טייגר,1 פה התרחש הסיפור של גדוד 77 בחרמונית, פה סיפורה של פלוגת הסיור החטיבתית, פה כוח..."
 
בעודי מספר חלף בי הרהור, מעל כתפי הלוחמים בהווה מרחפות מורשת והיסטוריה בכמויות לא מבוטלות. המחשבה הבאה הייתה: איך אוכל למנף את סיפורי הגבורה האלה לטובת חיזוק רוח הלחימה? לא העליתי על דעתי כי בתוך שעות אחדות תהיה המחויבות למורשת הזאת חלק מרכזי בעשייה העכשווית.
 
לקראת השעה שמונה וחצי הגעתי למפקדת הגדוד ופגשתי את ערן – מג"ד 603. וידאתי איתו שהכול ערוך ומוכן לביקור מפקד האוגדה. לאחר כמה דקות הצטרף אלינו ניזאר – מח"ט 474, שזו הגזרה שלו. גלגלנו שיחת חולין, ובה עלתה השאלה: לאן נעלם חזבאללה? ניזאר אמר, "אינו – היה כלא היה".
 
חושיי נדרכו. מתוך ניסיוני רב השנים בלחימה נגד הארגון, אמרתי לערן ולניזאר, "חברים, כשחזבאללה נעלם, זה קורה". בעודי מדבר צלצל הטלפון הנייד שלי. על הקו, קצין ההספקה של אוגדה 91 – סא"ל עמי, חבר טוב. הוא מלמל בהתרגשות, "אחי, חניבעל" וניתק.
 
סיפרתי לערן ולניזאר מה אמר לי עמי, ובתוך רגעים נשמעו צפצופי ביפרים וצלצולי טלפון. מפקד האוגדה הגיע, ואני ביקשתי להשתחרר מהביקור. "יש לי גדוד בלחימה, ואני לא מצליח לדבר עם אף אחד מהאנשים שלי", אמרתי. שוחררתי ויצאתי לדרכי.
 
בירידות מהחרמון לכיוון עמק החולה התגלו לעיניי מראות של תחילת הקרב. פעילות התרחשה במרחב רכס רמים. ביקשתי מסאלי לעצור בצד. סאלי פנה לכיוון פאתי שטח האימונים זעורה, שם התאמנתי כשהייתי מט"ק ומ"מ צעיר בלחימה בשטח בנוי, בשיתוף גדודי גולני והנח"ל.
 
הוצאתי פנקס והתחלתי לכתוב את סדר הפעולות למלחמה. מייד לאחר מכן הרמתי טלפון לעמיחי – ק.אג"מ חטיבה, וביקשתי ממנו שייתן פקודות להתחיל בהכנת החטיבה למלחמה.
 
הטלפון הבא היה לסמח"ט, וממנו ביקשתי שיפזר את כנס הסגנים המיוחד שנערך בהובלתו בחיפה, וכן שיסייע בסדר הפעולות למלחמה. הסמח"ט לא ירד לסוף דעתי, אך לאחר שמג"ד 82 דיווח לו שטנק התפוצץ בכיפת הדגל, הוא הבין ונרתם מיידית למשימה.
 
כמה אירוני, יום קיצי ונינוח שהחל בסיפורים על מורשת החטיבה ועל אירועים שהתרחשו לפני שלושים שנה ויותר, נותב באופן חד להכנה למלחמה בלבנון.
 
כמה ימים אחר כך, ובעקבות לחץ שהופעל על המפקדים הבכירים, חטיבה 7 נכנסה למערכה וחייליה לחמו תחת פיקוד אוגדה 91 עד היום האחרון למלחמה.
 
החטיבה פתחה במשימות הנדסיות בגזרה המערבית, במרחב חניתה ועד החוף. בהמשך כבשה את מארון א-ראס, נלחמה בעייתא א-שעב, כבשה את מרחב רכס ג'בל כחיל, נטרלה את כוחות הנ"ט במרחב עיתרון, הובילה מהלך של התקדמות תוך איגוף עמוק ומפתיע – פעולה שגרמה להשבתת מפקדת הדרום של האויב במרחב בינת ג'בייל – טיפסה על רכס שקיף א-נימל וכבשה את הכפרים אל מנז'ל, כונין, בית יהון, בואכה חד'תא וחאריס. לבסוף, התייצבה החטיבה בעמדת זינוק ותמרון צפונה, להמשך הלחימה.
 
עוד בימי המלחמה היה לי ברור שאני שותף לפרק משמעותי נוסף במורשת הלחימה של חטיבה 7 ושל צבא ההגנה לישראל. פעלנו בחרדת קודש ובנמרצות, מתוך הבנה של גודל השעה ושל חשיבות ההגנה על המולדת. היינו נחושים להשיב את הביטחון לתושבי מדינת ישראל, שחוו חוויות מטלטלות בפרק זמן קצר.
 
את הלחימה הובלנו בהתאם לערכי הליבה של צה"ל וברוחה של חטיבה 7 לאורך הדורות. פעלנו בדבקות, במקצועיות, בתחושת שליחות, בהקפדה של שמירת חיי אדם ותוך חתירה לניצחון.
 
בדרך גם טעינו והפקנו לקחים, התקדמנו בעוצמות אש ללא פשרות, תדרכנו וירדנו לפרטים, תכננו מהלכים בקפידה והיינו נכונים לשינויים; לא התפשרנו על איכות הביצוע, שילבנו ושיתפנו יכולות מקסימליות, ובמקומות שבהם הדבר התבקש – התווכחנו על הדרך המקצועית.
 
במלחמה הזאת למדתי מהו כאוס, ועל כך שאינו נגרם בהכרח בגלל אויב לא ברור או מפתיע; למדתי על חשיבות המקצוענות, על ניהול הערכת מצב מתמשכת, על נקיטת פעולה אגרסיבית נגד היערכות האויב ועל מיצוי היכולות בשדה הקרב, לרבות שימוש בטכנולוגיות חדישות. למדתי דברים רבים נוספים, אבל יותר מכול למדתי על העוצמות האנושיות הקיימות בצה"ל בכלל ובחטיבה 7 בפרט – העוגן המרכזי והיתרון שלנו על כל אויב בכל מקום.
 
מפקד הוא "מנוע" לקבלת החלטות בעיתות שגרה, בזמנים של אימונים ומבצעים, וכמובן, בשעת מלחמה. זהו תפקיד בודד למדי, אולם בתקופת הלחימה שבה עוסק ספר זה, לא הייתי לבד. זכיתי להקיף את עצמי בקבוצה איכותית של לוחמים, אנשים שיצרו עבורי תשתית ראויה לקבלת החלטות והובילו בביצוען. בראשם עמד סגני, סא"ל רונן איציק, שראה כיצד אני מתמודד עם דילמות, הכרעות וענייני מנהיגות וסייע לי רבות בכל אלו, תוך יצירת אווירה שחיזקה את ביטחוני ברגעים הקשים.
 
נוסף עליו סייעו לי קציני המטה – דורון, עמיחי, חיימון, זאב, רן, עודד, צבי, יאיר, תמי, איציק, יקי, אסעד ועוזריהם, המג"דים – עודד, דן, ערן, הרן, משה, אודי, יפתח, ווג'די, אילן, אמיר, קבילי ומפקדים נוספים, שאליהם הצטרפה שדרת מ"פים איכותית ומפקדים זוטרים, ולבסוף – שכבת הלוחמים, תומכי הלחימה וחיילי העורף. כולם נרתמו למשימה: לוחמה מקצועית ובלתי מתפשרת עד למיגור האויב.
 
בעיניי, העוצמה האנושית היא שמובילה אותנו ליתרון משמעותי מול האויב ולהכרעתו באשר הוא. לוחמים שהם המיטב שבמיטב של עם ישראל, פעלו במופתיות והראו שיש לנו על מי לסמוך.
 
ביומה האחרון של המלחמה, כשעה לאחר יציאת אחרוני חיילי צה"ל – לוחמי חטיבה 7 – משטח לבנון, התראיינתי לתוכניתו של רפי רשף. הוא שאל אותי, "האם הולך ופוחת הדור?"
 
בתגובה סיפרתי את הסיפור הבא: במהלך הלחימה במארון א-ראס נפגע אחד הטנקים מפגיעת טיל ישירה. התותחן אור בראון, ששהה בטנק, נפצע ורגליו נקטעו. מפקד הטנק חזר עם הטנק לשטח ישראל, לאזור אביבים, והצוות הרפואי החל לטפל בפצוע. קראתי למט"ק, בחור בן תשע-עשרה, שאלתי לשלומו וביקשתי לעודד את רוחו.
 
לאחר שהפצוע פונה מהטנק, ביקש ממני המט"ק שאשחרר אותו חזרה לפעולה. לשאלתי "מדוע?" הוא השיב בחדות, "המפקד, חבריי עוד נלחמים שם בכפר ועל חיפה עדיין יורים".
 
"זו, בעיניי", אמרתי לרפי, "דוגמה לכך שבכל הקשור בהגנה על המולדת, בלחימה וברעוּת בני הדור הצעיר נחושים ביותר והם חוליה חשובה בשרשרת הדורות של העם היהודי".
 
ספר זה מוקדש, בראש ובראשונה, לחללי חטיבה 7 ולחללי צה"ל שחירפו נפשם בשם רוח הלחימה והערכים, ומטרתו היא לספר על המשך מורשתה ודברי ימיה של חטיבת הפאר – חטיבה 7, תוך תיאור סיפורם של החיים – הלוחמים, תומכי הלחימה, אנשי העורף והמפקדים. יחד זכינו לשאת את נס החטיבה בגאווה ולעמוד בכל המשימות באופן מעורר הערכה והשתאות.
 
 
 
 
 
אל"ם (מיל') אמנון אשל אסולין,
 
מח"ט 7 במלחמת לבנון השנייה
 
1 פלוגה אגדית בפיקודו של תת-אלוף מאיר זמיר. במלחמת יום הכיפורים הכוח לחם בדיביזיה סורית והשיג תוצאה מוחצת.