אני יודעת שזה לא הגיוני, לא מקובל ובעיקר לא מוסרי לחבב שכנים - הרי אי אפשר לדעת מתי יצלצלו לך בדלת ומה יבקשו בשעה שבה את רק רוצה שקט. וככה, במשך מאות שנים, אני גרה בבניין תוך הקפדה מוחלטת על לא לדעת מה קורה מעבר לדלתות של כל יושבי הבלוקים. הרי התחנכתי היטב: גדלתי על ברכי המשפט "שכנים-למלחמה" של אימא הניה עליה השלום.
הבניין שלנו הוא הקיצוני ביותר בבלוק. נקודת הקיצון הזו משפיעה על כל יושבי הבניין: כולנו, בלי יוצא מן הכלל, אנטיפתים או דמנטיים, מה שמקל עלי להמשיך במורשתה של הניה. את דמי הועד גובה הצרפתייה מקומת הגג, היו"ר האזורית של כל הבלוקייה. כיוון שידיעותיי על צרפת אינן רבות, אני מכנה אותה ביני לביני בשם "נפוליאון".
אופן הגבייה של נפוליאון נעשה כך: נקישה שלה על כל אחת מדלתות הבניין, קריאה "דמי וועד" במבטא צרפתי כבד, ואז, בידיים עטויות כפפות גניקולוג היא לוקחת את הכסף, בלי ליצור קשר עין וממשיכה לשכן הבא.
על דלתם של הדמנטיים מדביקה נפוליאון הודעה בגודל של מודעת אבל ובה כתוב שהם נדרשים לתחוב את הכסף מתחת לדלת ביתה בשעות אחת עד חמש- אז היא לא בבית. לנפוליאון יש מכון קוסמטי המתמחה בעיכוב תהליכי זקנה. למרבה האירוניה, בית אבות מתנוסס מול המכון שלה.
חלק מדייריו היו פעם לקוחות של נפוליאון עד שנאלצו לחצות את הכביש אל היכל הזקנה.
המשך העלילה בסיפור המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
