הקברניט

ילדות

בלילה נשמעה דפיקה בדלת בביתנו בנהריה. בפתח עמדו שני נציגי קצין העיר שהכרנו. "נפתלי נפל בקרב", אמרו. אינני זוכר את תגובת אמי שנשארה אלמנה עם שני ילדים קטנים. למחרת, י"ב בתמוז תש"ח, 19 ביולי 1948, הובא אבא לקבורה. אני לא הלכתי ללוויה בבית הקברות הצבאי בנהריה. הייתי בן עשר, תלמיד העולה לכיתה ה'.

כשלושה חודשים קודם לכן, כשאבי כבר היה מגויס תקופה ארוכה, שיחקתי בכביש ליד הבית. לפתע נשמעו הדי פיצוצים עזים ונראו תמרות עשן סמיך מכיוון מזרח (מיקומם של כפרים ערביים). כדי להבין מה קורה רצתי במהירות לרחוב הגעתון במרכז המושבה, שם כבר התאסף קהל מבוגר ליד מבנה קטן של קופת החולים. עמדתי ליד המבוגרים שסיפרו כי יצאה שיירה מנהריה לכיוון קיבוץ יחיעם הנצור להביא אספקה. השיירה נקלעה למארב מתוכנן ליד הכפר אל־כאברי, וחייליה נהרגו. סיפורי זוועה על הקרב ועל התעללות בגופות הגיעו לאוזני. טנדר שהגיע זה עתה פרק גופות חיילים. בין ההרוגים בשיירה, כך הבנתי, היו גם נהריינים פעילי הימייה, שאותם הכרתי כילד בשנתי הראשונה בימייה, משה ועליזה שיינרמן, אח ואחות, שהייתי צופה בהם בכישוריהם בתחום האקרובטיקה במקצוע ההתעמלות. קלטתי את סיפורי הזוועה וברחתי הביתה. זו כנראה היתה אחת הסיבות שסירבתי להשתתף בהלוויית אבי, נוסף לכעס מצטבר על מותו.

אבי נהרג מפגיעה ישירה של פגז בקרבות לכיבוש הכפר תרשיחא. בתקופה מאוחרת יותר נודע לי על קרב קשה והשארת גופות חיילים בשטח וניסיונות לכבוש את הכפר מחדש. הקפדתי לעלות לקבר בכל שנה ובימי הזיכרון, וכך חינכתי את בני ובנותי ונכדַי כולם. אני פוקד גם את קברות חללי השיירה ליחיעם מנהריה ואת קבריהם של בני כיתתי, חללי מלחמות ישראל האחרות. חללי מלחמת העצמאות, חברי הימייה, הונצחו בסירות שנקראו על שמם. גם בנו של מנהל בית הספר היסודי שלי, ד"ר שלמה רילף, נפל במלחמה זו.

זיכרון הילדות שלי בתקופת המנדט הבריטי לפני הקמת המדינה הוא מושבה קטנה, נהריה, בת כאלפיים תושבים שהתגייסה כולה להעפלה - המאבק של ניצולי השואה להגיע לישראל בכל מחיר. בחג המולד, בדצמבר 1945, כשהייתי בכיתה ב', עלתה על שרטון בחוף הגלי והסלעי של נהריה אוניית המעפילים "חנה סנש". חברי הימייה, הנערים של "הפועל", התבקשו לסייע בהורדת המעפילים. חיילי הצבא הבריטי, ה"כלניות", השתכרו בקפה "פייבלמן" במושבה. הנערים הצליחו להוריד את המעפילים ואלה פוזרו ביישובי הסביבה. נתן אלתרמן כתב אז את "נאום תשובה לרב־חובלים איטלקי": "ונספר לך אז כי פתוחים השערים [...] ופתחה אותם זו חבורת נערים שעמדה אותו לילה במים".¹

ב-1 בינואר 1948 הגיעה לחופי נהריה האונייה "האומות המאוחדות". המעפילים פוזרו בבתי התושבים. בביתנו הסתרנו שתי עולות חדשות שהיה צורך להסוותן. הבריטים פשטו על המושבה בחיפושים מבית לבית. בעקבות סערה התנפצה האונייה על החוף הסלעי. החוויה כולה הזכירה לי תמיד את הפחד והחשש מפני הצבא הבריטי.

גם שני אחיו של אבא היו שלובים במאבק על הקמת המדינה. אחיו הבכור, מיכאל שושני, היה ממפקדי האצ"ל בצפון, נתפס וישב בכלא עכו, והוגלה למחנות המעצר בסודאן, בקניה ובאריתריאה. צבי שושני היה בתנועת "המחנות העולים", חבר קיבוץ בית קשת, ונפצע במלחמת העצמאות.

בעקבות החלטת החלוקה של ארץ ישראל באו"ם (29 בנובמבר 1947), שהשאירה את הגליל המערבי ונהריה מחוץ למדינה היהודית, הטילו כוחות "צבא ההצלה" בראשות קאוקג'י מצור על יישובי הגליל המערבי. האספקה של מזון ודלק הגיעה לנהריה באמצעות דוברות מנמל חיפה, ואנו כילדים סייענו בפריקתן ובהעמסת תוצרת החלב של משפחת שטראוס שנשלחה לחיפה. משפחת זוגלובק הבטיחה את אספקת הבשר והנקניקים. התוצרת שהגיעה לנהריה, ובעיקר הדלק, הועברה ליישובים הנצורים חניתה, מצובה ואילון, והניסיון הגדול שלא צלח לקיבוץ יחיעם.

מטוסים עיראקיים הפציצו את נהריה בשני מועדים - ב-25 במאי 1948 שבו היו חמישה הרוגים, וכעבור שלושה ימים, אז נפגע חברי יונה רוזנטל מרסיס ברגלו.

נפילת אבי שינתה סדרי עולם. אבי היה עצמאי, בעליה של חנות למוצרי חשמל, וביצע עבודות בהיקף גדול בנהריה ובגליל. מן הבחינה הכלכלית מצבנו היה טוב. לאחר נפילתו נאלצה אמי, חניכת "גורדוניה" ובוגרת משק הפועלות של חנה מייזל בנהלל, מורה בהכשרתה, לחפש עבודה. העבודה הראשונה שמצאה היתה במוסד הפנימייתי "נווה הילד" בנהריה, שקלט את ילדי עליית הנוער. המוסד נסגר כעבור כשנתיים, ב-1950. היה צריך לפרנס משפחה. אחותה הגדולה, ניצולת שואה, הגיעה מקפריסין, לשם הוגלו מעפילים לפני הכרזת המדינה. היא סייעה לאמי בגידולנו.

הדואר בנהריה חיפש עובד. מנהלו סירב לקבל את אמא לעבודה. ההסתדרות ארגנה הפגנה גדולה שאילצה את הדואר לקבלהּ, והיא התמידה בה עד יציאתה לגמלאות.

למדתי שיעור חשוב מאירוע זה. בשעה שנאבקנו על קיומנו כמשפחה וכמדינה, היו משתמטים רבים במלחמת העצמאות שעשו לביתם. לא כולם שילמו מחיר במלחמה להקמת המדינה.

למדתי בבית ספר יסודי שנקרא לאחר מות הנשיא חיים ויצמן על שמו, משום שהוא אהב לבלות עם אשתו ורה את חופשותיהם בפנסיון "כהן" בנהריה. מנהל בית הספר היה ד"ר שלמה רילף, רב אורתודוקסי ליברלי משכיל, שבנו, יוחנן, נהרג כאמור במלחמת השחרור.

כבר בבית הספר גיליתי תכונות של מנהיגות, עמידה על עקרונות וחוש צדק מפותח. בכיתה ז' ארגנתי את המרד הראשון משום שהמורה קלונימוס גרם לנו עוול כשקבע מבחן פתע. שכנעתי את התלמידים שלא להיכנס לכיתה. המורה הגיע וזעם, וראיתי את חברי ה"שפנים" נכנסים לכיתה, אחד־אחד ובאין רואה. אני סירבתי להיכנס. נשלחתי אל המנהל, הוא משך באוזני ואמר, "אירי, אירי, ארסנך". אמא הוזמנה לבית הספר, ובתום הפגישה עם המנהל שאלה "מה אתה מעולל לי?"

היחסים בין המורים לתלמידים היו ידידותיים. המורים עודדו מאוד פעילות בימייה ואת פעילות תנועות הנוער. המורה להתעמלות, אריה צימרינג, נהג לארגן טיולי שבת ברכיבה על אופניים לסביבה הקרובה. הגיעו העליות הגדולות הראשונות מרומניה ומהארצות הסלאביות. בוגרי כיתה ח' נאלצו לחפש לעצמם מקומות לימוד מחוץ לגבולות המושבה. היו שבחרו בחינוך עיוני בבית ספר תיכון בקריית חיים, בבית ספר הריאלי או ב"חוגים" בחיפה, בחינוך הטכנולוגי ב"בשמת" - בית הספר המקצועי התיכון שליד הטכניון, או בפנימיות החקלאיות כנות, עיינות והדסים.

ב-1951 החליטה הרשות המקומית לפתוח כיתה ט' תיכונית במבנה בית הספר היסודי בנהריה, וכעבור שנה, בשנה שהתחלתי את לימודי התיכוניים, עבר בית הספר למבנה ייחודי, בית ליברמן, שבו שוכן כיום המוזיאון לתולדות נהריה. את בית הספר ניהל דוד ורצקי, שהעביר חלק גדול משיעורי ההכנות לבחינות הבגרות בתנ"ך בגינת ביתו. בתו היתה בוגרת הימייה, וממנו זכיתי ל"הכרה" בהברזות מבית הספר, כשיצאנו להפלגות ארוכות ומפאת תנאי מזג האוויר לא חזרנו בזמן ללימודים. כשהתבקשנו לכתוב חיבור בסיום כיתה ח', "מה ארצה להיות כשאהיה גדול?" כתבתי - "רב־חובל".

תנועת הנוער הדומיננטית בנהריה היתה "התנועה המאוחדת". חלק גדול מחניכיה היו פעילים גם בימייה. המדריכים שהגיעו מהתנועה, רובם ללא רקע של פעילות ימית, התקשו להבין את אופיו הייחודי של קן התנועה בנהריה.

הימייה
סירות מעץ, אנשים מברזל

ים שקט, רוח מזרחית חרישית המכונה בפי הימאים "שרקייה" מלטפת את המים. עשרה ילדים בני 12 או 13 שטים בחברת המדריך, מיכאל שטראוס, ומגיעים בקלות לאיי הכורכר הסלעיים, שגביון ואכזיב, מול חוף אכזיב. הסירה "לווייתנית" כבדה, בעלת מבנה אצילי, הדפנות נמוכות. היא נקראת על שמו של אלכסנדר רוט, לוחם יהודי במלחמת העולם השנייה.

יורדים למים, שוחים, מתבוננים בשחפים ומבקשים לצאת להפלגה בחזרה הביתה. לפתע הרוח מתגברת - ככה זה עם "שרקייה", היא מפתה ליד החוף, וככל שאתה מעמיק מערבה לעומק הים, היא נעשית מסוכנת ומקשה את החזרה לחוף.

יוצאים לדרך, מרחק של קצת פחות ממייל ימי - מעט יותר מקילומטר מחוף אכזיב. אנחנו, הילדים, בגבנו לחוף, חותרים יחד בקצב אחיד על פי הוראותיו של מיכאל, אך ללא הועיל. "אלכסנדר רוט" מתקדמת בקושי חצי מטר בדקה. מיכאל עומד בירכתי הסירה עם הפנים לחוף ולחרטום הסירה, כדי לראות בזמן אמת מה מצבנו ומי זקוק לסיוע. בלי מכשירי קשר או רקטות להזעקת עזרה, בלי חגורות הצלה. נערים, ילדים, יושבים חסרי אונים. "תתאמצו, תחתרו, משוך ומשוך", פוקד עלינו מיכאל, למשוך בכל הכוח, לשכב אחורה, ואנחנו משקיעים כל מאמץ, והחוף לא מתקרב.

אני החותר בספסל הראשון, חש שאני עומד להישבר מאפיסת כוחות. רוצה לזרוק את המשוט ולוותר על הכול. מביט במיכאל ומבטינו מצטלבים. זה רגע שנצרב בזיכרון. עיניו של מיכאל מביעות ייאוש, ומיד נעשות מזרות אימה. להיות או לחדול. רחוקים כקילומטר מהחוף, ונדמה שלעולם לא נגיע אליו.

אט־אט הידיים מתמלאות יבלות, מתנפחות, השרירים בכל הגוף מתכווצים. המאמץ בלתי נתפס, בוודאי לילדים־נערים. הרוח רק הולכת ומתחזקת והרגליים קופאות, בעוד השמש מטגנת את הראש - מי חשב אז בכלל על כובעים ועל תכשירי הגנה. לבסוף, במאמץ קבוצתי עילאי, בחתירה אחידה ובמזל רב של מכות רוח חלשות יותר, אנחנו מצליחים להגיע לקרבת החוף לאחר כמה שעות. מותשים, על סף עילפון.

בפעם הראשונה בחיי אני לומד את תהפוכותיו של הים ואת סכנותיו. בפעם הראשונה אני חש תחושת פחד אמיתית מהי.

הסצנה הזאת מלווה אותי מאז ועד היום. הסבל, היבלות, הקור, הכאבים. הידיעה שגם במצב כמעט אבוד לא נכנעים. זה שיעור לחיים: לא מוותרים בשום מחיר, משום שאין דבר העומד בפני ההכרח והרצון. בכוח הרצון והמוטיבציה הגבוהה, מנהיגות חזקה ועבודת צוות, ניתן להיחלץ ממצבים הנראים אבודים. אך מוטב שלא להיקלע לאותם מצבים, בעיקר בים.

גם במיכאל נחקקה הטראומה ההיא. לימים, כאשר שירת בחיל הים, קיבל הוראה לצאת עם סירת מפרש להפלגה ברוח מזרחית במפרץ חיפה, מיכאל סירב פקודה ועל אף איום במחבוש לא התרצה וסירב לצאת. המפקדים שלו לא התרשמו, והוציאו את הסירות בלעדיו. אלא שהתחושה של מיכאל לא הטעתה אותו. שתי סירות יצאו לאותה הפלגה, ורק אחת חזרה. השנייה אבדה עם אנשיה בים. הרי לכם מקרה מובהק של סירוב פקודה מוצדק, בדיעבד.

היכן ומתי מתחילים? בכיתה א', בשיעורי השחייה בחוף נהריה. שכבנו על חוף הזיפזיף המחוספס העשוי גרגירים הנדבקים לגוף, ולמדנו את תנועות הידיים והרגליים. לבסוף, בכיתה ב', החליט המדריך, הוא המציל האגדי של נהריה רודי מאייר, שאנחנו כשירים להיכנס למים. נכנסנו סביבו ודשדשנו במים. חוף הים הסלעי של נהריה קשה במיוחד משום שהמים העמוקים קרובים מאוד לקו החוף, צעד אחד במים ומגיעים היישר למים העמוקים. כגודל הקושי, גודל האתגר.

נדרש אומץ לב כדי להיכנס למים הסוערים בלי חגורות לידיים, רק עם חגורות הצלה שנלקחו מאוניות המעפילים; אלא שאלו היו כבדות ולא תקינות, ומוטב היה להתנהל בלי חגורות בכלל מאשר לטבוע איתן. כל שיעורי השחייה הללו התקיימו מול צריף הימייה. עשינו לנו מנהג, לבוא בשבתות למקום ולראות מה מתרחש שם. כך נהפך צריף הימייה לחלק מרכזי וחשוב בחיינו. "הימייה" היה כינוי למבנה שבו התבצעה הפעילות הימית. אבל הכינוי התייחס לא רק למבנה, אלא גם לתהליך החינוכי שהתרחש בתוכו.

בכיתה ד' הצטרפתי לימייה והתחלתי באימוני החתירה. המנהלים והמורים בבית הספר היסודי ובתיכון אחריו הבינו את החשיבות החינוכית הגדולה הטמונה בימייה, ולא פעם אפשרו לנו להמשיך בפעילות גם על חשבון הלימודים. כשפרצה סערה והיה צורך להעלות את הסירות לחוף, אפשרו לכיתות שלמות לצאת מבית הספר ולעזור בהעלאת הסירות לחוף - אתגר לא פשוט. גם מנהל בית הספר התיכון העלים עין מהיעדרויות שלנו כאשר קרה שיצאנו להפלגות בימי שישי, ולא תמיד מזג האוויר הסוער אפשר לנו לחזור לחוף עד חידוש הלימודים ביום ראשון.

מה היה בשני החדרים הקטנים בצריף ובסככה שמילא את חיי כל כך? בסככה היו הסירות, ובחדרים עצמם הציוד שלהן. הצריף שכן במרחק 150 מטרים מהחוף, על גבעה קטנה, כדי למנוע הצפות בסערות. בכל פעם שרצינו להוריד סירה למים היה עלינו לחפש נתיב שאין בו סלעים העלולים לפגוע בסירה ולנקב בה חור. פעולה שכזו, בחוף זיפזיף, מחייבת כוח גופני רב הרבה יותר מכפי כוחם של ילדים, והמצאה של מיני פטנטים. משקלה של הסירה הגיע למאות קילוגרמים, ונדרשו אנשים בעלי יכולת להרים את חרטום הסירה ואת הירכתיים. בעזרת שרירי הגב והמותן היינו מרימים את החרטום, מכניסים תחתיו גלגלת, מעין קרש עגול, מרימים את ירכתי הסירה ומכניסים גם תחתיהם גלגלת, הילדים היותר צעירים אוחזים בשני צדי הסירה ודוחפים אותה לכיוון הים. עבודת פרך.

כדי לא לוותר על פעילות עמד בפנינו האתגר המסוכן, לנסות לעבור את גלי החוף האימתניים בחתירה מהירה ואחידה שתקדים את התנפצות הגל על הסירה ותגרום להצפתה. עם הזמן פיתחנו מיומנות מיוחדת לחציית גלי החוף, אך במחיר של מאמץ רב. העבודה המפרכת הזאת, פיזית ומנטלית, הקנתה לנו הרגלים: מוכנות למאמץ שיטתי וממושך, השקעה מקסימלית ודחיית סיפוקים.

העבודה הקשה חלה גם על תחזוקת הסירות שהיו עשויות עץ ודרשו תחזוקה מיוחדת. הן הוחזקו בשמש ובמי מלח, אלא שבמים חלקי העץ מתפשטים, ולשם כך היו מחדירים בין הלוחות צמר פשתן כדי לאטום את הסירה. כדי למנוע את הנזקים היה צריך למרק את העץ ולהבטיח שהפשתן יחדור למקומו. התחזוקה חייבה גם צביעה בצבעים מיוחדים והורדת צבע בעזרת שפכטל. לקראת שיוטי הערים או התחרויות היה עלינו להכין את הסירה ואת כל מה שמניע אותה: את המפרשים שנקרעו פה ושם ושהיה צורך לתפור אותם, ועדיין לא הזכרנו את חגורות ההצלה - המוני פרטי פרטים שצריך לזכור ולהבטיח לפני כל ירידה למים, כדי שלא נגיע למצב שבו בלב ים אנחנו אומרים "חבל שלא הבאנו מכשיר זה או אחר".

בתוך שנים מעטות, בגיל 15, כבר סיימתי קורס מפקדי סירות במכמורת. לצד הדרישות המקצועיות המתחייבות ממפקדי סירות, כמו ניווט חופי בעזרת נקודות ציון לאורך החוף - כך למדנו להכיר כל פינה בחופי ישראל - רכשנו כישורי מנהיגות חיוניים. לפני יציאה להפלגה עורכים חישובים ותוכניות. שוקלים את עוצמת הרוח וכיוונה, את התנאים הסביבתיים, ומעריכים כמה זמן תארך ההפלגה. והידיעה הברורה - בכל מקרה, גם בתנאים בעייתיים, נגיע אל היעד, בין שההפלגה תארך חמש שעות, ובין שלושה ימים. נער בגיל הזה המשמש מנהיג של קבוצה בת תשעה נערים ונערות, שהוריהם מפקידים את חייהם בידיו, לומד מהן אחריות ומנהיגות, שבלעדיהן אין ארגון ואין יכולת לפעול.

קשה להפריז בחשיבות הערכים שלמדתי בימייה ומלווים אותי כל חיי:

עבודת צוות - זה הערך הראשון שבלעדיו אין ימאות. כאשר שוכבים על שפת הים וכולם עושים את אותן תנועות שחייה בקצב אחיד, לומדים מהו צוות ומה משמעותו. ב"לווייתניות" יושבים בין שישה לשמונה חותרים ועליהם ללמוד לחתור בקצב אחיד, כך שכל הלהבים של המשוטים ייכנסו למים באותה שנייה ממש, עם פקודות של מפקד הסירה או בלעדיהן. מיכאל שטראוס היה זה שלימד אותנו את ארבע הפעימות: אחת - כולם רוכנים קדימה. שתיים - כולם מסובבים את להב המשוט באותו כיוון. שלוש - משיכה לאחור ושכיבה לאחור. ארבע - הוצאת המשוט מן המים. אם מישהו מתבלבל או לא מכניס את המשוט יחד עם חבריו, המשוטים האחרים עלולים להיתקל במשוט שלו, והדבר עלול לסכן את הסירה.

האחריות והמנהיגות, השיתופיות ועבודת הצוות הן מיומנויות נרכשות. כך גם התקשורת הבין־אישית, ההבנה במבט בעיניים - או בצעקות וגידופים, הכול תוך הבנה ותיאום מוחלט.

גם בשלב הבא של הימאות, שלב המפרשנות, לומדים את חשיבותה של עבודת הצוות: מרימים את מערך המפרשים ומפעילים אותו. בסירה יש שלושה מפרשים - מפרש ראשי, מפרש מאסף ומפרש חלוץ. בשעה של מכת רוח רצינית יש לשחרר את המפרש הראשי, כדי להפחית את הלחץ על דופן הסירה. מקבלים פקודה, היכון לסיבוב, שחרר חלוץ, שחרר ראשי, שחרר מאסף. אם במקום לשחרר אתה מותח את המפרש, הפסדת בתחרות.

אל עבודת הצוות חוברות המשמעת והרגישות של כל אדם לזולתו. המשמעת קריטית, כי הפעילות הזאת עלולה להגיע לידי סכנת חיים. אם המפקד אומר "שחרר" ואתה מותח את המפרש, אתה עלול למצוא את עצמך הפוך במים. ואמנם, אחד הסיפורים המכוננים שסופרו לנו היה סיפורה של סירה של צופי ים בחיפה. הם יצאו להפלגה. הרוח עמדה, מה שמכונה "שטיל" בשפת הימאים. השלושה קשרו את המפרשים ונכנסו לשקי השינה לקראת שנת לילה. לפתע באה מכת רוח והפכה את הסירה. הם לא הספיקו לצאת משקי השינה, וסופם שהסירה התהפכה והם טבעו בים (לימים קראו סירה על שמם, "השלושה"). סכנת החיים קיימת בים כל הזמן, ולומדים לפחוד מפניה ולעשות הכול כדי להתמודד עם כל סכנה אפשרית האורבת בפינה. הגיעו העניינים כדי כך שלא פעם המפקד היה סוטר לאיש צוות שלא מילא את הפקודה כראוי; גם אני חטפתי והחטפתי מכות פה ושם.

שיעור חשוב מאין כמותו הוא השיעור "מקרים ותגובות". מה קורה בשעת תקלה בלב ים, בלי אקדחים להזעיק עזרה, בלי טלפונים סלולריים, בלי קשר, רק התושייה שלך עצמך. אם נשבר הגה, צמר הפשתן דולף לתוך הסירה או נקרע מפרש, מה עושים? מפסיקים את ההפלגה ומחכים לנס משמים? או שמתמודדים על המשך הדרך כדי להגיע ליעד. מסמנים מטרה ויודעים שחייבים להגיע אליה, ויהי מה. בים אין דבר כזה "אי־אפשר". הכול אפשרי ובכל מצב יש אלטרנטיבות. צריך לחפש אותן ולברור מביניהן. אם נשבר ההגה, משתמשים במשוט כתחליף. אם נקרע המפרש הראשי, משתמשים במפרש המחליף, שהרי ידוע שאפשר להפליג עם שני מפרשים בלבד. אם הפשתן דולף, דואגים שיהיה בסירה מלאי צמר פשתן ואזמל לכל מקרה. אם נקרע מיתר שמושך את המפרש, דואגים למיתר רזרבי. אם נשבר המנור - המוט שהמפרש מתחבר אליו - משתמשים במשוט במקומו. אפילו ריקון שלפוחית השתן בשעות ארוכות של הפלגה חִייב אותנו לפתח מיומנות מיוחדת, לעמוד בקצה הסירה ולהשתין תוך היאחזות במיתרי התורן הקדמי. שוב ושוב נוכחים, שהקפדה על פרטי הפרטים לקראת הירידה למים מבטיחה פתרונות לתקלות צפויות ולא צפויות. והעיקר לא להתייאש, לא להרים ידיים ולהגיע למטרה.

מקרה אחד זכור לי היטב: לאחר תחרות שיוט ערים בין נמל חיפה לנמל תל אביב פיקדתי על הסירה "אלכסנדר רוט" בדרך מתל אביב לנהריה ברוח צפונית נגדית עזה. נאלצנו להתקדם באטיות מול הרוח, ב"גלסים" - בלשון הימאים, בזוויות של כ-45 מעלות מול הרוח - ב"זיגזגים" בלשון העם. הרוח לא נחלשה גם ברדת הלילה. נדרשנו לערנות מוגברת של כל חברי הצוות, שמונה במספר. נדב שריר (ששירת לימים בשייטת הנחתות ואף נפצע וזכה לציון לשבח) נתלה על מתקן מיוחד מחוץ לדופן הסירה כשהוא קשור כדי לאזן את הסירה. אז הוריתי לו להתיר את עצמו ולחזור לסירה. בסביבות חצות הלילה קיבלנו מכת רוח בעוצמה נדירה שהכתה בדופן הסירה והפכה אותה. על חגורות הצלה תקינות לא היה מה לדבר.

בהכירי את חופי ישראל זיהיתי את מקום ההתהפכות - מול חוף טנטורה וקיבוץ נחשולים, שלימים הייתי חבר בו ועסקתי בדיג. לא הייתה לי הערכה מדויקת של המרחק מן החוף, אך הכרתי את הצוות כולו, שחיינים מעולים. החלטתי להשאיר ליד הסירה את עלי בלום, בן כיתתי, ואת יוסף פנו, שהיו מבוגרים משאר אנשי הצוות. הם נשארו במקום כדי שניתן יהיה לזהות את מיקום הסירה. אני ושאר אנשי הצוות התחלנו בשחייה לכיוון החוף. שלוש שעות שחינו בדבוקה במאמץ קשה במיוחד לאחר שעות רבות של שהייה בים ללא שינה.

בחוף ידעתי, שאחריותי המיידית היא למצוא סיוע ועזרה. במעגן בטנטורה עמדו סירות דיג, והדייגים לנו בין חורבות הכפר הערבי. דייג שפגשנו סירב לצאת לים ברוח העזה. בדרכי "שכנוע" של ימאים הוא אולץ להפעיל את סירתו. עמדתי על חרטום סירת הדייג והבנתי שאם לא נאתר את הסירה ואת שני חברי הצוות, צפויה להם סכנה גדולה. בעזרת ניסיוני בים איתרנו את הסירה במהירות. עלי בלום מספר שיוסף פנו שנשאר עמו, סבל מהתכווצויות שרירים חמורות, והוא האכיל אותו בחפיסות השוקולד שצפו מסביב ואילץ אותו לשיר שירי ים כדי לשמור על ערנותו.

גררנו את הסירה לחוף, קיבוץ נחשולים אירח אותנו לארוחת הבוקר, ולאחר תיקון כמה תקלות יצאנו להמשך ההפלגה לנהריה. כעבור כשעתיים התקדמה לעברנו ספינת טורפדו של חיל הים. התברר שהורינו המודאגים התקשרו לחיל הים וביקשו סיוע באיתור שלנו. נקשרנו לסירת חיל הים ונגררנו לנמל חיפה.

בכלל לא הייתי מודע, או התעלמתי, מהחרדות הגדולות שמילאו את לב אמי, שאיבדה את בעלה ואבי ילדיה ועתה נאלצה לנשוך שפתיים ולהתפלל, וגם... לקנות לי מפעם לפעם חבילות בגדים, במקום מזוודה שנפלה לים, או בגדים שנקרעו.

מאז ימַי בימייה ועד היום לא נכנסתי מעולם לחרדה. גם במצבים הקיצוניים ביותר, דאגתי לאנשים סביבי ולא נכנסתי לחרדה משתקת. התכונה הזאת ליוותה אותי לכל אורך חיי המקצועיים.

עוד שיעור חיוני הוא בתהליכי קבלת החלטות: מי מבצע את התפקידים השונים, מתי מבצעים אותם, מתי אוכלים, מתי נחים - בכל שלב משלבי ההפלגה נדרשות החלטות. מה שמכונה "התגלססות" או "גלס" ארוך או קצר - זו הזווית החדה שבעזרתה מתקדמים מול הרוח - מחייב החלטה על אורך ה"גלס" או הזווית שלו. שכן זאת יש לדעת: ברוחות קדמיות חזקות יש יתרונות ב"גלס" ארוך לעומק הים, משם לא רואים את החוף, אך זווית ההתקדמות גדולה יותר. לעומת זה, "גלס" קצר יותר מאפשר להיעזר בנקודות ציון על החוף.

המשך בספר המלא