משברים

אין זמן

מאת: עמר שוורץ

"אוקיי, יש לי," יאיר אמר לי באיזה דיון מוזר אחד במוצאי שבת. סוף סוף יצאנו לסופ"ש ביחד ביישוב.

"ומה אם נגיד יקחו את כל השביזות יום א׳ ויתנו לך אותה במנה אחת ויותר לא תהיה לך שביזות יום א׳ בחיים. לוקח?" הוא שאל אותי מהורהר "אמממ מעניין," אני אומר וחושב "נראה לי שאני אמות מזה, גם ככה אני על הקצה עם זה."

"תכלס," הוא אומר ושנינו מתכנסים בעצמנו.

אנחנו במרפסת בבית של ההורים שלו, תמיד יש שם אוויר טוב. ברגעים מהסוג הזה אני מתגעגע לחופש הגדול. לא יודע למה. זה הזיכרון שתמיד עולה לי. זה זיכרון מאוד ספציפי, יש אפילו מזג אוויר שאני מדמיין. עולה בי רגש של נוסטלגיה וזה גורם לי להרגיש רע.

האמת, קשה להסביר שביזות. זה לא עצב, זה לא חרדה. זה מין הרגשה של עצב, חרדה וגעגוע ביחד.

אתה מרגיש שאין לאן לברוח, שאתה עומד במקום והתיכון, החברים, המשפחה הם אלה שמתרחקים ממך.

כאילו הם זיכרונות מחיים אחרים.

"עוד תה?" יאיר שובר את השתיקה "נראה לי אנחנו צריכים קצת הפוגה מצבא ההגנה," הוא קובע וקם להיכנס למטבח.

"עוד תה," אני מסכים ועוד לא מצליח להפסיק להתגעגע לחופש.

שנינו בתחילת קורס קצינים. שנינו לא יודעים מה גרם לנו להחליט להיות קצינים. שנינו צריכים חופש גדול.

"תגיד," הוא צועק לי מהמטבח "מה אתה אומר שניסע לאנשהו להשתכר?" אני אפילו לא עונה.

הוא מגיע עם שתי כוסות תה ושואל שוב "נו, מה אתה אומר?"

"מה? עכשיו?" אני שואל חצי מהורהר ומסתכל על השעון. 21:30 בלילה.

עוד תשע שעות חוזרים לבסיס.

"כן, עכשיו," הוא מדליק את עצמו, "כוסאומו הצבא הזה."

"שמע, זה מסוכן," אני אומר לו, "אנחנו נהיה גמורים מחר," אני מנסה להוריד אותו מזה. אני שונא להיות עייף ביום ראשון.

"נכון, הצבא החזיר אותי הביתה עייף, הוא יקבל אותי עייף," הוא עונה כמו פילוסוף.

רק מלחשוב על זה אני רוצה לברוח. אבל אין לי כוח להרגיש שאני מכבה אותו. נו, למה אני כבד. הוא צודק. מצד שני אני אהיה גמור.

"ייאלה ניסע?" הוא דוחק בי.

"ייאלה" אני עונה לו לפני שאני חושב על זה שוב."ייאללה!" הוא כמעט צורח "אחותי תקפיץ אותנו היא נוסעת לעיר."

"יעל" הוא צועק אליה "יעללל!"

יעל, אחותו של יאיר דומה לקרולינה. זה קטע מגניב כי יאיר לא דומה לקרולינה בשום צורה, וגם אף אחד מהאחים שלו. זה מראה ספציפי מדי בשביל שזה יעבור בשתיקה, וזה גורם לי לחשוב על ההורים שלו

ולשאול שאלות קשות. אולי יום אחד נפתח את זה. היא מגיעה למרפסת עם החבר החדש והאפס שלה, שגיא. אני שם לב שאני שונא אותו, וזה מדליק לי נורה שאולי אני קצת דלוק על יעל, מצד שני הוא באמת אפס רציני.

"מה אתה אומר יאירי?" היא קוראת לו יאירי איזה אימהית היא, אני נסחף.

"אולי תקפיצי אותי ואת ברגר לתל אביב?" הוא שואל בקול משונה מאוד, כמו של ילד קטן.

"אמממ זה יהיה לך בסדר, שגיא?" היא שואלת בטון חצי שואל חצי פוסק.

"בטח" שגיא מרצה אותה. "בטח," הוא חוזר על זה משום מה.

"יססס" יאיר מדליק את עצמו "טוב, לך תלבש משהו, אתה לא יכול לבוא ככה," הוא אומר לי.

"לא?" אני מופתע "למה לא?"

"כי אתה נראה כמו אבא שלך, ייאלה סע נעבור אצלך בבית."

אני קופץ הביתה להתארגן. לובש זריז מה שאני מוצא ומנסה להעיף את המועקה מהחזה שלי. עוד בתחילת הצבא, לקראת צאת שבת, איך שהיו מתחילים לשדר את המשחקים של ליגה ג׳, הייתי מתחיל להרגיש את השביזות מתלבשת עליי, מאז התחלתי לקרוא לשביזות של מוצאי שבת שביזות ליגה ג׳, ניסיתי שזה יתפוס בפלוגה, אבל זה לוקח קצת זמן.

22:07 אני שומע מחוץ לבית צפירות ואת יאיר צועק "קדימההה אין זמן."

אין זמן. אין זמן. אני חושב ונלחץ. אני מתעלם מהקולות האלה בתוכי.

אני נכנס לרכב ויאיר מגיש לי צ׳ייסר ערק. תמיד הוא מביא בקבוק מעצמו הקמצן הזה.

"התחלנוו," הוא צוחק כמו פסיכופט.

יעל נוהגת ולידה יושב שגיא, לצערי אני בזווית שמאפשרת לי לראות את שגיא ורק לדמיין את יעל.

"אז מה, גם אתה צהוב מלשין?" הוא אומר לי.

"כן, ראית מה זה," אני מנסה לא להיות אנטיפת.

"שנאתי את הקצינים שלי. אין מה לעשות, יש אנשים שחייבים להרגיש שהם שולטים על מישהו אחר."

הוא מרצה לי על תפיסת הפיקוד שלו.

אני לא יודע מה עונים על זה. זאת האמת. מה הוא רוצה, שאני אזרום איתו עכשיו? אני שונא את הדיבור הזה. ולא התחברתי לכיוון שהשיחה הולכת אליו. יאיר עסוק בלנסות למזוג לנו עוד צ׳ייסר תוך כדי הנסיעה, ולא נראה שהוא מתרגש מהדיבור של שגיא.

"מאמי, איך אתה מדבר עליהם? כל הכבוד לכם!" יעל מנסה להפיח בנו רוח "אין היום הרבה אנשים שמוכנים לקחת על עצמם כזאת אחריות" היא ממשיכה.

"וואלה צודקת," הוא משנה כיוון. מהר מדי לדעתי, אבל זה לא מפתיע אותי.

"זה באמת חשוב. ויש קצינים טובים. אני בטוח בזה," הוא קובע. "עוד לא פגשתי כאלה, אבל אני בטוח," זה חזק ממנו.

22:42 "תהנו מתוקים," יעל אומרת לנו כשאנחנו יוצאים מהרכב "דברו איתי כשנמאס לכם נתקפל הביתה אני אצל שגיא בדירה."

22:43 עוד פחות משמונה שעות, אני חושב. אני קצת מזיע. יאיר דוחף אותי לתוך הבר.

22:45 איך שאנחנו נכנסים אני מקבל לפרצוף מכת ריח של וויד. המקום יחסית חשוך והמוזיקה חזקה מאוד. משום מה יש ברחבה מלא סטיקלייטים בצבעים, ואני לא יכול שלא לחשוב מי זה הבן אדם הגנוב הזה שהביא איתו מהבית סטיקלייטים וחילק לכולם. יותר מהכול, יש פה עשן, המון עשן. אני לא מעשן אבל אני אוהב את הריח הזה ואני נושם אותו עמוק. יאיר כבר פגש אנשים שהוא מכיר, ואני בינתיים יושב על הבר, הוא מגיע עם חבר שלו ישר אליי.

"תכיר," הוא אומר לי. "זה ג׳וש, ג׳וש זה ברגר," הוא מציג אותי ושם לי יד על הכתף.

ג׳וש נראה כמו ג׳ונה היל וזה מרגיש שהוא אמור להיות מצחיק.

"מה הולך אחי?" אני פותח שיחה.

"אש," הוא עונה לי. "תגיד ברגר, רוצה לעשן משהו?"

"איזה, אחי," יאיר מקדים אותי "הוא הולך להיות קצין, הוא לא יכול לעשן."

"הופה קצין, יפה לך - אז אתה יכול לשתות, לא? להתפרק קצת. נו, מה אתה כבד?"

הוא מנסה להזרים אותי או משהו? מה הלחץ לדחוף לי חומרים?

"הוא יכול," יאיר עונה במקומי.

"תני לנו שלושה טקילה," ג׳וש מסמן לברמנית כאילו היא עובדת אצלו "הם עומדים להיות קצינים, החתיכים האלה" לא נראה שזה מרשים אותה במיוחד.

23:29 "לתפארת מדינת ישראל!" ג׳וש אומר ושלושתנו מרימים צ׳ייסר שמייד עושה לי רע בבטן.

"עוד אחד," ג׳וש קובע ומסמן לברמנית להכין לנו סיבוב נוסף. ככה זה קורה שלוש פעמים. אני מרגיש שהראש שלי מתחיל להסתובב. אולי הגזמתי, אני חושב לעצמי.

00:14 המוזיקה חזקה לי מדי. מלא בומים. אני מרגיש שהאלכוהול עולה לי ואני מתחיל להזיע. כואבת לי הלסת ואני שם לב שאני נועל אותה.

"כולםםםם בסדררר???"

"מספרי ברזל להתפקד, איפה 12?" איתן, הסמל שלי, צועק.

"איפה 12, לוטםםם אתה 12?" מנסים להבין בתוך העשן.

"12 כאן," לוטם צועק. כואבת לי הלסת. כל פגז שיוצא היא ננעלת חזק יותר.

"ייאלה המשך תנועה, ברגרססס ברגרררררר."

"ברגרררררר רוצה עוד צ׳ייסר?" אני רואה מולי את יאיר, מחויך מאוזן לאוזן. נראה לי שיש לי משהו בעין, כי היא לא מפסיקה לגרד. אני מסמן לא עם הראש, אבל ג׳וש מגיע ושופך לי ערק ישר לתוך הפה מבקבוק.

מאיפה הוא בא עליי? מישהו נתקע בי, וכל הערק נשפך לי על הבגדים.

"תשתו הרבה מים!" צועקים עלינו מתוך החושך אני מנסה לשתות מהשלוקר אבל הוא תקוע ברצועה של התיק לאו, אני מושך אותו עם הפה ונקרעת לי הפיה, המים מהשלוקר נשפכים עליי וכל החולות של עזה הופכים לבוץ על כל המכנסיים שלי. "המשך תנועה," אני שומע צעקות וממשיך לנוע. אני הולך ולא מפסיק ללכת. מתי כבר נגיע ליעד, אני חושב לעצמי? כמה זמן עבר בכלל, אני מסתכל על השעון.

00:43 עוד פחות משש שעות. אני רוצה לבכות. אני מרגיש יד שמושכת אותי למרכז הבר איפה שכל מיני שבורים התחילו לרקוד. אני שבור כמותם. מתחיל לרקוד ולא חושב איך זה נראה מבחוץ. זה סימן שאני מתחיל להיות שיכור, אני חושב לעצמי. פתאום בחורה יפה מאוד נצמדת אליי. היא מחייכת אליי. היא לבושה בשמלה שחורה צמודה ורוקדת מאוד צמוד אליי. הכול צמוד פה. אני לא מבין את הסיטואציה כל כך. אני נמשך אליה, אני חושב בראש. אני לא נמשך אליה, אני מרגיש בגוף. אני רוצה להרביץ לה. למה אני רוצה להרביץ לה?

"תן לו," אני שומע את המדריך קרב מגע צועק לי, "מה אתה ילדה?"

אני מתמלא בעצבים ואני יודע שאני הולך להרוג אותו.

"קדימה. תן עבודה עוד עשר שניות, תשע, שמונה שבע..."

"איך קוראים לך?" היא צועקת לי באוזן. זה קרוב לי מדי וצועק לי מדי.

"ברגר," אני עונה לה בקצרה.

"אין לך שם פרטי?" היא צוחקת.

"האא אמממ כן יש לי," אני נבוך, "קוראים לי עדן."

"אהלן עדן," היא צועקת לי באוזן. "אתה בטח בצבא."

"איך את יודעת?" אני שואל מופתע.

"קודם כול קראת לעצמך ברגר," נקודה טובה, אני חושב לעצמי.

"וחוץ מזה אתה נראה לא רגוע," היא מאבחנת אותי, וזה מעצבן אותי.

אני מסתכל עליה. היא באמת מאוד יפה, יש לה תלתלים ענקיים ועיניים גדולות ואפילו שחצי מהפנים שלה מוארות בכחול מהסטיקלייטים אני רואה שהיא שזופה מאוד, פתאום היא מזכירה לי את היפה הזאת מאווטאר. היא ממשיכה לרקוד לידי וזה נראה טוב, בשלב הזה מתחיל להיות מודע לעצמי, אף פעם לא ידעתי לרקוד, איכשהו יוצאות לי תנועות חדות מדי וזה נראה כאילו אני מכווין מישהו לחנייה ברוורס. אני מנסה לחקות מישהו שנראה שיודע מה הוא עושה לידי, אבל זה יוצא בשנייה דילאיי ומזכיר התקף כלשהו. לא נראה שזה מפריע לה, היא ממשיכה להיצמד ואני שואל את עצמי אם לבקש את המספר שלה.

בום בום בום המוזיקה מתגברת. עוד מבקשים מספרים עם כל המי טו הזה?

"מה מספר אישי?" נציגת שלישות שואלת אותי ליד שער הברזל.

"5800374" אני צועק "5800374."

בום בום בום.

היא מניחה לי יד על החזה וזה מקפיץ אותי. אני רואה שהיא צועקת משהו, אבל לא מבין כלום. "מה"??

אני צועק קרוב אליה ובטעות נוגע לה באוזן עם השפתיים, "אתה פה עדיין?" היא צועקת, ומסתכלת עליי מוזר.

00:51 זה מעצבן אותי שהיא שואלת ואני מפסיק לזוז. עומד במקום ומנסה לשמוע את עצמי נושם מתחת לכל המוזיקה. שתי הידיים שלי מתכווצות לאגרופים. אני לא עונה לה. היא נרתעת, אני רואה את זה עליה.

"טוב, היה.. נעים להכיר," היא צועקת ולוקחת צעד אחורה. "בהצלחה עם הצבא." היא מסתובבת ונעלמת בין כל האנשים ברחבה, אני רוצה שהיא תחזור ואני מפלס דרך בין הרוקדים ומזהה את התלתלים שלה מאחור. היא כבר המשיכה לרקוד בלעדיי. הלסת שלי ננעלת שוב. מה השעה? אין זמן. שיט אין זמן.

00:55 ג׳וש ג׳ונה היל עובר עם מגש צ׳ייסרים להאפי האוור או משהו כזה, ואני לוקח מהמגש בלי לחשוב.

אני שותה וזורק את הצ׳ייסר על הרצפה. הוא נשבר ליד רגל של מישהו ענק וכמעט פוגע בו. "מה יש לך, יא דפוק?" הוא צועק עליי. אני בוחר להתעלם. מתעורר בי כעס. מה יש לי?

איפה יאיר? אנחנו עוד מעט חוזרים לצבא. שמישהו כבר ישתיק את המוזיקה הזאת. בבקשה. אולי יעזור לי לרקוד. אני קופץ ומזיז את הידיים בצורה מאוד לא מרשימה. תהנה. תהנה. תהנה. אני נהנה? אתה נהנה? מה השעה??

01:10 שיט. אני חייב להשתין. אני נפלט מהרחבה ומחפש את השירותים. איפה הם? אני מוצא דלת ומוצא את עצמי בחוץ מסוחרר מאוד. קר בחוץ וזה מפתיע אותי להיות ככה בלי עשן מסביבי. אני בקושי מצליח להחזיק את עצמי עומד, ביד אחת נשען על הקיר, בשנייה פותח את הרוכסן ומשתין איפה שנראה לי מתאים.

אני שומע מאחוריי רעש של דלת נטרקת ושומע "מה יש לך?" אני מסתכל מתחת לשחי לכיוון המסעדה ורואה מישהו לבוש בשחור, נראה לי שהוא מלצר.

"למה להשתין לנו על האופניים?" הוא ממשיך.

אני מתעלם ממנו ויורק על הקיר.

"אתה לא שומע אותי?" הוא מרים את הקול.

"קודקוד ארגמן אתה שומע אותי, עבור?" אני שומע את הקשר צורח מהגב של הקשר מ"פ.

"אני צריך אותך לחיפוי בשבילי, מתבצע ירי לכיווני." הם נשמעים בלחץ.

"אני כאן לטובתך," המ"פ שלי עונה לו ברוגע, "האם שומע?"

"אתה לא שומע אותי?" המלצר ממשיך לצעוק עליי.

"אתה שומעע אותיי?" הקשר צורח, הוא לא מקבל את המ"פ.

פתאום הבחור עומד קרוב "אתה לא רואה שאני מדבר אליך?" כן, הוא בטוח מלצר. הוא נמנע מלגעת בי כשאני משתין, אבל נראה שהוא רוצה להרביץ לי.

אני מתעלם ממנו. מסיים להשתין סוגר את הרוכסן, חולף על פניו ונכנס חזרה לרקוד. אין שינה הלילה. אני נזכר ונושם עמוק כדי לחנוק את הדמעות. תרקוד, אני אומר לעצמי. תרקוד. אני מזיע כל כך. אני כל כך מזיע. אולי זה רעיון טוב להוריד חולצה. אני מוריד אותה. ויורק לתוכה. אני חייב לירוק כל הזמן, אבל הגרון שלי יבש. המוזיקה רועשת לי והבומים מטמטמים לי את המוח. מה הסיפור עם הבומים האלה?

"כולם בסדדדרררר? לוודא עכשיו את הצמדים שלכם!" אני שומע את הסמל צועק. "מספרי ברזל להתפקד."

"זה היה ירי כוחותינו, הכול טוב," אדם הקצין צועק. "ממשיכים לפי תוכנית."

מה התוכנית, אני חושב לעצמי. מי יודע מה התוכנית?

01:59 כואבת לי הבטן. אני כנראה רעב. אני חייב לאכול. מגיע לבר. אני רואה שהרימו כבר את כל הכיסאות.

"אני חייב לאכול," אני אומר לברמנית שעסוקה בלנגב את השיש.

"סגרנו מטבח," היא אומרת לי באדישות וממשיכה לנגב.

האדישות שלה מעצבנת אותי.

"בטוח יש לכם משהו."

"סורי," היא לא נשמעת מצטערת.

בשנייה הדם שלי עולה לראש, הבטן מתכווצת.

"את לא רואה שאני חייב לאכול?!" אני צועק ובלי לחשוב נותן מכה לאחד הכיסאות שנופל מהבר על הרצפה ועושה מלא רעש.

היא מסתכלת עליי מבוהלת, ומהצד אני רואה את המלצר מבחוץ מגיע לעזור לה.

אני בועט בכיסא שהפלתי ונשען על הבר.

"גבר, לא שמעת אותה?" הוא מדבר אליי בתקיפות. "סגרנו מטבח, אין אוכל."

בואנה הוא נגדי או משהו? אסור לעשות כלום לידו.

אני כועס. הוא לא יודע כמה אני כועס. אני מנסה לעלות על הבר, אבל משהו לא מסתדר לי. אני בקושי מצליח להרים את הרגליים. אני מרגיש יד שתופסת אותי מאחוריי. אני מסתובב ובא להנחית עליו את היד שהרמתי על הברמן, וברגע האחרון אני קולט שזה יאיר. ברגע אחד אני מרגיש איך הכתפיים שלי נרגעו, וכל הכעס יוצא ממני.

"ברגר אתה איתי? אתה איתי, אחי? זהו, זהו נראה לי סיימת את הערב" הוא תופס לי את הראש. אני לא מצליח להוציא מילה מהפה שלי. "זהו ברגר, זהו" הוא אומר שוב ושוב. אני רק מהנהן ומצמיד לו את המצח למצח שלי ונושם עמוק. אני מסתכל לו בעיניים וגם כשחשוך אני רואה שיש לו דמעות. אני יודע שהעיניים שלו נראות כמו שלי.

"אני איתך, אחי." אני מצליח להגיד לו.

"אני יודע," הוא עוצם עיניים. "אני יודע, אנחנו ביחד."

"בוא נעוף מהשטח השמדה הזה," אני אומר ושנינו מתחילים לצחוק.

2:34 אנחנו יושבים על המדרכה מחוץ לבר, מחכים ליעל שתגיע, שותקים. עוד ארבע שעות חוזרים לבסיס.

אני שותה מים ומנסה שהרגליים שלי לא יגעו בקיא שלי. שנינו מתכנסים בעצמנו ומחבקים את הרגליים שלנו.

2:51 צפצוף קוטע את ההרהורים שלנו.

"בואו, יא שיכורים," יעל צועקת. "הבאתי לכם בייגל אבולעפיה." איזה אלופה.

אנחנו נכנסים לרכב, אני אוכל את הבייגל תוך שתי דקות. הלב שלי דופק בטירוף, ואני חושב לעצמי שזה מה שהאלכוהול עושה לי. הנסיעה עוברת מהר מדי, האורות מסנוורים אותי וזה מציק לי. אני מסתכל על יעל וזה מרגיע אותי מאוד. הלוואי שהכול יעבור לאט יותר אני חושב לעצמי. הלוואי שיבטלו את הצבא.

הנסיעה ממשיכה.

3:48 הגענו. יורד מהרכב. יאיר ישן. יעל מסתכלת עליי ומחייכת.

"יאללה עדן, לך תישן קצת."

בהחלט קצת, אני חושב לעצמי. "לילה טוב יעל, תודה רבה," אני מסתכל עליה ונהיה לי קצת יותר טוב.

המשך העלילה בספר המלא