נא להתנהג בהתאם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נא להתנהג בהתאם
מכר
מאות
עותקים
נא להתנהג בהתאם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נא להתנהג בהתאם

2.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    יובל אברמוביץ' (נולד ב-28 בנובמבר 1976) הוא איש תקשורת, שחקן, סופר, יזם, מרצה מבוקש ליזמות, להגשמה ולכתיבה, ויועץ לארגונים בנושאי  יצירתיות ותעוזה. ספריו הקודמים, "הרשימה", "ליידי לייק", "נא להתנהג בהתאם" ו"כאן יעל וייס, תל אביב", הפכו לרבי-מכר. 

    ספרו "הרשימה" הגיע למקום ה-12 ברשימת הספרים הנקראים באתר "אמזון", ובימים אלו הוא מתורגם למספר שפות.
     

    נושאים

    תקציר

    הספר "נא להתנהג בהתאם" מביא לקוראיו תעלומת רצח מסתורית המתרחשת במהלך עונת הסלבריטאים של תוכנית הריאליטי הפופולארית "בית משותף".
    ביום העשרים ושלושה לצילומי התוכנית, קורסת מערכת החשמל בבית. כשהחשמל חוזר ועימו השידור החי, מגלים המשתתפים על השטיח בסלון הבית את גופתו השרועה של אחד ממשתתפי התוכנית.

    מה קרה למת? האם מת מוות טבעי או שמא נרצח? במידה ונרצח – מי הצליח לעשות זאת בבית עמוס מצלמות ואנשים והאם צפויים להיות קורבנות נוספים בתוך כותלי הבית? החקירה שהחלה בין דיירי הבית, נודדת במהירות אל מחוצה לו ונעה במרחבי תל אביב וירושלים ומגיעה עד לאירופה הרחוקה.

    פרק ראשון

    פרק ראשון: 1.


     
    כנראה שהייתי מחוסרת הכרה - אין דרך אחרת להסביר את הצעד הזה - כשהסכמתי לכלוא את עצמי למשך ארבעים וחמישה ימים ולילות ארוכים מדי בווילת גבס קטנה וחנוקה, שמתחזה לאחוזת פאר טלוויזיונית, יחד עם חבורת חובבי כדורי ציפרלקס. הבעיה לא התבטאה בכך שהייתי כלואה בחוות ניסוי בבני אדם, עמוסת ניחוחות של גרביים מצחינות ומזון מתוקצב, עם טיפוסים שמתנהגים כאילו עשו להם קופי־פייסט מתוך המחלקה הסגורה בתל השומר. אחרי הכול, כבר עשיתי דברים גרועים יותר ושרדתי כדי לספר לחבר'ה, אבל בשום תרחיש - וחשבתי על הרבה כאלה - לא ישבתי על ספת עור סינטטי כשלצידי גופה שעדיין לא התקררה.
    האשם העיקרי בכניסתי לבית הכי מפורסם במדינה - אם לא מחשיבים את הווילה של ראש הממשלה ועוד כמה אחוזות של עשירי ישראל בנ.צ סביון/קיסריה/ארסוף/כפר שמריהו - הוא אריק קופמן, הסוכן הנאמן לכסף שלי ואיש סודי למשברים נפשיים. הוא, כמובן, אוהב יותר את הכסף שאני מכניסה לסוכנות שלו ופחות את המשברים שאני נכנסת אליהם וגוררת אותו לתוכם.
    אריק הוא טיפוס של בוקר. בשש וחצי הוא כבר מקיף את פארק הירקון, עושה כמה סטים של שכיבות סמיכה ועוד כמה תרגילים, שכואב לי הגב רק מלחשוב עליהם. בדרכו למשרד עטור תמונות הטאלנטים שהוא מייצג, שנמצא שלוש טיפות אספרסו משדרות רוטשילד, הוא מתקשר להעיר את המיוצגים שלו בזה אחר זה. הוא קורא לזה שיחות מוטיבציה, אבל לכולנו ברור שהוא רק מוודא שכל הנמלים האנושיות שהוא מטפח התעוררו למשימת חייהם שמסתכמת בשיפור תזרים המזומנים שלו. כמובן שלא מזיז לו שחלקנו אנשי לילה שדופקים את הראש במקלדת, בעכבר ובמסך המחשב על מנת לייצר טקסט ראוי לקריאה.
    אריק יודע שאסור לו להתקשר אליי לפני עשר וחצי ובדרך כלל גם מתחשב בהסכם הבלתי כתוב בינינו. זה לא מה שקרה ביום שבו הוא התקשר כבר בשמונה עם הצעה מפתיעה.
    עוד לפני שהספקתי לנבוח עליו שאליי לא מתקשרים לפנות בוקר גם אם עורך הוושינגטון פוסט רוצה לתת לי טור אישי, אריק פתח את השיחה עם שאלת ה"שירה, את יושבת?" - ביטוי שהיה שגור בפיו בכל פעם שקיבל הצעה שקשורה בי. אל השאלה נלוותה גם התוספת הבלתי נמנעת, "יש לי בשבילך הצעה חד פעמית. משהו שאי אפשר לסרב לו".
    אני כבר מזמן לא ממהרת להתיישב דום כשאריק מתקשר אליי. ההתרגשות שלו מכל פאנל נשים טלוויזיוני על שחרור האישה בחברה המודרנית, מולטי אורגזמות נשיות או אופנת חורף/קיץ/סתיו/אביב שאני מוזמנת אליהם הפסיקה לעשות לי את זה. למרות זאת, ורק בשביל המשחק - אריק מצפה שאני אגיד לו שהתיישבתי ואזייף כמיהה למשמע הבשורה - אני גוררת כיסא ברעש ומשחררת אנחת ציפייה. לוקח לו שניות ארוכות - אריק נהנה למתוח את הסבלנות שלי - לפני שהוא מתחיל לרסס אותי במילים מתלהבות.
    "שירה דננברג הולכת לככב בתכנית הריאליטי בית משותף", הוא ירה וכהרגלו בעת הכרזות דרמטיות דיבר עליי בגוף שלישי. "היא גם הולכת לקבל על זה הרבה מאוד כסף מבלי לעבוד קשה מדי".
    מכיוון שסבתא לורה, עליה השלום, לימדה אותי שמתנות חינם עולות הכי הרבה - אם לא במזומן אז בפגיעה נפשית - סירבתי בנימוס להצעה, כיאה לדור שלישי לפולניה. אריק - היה לי ברור שהוא לא יוותר - נתן לי לחשוב על זה כמה דקות לפני שהתקשר שוב בציפייה שאשנה את דעתי. הסברתי לו, בסבלנות אין קץ, ששום ריאליטי, מזמר, מרקד או עמוס משימות שקשורות ללגימת מיץ חרגולים או כל מעדן טרופי אחר, לא מדגדג לי בקיבה.
    כצפוי, אריק סירב לוותר. הוא ביקש ממני לישון על העניין ולחזור אליו עם תשובה חיובית. היה בוקר, והיכרות רבת שנים עם האיש שמסוגל למכור דוגמנית עילגת עם בעיות דיקציה להגשת תכנית תחקירים בפריים טיים, לימדה אותי שהוא לא יחכה עד מחר. סגרתי את המכשיר הסלולרי החדיש שלי, דור משהו, עד יעבור אריק, וחזרתי לישון.
    כשהתעוררתי לא מיהרתי להדליק את הטלפון הסלולרי, אבל בשלב כלשהו הניתוק מהעולם העיק עליי. לא שאני חסידה גדולה של זמינות תמידית, אבל ברגע שמתרגלים אליה, קשה לחיות בלעדיה. הקאמבק שלי לעולם בו ניתן להשיג אותי בכל רגע נתון אפשר לדופק של רון לויתם, עורך העיתון שבו אני כותבת כבר חמש שנים טור אישי במוסף סוף השבוע, לחזור לקצב שפוי.
    "יש לך בעיות עם האייפון החדש שקיבלת ממשאבי אנוש?", הוא פתח את השיחה. "אריק מסר לי שהוא לא מצליח להשיג אותך כבר כמה שעות וגם אני לא הצלחתי. כבר חשבתי שמשהו קרה לך".
    "ולא שלחת צוות חיפוש?", עשיתי עצמי נעלבת.
    "תכננתי לשלוח את מפיקת המוסף אלייך הביתה כדי לראות שהכול בסדר איתך, אבל הנה את על הקו בריאה ושלמה", קולו היה עולץ. "מה קרה שהתחלת לסנן את אריק? את מחפשת סוכן חדש?".
    בימים כתיקונם רון מתעב את הסוכן שלי, שעושק אותו ללא הכר בכל פעם שהם נפגשים לחדש לי את החוזה. ברגעים נדירים ועמוסי אינטרסים הוא מאחד איתו כוחות נגדי.
    "רון, מה אתם רוצים?", העדפתי להימנע ממשפטי סרק. ידעתי בדיוק למה הוא התקשר.
    "אנחנו רוצים את טובתך", הוא ניסה להעמיד פני תם, אבל הקול שלו ברח לגובה, כמו בכל פעם שהוא משקר. התופעה הזאת התרחשה אצלו הרבה מעבר לממוצע הארצי.
    "זה מדהים איך שבכל פעם שאתם יושבים לחדש לי את החוזה אתם נלחמים כמו שני זאטוטים מנוזלים בארגז חול, אבל כשהאינטרס שלכם הופך משותף, אין לכם שום בעיה לשתף פעולה נגדי".
    "למה את שלילית כל כך?", הוא ניסה לייצב את קולו. "אפילו לא שמעת במה מדובר".
    "שמעתי וכבר אמרתי לאריק שאני ותכניות ריאליטי זה לא זיווג משמים".
    "זה לא סתם ריאליטי", הוא ניסה להעניק חשיבות לתכנית שבישיבות המערכת לא הפסיק לצאת נגדה. "אנחנו מדברים פה על עונת הסלבס של בית משותף. את מבינה בכלל מה זה אומר?".
    "בהחלט מבינה. זה אומר שבבית סגור נאספים אנשים שהקריירה שלהם מקרטעת והם מנסים להתקאמבק על ידי שיחות סרק, מלחמות אגו ותצוגת תכלית כמה הם אוהבים בני אדם".
    "את שוב שלילית", הוא העיר לי. "אם רק היית יודעת אילו מפורסמים התחננו להיכנס לבית וההפקה אמרה להם לא, אני בטוח שהשיחה הזאת לא הייתה מתקיימת".
    "תאיר את עיניי", ביקשתי, "ובבקשה אל תתחיל לזרוק לי עכשיו שמות של כוכבי מדורי רכילות וזמרים שמוצאים את עיקר פרנסתם השנתית בפסטיגל. פחות משלמה ארצי ועופרה שטראוס זה לא נחשב".
    "עזבי אותך משמות עכשיו", הוא שינה כיוון במהירות. "למה שלא תראי את התועלת שאת יכולה להפיק מהעניין".
    "אולי כי אני לא רואה כזאת".
    "תשמעי, ההפקה רוצה אותך בבית בכפוף לראיון עם מאבחנת פסיכולוגית, אריק חזק בעניין ואני חושב שמדובר ברעיון מצוין. זה נכון לקריירה שלך, ירענן את הטור שאת כותבת, יחזיר אותך לכותרות שכבר מזמן לא יצרת, ובעיקר ייתן חותמת רשמית לכך שאת סלבריטאית לוהטת. אל תשכחי שאת כבר בת 34 ושבתעשייה מסתובבות כמה פרגיות צעירות שנושפות בעורפך".
    לא ידעתי ממה להתעצבן קודם. האם מכך שתפרו לי כרטיס כניסה לתכנית ריאליטי מבלי לשאול מה דעתי, או מהעובדה המעליבה שמישהו חושב שאני צריכה להתרענן מבחינה מקצועית. אין לי שום כוונה לבכות על מר גורלי. מבחירה אני פותחת רגליים חטובות, שזופות ומטאפוריות ושופכת את הלב, הלבלב, הכבד והטחול שלי - גם זה מטאפורית - לטובת קוראי העיתון, שאוהבים להתחלחל מהתובנות שלי על אהבה, זוגיות, משפחה ולא רוצה ילדים, תודה רבה.
    אני חייבת לרון לויתם את הקריירה שלי. שש שנים אחרי שהתחלתי לכתוב במקומונים המתפוררים של תל אביב בעיקר על ענייני חינוך, ביוב וחריגות בנייה, הוא שלף אותי משם והצניח אותי ישר אל הכיסא הכי נחשק בעולם העיתונות. הוא גם זה שלימד אותי לכתוב טקסטים אישיים עמוסי מטאפורות על חרדונים דואבים המחכים לטיפת שמש של יום מהביל, על גלידה נמסה המבקשת להתלקק ושאר דימויים ספרותיים שהייתי ממציאה במטרה להעשיר את הטקסטים שלי.
    כמו תלמידה מחוננת ואזדרכת שלוקה הצמאה לאהבה (עוד מטאפורה שזכתה לרייטינג גבוה בקרב קהל הקוראות האדוק שלי), יישמתי את ההנחיות שלו ותוך שנה וחצי הצלחתי לצבור תאוצה בקרב הקוראים, לייצר באזז במדינה ובעיקר לקבור מאחורי את שירה דננברג האפרורית ולהפוך לאייקון עיתונאי נחשק, דעתני ונשכני במיוחד. כל קשר בין הדמות למציאות היה מקרי בהחלט, אבל את זה ידעו רק מעט אנשים קרובים, וגם הם התמעטו משבוע לשבוע, ככל שהטור שלי בעט בכל מי שהכרתי לכל הרוחות.
    למרות הצורך הגנטי שלי להיעלב עמוקות מהצעתו של רון לשדרג את עצמי, התחלתי להשתעשע במחשבה להיכנס לתכנית הכי נצפית בטלוויזיה. כשרגעי השפיות זחלו בחזרה אל תאי המוח וקול ההיגיון בצבץ לו, העסק הרגיש לי כמו אסון גרעיני. היה לי ברור שאאבד את הסבלנות שלי עוד לפני סיום התכנית הראשונה ואדחוף את הראש המחומצן של איזו דוגמנית קניונים חובבת עלי רוקט וגבעולי סלרי לתוך ואזה יוקרתית. ידעתי שגם אם אצליח להתאפק זה יהיה רק באופן זמני, כי במוקדם או לכל היותר שבוע אתלה את עצמי על זוג גרביונים מעוצבים, לא לפני שאקח איתי שאולה שני מתמודדים נוספים שנכנסו לבית במטרה למנף את הקריירה התקועה שלהם בהילוך ראשון.
    "אז מה את אומרת?", רון ניסה לקטוע את אוטוסטראדת המחשבות שדהרה בראשי. "את נכנסת להרפתקאה?".
    "אני לא מרגישה צורך להיות חשופה מעבר למה שאני כבר היום", השבתי תוך ניסיון להעמיד פני אדישה, למרות שמשהו בפופיק דגדג לי נעים ביחס להצעה. "את רוב השריטות הנפשיות שלי כבר חשפתי בטור שלי ואת המעט שנותר, אני מעדיפה להשאיר לארבעת הקירות שלי ושל נמרוד".
    נמרוד קליימן הוא בן הזוג שלי בשנתיים האחרונות והוא בעיקר כל מה שאני לא: פתור נפשית, מחושב, יציב ואיש משטרה. יכולת העל הנדירה שלו לסבול את חרדת הביצוע שלי ולקרוא, מדי שבוע, את עשרות הטיוטות של הטור שאני כותבת רגע לפני שאני משגרת אותו למערכת, הפכה אותו לפריט אספנים נדיר, שאסור היה לי לוותר עליו גם אם תג המחיר היה חיי שגרה בורגניים בדירת הגג המטופחת שלנו במרכז תל אביב. התפשרתי גם על העובדה שנמרוד היה ההפך המוחלט של הגברים שאיתם אהבתי להתערבב בין הסדינים בתקופה הקצרה של חיי, קצת אחרי גיל שלושים, בה הרשיתי לעצמי להשלים מינית את כל החוסרים משנות העשרים הצחיחות שלי. הוא היה נמוך, חלק מדי ובעיקר רזה יחסית לגבר הישראלי. לזכותו יאמר שהוא החזיק במערכת השיניים הכי מרשימה שנתקלתי בה ובחיוך כובש שהמיס אותי אחרי כל עימות חזיתי בינינו. הוא בעיקר הצליח להכיל את חוסר הביטחון הקיומי שלי.
    הייתי בטוחה שנמרוד יתנגד נחרצות לרעיון שניסו להניע הסרסורים המקצועיים שלי. בפעם האחרונה שנחתה בפתח דירתנו הצעה לתעד את חיי לטובת סדרת הטלוויזיה הכאילו־תיעודית־חושפנית 'מחוברות', האולטימטום שלו כלל ארבע מילים, "אני או המצלמות, תבחרי". מכיוון שהוא הגבר היחיד, מאז ומעולם, שהצליח לשרוד איתי מערכת יחסים של מבוגרים ומגורים משותפים, בחרתי בו, למרות שלכריות האצבעות שלי קסם ללחוץ על הכפתור האדום במצלמה היוקרתית ששלחו לי מהפקת התכנית לשבוע ניסיון. כשסיפרתי לו, כבדרך אגב, על ההצעה החדשה שקיבלתי, הוא דווקא הפתיע בתגובה חצי מפרגנת. "זה נשמע לי מעניין, למרות שאני לא בטוח שאת צריכה את זה".
    "מעניין תגדיר את תכניות גיל הזהב שאתה רואה בטלוויזיה. מדובר כאן בהחלטה הרת־גורל שיכולה להשפיע על הקריירה שלי לעולמי עד".
    "שירה, עשי לשנינו טובה ואל תתחילי עם הדרמות שלך. מה הרה־גורל פה, מה? או שתזכי במקום הראשון, תקבלי כתבת שער ב'לאשה', תחזרי הביתה ותעשי קמפיין לנעליים, או שתודחי אחרי כמה תכניות, עדיין תקבלי כתבת שער ב'לאשה', ובמקום קמפיין לנעליים נדגמן סקס סוער של געגועים. בשני המקרים השגרה תטפטף, בסופו של דבר, לחיים שלנו כאילו כלום לא קרה".
    היה משהו בפשטות הגברית המילולית והרגשית, נטולת המטאפורות, של נמרוד ששכנע אותי לחשוב שוב על ההצעה. יכולתי להסתדר בלי כתבת השער המובטחת, אבל קמפיין מעולם לא עשיתי. לא הייתה לי בעיה לוותר גם עליו לטובת הסקס הסוער שנמרוד הבטיח לדגמן לי כשאצא מהכלא הטלוויזיוני. התקווה הקטנה שמשהו עשוי לשפר את חיי המין שלנו, שנכנסו לשגרה דהויה אחרי יותר מדי ימים ולילות משותפים, גרמה לי ללכת לישון מהורהרת ולהתעורר חדורת מוטיבציה. אם פמלה אנדרסון רקדה עם כוכבים ונשארה עם שתי רגליים ישרות, אין סיבה שאני לא אפטפט עצמי לדעת בתכנית ריאליטי ואחזור הביתה עם מיליון שקלים.

    יובל אברמוביץ' (נולד ב-28 בנובמבר 1976) הוא איש תקשורת, שחקן, סופר, יזם, מרצה מבוקש ליזמות, להגשמה ולכתיבה, ויועץ לארגונים בנושאי  יצירתיות ותעוזה. ספריו הקודמים, "הרשימה", "ליידי לייק", "נא להתנהג בהתאם" ו"כאן יעל וייס, תל אביב", הפכו לרבי-מכר. 

    ספרו "הרשימה" הגיע למקום ה-12 ברשימת הספרים הנקראים באתר "אמזון", ובימים אלו הוא מתורגם למספר שפות.
     

    עוד על הספר

    נושאים

    נא להתנהג בהתאם יובל אברמוביץ'

    פרק ראשון: 1.


     
    כנראה שהייתי מחוסרת הכרה - אין דרך אחרת להסביר את הצעד הזה - כשהסכמתי לכלוא את עצמי למשך ארבעים וחמישה ימים ולילות ארוכים מדי בווילת גבס קטנה וחנוקה, שמתחזה לאחוזת פאר טלוויזיונית, יחד עם חבורת חובבי כדורי ציפרלקס. הבעיה לא התבטאה בכך שהייתי כלואה בחוות ניסוי בבני אדם, עמוסת ניחוחות של גרביים מצחינות ומזון מתוקצב, עם טיפוסים שמתנהגים כאילו עשו להם קופי־פייסט מתוך המחלקה הסגורה בתל השומר. אחרי הכול, כבר עשיתי דברים גרועים יותר ושרדתי כדי לספר לחבר'ה, אבל בשום תרחיש - וחשבתי על הרבה כאלה - לא ישבתי על ספת עור סינטטי כשלצידי גופה שעדיין לא התקררה.
    האשם העיקרי בכניסתי לבית הכי מפורסם במדינה - אם לא מחשיבים את הווילה של ראש הממשלה ועוד כמה אחוזות של עשירי ישראל בנ.צ סביון/קיסריה/ארסוף/כפר שמריהו - הוא אריק קופמן, הסוכן הנאמן לכסף שלי ואיש סודי למשברים נפשיים. הוא, כמובן, אוהב יותר את הכסף שאני מכניסה לסוכנות שלו ופחות את המשברים שאני נכנסת אליהם וגוררת אותו לתוכם.
    אריק הוא טיפוס של בוקר. בשש וחצי הוא כבר מקיף את פארק הירקון, עושה כמה סטים של שכיבות סמיכה ועוד כמה תרגילים, שכואב לי הגב רק מלחשוב עליהם. בדרכו למשרד עטור תמונות הטאלנטים שהוא מייצג, שנמצא שלוש טיפות אספרסו משדרות רוטשילד, הוא מתקשר להעיר את המיוצגים שלו בזה אחר זה. הוא קורא לזה שיחות מוטיבציה, אבל לכולנו ברור שהוא רק מוודא שכל הנמלים האנושיות שהוא מטפח התעוררו למשימת חייהם שמסתכמת בשיפור תזרים המזומנים שלו. כמובן שלא מזיז לו שחלקנו אנשי לילה שדופקים את הראש במקלדת, בעכבר ובמסך המחשב על מנת לייצר טקסט ראוי לקריאה.
    אריק יודע שאסור לו להתקשר אליי לפני עשר וחצי ובדרך כלל גם מתחשב בהסכם הבלתי כתוב בינינו. זה לא מה שקרה ביום שבו הוא התקשר כבר בשמונה עם הצעה מפתיעה.
    עוד לפני שהספקתי לנבוח עליו שאליי לא מתקשרים לפנות בוקר גם אם עורך הוושינגטון פוסט רוצה לתת לי טור אישי, אריק פתח את השיחה עם שאלת ה"שירה, את יושבת?" - ביטוי שהיה שגור בפיו בכל פעם שקיבל הצעה שקשורה בי. אל השאלה נלוותה גם התוספת הבלתי נמנעת, "יש לי בשבילך הצעה חד פעמית. משהו שאי אפשר לסרב לו".
    אני כבר מזמן לא ממהרת להתיישב דום כשאריק מתקשר אליי. ההתרגשות שלו מכל פאנל נשים טלוויזיוני על שחרור האישה בחברה המודרנית, מולטי אורגזמות נשיות או אופנת חורף/קיץ/סתיו/אביב שאני מוזמנת אליהם הפסיקה לעשות לי את זה. למרות זאת, ורק בשביל המשחק - אריק מצפה שאני אגיד לו שהתיישבתי ואזייף כמיהה למשמע הבשורה - אני גוררת כיסא ברעש ומשחררת אנחת ציפייה. לוקח לו שניות ארוכות - אריק נהנה למתוח את הסבלנות שלי - לפני שהוא מתחיל לרסס אותי במילים מתלהבות.
    "שירה דננברג הולכת לככב בתכנית הריאליטי בית משותף", הוא ירה וכהרגלו בעת הכרזות דרמטיות דיבר עליי בגוף שלישי. "היא גם הולכת לקבל על זה הרבה מאוד כסף מבלי לעבוד קשה מדי".
    מכיוון שסבתא לורה, עליה השלום, לימדה אותי שמתנות חינם עולות הכי הרבה - אם לא במזומן אז בפגיעה נפשית - סירבתי בנימוס להצעה, כיאה לדור שלישי לפולניה. אריק - היה לי ברור שהוא לא יוותר - נתן לי לחשוב על זה כמה דקות לפני שהתקשר שוב בציפייה שאשנה את דעתי. הסברתי לו, בסבלנות אין קץ, ששום ריאליטי, מזמר, מרקד או עמוס משימות שקשורות ללגימת מיץ חרגולים או כל מעדן טרופי אחר, לא מדגדג לי בקיבה.
    כצפוי, אריק סירב לוותר. הוא ביקש ממני לישון על העניין ולחזור אליו עם תשובה חיובית. היה בוקר, והיכרות רבת שנים עם האיש שמסוגל למכור דוגמנית עילגת עם בעיות דיקציה להגשת תכנית תחקירים בפריים טיים, לימדה אותי שהוא לא יחכה עד מחר. סגרתי את המכשיר הסלולרי החדיש שלי, דור משהו, עד יעבור אריק, וחזרתי לישון.
    כשהתעוררתי לא מיהרתי להדליק את הטלפון הסלולרי, אבל בשלב כלשהו הניתוק מהעולם העיק עליי. לא שאני חסידה גדולה של זמינות תמידית, אבל ברגע שמתרגלים אליה, קשה לחיות בלעדיה. הקאמבק שלי לעולם בו ניתן להשיג אותי בכל רגע נתון אפשר לדופק של רון לויתם, עורך העיתון שבו אני כותבת כבר חמש שנים טור אישי במוסף סוף השבוע, לחזור לקצב שפוי.
    "יש לך בעיות עם האייפון החדש שקיבלת ממשאבי אנוש?", הוא פתח את השיחה. "אריק מסר לי שהוא לא מצליח להשיג אותך כבר כמה שעות וגם אני לא הצלחתי. כבר חשבתי שמשהו קרה לך".
    "ולא שלחת צוות חיפוש?", עשיתי עצמי נעלבת.
    "תכננתי לשלוח את מפיקת המוסף אלייך הביתה כדי לראות שהכול בסדר איתך, אבל הנה את על הקו בריאה ושלמה", קולו היה עולץ. "מה קרה שהתחלת לסנן את אריק? את מחפשת סוכן חדש?".
    בימים כתיקונם רון מתעב את הסוכן שלי, שעושק אותו ללא הכר בכל פעם שהם נפגשים לחדש לי את החוזה. ברגעים נדירים ועמוסי אינטרסים הוא מאחד איתו כוחות נגדי.
    "רון, מה אתם רוצים?", העדפתי להימנע ממשפטי סרק. ידעתי בדיוק למה הוא התקשר.
    "אנחנו רוצים את טובתך", הוא ניסה להעמיד פני תם, אבל הקול שלו ברח לגובה, כמו בכל פעם שהוא משקר. התופעה הזאת התרחשה אצלו הרבה מעבר לממוצע הארצי.
    "זה מדהים איך שבכל פעם שאתם יושבים לחדש לי את החוזה אתם נלחמים כמו שני זאטוטים מנוזלים בארגז חול, אבל כשהאינטרס שלכם הופך משותף, אין לכם שום בעיה לשתף פעולה נגדי".
    "למה את שלילית כל כך?", הוא ניסה לייצב את קולו. "אפילו לא שמעת במה מדובר".
    "שמעתי וכבר אמרתי לאריק שאני ותכניות ריאליטי זה לא זיווג משמים".
    "זה לא סתם ריאליטי", הוא ניסה להעניק חשיבות לתכנית שבישיבות המערכת לא הפסיק לצאת נגדה. "אנחנו מדברים פה על עונת הסלבס של בית משותף. את מבינה בכלל מה זה אומר?".
    "בהחלט מבינה. זה אומר שבבית סגור נאספים אנשים שהקריירה שלהם מקרטעת והם מנסים להתקאמבק על ידי שיחות סרק, מלחמות אגו ותצוגת תכלית כמה הם אוהבים בני אדם".
    "את שוב שלילית", הוא העיר לי. "אם רק היית יודעת אילו מפורסמים התחננו להיכנס לבית וההפקה אמרה להם לא, אני בטוח שהשיחה הזאת לא הייתה מתקיימת".
    "תאיר את עיניי", ביקשתי, "ובבקשה אל תתחיל לזרוק לי עכשיו שמות של כוכבי מדורי רכילות וזמרים שמוצאים את עיקר פרנסתם השנתית בפסטיגל. פחות משלמה ארצי ועופרה שטראוס זה לא נחשב".
    "עזבי אותך משמות עכשיו", הוא שינה כיוון במהירות. "למה שלא תראי את התועלת שאת יכולה להפיק מהעניין".
    "אולי כי אני לא רואה כזאת".
    "תשמעי, ההפקה רוצה אותך בבית בכפוף לראיון עם מאבחנת פסיכולוגית, אריק חזק בעניין ואני חושב שמדובר ברעיון מצוין. זה נכון לקריירה שלך, ירענן את הטור שאת כותבת, יחזיר אותך לכותרות שכבר מזמן לא יצרת, ובעיקר ייתן חותמת רשמית לכך שאת סלבריטאית לוהטת. אל תשכחי שאת כבר בת 34 ושבתעשייה מסתובבות כמה פרגיות צעירות שנושפות בעורפך".
    לא ידעתי ממה להתעצבן קודם. האם מכך שתפרו לי כרטיס כניסה לתכנית ריאליטי מבלי לשאול מה דעתי, או מהעובדה המעליבה שמישהו חושב שאני צריכה להתרענן מבחינה מקצועית. אין לי שום כוונה לבכות על מר גורלי. מבחירה אני פותחת רגליים חטובות, שזופות ומטאפוריות ושופכת את הלב, הלבלב, הכבד והטחול שלי - גם זה מטאפורית - לטובת קוראי העיתון, שאוהבים להתחלחל מהתובנות שלי על אהבה, זוגיות, משפחה ולא רוצה ילדים, תודה רבה.
    אני חייבת לרון לויתם את הקריירה שלי. שש שנים אחרי שהתחלתי לכתוב במקומונים המתפוררים של תל אביב בעיקר על ענייני חינוך, ביוב וחריגות בנייה, הוא שלף אותי משם והצניח אותי ישר אל הכיסא הכי נחשק בעולם העיתונות. הוא גם זה שלימד אותי לכתוב טקסטים אישיים עמוסי מטאפורות על חרדונים דואבים המחכים לטיפת שמש של יום מהביל, על גלידה נמסה המבקשת להתלקק ושאר דימויים ספרותיים שהייתי ממציאה במטרה להעשיר את הטקסטים שלי.
    כמו תלמידה מחוננת ואזדרכת שלוקה הצמאה לאהבה (עוד מטאפורה שזכתה לרייטינג גבוה בקרב קהל הקוראות האדוק שלי), יישמתי את ההנחיות שלו ותוך שנה וחצי הצלחתי לצבור תאוצה בקרב הקוראים, לייצר באזז במדינה ובעיקר לקבור מאחורי את שירה דננברג האפרורית ולהפוך לאייקון עיתונאי נחשק, דעתני ונשכני במיוחד. כל קשר בין הדמות למציאות היה מקרי בהחלט, אבל את זה ידעו רק מעט אנשים קרובים, וגם הם התמעטו משבוע לשבוע, ככל שהטור שלי בעט בכל מי שהכרתי לכל הרוחות.
    למרות הצורך הגנטי שלי להיעלב עמוקות מהצעתו של רון לשדרג את עצמי, התחלתי להשתעשע במחשבה להיכנס לתכנית הכי נצפית בטלוויזיה. כשרגעי השפיות זחלו בחזרה אל תאי המוח וקול ההיגיון בצבץ לו, העסק הרגיש לי כמו אסון גרעיני. היה לי ברור שאאבד את הסבלנות שלי עוד לפני סיום התכנית הראשונה ואדחוף את הראש המחומצן של איזו דוגמנית קניונים חובבת עלי רוקט וגבעולי סלרי לתוך ואזה יוקרתית. ידעתי שגם אם אצליח להתאפק זה יהיה רק באופן זמני, כי במוקדם או לכל היותר שבוע אתלה את עצמי על זוג גרביונים מעוצבים, לא לפני שאקח איתי שאולה שני מתמודדים נוספים שנכנסו לבית במטרה למנף את הקריירה התקועה שלהם בהילוך ראשון.
    "אז מה את אומרת?", רון ניסה לקטוע את אוטוסטראדת המחשבות שדהרה בראשי. "את נכנסת להרפתקאה?".
    "אני לא מרגישה צורך להיות חשופה מעבר למה שאני כבר היום", השבתי תוך ניסיון להעמיד פני אדישה, למרות שמשהו בפופיק דגדג לי נעים ביחס להצעה. "את רוב השריטות הנפשיות שלי כבר חשפתי בטור שלי ואת המעט שנותר, אני מעדיפה להשאיר לארבעת הקירות שלי ושל נמרוד".
    נמרוד קליימן הוא בן הזוג שלי בשנתיים האחרונות והוא בעיקר כל מה שאני לא: פתור נפשית, מחושב, יציב ואיש משטרה. יכולת העל הנדירה שלו לסבול את חרדת הביצוע שלי ולקרוא, מדי שבוע, את עשרות הטיוטות של הטור שאני כותבת רגע לפני שאני משגרת אותו למערכת, הפכה אותו לפריט אספנים נדיר, שאסור היה לי לוותר עליו גם אם תג המחיר היה חיי שגרה בורגניים בדירת הגג המטופחת שלנו במרכז תל אביב. התפשרתי גם על העובדה שנמרוד היה ההפך המוחלט של הגברים שאיתם אהבתי להתערבב בין הסדינים בתקופה הקצרה של חיי, קצת אחרי גיל שלושים, בה הרשיתי לעצמי להשלים מינית את כל החוסרים משנות העשרים הצחיחות שלי. הוא היה נמוך, חלק מדי ובעיקר רזה יחסית לגבר הישראלי. לזכותו יאמר שהוא החזיק במערכת השיניים הכי מרשימה שנתקלתי בה ובחיוך כובש שהמיס אותי אחרי כל עימות חזיתי בינינו. הוא בעיקר הצליח להכיל את חוסר הביטחון הקיומי שלי.
    הייתי בטוחה שנמרוד יתנגד נחרצות לרעיון שניסו להניע הסרסורים המקצועיים שלי. בפעם האחרונה שנחתה בפתח דירתנו הצעה לתעד את חיי לטובת סדרת הטלוויזיה הכאילו־תיעודית־חושפנית 'מחוברות', האולטימטום שלו כלל ארבע מילים, "אני או המצלמות, תבחרי". מכיוון שהוא הגבר היחיד, מאז ומעולם, שהצליח לשרוד איתי מערכת יחסים של מבוגרים ומגורים משותפים, בחרתי בו, למרות שלכריות האצבעות שלי קסם ללחוץ על הכפתור האדום במצלמה היוקרתית ששלחו לי מהפקת התכנית לשבוע ניסיון. כשסיפרתי לו, כבדרך אגב, על ההצעה החדשה שקיבלתי, הוא דווקא הפתיע בתגובה חצי מפרגנת. "זה נשמע לי מעניין, למרות שאני לא בטוח שאת צריכה את זה".
    "מעניין תגדיר את תכניות גיל הזהב שאתה רואה בטלוויזיה. מדובר כאן בהחלטה הרת־גורל שיכולה להשפיע על הקריירה שלי לעולמי עד".
    "שירה, עשי לשנינו טובה ואל תתחילי עם הדרמות שלך. מה הרה־גורל פה, מה? או שתזכי במקום הראשון, תקבלי כתבת שער ב'לאשה', תחזרי הביתה ותעשי קמפיין לנעליים, או שתודחי אחרי כמה תכניות, עדיין תקבלי כתבת שער ב'לאשה', ובמקום קמפיין לנעליים נדגמן סקס סוער של געגועים. בשני המקרים השגרה תטפטף, בסופו של דבר, לחיים שלנו כאילו כלום לא קרה".
    היה משהו בפשטות הגברית המילולית והרגשית, נטולת המטאפורות, של נמרוד ששכנע אותי לחשוב שוב על ההצעה. יכולתי להסתדר בלי כתבת השער המובטחת, אבל קמפיין מעולם לא עשיתי. לא הייתה לי בעיה לוותר גם עליו לטובת הסקס הסוער שנמרוד הבטיח לדגמן לי כשאצא מהכלא הטלוויזיוני. התקווה הקטנה שמשהו עשוי לשפר את חיי המין שלנו, שנכנסו לשגרה דהויה אחרי יותר מדי ימים ולילות משותפים, גרמה לי ללכת לישון מהורהרת ולהתעורר חדורת מוטיבציה. אם פמלה אנדרסון רקדה עם כוכבים ונשארה עם שתי רגליים ישרות, אין סיבה שאני לא אפטפט עצמי לדעת בתכנית ריאליטי ואחזור הביתה עם מיליון שקלים.