יד ענקות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יד ענקות

יד ענקות

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: קתרזיס
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 324 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 59 דק'

דנה ג. פלג

דנה ג. פלג (נולדה ב-7 באוגוסט 1969) היא סופרת, משוררת, מתרגמת, עיתונאית ועורכת ישראלית-אמריקאית. פעילה למען נשים ולהט"ב. במשך עשור כתבה את הטור הראשון בישראל שעסק בנשים לסביות וביסקסואליות.

בגיל 16 החלה פלג לכתוב בעיתון הנוער חמצן (בעריכת שמואל שם-טוב) שפעל בשנים 1984–1986, ולאחר מכן ב"דעה אחרת", מגזין נוער עצמאי. במשך שנה, 1994–1995, כתבה בפי האתון, ביטאון אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית.

בין השנים 1996–2006 הייתה בעלת טור קבוע במגזין את, הראשון שעסק בנשים לסביות ובי/פאנסקסואליות בארץ. 

בשנים 2003–2013 כתבה למגזין "חיים אחרים". כתבה גם ל"זמן הוורוד" (1997–2000); במגזין פנדורה בהוצאת קל"ף (2002–2006); במגזין הקווירי 'הקשת' (2003–2004); העיר בוורוד (2009–2010). כתבה טור אישי קבוע שנקרא "גלויה מג  עדן" באתר האינטרנט הלהט"בי גו-גיי (2007–2011). פלג שידרה גם פינה בענייני ספרות בתוכנית 'גאים להציג' בתחנת הרדיו רדיוס. בשנים 2011–2013 פרסמה גם כתבות וטורים באתרי העוקץ וערב רב.

הסיפורים שכתבה עד שנת 2000 אוגדו בספר "תאנים, אהובתי". הסיפורים שכתבה לאחר שנת 2000 ראו אור בספר אשתתי.

פלג זכתה בעיטור אנדרסן לשנת 2018 על תרגום הספר "אנה ואיש הסנונית" מאת גבריאל סביט.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/39ynb57j

תקציר

כשאורית כורעת ללדת, היא כותבת בראשה מכתב להילי, בחורה שאיתה חלקה קשר מיוחד בעבר ודרכיהן נפרדו לאחר תאונת דרכים קשה שאת נסיבותיה היא מתקשה לזכור. עתה אורית חיה בקליפורניה עם זוגתה ומתמודדת עם דיכאון אחרי לידה. בעיני רוחה היא צופה בחייהן של הילי ושל אישה נוספת, ומה שנדמה כהזיה, כבריחה מן המציאות, מתברר גם כמפתח לעברה ולתהליך של ריפוי אישי וסביבתי.

יד ענקות הוא רומן עדין ורגיש העוסק בצמיחה מתוך משבר, ובתהליך המפרך הנדרש לשם כך. הוא נוגע באומץ בעומקה של זהות קווירית וישראלית בתוך עולם שאינו דובר את שפתה.

דנה ג. פלג, היא סופרת, משוררת, עיתונאית ומתרגמת ישראלית המתגוררת בארצות הברית. כמתרגמת ספרותית, זכתה בעיטור אנדרסן לשנת 2018 על תרגומה לספר "אנה ואיש הסנונית״ מאת גבריאל סביט. במשך עשור כתבה במגזין "את" את הטור הראשון בישראל שעסק בנשים לסביות וביסקסואליות. פרסמה את קובצי הסיפורים תאנים, אהובתי (הוצאת שופרא, 2000) ואשתתי (הוצאת סיאל, 2015). יד ענקות הוא הרומן הראשון שלה.

פרק ראשון

חלק 1: לידת הגוף. סנטה קרוז, 16 באוקטובר 2004

א׳

אני כותבת לך עכשיו את המכתב הזה בראש, הילי, כמו הרבה מכתבים שכתבתי לך בשנים האלה. כתבתי והשמדתי. באמצע הלילה, בחלומות, בהזיות, בדמיונות. כתבתי וביקשתי לא לזכור. שנים אני כותבת לך, הילי, שנים, מאז שהקשר בינינו נותק. כתבתי והעלמתי, כתבתי וראיתי איך תולעי אש מאכלות את הכתוב, איך המילים נעלמות אחת אחרי השנייה. רציתי שתיעלמי גם את, שתִמָחקי מהזיכרון.

אבל את המשכת להופיע. לא היה כמעט יום שלא הופעת במשך כל השנים האלה. הרי אין לי מושג איפה את ומה קרה לך ואם את קיימת בכלל. אולי את לא אמיתית ואני דמיינתי הכול? אולי את הזיה של אשה, תמונה, כתם צבעוני? אולי כמו אצל האמנים הקונספטואליים שרצו לומר שאמנות אינה אלא כתמים על קנבס, את פשוט כתם בדמיון שלי, ריצוד בין תאי מוח?

היום החלטתי להפסיק להילחם, להפסיק להשמיד את המכתבים האלה. היום אני כותבת לך מכתב לתפארת, הילי. כן, בראש שלי. אני לא מתכוונת לשלוף דף ועט כמו פעם, גם לא מחשב נייד. אולי זה עוד יקרה מתישהו. לא עכשיו. עכשיו אני כותבת לך בראש, אבל בראש, או בלב, אני לא מקמטת ולא חותכת לחתיכות קטנטנות ולא מעלה באש ולא זורה את האפר לרוח. לא. היום אני אתן לאותיות האלה חיים. ולא רק לאותיות.

מה השתנה היום הזה מכל הימים? היום פשוט נרגעתי, אפשר לומר. הנה אני אומרת: משהו בי הרפה. יד מרגיעה, חזקה ועדינה בעת ובעונה אחת, נגעה בי בכתף. לא נגיעה אגבית, ביישנית, באצבע, אלא כף יד שמונחת עליי כל כולה ונוגעת בי לא רק בכתף, אלא בכל הגוף, עוטפת אותי, מערסלת מבפנים, מאחור, מוסכת בי תחושה של שקט וביטחון. היום אני מרגישה שאני יכולה להמשיך הלאה. הכול בסדר.

או שזה האפידורל.

כי עכשיו אני בעיצומה של לידה, הילי. הרופאים פותחים לי את הבטן ברגעים אלה בחתך רוחבי. אני שוכבת על השולחן, מסך ירוק לפניי, מסתיר ממני הכול, אבל אני רואה: הם חותכים לי את הבטן וחושפים שכבות של רקמות חיות, אדומות מדם, ובין העטיפות מתגלה יצור מקופל, חיוור, חסר חיים.

זה הוולד המת שלי, הילי. ולד דומם. Still born. Stillborn. כמו טבע דומם באנגלית still life. אבל הטבע לעולם אינו דומם. אם הוא דומם, הוא מת. הם משליכים אותו לשק סגור ועליו סמל אזהרה, גולגולת אדומה. מוות, זהירות. סוגרים לי את הבטן ותכף יתנו לי סם שישכיח ממני הכול, ייקח אותי לעולמות אחרים, עולמות מלאים בתינוקות שלא ילדתי.

לא, אל תיבהלי, הילי. אלה רק הפחדים שלי. שנים אני מסתובבת עם הזיות כאלה. מאז התאונה, אני חושבת, אולי עוד קודם. פעם היו לי הרבה יותר. בין כה וכה הכול הזיה, אולי גם את, אז מה זה משנה. אולי ביקום אחר יש מישהי אחרת שילדה תינוק מת מהגוף שלי. ביקום הזה הרופאים שפותחים את הבטן ברגעים אלה ממש, בחתך רוחבי, במקום שבו מתחילה הכרס להתגבהַּ, מגלים בתוכה תינוק ששוכב שם מקופל, ראשו אומנם למטה, כפי שצריך להיות, אבל עדיין גבוה מדי באגן. במקום לעבר הגב, פניו פונות קדימה, אל הבטן, וחבל הטבור שמקשר ביני לבינו ואמור להוביל את דרכו מטה, לעולם הזה, שמחוץ לרחם, קצר מדי.

תראי, כמה מוזר, ברגע שהחלטתי לא להרוג את המכתב הזה, את מתחילה לקרום עור וגידים. משהו קורה גם לך. אני מתחילה להבין שיש לך חיים אמיתיים, שקרה לך משהו אחרי התאונה, וזאת כבר הקלה. אני מרגישה שמתבהר לי משהו ממך, את קצת יותר חיה בשבילי. את בחיים, הילי, עכשיו אני מרגישה את זה, כלומר, ידעתי את זה, כי לא אמרו לי משהו אחר, כי לא תבעו אותי על זה שהרגתי אותך בתאונה או על כל דבר אחר, אז הנחתי שיצאת מזה בחיים. עכשיו את לא רק כתם צבע מטושטש.

כחול זה הצבע שלך. כחול וצהוב. הייתה לך שמלה כחולה אז, וזה צבע העיניים שלך. וצבע הדבש של שערך מרצד סביבן. אבל כשראיתי אותך בפעם הראשונה בראש שלי, היית כתם צבע כחול, לפני הכול. עכשיו משב אוויר קל מלווה אותך. נשימה ראשונה. את יוצאת מהתמונה, הופכת לדמות ממשית. ואני מנסה לשחזר בשבילך, בשבילי, מה קרה לפני שהוציאו מהאין־גוף שלי עוד גוף. זה ממש מוזר, אבל יש לי הרגשה שאת שם ואת מקשיבה. אז הנה.

רגע, אני צריכה להתרכז בלידה שלי. מספיק שגם ככה אני מעדיפה לא להיות בגוף שלי. עד שהתחיל הניתוח לא להיות בגוף שלי היה די כיף, למען האמת. עכשיו זה קצת מתסכל.

ב׳

קראנו לו בן. היא חתכה את חבל הטבור. הקצר מדי. היא, דבי, בת הזוג שלי. את חבל הטבור הם בוודאי השליכו לתוך שק אטום עם סמל אזהרה. כמה מהם הפכו ומיששו וגלגלו אותו מתחת לאורות הבוהקים של שולחן הניתוחים, כמו בסרט נע. כמה התלבטנו, דבי ואני, אם לערוך לו בדיקה כזאת או אחרת, חיסונים והתערבויות, ובסוף הכול נעשה לפי הפרוטוקול, כמו שאימא שלי רצתה. "מספיק עם כל השיגעונות האלה", היא הטיפה לי כדרכה, ואני, שקראתי ספרים על לידה טבעית וחיסונים, לא הייתי מסוגלת להתווכח איתה. ככה בן זכה לאותו טיפול שקיבלו אלפי התינוקות האחרים שנולדו כאן. כמה חלמנו על לידה טבעית, בבית. לא הפעם. לא במאה הזאת.

במאה הזאת ניתחה אותי רופאה ששמה הפרטי בתרגום לעברית הוא דובה, אבל היא תמירה ודקיקה כלולב גם אחרי שלוש לידות, כולן בקיסרי, כמובן, ורופא לבן־רעמה, שתרגום שמו האנגלי העתיק לעברית הוא קותלי חזיר, שלח אותי למקום שבו מוחי וליבי ערים, אבל לא גופי. לשני הרופאים הללו אני חייבת את חיי ואת חיי בני. ומי יודע כמה כסף, כי פה זה אמריקה ובריאות היא לא בחינם. אבל עדיף לא לחשוב על זה עכשיו.

זה התחיל בשתים־עשרה ואז עוד שלושים ושש, וארך בסך הכול ארבעים ושמונה שעות. מערב לבוקר, מבוקר לערב, מלילה לבוקר, ואז מבוקר ללילה. כך אני מונה את השעות האלה, בגושים של שתים־עשרה. בשמונה בערב זה התחיל, ואז גם החלה הסופה. בהתחלה הרטיבו טיפות גשם גדולות את זגוגית החלון, נמרחו עליה באלכסון בשובל ארוך שהתמזג במהירות בטיפות שבאו אחריהן. סגרתי את כל הווילונות ואת כל החלונות בבית, שכבתי על המיטה והתלבטתי אם להתקשר להילארי, המיילדת המחליפה. שושנה, מיילדת הבית שלי הייתה מחוץ לעיר, בכנס על רפואת צמחים למיילדות. דבי הייתה אצל נעמה בְּבּוֹני דוּן כל אחר הצָהריים, סדרה לה את האינטרנט או משהו כזה.

בוני דון. כמה קילומטרים מחוץ לעיר בהיי־וויי 1, כביש ישר שמתחיל להתפתל לאורך החוף – מימין גבעות פוריות, שופעות, פראיות; משמאל, עד לחוף האוקיינוס, ממטרות בזבזניות בשדות ירוקים; ובאופק, על החוף, מתרוממת חומת ערפל. גדת הערפל, קוראים לה באנגלית. אחרי עמק חלומי ירוק, פנייה כמעט נסתרת ימינה, מול החוף. עוד כמה דקות נסיעה בכביש שמתפתל בין עצים תמירים, עוקב אחר יובל הנחל שמתחתיו, תיבות דואר מציצות ביניהם בשוליו, והלאה אחרי חדר הטעימות של היקב המקומי, נקודת הציון הבולטת ביותר בסביבה. בכרם זמורות גפנים עירומות מתעקלות כמו הדרך, השמש נמוכה בסתיו, מסנוורת, מעוורת לרגעים, שולחת אלומות אלוהיות, נשגבות, עוצרות נשימה.

אני מכירה את הדרך הזאת היטב, לא מעט פעמים עשינו אותה יחד, דבי ואני. ודאי היית אוהבת לגור כאן. חוגים של החברה להגנת הטבע וכל זה. אני הייתי אחת הפדלאות בָּתנועה, בין פרחים ועצים וחיות, אלה ששומעים כל סיפור ואגדה על כל צמח אבל נשרכים מאחור. חוג מרעי לכת זה אני. את היער אני אוהבת מאוד, אבל מהשביל הבטוח. חלק ממני רוצה לשכב על האדמה ולהתמזג איתה, וחלק אחר חושש מהאוג הארסי. ואַת, היער היה נדמה לך סבוך, אבל בה במידה מסקרן. היית מסלקת מעלייך את השרכים, פוסעת בתוך שביל לא מסומן, כזה שהתוותה איזו חיה, פומה אולי, או איזה דר יער בלתי חוקי. רק המחשבה על כך גורמת לי להתנשם.

אַיְיס קְרים גְרֵייד, ליד בּוֹני דוּן רוֹד. מדרג הגלידה. הדרך מכונה כך כי במפה נראים הפיתולים שלה כמו גלידה שנוזלת על גביע, מעלה־מטה. שם עומד בית היער של נעמה, אחת הנשים העשירות בעיר. חנות מוצרי ההֵמפ המפורסמת של סנטה קרוז שייכת לה. לאחרונה פתחה חנות של רהיטים וחפצי אומנות מרחבי העולם והציעה לי לעבוד שם אם רק ארצה. "יש לך אנגלית מעולה", היא אמרה, "ואנרגיה נעימה מאוד. לא תהיה לך בעיה ללמוד איך מפעילים את הקופה". סירבתי בנימוס. יש לי מספיק עבודה בתרגום. חוץ מהחנויות יש לנעמה עוד כמה נכסים נטולי הילה, כמו SUV ענק וזולל דלק. לבד היא חיה שם, ביער, עם שלושה כלבים, כמה צמחים לצריכה עצמית ומחשב עם חיבור רעוע לאינטרנט. האותות לא עוברים היטב שם, בין עצי היער בהרי סנטה קרוז.

שם הייתה דבי כשהצירים החלו. והסופה גם. אלה אולי סתם כאבי בטן, עברה בי מחשבה מתעתעת. שישה ימים אחרי תאריך היעד, לא הגיוני, עברה מחשבה אחרת. בסלולרי לא הייתה תשובה. אין קליטה בהרים. גם בטלפון הביתי של נעמה לא היה מענה. המיילדת שושנה ענתה לטלפון, תודה לאלה. אם הכאב מופיע במרווחי זמן גדולים, רבע שעה או יותר, כדאי שפשוט אנסה לנוח, היא אמרה. יש עוד זמן. החלטתי לא להתקשר להילארי. בינתיים הגשם הלך והתחזק, והרוחות סבבו את הבית והקיפו אותו כמו במחול שדים. מבעד לווילונות יכולתי לראות את צללי העצים נעים בטירוף ברוח. ניסיתי לשכב, אבל עם הבטן הגדולה רק התגלגלתי מצד לצד וקיללתי את נעמה שלא עונה לטלפון. מרחוק יכולתי לשמוע רעמים ואורות ברקים האירו את החדר בהבזקים.

מתישהו, בסביבות חצות, נהיה שקט. רק הגשם הקיש במרזבים ונזל לאורך הקירות, אבל אז כבר התרוצצתי מחדר לחדר, חסרת מנוחה, מנסה לדמיין את הציר הבא כמו שהילארי, החברה הטובה שלנו, המורה, המכשפה, השמאנית, המיילדת המחליפה, לימדה אותי.

"מה הפחד הכי גדול שלך?" היא שאלה אותי שבוע לפני הלידה כשלקחה אותי למסע פנימי.

"כאב", אמרתי, ושתינו התחלנו ללכת בתוך הפחד הזה, שהפך למנהרה ענקית של מים שאני עומדת לטבוע בה, גלים ענקיים, נחשולים שעמדו להציף אותי.

"יש לך כלים להתמודד עם הגלים?" שאלה, ואני נזכרתי שלא מזמן, אולי לפני שנתיים, כשגרנו בארץ, למדתי לצוף. ביום שרבי וחם ירדנו דבי ואני לחוף ירושלים מרחוב גאולה או יונה הנביא, אחד הרחובות הקטנים עם עצי הדקל בחצרות והבתים השחוקים מחול ים ומרוח, נדמה לי שבפינה עמדה חנות ספרים קטנה ודחוסה עם חוברות של תשחצים וגיליונות של עיתוני נשים ומגזינים, והמוכר, איש קטן, עמד שם בחושך, כמעט מתחבא, כאילו סחר בחומרים אסורים ולא בספרי לימוד או רבי מכר מיד שנייה. זה היה סתם יום של חול, ממש כמו בשיר, בוקר כחול־כחול, וחם. שרב יבש כזה, שרב אביבי. ובבית, במקום להדליק מזגן, דבי אמרה, "בואי נלך לים", ואני אמרתי, "אבל יש לי מלא עבודה היום", והיא אמרה, "תעזבי, תמציאי משהו, גם אני אגיד בעבודה משהו, את יודעת איך אני קורעת את התחת בשבילם, נעשה יום כיף".

וירדנו לים. המים לא היו ממש חמים, אבל שקטים.

"ממש בריכה", דבי אמרה. גלים קטנטנים, עגלגלים, מבקשים שנשחק איתם. נכנסנו ואני צווחתי ואז טבלתי את הגוף כולו והתענגתי על הקרירות המלוחה. "לעומת האוקיינוס זה מרק עוף", דבי אמרה, ואני עניתי, "איכס, די עם ההשוואות האלה", כי הייתי צמחונית באותה תקופה, וצחקתי, ואז היא התחילה לצוף.

אחר־כך כשחזרנו לחוף והתפרקדנו על השמיכה, אמרתי לה שאני מקנאה ביכולת הזאת שלה לצוף. "לא הצלחתי אף פעם", סיפרתי לה, "אני תמיד מתקפלת". והיא אמרה, "אני אלַמד אותך", ולפני שהספקתי למצוא תירוצים היא קמה ורצה שוב למים. רצתי אחריה, סמוקה ומלוחה וקצת מיובשת, וגם קצת סקפטית. "הסוד הוא לשכב עם הראש לגמרי בתוך המים, חוץ מהאף", גילתה לי. "אני אעמוד לידך, אל תדאגי".

נשכבתי בתוך המים ובהלה אחזה בי, כמו תמיד. אבל אז שמעתי אותה אומרת, "הכול בסדר, את יכולה לעשות את זה", והרגשתי יד בוטחת ומרגיעה נחה מעליי. ופתאום הייתי שם, האוזניים בתוך המים, הגו נמתח, רגוע על פני המים. הרגשתי שאני צפה. פקחתי עיניים. מעליי ומסביבי הכול היה כחול. שלווה עצומה נמסכה בי.

את השלווה הזאת הבאתי לטיפול עם הילארי ברגע שעלה בי הפחד. זכרתי שאני יכולה לעשות את זה, לצוף על המים. עליתי על הגלים והם הביאו אותי עד לנהר. משם נסחפתי איתם, בהתחלה בשלווה ולאט־לאט הזרימה הפכה קוצפת, ועם כל גל התרוממתי, ואחר־כך ירדתי, עד שהגענו לים הגדול ואני המשכתי לזרום לתוכו והפכתי לאחת עם הקצף, עם המים והשמיים, עד שנעלמתי. מהמסע הזה חזרתי מאושרת, בטוחה שהלידה שלי תהיה כמו ציפה על נהר יפה ושוקט.

לא זה מה שהיה. באותן שתים־עשרה השעות הראשונות התעוררתי מהפנטזיה, נחבטתי לעבר השרטון בגלי צירים חסרי רחמים. כאילו שטתי בירדן ההררי באבוב, השיחים שצמחו פתאום באמצע הנהר צלפו בי ואני ניגפתי בסלעים, כולי פצע וחבורה ומכה טרייה.

כשהבוקר עלה אחרי ליל הסערה ההוא, הצצתי מהחלון. הדשא נראה מעוך והגשם המשיך לרדת וצייר וילונות של טיפות קטנות שהחליפו כיוון עם הרוח. הדבר השני שראיתי היה מכונית בחניה שלנו ולרגע הלב שלי החסיר פעימה: דבי? לא. זו לא ההונדה סיוויק העכברית המשפחתית שלנו. לרגע מתעתע אחד היה נדמה לי שאני רואה את אימא שלי ומשהו בי התכווץ. אבל לא. מהמכונית הבלתי מוכרת יצאה הילארי. סוף־סוף. העיניים הירוקות והשיער הערמוני.

המשך העלילה בספר המלא

דנה ג. פלג

דנה ג. פלג (נולדה ב-7 באוגוסט 1969) היא סופרת, משוררת, מתרגמת, עיתונאית ועורכת ישראלית-אמריקאית. פעילה למען נשים ולהט"ב. במשך עשור כתבה את הטור הראשון בישראל שעסק בנשים לסביות וביסקסואליות.

בגיל 16 החלה פלג לכתוב בעיתון הנוער חמצן (בעריכת שמואל שם-טוב) שפעל בשנים 1984–1986, ולאחר מכן ב"דעה אחרת", מגזין נוער עצמאי. במשך שנה, 1994–1995, כתבה בפי האתון, ביטאון אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית.

בין השנים 1996–2006 הייתה בעלת טור קבוע במגזין את, הראשון שעסק בנשים לסביות ובי/פאנסקסואליות בארץ. 

בשנים 2003–2013 כתבה למגזין "חיים אחרים". כתבה גם ל"זמן הוורוד" (1997–2000); במגזין פנדורה בהוצאת קל"ף (2002–2006); במגזין הקווירי 'הקשת' (2003–2004); העיר בוורוד (2009–2010). כתבה טור אישי קבוע שנקרא "גלויה מג  עדן" באתר האינטרנט הלהט"בי גו-גיי (2007–2011). פלג שידרה גם פינה בענייני ספרות בתוכנית 'גאים להציג' בתחנת הרדיו רדיוס. בשנים 2011–2013 פרסמה גם כתבות וטורים באתרי העוקץ וערב רב.

הסיפורים שכתבה עד שנת 2000 אוגדו בספר "תאנים, אהובתי". הסיפורים שכתבה לאחר שנת 2000 ראו אור בספר אשתתי.

פלג זכתה בעיטור אנדרסן לשנת 2018 על תרגום הספר "אנה ואיש הסנונית" מאת גבריאל סביט.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/39ynb57j

עוד על הספר

  • הוצאה: קתרזיס
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 324 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 59 דק'
יד ענקות דנה ג. פלג

חלק 1: לידת הגוף. סנטה קרוז, 16 באוקטובר 2004

א׳

אני כותבת לך עכשיו את המכתב הזה בראש, הילי, כמו הרבה מכתבים שכתבתי לך בשנים האלה. כתבתי והשמדתי. באמצע הלילה, בחלומות, בהזיות, בדמיונות. כתבתי וביקשתי לא לזכור. שנים אני כותבת לך, הילי, שנים, מאז שהקשר בינינו נותק. כתבתי והעלמתי, כתבתי וראיתי איך תולעי אש מאכלות את הכתוב, איך המילים נעלמות אחת אחרי השנייה. רציתי שתיעלמי גם את, שתִמָחקי מהזיכרון.

אבל את המשכת להופיע. לא היה כמעט יום שלא הופעת במשך כל השנים האלה. הרי אין לי מושג איפה את ומה קרה לך ואם את קיימת בכלל. אולי את לא אמיתית ואני דמיינתי הכול? אולי את הזיה של אשה, תמונה, כתם צבעוני? אולי כמו אצל האמנים הקונספטואליים שרצו לומר שאמנות אינה אלא כתמים על קנבס, את פשוט כתם בדמיון שלי, ריצוד בין תאי מוח?

היום החלטתי להפסיק להילחם, להפסיק להשמיד את המכתבים האלה. היום אני כותבת לך מכתב לתפארת, הילי. כן, בראש שלי. אני לא מתכוונת לשלוף דף ועט כמו פעם, גם לא מחשב נייד. אולי זה עוד יקרה מתישהו. לא עכשיו. עכשיו אני כותבת לך בראש, אבל בראש, או בלב, אני לא מקמטת ולא חותכת לחתיכות קטנטנות ולא מעלה באש ולא זורה את האפר לרוח. לא. היום אני אתן לאותיות האלה חיים. ולא רק לאותיות.

מה השתנה היום הזה מכל הימים? היום פשוט נרגעתי, אפשר לומר. הנה אני אומרת: משהו בי הרפה. יד מרגיעה, חזקה ועדינה בעת ובעונה אחת, נגעה בי בכתף. לא נגיעה אגבית, ביישנית, באצבע, אלא כף יד שמונחת עליי כל כולה ונוגעת בי לא רק בכתף, אלא בכל הגוף, עוטפת אותי, מערסלת מבפנים, מאחור, מוסכת בי תחושה של שקט וביטחון. היום אני מרגישה שאני יכולה להמשיך הלאה. הכול בסדר.

או שזה האפידורל.

כי עכשיו אני בעיצומה של לידה, הילי. הרופאים פותחים לי את הבטן ברגעים אלה בחתך רוחבי. אני שוכבת על השולחן, מסך ירוק לפניי, מסתיר ממני הכול, אבל אני רואה: הם חותכים לי את הבטן וחושפים שכבות של רקמות חיות, אדומות מדם, ובין העטיפות מתגלה יצור מקופל, חיוור, חסר חיים.

זה הוולד המת שלי, הילי. ולד דומם. Still born. Stillborn. כמו טבע דומם באנגלית still life. אבל הטבע לעולם אינו דומם. אם הוא דומם, הוא מת. הם משליכים אותו לשק סגור ועליו סמל אזהרה, גולגולת אדומה. מוות, זהירות. סוגרים לי את הבטן ותכף יתנו לי סם שישכיח ממני הכול, ייקח אותי לעולמות אחרים, עולמות מלאים בתינוקות שלא ילדתי.

לא, אל תיבהלי, הילי. אלה רק הפחדים שלי. שנים אני מסתובבת עם הזיות כאלה. מאז התאונה, אני חושבת, אולי עוד קודם. פעם היו לי הרבה יותר. בין כה וכה הכול הזיה, אולי גם את, אז מה זה משנה. אולי ביקום אחר יש מישהי אחרת שילדה תינוק מת מהגוף שלי. ביקום הזה הרופאים שפותחים את הבטן ברגעים אלה ממש, בחתך רוחבי, במקום שבו מתחילה הכרס להתגבהַּ, מגלים בתוכה תינוק ששוכב שם מקופל, ראשו אומנם למטה, כפי שצריך להיות, אבל עדיין גבוה מדי באגן. במקום לעבר הגב, פניו פונות קדימה, אל הבטן, וחבל הטבור שמקשר ביני לבינו ואמור להוביל את דרכו מטה, לעולם הזה, שמחוץ לרחם, קצר מדי.

תראי, כמה מוזר, ברגע שהחלטתי לא להרוג את המכתב הזה, את מתחילה לקרום עור וגידים. משהו קורה גם לך. אני מתחילה להבין שיש לך חיים אמיתיים, שקרה לך משהו אחרי התאונה, וזאת כבר הקלה. אני מרגישה שמתבהר לי משהו ממך, את קצת יותר חיה בשבילי. את בחיים, הילי, עכשיו אני מרגישה את זה, כלומר, ידעתי את זה, כי לא אמרו לי משהו אחר, כי לא תבעו אותי על זה שהרגתי אותך בתאונה או על כל דבר אחר, אז הנחתי שיצאת מזה בחיים. עכשיו את לא רק כתם צבע מטושטש.

כחול זה הצבע שלך. כחול וצהוב. הייתה לך שמלה כחולה אז, וזה צבע העיניים שלך. וצבע הדבש של שערך מרצד סביבן. אבל כשראיתי אותך בפעם הראשונה בראש שלי, היית כתם צבע כחול, לפני הכול. עכשיו משב אוויר קל מלווה אותך. נשימה ראשונה. את יוצאת מהתמונה, הופכת לדמות ממשית. ואני מנסה לשחזר בשבילך, בשבילי, מה קרה לפני שהוציאו מהאין־גוף שלי עוד גוף. זה ממש מוזר, אבל יש לי הרגשה שאת שם ואת מקשיבה. אז הנה.

רגע, אני צריכה להתרכז בלידה שלי. מספיק שגם ככה אני מעדיפה לא להיות בגוף שלי. עד שהתחיל הניתוח לא להיות בגוף שלי היה די כיף, למען האמת. עכשיו זה קצת מתסכל.

ב׳

קראנו לו בן. היא חתכה את חבל הטבור. הקצר מדי. היא, דבי, בת הזוג שלי. את חבל הטבור הם בוודאי השליכו לתוך שק אטום עם סמל אזהרה. כמה מהם הפכו ומיששו וגלגלו אותו מתחת לאורות הבוהקים של שולחן הניתוחים, כמו בסרט נע. כמה התלבטנו, דבי ואני, אם לערוך לו בדיקה כזאת או אחרת, חיסונים והתערבויות, ובסוף הכול נעשה לפי הפרוטוקול, כמו שאימא שלי רצתה. "מספיק עם כל השיגעונות האלה", היא הטיפה לי כדרכה, ואני, שקראתי ספרים על לידה טבעית וחיסונים, לא הייתי מסוגלת להתווכח איתה. ככה בן זכה לאותו טיפול שקיבלו אלפי התינוקות האחרים שנולדו כאן. כמה חלמנו על לידה טבעית, בבית. לא הפעם. לא במאה הזאת.

במאה הזאת ניתחה אותי רופאה ששמה הפרטי בתרגום לעברית הוא דובה, אבל היא תמירה ודקיקה כלולב גם אחרי שלוש לידות, כולן בקיסרי, כמובן, ורופא לבן־רעמה, שתרגום שמו האנגלי העתיק לעברית הוא קותלי חזיר, שלח אותי למקום שבו מוחי וליבי ערים, אבל לא גופי. לשני הרופאים הללו אני חייבת את חיי ואת חיי בני. ומי יודע כמה כסף, כי פה זה אמריקה ובריאות היא לא בחינם. אבל עדיף לא לחשוב על זה עכשיו.

זה התחיל בשתים־עשרה ואז עוד שלושים ושש, וארך בסך הכול ארבעים ושמונה שעות. מערב לבוקר, מבוקר לערב, מלילה לבוקר, ואז מבוקר ללילה. כך אני מונה את השעות האלה, בגושים של שתים־עשרה. בשמונה בערב זה התחיל, ואז גם החלה הסופה. בהתחלה הרטיבו טיפות גשם גדולות את זגוגית החלון, נמרחו עליה באלכסון בשובל ארוך שהתמזג במהירות בטיפות שבאו אחריהן. סגרתי את כל הווילונות ואת כל החלונות בבית, שכבתי על המיטה והתלבטתי אם להתקשר להילארי, המיילדת המחליפה. שושנה, מיילדת הבית שלי הייתה מחוץ לעיר, בכנס על רפואת צמחים למיילדות. דבי הייתה אצל נעמה בְּבּוֹני דוּן כל אחר הצָהריים, סדרה לה את האינטרנט או משהו כזה.

בוני דון. כמה קילומטרים מחוץ לעיר בהיי־וויי 1, כביש ישר שמתחיל להתפתל לאורך החוף – מימין גבעות פוריות, שופעות, פראיות; משמאל, עד לחוף האוקיינוס, ממטרות בזבזניות בשדות ירוקים; ובאופק, על החוף, מתרוממת חומת ערפל. גדת הערפל, קוראים לה באנגלית. אחרי עמק חלומי ירוק, פנייה כמעט נסתרת ימינה, מול החוף. עוד כמה דקות נסיעה בכביש שמתפתל בין עצים תמירים, עוקב אחר יובל הנחל שמתחתיו, תיבות דואר מציצות ביניהם בשוליו, והלאה אחרי חדר הטעימות של היקב המקומי, נקודת הציון הבולטת ביותר בסביבה. בכרם זמורות גפנים עירומות מתעקלות כמו הדרך, השמש נמוכה בסתיו, מסנוורת, מעוורת לרגעים, שולחת אלומות אלוהיות, נשגבות, עוצרות נשימה.

אני מכירה את הדרך הזאת היטב, לא מעט פעמים עשינו אותה יחד, דבי ואני. ודאי היית אוהבת לגור כאן. חוגים של החברה להגנת הטבע וכל זה. אני הייתי אחת הפדלאות בָּתנועה, בין פרחים ועצים וחיות, אלה ששומעים כל סיפור ואגדה על כל צמח אבל נשרכים מאחור. חוג מרעי לכת זה אני. את היער אני אוהבת מאוד, אבל מהשביל הבטוח. חלק ממני רוצה לשכב על האדמה ולהתמזג איתה, וחלק אחר חושש מהאוג הארסי. ואַת, היער היה נדמה לך סבוך, אבל בה במידה מסקרן. היית מסלקת מעלייך את השרכים, פוסעת בתוך שביל לא מסומן, כזה שהתוותה איזו חיה, פומה אולי, או איזה דר יער בלתי חוקי. רק המחשבה על כך גורמת לי להתנשם.

אַיְיס קְרים גְרֵייד, ליד בּוֹני דוּן רוֹד. מדרג הגלידה. הדרך מכונה כך כי במפה נראים הפיתולים שלה כמו גלידה שנוזלת על גביע, מעלה־מטה. שם עומד בית היער של נעמה, אחת הנשים העשירות בעיר. חנות מוצרי ההֵמפ המפורסמת של סנטה קרוז שייכת לה. לאחרונה פתחה חנות של רהיטים וחפצי אומנות מרחבי העולם והציעה לי לעבוד שם אם רק ארצה. "יש לך אנגלית מעולה", היא אמרה, "ואנרגיה נעימה מאוד. לא תהיה לך בעיה ללמוד איך מפעילים את הקופה". סירבתי בנימוס. יש לי מספיק עבודה בתרגום. חוץ מהחנויות יש לנעמה עוד כמה נכסים נטולי הילה, כמו SUV ענק וזולל דלק. לבד היא חיה שם, ביער, עם שלושה כלבים, כמה צמחים לצריכה עצמית ומחשב עם חיבור רעוע לאינטרנט. האותות לא עוברים היטב שם, בין עצי היער בהרי סנטה קרוז.

שם הייתה דבי כשהצירים החלו. והסופה גם. אלה אולי סתם כאבי בטן, עברה בי מחשבה מתעתעת. שישה ימים אחרי תאריך היעד, לא הגיוני, עברה מחשבה אחרת. בסלולרי לא הייתה תשובה. אין קליטה בהרים. גם בטלפון הביתי של נעמה לא היה מענה. המיילדת שושנה ענתה לטלפון, תודה לאלה. אם הכאב מופיע במרווחי זמן גדולים, רבע שעה או יותר, כדאי שפשוט אנסה לנוח, היא אמרה. יש עוד זמן. החלטתי לא להתקשר להילארי. בינתיים הגשם הלך והתחזק, והרוחות סבבו את הבית והקיפו אותו כמו במחול שדים. מבעד לווילונות יכולתי לראות את צללי העצים נעים בטירוף ברוח. ניסיתי לשכב, אבל עם הבטן הגדולה רק התגלגלתי מצד לצד וקיללתי את נעמה שלא עונה לטלפון. מרחוק יכולתי לשמוע רעמים ואורות ברקים האירו את החדר בהבזקים.

מתישהו, בסביבות חצות, נהיה שקט. רק הגשם הקיש במרזבים ונזל לאורך הקירות, אבל אז כבר התרוצצתי מחדר לחדר, חסרת מנוחה, מנסה לדמיין את הציר הבא כמו שהילארי, החברה הטובה שלנו, המורה, המכשפה, השמאנית, המיילדת המחליפה, לימדה אותי.

"מה הפחד הכי גדול שלך?" היא שאלה אותי שבוע לפני הלידה כשלקחה אותי למסע פנימי.

"כאב", אמרתי, ושתינו התחלנו ללכת בתוך הפחד הזה, שהפך למנהרה ענקית של מים שאני עומדת לטבוע בה, גלים ענקיים, נחשולים שעמדו להציף אותי.

"יש לך כלים להתמודד עם הגלים?" שאלה, ואני נזכרתי שלא מזמן, אולי לפני שנתיים, כשגרנו בארץ, למדתי לצוף. ביום שרבי וחם ירדנו דבי ואני לחוף ירושלים מרחוב גאולה או יונה הנביא, אחד הרחובות הקטנים עם עצי הדקל בחצרות והבתים השחוקים מחול ים ומרוח, נדמה לי שבפינה עמדה חנות ספרים קטנה ודחוסה עם חוברות של תשחצים וגיליונות של עיתוני נשים ומגזינים, והמוכר, איש קטן, עמד שם בחושך, כמעט מתחבא, כאילו סחר בחומרים אסורים ולא בספרי לימוד או רבי מכר מיד שנייה. זה היה סתם יום של חול, ממש כמו בשיר, בוקר כחול־כחול, וחם. שרב יבש כזה, שרב אביבי. ובבית, במקום להדליק מזגן, דבי אמרה, "בואי נלך לים", ואני אמרתי, "אבל יש לי מלא עבודה היום", והיא אמרה, "תעזבי, תמציאי משהו, גם אני אגיד בעבודה משהו, את יודעת איך אני קורעת את התחת בשבילם, נעשה יום כיף".

וירדנו לים. המים לא היו ממש חמים, אבל שקטים.

"ממש בריכה", דבי אמרה. גלים קטנטנים, עגלגלים, מבקשים שנשחק איתם. נכנסנו ואני צווחתי ואז טבלתי את הגוף כולו והתענגתי על הקרירות המלוחה. "לעומת האוקיינוס זה מרק עוף", דבי אמרה, ואני עניתי, "איכס, די עם ההשוואות האלה", כי הייתי צמחונית באותה תקופה, וצחקתי, ואז היא התחילה לצוף.

אחר־כך כשחזרנו לחוף והתפרקדנו על השמיכה, אמרתי לה שאני מקנאה ביכולת הזאת שלה לצוף. "לא הצלחתי אף פעם", סיפרתי לה, "אני תמיד מתקפלת". והיא אמרה, "אני אלַמד אותך", ולפני שהספקתי למצוא תירוצים היא קמה ורצה שוב למים. רצתי אחריה, סמוקה ומלוחה וקצת מיובשת, וגם קצת סקפטית. "הסוד הוא לשכב עם הראש לגמרי בתוך המים, חוץ מהאף", גילתה לי. "אני אעמוד לידך, אל תדאגי".

נשכבתי בתוך המים ובהלה אחזה בי, כמו תמיד. אבל אז שמעתי אותה אומרת, "הכול בסדר, את יכולה לעשות את זה", והרגשתי יד בוטחת ומרגיעה נחה מעליי. ופתאום הייתי שם, האוזניים בתוך המים, הגו נמתח, רגוע על פני המים. הרגשתי שאני צפה. פקחתי עיניים. מעליי ומסביבי הכול היה כחול. שלווה עצומה נמסכה בי.

את השלווה הזאת הבאתי לטיפול עם הילארי ברגע שעלה בי הפחד. זכרתי שאני יכולה לעשות את זה, לצוף על המים. עליתי על הגלים והם הביאו אותי עד לנהר. משם נסחפתי איתם, בהתחלה בשלווה ולאט־לאט הזרימה הפכה קוצפת, ועם כל גל התרוממתי, ואחר־כך ירדתי, עד שהגענו לים הגדול ואני המשכתי לזרום לתוכו והפכתי לאחת עם הקצף, עם המים והשמיים, עד שנעלמתי. מהמסע הזה חזרתי מאושרת, בטוחה שהלידה שלי תהיה כמו ציפה על נהר יפה ושוקט.

לא זה מה שהיה. באותן שתים־עשרה השעות הראשונות התעוררתי מהפנטזיה, נחבטתי לעבר השרטון בגלי צירים חסרי רחמים. כאילו שטתי בירדן ההררי באבוב, השיחים שצמחו פתאום באמצע הנהר צלפו בי ואני ניגפתי בסלעים, כולי פצע וחבורה ומכה טרייה.

כשהבוקר עלה אחרי ליל הסערה ההוא, הצצתי מהחלון. הדשא נראה מעוך והגשם המשיך לרדת וצייר וילונות של טיפות קטנות שהחליפו כיוון עם הרוח. הדבר השני שראיתי היה מכונית בחניה שלנו ולרגע הלב שלי החסיר פעימה: דבי? לא. זו לא ההונדה סיוויק העכברית המשפחתית שלנו. לרגע מתעתע אחד היה נדמה לי שאני רואה את אימא שלי ומשהו בי התכווץ. אבל לא. מהמכונית הבלתי מוכרת יצאה הילארי. סוף־סוף. העיניים הירוקות והשיער הערמוני.

המשך העלילה בספר המלא