ערנות - המפתח לחיים מאוזנים

מבוא

אחד הדברים החשובים ביותר שיש להבין על האדם הוא שהאדם יָשֵן. אפילו כשהוא חושב שהוא ער, הוא ישן. העֵרות שלו שברירית מאוד – כל כך מזערית שהיא בטלה בשישים. העֵרות שלו היא רק שם יפה, אך ריק מתוכן.

אתה ישן בלילה, אתה ישן ביום – מלידתך עד מותך אתה שב ומחליף את דפוסי השינה שלך, אך לעולם אינך מתעורר באמת. אל תשלה את עצמך שאם אתה פוקח את עיניך אתה ער. כל עוד העיניים הפנימיות אינן פקוחות – עד שהפנים שלך מתמלא אור, עד שאתה יכול לראות את עצמך, מי אתה – אל תחשוב שאתה ער. זאת האשליה הגדולה ביותר שהאדם חי בה. וברגע שאתה חושב שאתה כבר ער, אין כל שאלה של מאמץ להתעורר.

הדבר הראשון שצריך לשקוע עמוק בתוך לבך הוא שאתה ישן, לגמרי ישן. אתה חולם יומם ולילה, מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר. לפעמים אתה חולם בעיניים פקוחות ולפעמים בעיניים עצומות, אבל אתה חולם בלי הפסקה – אתה בעצמך חלום; חלום זה מה שאתה. עדיין לא הפכת למציאות.

כמובן, בחלום, כל מה שאתה עושה חסר משמעות. מה שאתה חושב חסר טעם, וכל מה שאתה מקרין על המציאות הוא חלק מחלומותיך, ולכן לא מאפשר לך לראות את מה שיש באמת. זאת הסיבה שכל הבודהות עמדו מאז ומעולם על דבר אחד בלבד: הייה ער! במשך מאות בשנים, בלי הפסק, אפשר לסכם את כל תורתם במילה אחת: התעורר. והם המציאו שיטות, אסטרטגיות; הם יצרו הקשרים ומרחבים ושדות אנרגיה שבהם אפשר להביא אותך דרך זעזוע כלשהו לערנות.

כן, אם לא תעבור טלטלה כלשהי שתזעזע את אמות הסיפים, שתנער אותך מן היסוד, לא תתעורר. השינה נמשכה זמן כה רב שהיא פשטה והגיעה עד גרעין הווייתך; אתה רווי בה. כל תא בגופך וכל סיג בהכרתך התמלא שינה. זאת איננה תופעה של מה בכך. מכאן המאמץ הגדול שנדרש כדי להיות ערני, להיות קשוב, להיות נוכח, להיות עד.

אם כל הבודהות של העולם מסכימים על דבר אחד, זה הדבר – שהאדם כפי שהוא שרוי בתרדמה, והאדם כפי שהוא אמור להיות צריך להיות ער. ערות היא היעד והטעם של כל תורותיהם. זרתוסטרא, לאו טסו, ישו, בודהא, בהאודין, כביר, נאנאק – כל הנאורים לימדו תמיד דבר אחד. הם דיברו בשפות שונות, במטפורות שונות, אבל השיר שלהם אומר תמיד אותו דבר. כשם שטעמו של הים מלוח בין שאתה טועם אותו מצפון או מדרום או ממזרח או ממערב, כך טעמה של הבודהיות היא ערות, איך שלא תסתכל על זה.

אבל אתה לא תעשה כל מאמץ אם תמשיך להאמין שאתה כבר ער. אז אין כל סיבה לעשות מאמץ – למה לטרוח?

ומתוך החלומות שלכם יצרתם דתות, אלים, תפילות, טקסים – האלים שלכם הם חלק מחלומותיכם באותה מידה כמו כל דבר אחר. הפוליטיקה שלכם היא חלק מחלומותיכם, הדתות הן חלק מחלומותיכם, השירה שלכם, הציור, האמנות – כל מה שאתה עושה, מאחר שאתה ישן, אתה עושה בהתאם למצב התודעה שלך.

הדבר הראשון שצריך לשקוע עמוק בתוך לבך הוא שאתה ישן, לגמרי ישן. אתה חולם יומם ולילה, מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר. לפעמים אתה חולם בעיניים פקוחות ולפעמים בעיניים עצומות, אבל אתה חולם בלי הפסקה – אתה בעצמך חלום; חלום זה מה שאתה.

עדיין לא הפכת למציאות.

האלים שלכם אינם יכולים להיות שונים מכם. מי ייצור אותם? מי ייתן להם צבע וצורה? אתם יוצרים אותם, אתם מעצבים אותם. יש להם עיניים כמו שלכם, אפים כשלכם – ותודעה כמו לכם! אלוהים של הברית הישנה אומר, "אני אל קנא, נוטר עוון אבות על בנים!" מי יצר את האלוהים הקנא הזה? אלוהים לא יכול לקנא. ואם אלוהים מקנא, מה רע בקנאה? אם אפילו אלוהים מקנא, למה עליך להרגיש לא בסדר כשאתה מקנא? קנאה היא תכונה אלוהית!

אלוהים של הברית הישנה אומר, "אני אל קנא ונוקם! אם לא תמלאו את מצוותי, אכה בכם ואשמידכם. הישמרו, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם. אשליך אתכם לאש הגיהנום לעולמי עד. ומאחר שאני אל קנא, אל תסגדו לאף אחד אחר. אני לא יכול לשאת את זה." מי יצר אלוהים כזה? זה נובע בהכרח מהקנאה שלכם, מהכעס שלכם, אם יצרתם דמות כזאת. זאת השלכה שלכם, זה הצל שלכם. האלוהים הזה הוא ההד שלכם, ותו לא. ואותו דבר נכון לכל האלים של כל הדתות.

זאת הסיבה שבודהא לא דיבר מעולם על אלוהים. הוא אמר, "מה הטעם לדבר על אלוהים באוזני בני אדם ישנים? הם ישמעו מתוך שינה. הם יחלמו על מה שנאמר להם, וייצרו אלים בדמותם – וזה יהיה שוב כוזב ושקרי, חסר כל ערך ותכלית, חסר כל משמעות, כמו שהיה מאז ומעולם. מוטב לוותר לגמרי על אלוהים ועל כל דיבור על אלוהים."

זאת הסיבה שבודהא לא מעוניין לדבר על אלוהים ועל אלים. כל העניין שלו הוא להעיר אותך.

מספרים על מורה בודהיסטי מואר שישב ערב אחד על גדת נהר, נהנה מפכפוך המים, מאוושת הרוח בענפי העצים. איש אחד ניגש אליו ושאל אותו, "האם אתה יכול לסכם לי במילה אחת את תמצית הדת שלך, כל התורה על רגל אחת?"

המורה שתק, לא אמר מילה. הוא לא הניד עפעף, ונראה כאילו לא שמע את השאלה. האיש אמר, "אתה חירש או משהו?"

המורה אמר, "שמעתי את השאלה שלך, והשבתי עליה. שקט הוא התשובה. ההפוגה הזאת, המרווח הזה, זאת התשובה שלי."

האיש אמר, "אני לא יכול להבין תשובה מסתורית כזאת. אתה יכול להבהיר את עצמך?"

המורה נענה לו וכתב על החול באצבעו, באותיות קטנות, את המילה "מדיטציה". האיש אמר, "זה קצת יותר טוב מקודם. לפחות יש לי מילה לחשוב עליה. אבל אתה לא יכול לתת לי תשובה ברורה יותר?"

המורה כתב שוב "מדיטציה", הפעם באותיות גדולות וברורות יותר. האיש הרגיש נבוך במקצת, תמה, כועס. הוא אמר, "שוב אתה כותב 'מדיטציה'? אתה לא יכול לענות לי בצורה ברורה יותר?"

המורה כתב באותיות גדולות ומודגשות, מדיטציה.

האיש אמר, "אתה נראה לי משוגע!"

המורה אמר, "הלכתי לקראתך כברת דרך. כבד התפשרתי הרבה. התשובה הראשונה הייתה התשובה הנכונה, השנייה כבר לקתה בחסר, השלישית סטתה עוד יותר מן הנכון, והרביעית כבר רחוקה מאוד״ – כי כשאתה כותב מדיטציה באותיות גדולות הפכת את זה לאל.

שקט הוא המרחב שבו אתה מתעורר, והמיינד הרועש הוא המרחב שבו אתה נשאר ישן. אם המיינד שלך ממשיך לפטפט, אתה ישן.

זאת הסיבה שהמילה ׳אלוהים׳ נכתבת בלועזית באות גדולה. כשאתה רוצה להפוך משהו לנשגב, למרומם, למוחלט, אתה כותב אותו באות גדולה. המורה אמר, "כבר חטאתי לאמת." הוא מחק את המילים שכתב ואמר, ״תקשיב בבקשה רק לתשובה הראשונה שלי – רק שם אני אמיתי."

שקט הוא המרחב שבו אתה מתעורר, והמיינד¹ הרועש הוא המרחב שבו אתה נשאר ישן. אם המיינד שלך ממשיך לפטפט, אתה ישן. אם אתה יושב בשקט, המיינד נעלם, ואתה יכול לשמוע את ציוץ הציפורים בלי הדבֶרֶת שבפנים. הציפור שרה, והשכל לא מתפקד, שקט מוחלט... אז גואה ועולה ערנות בתוכך. זה לא בא מבחוץ, זה מתעורר בקרבך, זה גדל מבפנים. אחרת, זכור: אתה ישן.

הערות

1 למילה mind אין תרגום מדויק בעברית. במקומות שבהם הדיוק אינו מתחייב, השתמשתי בהתאם להקשר במילים כמו תודעה, שכל, מוח, נפש, חשיבה, דעת. במקומות שמחייבים את המובן המדויק, אני פשוט משאיר את המילה ׳מיינד׳ – המתרגם.

ההבנה

לעולם אינני משתמש במילה פרישות, או ויתור על העולם. אני אומר: חגוג את החיים, את האהבה, את המדיטציה, את כל היופי של העולם, את האקסטאזה של הקיום – חגוג את כל מה שיש! הפוך את השגרתי והיומיומי לקדוש. הפוך את הגדה הזאת לגדה השנייה, הפוך את הארץ לגן עדן.

ואז מתחילה באופן עקיף פרישות מסוימת להתרחש. אבל זה קורה, אתה לא עושה את זה. זאת לא עשייה שלך, זאת התרחשות. אתה מתחיל לוותר על הטיפשות שלך; אתה מתחיל לוותר על שטויות, על דברים מיותרים. אתה מתחיל לוותר על קשרים חסרי משמעות. אתה מתחיל לוותר על עבודות ומשרות שלא היה בהן מימוש עצמי. אתה מתחיל לוותר על מקומות שבהם צמיחה לא הייתה אפשרית. אבל אני לא קורה לזה פרישות, אני קורא לזה הבנה, ערנות.

אם אתה נושא בידך אבנים וחושב שהן יהלומים, לא אומר לך לוותר על האבנים. פשוט אומר, "הייה ערני, והתבונן שוב!" אם אתה רואה בעצמך שאלה אינם יהלומים, האם יש צורך לוותר עליהן? הן ייפלו מידיך מאליהן. למעשה, אם עדיין תרצה לשאת אותן, תצטרך לעשות מאמץ, תצטרך לגייס כוח רצון גדול כדי להמשיך לשאת אותן כשאין בכך שום תכלית. אינך יכול לשאת אותן לאורך זמן רב. ברגע שראית שהן חסרות ערך, חסרות משמעות. בהכרח אתה משליך אותן.

וברגע שידיך ריקות, אתה יכול לצאת לחיפוש אחר האוצרות האמיתיים. והאוצרות האמיתיים אינם בעתיד; האוצרות האמיתיים הם כאן ועכשיו.

על עכברים ואנשים

ערנות היא הדרך לחיים.

השוטה ישן כאילו כבר מת,

ואילו הנאור ער וחי לנצח.

הוא צופה ומתבונן. הוא צלול.

כמה הוא מאושר! כי הוא רואה שערנות היא חיים.

כמה הוא מאושר ללכת בדרכם של הערים.

הוא מודט בהתמדה, מבקש חופש ואושר.

– מתוך הדאמפאדה של גאוטם בודהא

אנחנו חיים מתוך חוסר כל ערנות למה שקורה סביבנו. כן, נהיינו יעילים מאוד בעשיית דברים. מה שאנחנו עושים, נהיינו יעילים בזה כל כך, שאין לנו צורך בערנות לשם כך. זה נעשה מכני, אוטומטי. אנחנו מתפקדים כמו רובוטים. אנחנו עדיין לא בני אדם, אנחנו מכונות.

זה מה שנהג גיאורג גורג'ייף לומר שוב ושוב, שהאדם כמו שהוא קיים הוא מכונה. הוא קומם אנשים רבים, כי אף אחד לא אוהב להיקרא מכונה. מכונות אוהבות להיקרא אלים. אז הן מרגישות מאושרות, נפוחות מגאווה. גורג׳ייף נהג לקרוא לבני האדם מכונות, והוא צדק. אם תתבונן בעצמך, תדע באיזו מכניות אתה מתנהג.

הפסיכולוג הרוסי פבלוב והפסיכולוג האמריקני סקינר צודקים ב־99.9 אחוזים ביחס לאדם: הם מאמינים שהאדם הוא מכונה יפה, משוכללת, ותו לא. אין בו נשמה. אני אומר שהם צודקים ב־99.9 אחוז; הם מחטיאים בשוליים מזעריים ביותר. באותם שוליים מזעריים נמצאים הבודהות, הנאורים. אבל אפשר לסלוח להם, כי פבלוב לא נתקל מעולם בבודהא – הוא נתקל במיליוני בני אדם כמוכם.

סקינר חקר בני אדם ועכברים, ולא מצא כל הבדל. עכברים הם יצורים פשוטים יחסית, זה הכול. האדם קצת יותר מורכב. האדם הוא מכונה מתוחכמת ביותר, העכבר הוא מכונה פשוטה. קל יותר לחקור עכברים; זאת הסיבה שפסיכולוגים עורכים ניסויים בעכברים. הם לומדים עכברים ומסיקים מהם על בני אדם – ומסקנותיהם כמעט נכונות. אני אומר "כמעט", שים לב, כי אותה עשירית אחוז היא התופעה החשובה ביותר שקרתה. בודהא, ישו, מוחמד – אותם מתי מעט נאורים הם בני האדם האמיתיים. אבל איפה ב׳ פ׳ סקינר יכול למצוא בודהא? ודאי לא באמריקה...

איש אחד שאל רב, "למה ישו לא בחר להיוולד בארצות הברית של המאה העשרים?"

הרב משך בכתפיו ואמר, "בארצות הברית? זה בלתי אפשרי. ראשית, איפה אפשר למצוא בתולה בארצות הברית? ושנית, איפה תמצא שלושה חכמים?"

איפה ב׳ פ׳ סקינר ימצא בודהא? ואפילו אם הוא ימצא בודהא, הדעות הקדומות שלו, הנחות היסוד שלו, לא יאפשרו לו לראות. הוא ימשיך לראות את העכברים שלו. הוא לא יכול להבין שום דבר שעכברים לא יכולים לעשות. עכברים לא יכולים למדוט, עכברים לא מגיעים להארה. והוא רואה את האדם רק כצורה מורכבת של עכבר, כמין עכבר משוכלל. ועדיין אני אומר שהוא צודק בנוגע לרוב המכריע של בני האדם; מסקנותיו אינן שגויות, ומורים נאורים יסכימו אתו ביחס לאנושות המכונה נורמלית. האנושות הנורמלית שקועה בתרדמה. אפילו בעלי החיים אינם כה רדומים.

ראית פעם איל ביער – כמה ערני הוא נראה, כמה רגיש וקשוב? ראית ציפור יושבת על ענף – באיזו חכמה היא פוקחת עין על מה שקורה סביב? אתה מתקרב לציפור – יש מרחק נתון שהיא מאפשרת. מעבר לו, עוד פסיעה אחת, והיא מעופפת ממקומה. יש לה ערנות מסוימת ביחס לסביבתה. אם מישהו חודר למרחב הנתון סביבה, זה נעשה מסוכן.

אם תביט סביב, תתפלא לגלות שהאדם הוא החיה הרדומה ביותר עלי אדמות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*