קריסטל בגדד

כל עוד ריחפה בועת הזכוכית הגדולה,

מקין ועד גרמניא,

ריחפו היצורים, החפצים, והאוקיאנוסים,

הזמן עצר.

לפתע נשקה הבועה לעולם,

והתנפצה.

הזכוכית חדרה לבשר החיים,

סדקים עלו וחשפו את הדם.

הביאו כאב, תחושה, ותקווה.

והכול שבו אל החיים,

ואל הזמן.

ספר החיים כזכוכית, בּגדד, 1258.

1

וההר רגש.

מאה קילומטרים דרומית לבּגדד, באביב אלף מאתיים חמישים ושבע, כוסה ההר הגבוה בשמיכת אבק, אך לא ישן. משחר אותו יום ריקד. כמו שברי קריסטל נופצו רגבים לעפר דק. כרסיסי מים היו. הד לאבן הנופלת באגם צלול. אדמה לכאן, ואדמה לשם.

הר מרקד.

***

נהר הטיגריס משופע בדגים, וכולם שותקים.

מקצתם עושים את דרכם האחרונה בכד החרס שעל ראש אשת הדייג שעוד תזכה להיקרא בשמה, אך לא עתה. לא כאשר טיפות המים זולגות מן הכד וקובעות בשמלתה פסים כהים ולחים הנצמדים לגופה. הכד כבד, גופה קל, רגליה מרחפות על אדמת הסחף הדלה שבין הנהרות, הפרת והחידקל. בידה הימנית היא גוררת את הרשת השחורה, הנשרכת ממנה ועד בעלה,

הדייג.

עשרה מטרים ביניהם, כאורך הרשת המתוחה.

הוא ראשון והיא אחריו. כמדי בוקר הם הולכים ושותקים. אך מתח הרשת אומר לו, מבלי שיסב את ראשו, היא שם. היא מניחה לו להובילה. והוא מביט קדימה, ושותק.

עד כאן ככל הימים, ומכאן אחרת.

לראשונה בחייה רעד הכד על ראשה.

תחילה נשלחה ידה השמאלית לייצב את הכד. היא צחקה מעט. עצביה היו מתוחים כרשת שבינה לבין בעלה. הדייג שמע את הצחוק, ושלא כמנהגו סובב את ראשו. מה, שאל. היא גיחכה. הדגים ביקשו לומר דבר־מה, אמרה. רעד אחר עבר בה, בכפות רגליה. הרשת הלכה ורפתה. שׂערה סמר. עוד כמה צעדים, ורעד כל גופה. החשיכה התפוגגה והשמש קפחה. הכול הסתחרר סביבה. רעד הדגים, הדגדוג בכפות רגליה, כובד הכד. מִלמלה את שם בעלה,

והתמוטטה.

הנחת לרשת, אמר הדייג.

היא לא השיבה. הוא הסב שוב את ראשו. שרועה היתה על האדמה מאחור. לא נעה, אך נשמה, ונשימה משמעה חיים. הדגים הפילו אותך, אמר, הזדקף, מרים את המשא האנושי על גבו. הכד היה הפוך, הדגים פרפרו על האדמה. לאן כבר יברחו הדגים, חשב, באמצע המדבר. אשתו כבדה לו, אך מצילה על גופו. נשא את עיניו לאמוד את המרחק שנותר לו לחצות עד לכפר. הכפר רחוק היה וקטן. אך את ההר ראה ברור.

וההר, ריקד.

רגבי החול שטו מן ההר מזרחה כתנועת קודש אדוקה.

בצפון, כמאה קילומטרים מן ההר, שוכנת בּגדד הנצורה. עוד מעט ותעלה באש. יבעיר אותה הוּלאגוּ, נכדו של ג'ינגיז חאן, חאן החאנים של מונגוליה. כבר כבש את אסיה

ומחציתה של אירופה תיפול לידי בניו.

הרוח שינתה פניה,

וגושי העפר נישאו מעלה ולכיוון מערב, על פני מישורים המובילים אל הפרת, ועמוק יותר אל המדבר הסורי. בּגדד חרדה, העולם רועד.

ואילו כאן מקיץ הר ופוצח בריקוד.

ראי, אמר הדייג לישנה, ההר נע.

אבק רב שם למעלה, תהה, רעידת אדמה? לא. לבה? לא. קרח? לא! ראי, אדמה מן ההר, לימין ולשמאל. אשה שלי, התעוררי, הגענו אל הכפר, ואין איש בו.

ההר רועש, הכפר שומם ואת ישֵנה.

את כל נשות הכפר מצא מוטלות בבית אחד, ישנות.

כמעולפות היו, ממש כמו אשתו, והגברים אינם. נוחי לצד אחיותייך, אמר. הניח אותה לצדן ויצא לחפש אחר הגברים. עיניו החדות, המורגלות באיתור סרדין דקיק בקצף המים, מצאו אותם בפאתי הכפר. כל מי שכבר צימח לו קוצים תחת אפו ויכול להיקרא גבר, עמד שם, במקום ממנו נוח היה להביט מערבה. הגברים הביטו משתאים בגושי העפר המתעופפים מעל ההר,

וההר רגש.

***

בבוקר, כאשר הכול החל,

הלינו רועי הצאן שרעו ממערב להר, כי ההר מסתיר להם את זוהר השחרית. עתה משחלפו השעות, מבקשת החמה לשקוע. ענני העפר מכתימים את אודם הערבית. בני הכפר יצרו חגורת בשר חי החוצצת בין הכפר ובין ההר. מישירים מבטם אל צעיף האבק, אימה באישוניהם. פני הזקנים, הסדוקות מן השמש ומן העמל ומן הצרות, התקמטו עוד יותר למראה העפר המרחף.

הנשים ישנות, והגברים בוהים.

חכמי הכפר פירשו את המראות.

כמנהג השבטים הכורדיים, הוליכו הפירושים אל ממלכת השדים ואל ארץ הרוחות. אמרו, זעם הטבע. אמרו, יד האלוהים. אמרו, מעשה שטן. אמרו, ממלכת השדים.

אך הדייג אמר, לא.

האם ההר נע לו כך סתם?

השיבו לדייג בשאלות, ומדוע ישנות נשותינו. האם עוד יקומו הנשים להתקין לנו סעודה. הר מרקד, אמרו,

מעשה שטן הוא.

על הנשים ועל הסעודות אינני יודע,

השיב הדייג. עינינו רואות שההר מתיז עפר, וכל השאר הבלים. אם יש שטן, אראה אותו במו עיני, אמר,

וטיפס אל גבעה רמה.

שקט מתוח יצר סדק בהמולה.

בחריץ הדממה נדחק קולן המתחנן של הפרות, מה עם החליבה שלנו. השפע בעטינים אדיש לגודש האדמה על ההר, והחלב, כשהוא לוחץ, לוחץ. קריאתו של הדייג החזירה את הפעיות לתחתית הקשב, כשאמר,

יש בני־אדם על ההר.

בין האדמה העפה לימין ובין זו שלשמאל,

אמר הדייג, אנשים חיים, לא שטן. ודווקא משום שאמר אנשים, איש מבין הנוכחים לא האמין. עשרים שנה הם חיים כאן, ולא העלו על דעתם שבני־אדם יעפילו אליו,

אל ההר האסור.

***

עשרים שנה קודם־לכן.

בני הכפר ישבו עדיין בצפונה של הארץ, במוסול. בשמחה היו נותרים שם עוד שנים רבות. הם עזבו בשל צירוף לא מוצלח של מקרים רעים. עזבו את ארץ אבותם,

רק בשל תנועת יד מיותרת.

היד המונפת אחזה בסכין.

נער הניף סכינו והיא חדרה ללב קורבנו. לרוע המזל, הלב היה שייך לבכיר מכת האיסמעילים הלא־פטימים, המכונים בדרך הרומנטית של האירופאים, חשישיים. כל בר־דעת יפחד מהם, לא כל שכן יימנע מלנעוץ בלבם כלים חדים,

שכידוע אינם בריאים ללב.

הדוקר האומלל לא ידע מי קורבנו.

אולם אי־הידיעה זמנית, והידיעה נצחית. מכל מקום ידיעת הסכנה חדרה בהדרגה לשכלם המצטבר של חכמי השבט, שלמדו שלושה דברים. האחד, שהנבלה היא נבלת חשישי. השני, שאפילו לחשישי אכזר יש לב. והשלישי, והחשוב מכול, שבנסיבות שבהן שבק הלב הזה, מוטב לשבט כולו לנוס על נפשו.

ומכאן החלה מנוסת השבט.

בחופזה עזבו בני השבט את מוסול ונעו דרומה,

שהרי בצפון, באל ג'זירה ובהרי אל בּוּרְז, שורצים הפדאונים הללו. לא נח השבט מנדודיו עד שמצא את הכפר הנטוש, למרגלות ההר,

מאה קילומטרים דרומה לבּגדד.

ישבו למרגלות ההר,

לא חלמו שההר יקום וירקד עשרים שנה אחר־כך. המאורעות שהתרחשו בסמוך להגעת השבט, הפכו אותו, את ההר,

למוחרם.

אז, לפני עשרים שנה,

שבועיים אחרי שמצאו את הכפר הנטוש, עסקו רוב בני הכפר בשיקומו. רק ארבעה צעירים הרפתקנים העפילו מעלה אל ההר. חוצבים בקרח שנותר מן החורף הקשה, טיפסו מעל נקיקים וגילו על ההר גן עדן נסתר. נחלים שהפשירו זרמו בין בריכות טבעיות. עצי פרי עירומים ואשדים קפואים העידו על שפע שיגיע באביב. נוף קדומים חבק גנים טבעיים,

כגן העדן שהבטיח מוחמד.

ארבעת הצעירים נחפזו לרדת ולספר.

רצו ליידע את בני השבט על החיים המתוקים שעל ההר. והנה החיפזון לא סתם נקשר בשמו של השטן. הירידה מן ההר מסוכנת שבעתיים מן ההעפלה אליו. שלושה קיפחו את חייהם בנקיקי הקרח,

והרביעי ירד כדי להעיד.

לא רק על העדן שראה סיפר,

אלא אף על האסון שפקד אותם. אל הכפר הוא חזר עיוור מלובֶן השלג. שתי רגליו קפאו ומיאנו להפשיר.

זקני הכפר התכנסו.

הזקנים חקרו את הנער והתייעצו.

שקלו את מקרי המוות אל מול יפעתו של ההר ומנעמיו. ולא עצרו בתיאורים של הצעיר. הלכו והעמיקו אל משמעותם הנסתרת. ודאי, הלוא חכמים היו. לבסוף הסיקו שגן העדן האמיתי שוכן במרומים, ושהמקרה המצער הוא עונשו של מי שמחפשו עלי־אדמות. פה אחד פסקו, כי ההר אסור ואיש לא יעפיל עוד אליו. ועוד דבר אחד החליטו החכמים: על הצעיר אסרו לדבר. מסכן.

עיוור היה ונכה מכוח האסון, ואילם מכוח הפסיקה.

וכמה יכול עוד הצעיר לשתוק?

מקץ שלושה חודשי שתיקה מעיקה מצא הזדמנות לספר, לעובר אורח, סוחר בדים. עוד באותו הלילה העפיל הסוחר וזכה לראות במו עיניו את ההר.

סוחר הבדים זכה לראותו בשיא פריחתו, באביב.

הסוחר מיהר ושב אל השבט שלו אשר במדבר הערבי.

בני שבטו שאלו אותו אם אמת דיבר כשסיפר על גן העדן הזה, והוא השיב, בבדים אני סוחר, לא בסיפורי בדים. לאחר חודשיים של נדודים, שב הסוחר וכל שבטו עמו. בדממה מוחלטת ובחסות החשיכה העפיל השבט הערבי אל ההר. הפעוטות זכו במנות החומרים המרדימים, שלא יקימו רעש. והאתונות רוסנו שישתקו אף הן, עד הגיען לראש ההר.

שם יכלו לפטפט כאוות־נפשן.

במשך עשרים השנים הבאות,

איש לא ירד מן ההר. ממילא היה בו הכול. למעלה על ההר חיו האורחים מן הדרום. ולמטה, למרגלות ההר, חיו הכורדים הנמלטים מן הצפון,

ולא ידעו דבר על האורחים למעלה.

***

עשרים שנה חלפו.

ועתה כשההר רגש, ראה הדייג בני־אדם בין רגבי העפר הנעים מעל ההר המרקד. לו היה הדייג אומר, יש שטן על ההר, היו חבריו מאמינים. אך הוא אמר, יש אנשים,

והם ביטלו מיד את דבריו בנהמות.

כמה מבני הכפר טיפסו על הגבעה והצטופפו ליד הדייג.

ביקשו למצוא אם אמת היא שבתוך העפר הניתז מן ההר יש מן החומר הזה המכונה 'אדם'. ואכן נראו בני־אדם שוקעים כבתוך ים אפל. אחר־כך ראו אותם עולים כגל מים, ידיהם מונפות. כטובעים הקוראים איש אל אחיו, הצילני. עוד הרף זמן חלף עד שהוסתרו. שקעו בבליל העפר ולא הופיעו עוד לעיני המסתכלים. ערימת עפר קבעה לעצמה מושב של קבע, כטבעת שביט סביב ההר. השמש שקעה.

חשכת האלוהים נוספה עתה על חשכת האבק.

בחסות החשיכה התגנב הדמיון אל שיחות הכפריים.

ההכרה שבני־אדם היו על ההר והם לא ידעו, הפחד מפני ההר, תחושת השגב והבגידה של איתני הטבע. אין חומרים טובים מאלו ליצור מהם סיפורי־עם ודמיונות, מסורת ופולקלור.

ואין היגיון שיצליח למתן כוחות אלו.

היו שאמרו,

האל בא חשבון עם מי שעלה על ההר האסור. היו שהעלו באוב פתגם עתיק, מי שרוקד עם השטן, השטן רוקד על קברו. אחרים השיבו להם, כאנטיפון, היכנסו למיטת החטאים,

והשטן בכבודו יתעורר לכם תחת השמיכה.

השפה הכורדית,

כאילו נבראה כולה למאמץ דקדוקי חשוב אחד ויחיד, לחמוק מעין השטן. ואילו השטן מצדו נהנה מכל רגע. עובדה, הוא מחזר אחרי הכורדים,

ואינו מרפה.

וכך, בשעה טובה, נולד פולקלור העמקים.

סיפור העלייה על ההר האסור הועבר מדור לדור. ברבות השנים תובּלה האמת העירומה בהבלים, באנקדוטות ובגוזמאות, ובכל אותם חומרים ההופכים חרדות

למסורת מוצקה.

***

כל מסורת משמרת גאוותיה, ומשמיטה את בושותיה.

מפחד הבושה, לא סיפרו בני הכפר לדורות הבאים כיצד נסו על נפשם. ואלמלא עדותו של חץ מהיר מחיל המְסָרים וההודעות המונגולי, שחלף בדהרה מן העיר סמאווה שעל הפרת לכיוון הבירה בּגדד, לא היינו יודעים דבר

על מנוסתם המבישה של הכפריים.

כעבור יומיים,

נטשו, אחרי עשרים שנה, את הכפר. בשמונה צירים נסו, שושנת רוחות ועוד שני אלכסונים ביניהם. בטרם נסו, נטל כל בעל את אשתו הישנה עמו. איש, אישה, ילד וחמור. ורק הפרות הופקרו,

אנקותיהן הדהדו מאחור.

כאילו ניחשו הכפריים

שהר תמים זה עומד לשנות סדרי עולם. להקפיא לשעה את דמם של סוסי הטטרים. להרעיד את לב האיסמעילים. לבלבל את חלל הארץ,

ולעצור בה את הזמן.

***

הדייג לא ברח.

הוא צעד היישר אל ההר. אשתו, צל צלו, נותרה לבדה בכפר. לו התעוררה בזמן, היתה אומרת לו, אל תלך, והיה משיב לה, ראיתי אנשים על ההר, והם טובעים בים עפר, ואני כמותם, בשר אני, ודם. עם אור ראשון הגיע הדייג אל ראש ההר, ולמד שאכן יש על ההר אנשים, וששלומם לעת עתה טוב,

ברוך האל.

השטן היחיד ששרר בחייהם,

היה חבל שׂטנים שחיבר אותם. בעל־כורחם מוכרחים היו לעמוד בשורות ארוכות ולחפור. מתיזים אדמה לימין ואדמה לשמאל. לא לבּה, לא קרח ולא חומץ מבטן־הארץ. עפר הותז לכל עבר, על־פי הפקודה,

ששׂמָה קץ לגן העדן הזה, שעל ההר.