יצירתיות

הקדמה

ניחוח החירות

יצירתיות היא המרד הגדול ביותר בקיום כולו. אם אתה רוצה ליצור, עליך להיפטר מכל התניה. אחרת, היצירתיות שלך לא תהיה אלא חיקוי והעתקה. זה יהיה בסך הכול חזרה על משהו שכבר קיים. אתה יכול להיות יצירתי רק אם אתה אינדיבידואל. אינך יכול ליצור כחלק מפסיכולוגיית ההמון. פסיכולוגיית ההמון היא בלתי יצירתית בעליל, היא דלה ומשמימה. היא לא יודעת ריקוד, היא לא יודעת זמר, היא לא יודעת שמחה מתפרצת. היא מכנית.

היוצר אינו יכול ללכת במסלול הסלול והמוכר. הוא חייב לחפש את הדרך שלו, לתור ולחקור בג׳ונגלים של החיים. הוא חייב לפסוע לבדו. עליו להיות פורק עול שנושר מתודעת ההמון, מן הפסיכולוגיה הקיבוצית. התודעה הקולקטיבית היא התודעה הנמוכה ביותר שיש בעולם – אפילו אלה המכונים אידיוטים עולים ברמתם על האידיוטיות הקיבוצית. אבל הקיבוציות מספקת טובות הנאה משלה: היא מכבדת אנשים, מעניקה להם מעמד של כבוד אם הם מיישרים קו עם דרך התודעה הקיבוצית ומתעקשים כי היא הדרך הנכונה.

היה זה מתוך כורח גרידא שיוצרים מכל הסוגים – ציירים, רקדנים, מוזיקאים, משוררים, פסלים – נאלצו בעבר לוותר על מעמד של כבוד. הם נאלצו לחיות סוג של חיים בוהמיים, חייו של נע ונד. זאת הייתה הדרך היחידה בשבילם ליצור. זה לא חייב להיות כך בעתיד. אם אתם מבינים אותי, אם אתם מרגישים שיש אמת במה שאני אומר, יש אפשרות שבעתיד יחיו כולם כאינדיבידואלים, ולא יהיה צורך בחיים בוהמיים. החיים הבוהמיים הם תוצר לוואי של חיים מקובעים, אורתודוקסיים, מקובלים, מכובדים.

היוצר אינו יכול ללכת במסלול הסלול והמוכר. הוא חייב לפסוע לבדו. עליו להיות פורק עול שנושר מתודעת ההמון, מן הפסיכולוגיה הקיבוצית.

המאמץ שלי הוא לחסל את התודעה הקיבוצית, ולעשות כל אינדיבידואל חופשי להיות עצמו. אז אין בעיה. אז אתה יכול לחיות כמו שאתה רוצה. למעשה, האנושות תיוולד באמת רק ביום שבו יזכה האינדיבידואל ליחס של כבוד על המרידה שלו. האנושות עדיין לא נולדה באמת. היא עדיין ברחם. מה שאתם רואים באנושות היא רק אחיזת עיניים, מין תופעת הוקוס־פוקוס. כל עוד לא ניתן חופש אינדיבידואלי לכל אדם, חירות מוחלטת לכל אדם להיות עצמו, להתקיים בדרכו... וכמובן, תוך שאינו מתערב בחייו של אף אדם אחר – זה חלק מהחירות. אף אחד לא צריך להתערב בחיי זולתו.

אבל בעבר, כל אחד הרשה לעצמו לדחוף את האף לענייניו של כל אחד אחר – אפילו לדברים פרטיים, שאין להם כל נגיעה לחברה. למשל, אתה מתאהב באישה, במה זה נוגע לחברה? זאת תופעה פרטית לגמרי, לא שייכת לשוק. אם שני בני אדם מסכימים להתאחד בקשר של אהבה, החברה לא צריכה להיכנס לזה. אבל החברה נכנסת ועוד איך, עם כל התותחים הכבדים שלה, בדרכים ישירות ועקיפות. השוטר עומד בין האוהבים, השופט יחצוץ ביניהם. ואם לא די בכך, החברה יצרה מעין שוטר־על, אלוהים, שיידע לטפל בכם ולהעמיד אתכם במקומכם.

הרעיון של אלוהים כפי שהחברה מציירת אותו הוא סוג של מציצן שלא נותן לך פרטיות אפילו בחדר האמבטיה שלך. הוא מציץ תמיד מבעד לחור המנעול, להשגיח על מה שאתה עושה. זה מכוער! כל הדתות בעולם אומרות שאלוהים צופה בך בלי הפסקה. איזה מיןאלוהים זה? אין לו מה לעשות מלבד לעקוב אחרי כולם? הוא נראה כמו הבלש האולטימטיבי!

האנושות זקוקה לקרקע חדשה – קרקע החירות. הבוהמיות הייתה תגובה, תגובה הכרחית, אבל אם החזון שלי יתממש, לא יהיה צורך בבוהמיות, כי לא תהיה אותה תודעה קיבוצית שמנסה לשלוט באנשים. אז כל אחד יוכל לחיות ולהרגיש נינוח עם עצמו. כמובן, אין לך זכות להתערב בחייהם של אחרים – אבל בכל הנוגע לחיים שלך, יש לאפשר לך לחיות אותם לפי התנאים שלך.

רק אז יש יצירתיות. יצירתיות היא ניחוחו של חופש הפרט.

אדם יצירתי הוא אדם בעל תובנה, שיכול לראות דברים שאיש לא ראה לפניו, לשמוע דברים שאיש לא שמע לפניו – אז יש קרקע פורה ליצירתיות.

הכנת בד הציור

ברגע שנעלמת הפתולוגיה, כל אחר הופך ליוצר. את זה יש להכין באופן העמוק ביותר: רק בני ארם חולים הם הרסניים. בני ארם בריאים הם יוצרים. יצירתיות היא ניחוחה של בריאות אמיתית. כשאדם בריא ושלם כאמת, יצירתיות באה לו באופן טבעי, הדחף ליצור מתעורר מאליו.

שלושת ממדי החיי"ם¹

המין האנושי הגיע לפרשת דרכים. חיינו את האדם החד־ממדי, ומיצינו אותו. אנחנו זקוקים עכשיו לטיפוס של אדם מועשר יותר, תלת־ממדי. אני קורא לזה שלושת ממדי החיי״ם – מודעות, חמלה ויצירתיות.

מודעות היא הוויה, חמלה היא רגש, יצירתיות היא פעולה. החזון שלי לגבי האדם החדש מקפל את כל השלושה באדם אחד בעת ובעונה אחת. אני נותן לכם את האתגר הגדול ביותר שניתן אי פעם, המשימה הקשה ביותר להגשמה: עליך להיות מדיטטיבי כמו בודהא, אוהב כמו קרישנה, יצירתי כמו מיכלאנג׳לו, ליאונרדו דה וינצ׳י. עליך להיות הכול יחד, בו־זמנית. רק אז תגשים את הטוטליות שלך. אחרת, יישאר בך תמיד משהו חסר, ואותו חסר ישאיר אותך נוטה לצד אחד, לא מאוזן, לא ממומש עד הסוף. אתה יכול להגיע לפסגה גבוהה גם אם אתה חד־ממדי, אבל אז תהיה רק פסגה בודדת. אני רוצה שתהיו כל רכסי ההימלאיה: לא רק פסגה אחת בודדה, אלא שלל פסגות.

אתה יכול להגיע לפסגה גבוהה מאוד אם אתה חד־ממדי, אבל אז תהיה רק פסגה בודדת. אני רוצה שתהיו כל רכסי ההימלאיה: לא רק פסגה אחת בודדה, אלא שלל פסגות.

האדם החד־ממדי נכשל. הוא לא הצליח ליצור עולם יפה, הוא לא הצליח להקים גן עדן עלי אדמות. הוא נכשל כישלון חרוץ! הוא הביא לעולם כמה בני אדם יפים, אך לא הצליח לחולל טרנספורמציה במין האנושי כולו, לא הצליח להרים את המודעות של כלל האנושות. רק כמה יחידים פה ושם הגיעו להארה. זה לא יעזור עוד. דרושים לנו עוד בני אדם מוארים, ומוארים באופן תלת־ממדי.

כך אני מגדיר את האדם החדש.

בודהא לא היה משורר – אבל האנושות החדשה, בני האדם שיהפכו מעתה לבודהא, יהיו משוררים. כשאני אומר ״משורר״, אני לא מתכוון שעליך לכתוב שירה – אלא שתהיה פואטי. חייך צריכים להיות כמו שירה, עצם גישתך צריכה להיות פואטית.

היגיון הוא דבר יבש, שירה היא דבר חי. לוגיקה לא יכולה לרקוד. זה בלתי אפשרי שלוגיקה תרקוד. לראות לוגיקה רוקדת זה כמו לראות את מהטמה גנדי מפזז. זה ייראה מגוחך! שירה יכולה לרקוד. שירה היא ריקוד של הלב. לוגיקה לא יכולה לאהוב – היא יכולה לדבר על אהבה, אך לא לאהוב. האהבה לא כפופה להיגיון. רק שירה יכולה לאהוב, רק שירה יכולה לעשות את הקפיצה אל הפרדוקס של האהבה.

לוגיקה היא דבר קר, קר מאוד. היא טובה בכל הנוגע למתמטיקה, אך לא כשזה נוגע לאנושות. אם האנושות תיעשה לוגית מדי, היא תידלדל ותיעלם. אז יהיו רק מספרים, ולא בני אדם – מספרים מכובדים, מספרים בעניבות.

שירה, אהבה ורגש מקנות לך עומק, חמימות. אתה נעשה רך יותר, אתה מאבד את קרירותך. אתה נעשה אנושי יותר. בודהא הוא על־אנושי, אין כל ספק בכך, אבל אבד לו משהו מן הממד האנושי. הוא לא מן העולם הזה. בודהא ניחן ביופי שלא מעלמא הדין, אך אין לו היופי שיש לזורבה היווני. זורבה הוא כל כך ארצי, נטוע באדמה, איש העולם הזה. הייתי רוצה שתהיו שניהם יחד – זורבה הבודהא, או בודהא היווני. אדם צריך להיות מדיטטיבי, אך לא באופן שמנוגד לרגש. אדם צריך להיות רוחני, אך מלא רגש, שופע אהבה. ואדם צריך להיות יצירתי. אם אהבתך היא רק רגש, ואינה מיתרגמת לפעולה, היא לא תשפיע על האנושות הרחבה יותר. עליך להפוך אותה למציאות, להגשים אותה.

אלה הם שלושת הממדים שלך: הוויה, רגש, פעולה. פעולה כוללת יצירתיות, כל סוגי היצירתיות – מוזיקה, שירה, ציור, פיסול, אדריכלות, מדע, טכנולוגיה. רגש כולל כל מה שאסתטי – אהבה, יופי. והוויה כוללת מדיטציה, מודעות, הכרה.

רגיעה בפעולה

ראשית חכמה יש להבין את טבע הפעולה, ואת הזרמים הנסתרים בתוכה. אחרת, אי אפשר להגיע להרפיה. גם אם אתה רוצה להירגע, זה יהיה בלתי אפשרי אם לא הבחנת, צפית, הבנת את טבעה של פעילותך, כי פעילות איננה תופעה פשוטה. אנשים רבים רוצים להירגע, אך אינם יכולים. רגיעה היא כמו פריחה, כמו לבלוב של פרח: אינך יכול לאלץ אותה. עליך להבין את התופעה כולה – מדוע אתה כל כך פעלתן, מה פשר ההתעסקות היתרה בפעילות, מדוע אתה שבוי במעגל הכפייתי הזה.

זכור שתי מילים: האחת היא פעולה, השנייה פעילות. פעולה איננה פעילות; פעילות איננה פעולה. הטבע שלהן מנוגד לחלוטין, שני קטבים מנוגדים. פעולה מתרחשת כשהמצב דורש, ואתה נענה, מגיב לדרישות המצב. פעילות מתרחשת כשהמצב אינו משנה, התנהגותך איננה תגובה מתבקשת מהמצב. אתה כל כך חסר שקט בפנים שהמצב רק משמש לך תירוץ להיות פעיל.

בודהא ניחן ביופי שלא מעלמא הדין, אבל אין לו היופי שיש לזורבה היווני. זורבה הוא כל כך ארצי, נטוע כאדמה, איש העולם הזה. הייתי רוצה שתהיו שניהם יחד – זורבה הבודהא, או בודהא היווני. אדם צריך להיות מדיטטיבי, אך לא באופן שמנוגד לרגש.

פעולה נובעת ממיינד² שקט – זה הדבר היפה ביותר בעולם. פעילות נובעת מתודעה חסרת מנוחה – היא הדבר המכוער ביותר. פעולה מתרחשת כשיש בה צורך, כשהיא מתבקשת; פעילות היא בלתי רלוונטית. פעולה היא מרגע לרגע, ספונטנית; פעילות היא עשייה עמוסת עבר. זאת אינה תגובה לרגע ההווה, אלא להפך – אתה יוצק את חוסר השקט שלך, שאתה סוחב אתך מן העבר, אל ההווה. פעולה היא עשייה יצירתית. פעילות היא הרסנית מאוד – היא הורסת אותך, והורסת אחרים.

נסה לראות את האבחנה הדקה. לדוגמה, אתה רעב, אז אתה אוכל – זאת פעולה. אבל אם אתה לא רעב, אינך חש רעב בכלל, ובכל זאת אתה ממשיך לאכול – זאת פעילות. האכילה הזאת היא סוג של אלימות: אתה משמיד מזון, אתה גורס בשיניך ומרסק אותו. זה נותן פורקן מסוים לחוסר השקט הפנימי שלך. אתה אוכל לא מתוך רעב, אלא בגלל צורך פנימי, דחף להיות אלים.

בעולמם של בעלי החיים, אלימות קשורה לפה ולכפות – לציפורניים ולשיניים. אלה הם שני הכלים האלימים של ממלכת החי. כשאתה אוכל, שניהם מתלכדים יחד: אתה נוטל את האוכל בידיך, ונוגס בו בפה – וכך משתחררת תוקפנות. אבל אם אין רעב, זאת אינה פעולה, זאת מחלה. הפעילות הזאת היא אובססיה. כמובן, אינך יכול להמשיך לאכול בלי סוף, כי תתפקע, וכך החלו בני אדם להמציא תחבולות למיניהן: הם לועסים טבק או גומי לעיסה, הם מעשנים סיגריות. אלה דמויי מזון, תחליפים חסרי כל ערך תזונתי, אבל הם ממלאים היטב את תפקידם כפורקי אלימות.

רגיעה היא כמו פריחה, כמו לבלוב של פרח: אינך יכול לאלץ אותה. עליך להבין את התופעה כולה – מדוע אתה כל כך פעלתן, מה פשר ההתעסקות היתרה בפעילות, מדוע אתה שבוי במעגל הכפייתי הזה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*