מעל ומעבר לעצמי

1

"אז כרגע החובות שלך עומדים על ארבע מאות ושבעים אלף שקלים." ניר, היועץ העסקי, הקיף בעט כחול מספר באחת מטבלאות האקסל המודפסות, המונחות על השולחן שלפניו. 

"ארבעים ושבע אלף?" שאלתי וקיוויתי שהצלצול שבאוזניי עיוות את מה ששמעתי.

"לא, לא, ארבע מאות ושבעים. כמעט חצי מיליון." ניר הרים אליי מבט קר, כאילו דיבר על סוג הקפה שירצה לשתות ולא כמי שכרגע בישר בשורה קשה שעומדת להחריב את עולמי.

"אבל איך?..."

"כאן," הוא הפנה אליי את אחת הטבלאות, "לקחת תשלום, עוד לא סיפקת את הסחורה וכבר השקעת את הכסף כאן," הוא סובב דף נוסף והצביע עם העט על שורה נוספת, "וכאן. בנוסף, היה לך כאן שותף שנעלם, כשהוא משתתף ברווחים אבל לא בחובות."

את מה שאמר לאחר מכן כבר לא שמעתי. הנחתי יד על מצחי וניסיתי להיראות שלֵו, אך בתוכי הכול קרס.

שוב זה קרה לי.

לא האמנתי שפעם נוספת נפלתי לתוך אותו בור ארור, זה שאליו הידרדרו כל העסקים שלי, כל היוזמות והרעיונות.

בור ללא תחתית, שבלע את כל ניסיונותיי לעמוד על הרגליים ולהתפרנס. עכשיו, כשאני בסך הכול בן שלושים ושש, כבר היו מוטלות בבור הזה יותר מעשרים תקוות, שהתפוררו לאפר חונק של חובות מצטברים.

"הבנת?" החזיר אותי ניר למציאות.

הרמתי אליו מבט אבוד. לא שמעתי כל מה שאמר, אבל את המסר הבנתי מצוין — שוב נכשלתי כמפרנס. וזה אומר שנכשלתי כאב לשני בנים, וכבעל לרעייתי האהובה. הפעם, הלוואה סטנדרטית לא תכסה את החוב — הפעם אזדקק לנס.

"כן," השבתי, וניר הנהן ופנה לאסוף את הטבלאות.

"מחר אשלח אליך את הדוחות במייל מסודר ותוכל לעקוב בדיוק אחרי כל התנועות שנעשו בעסק."

"תודה." נשענתי לאחור וניסיתי לנשום, אבל זה הרגיש כמעט בלתי אפשרי. הרקות פעמו וכל המחשבות התנקזו אל תחושת חוסר אונים מוחלטת.

צפיתי בניר מכניס את כל הניירת לתוך תיק מנהלים מעור משובח ועוזב את המחסן הקטן ששימש אותי כמשרד.

עד לרגע זה התייחסתי למרחב הזעיר, בסך הכול עשרים מטרים מרובעים שהכילו את כל העסק שלי, כאל מרחב עבודה שמעניק לי הזדמנויות. עכשיו הרגשתי שהקירות סוגרים עליי מבפנים, והיקום כולו פועל נגדי מבחוץ. ברגע הנורא הזה היה לי ברור: כל אנשי העולם יודעים מה עשיתי, לאיזה אסון גרמתי, ומפנים אליי אצבע מאשימה בבוז.

נזכרתי במילותיו של אחד מאנשי העסקים המובילים בתחומם, שאיתו הצלחתי להיפגש לאחר מאמצים רבים:

"הקשב טוב," הוא אמר לי אז, "אתה המרצה של אשתי ולכן חשוב לי לעזור לך — התרחק מהעסק הזה. טיהור מים אפורים הוא תחום רווי בסיכונים ואין בו אופק כלכלי."

למרות זאת המשכתי בשלי והצלחתי להצדיק את ההחלטה לעסוק בו בכל דרך אפשרית. דרדרתי את עצמי לבור שממנו אנשים חכמים ניסו למנוע מבעדי ליפול. הקשבתי אך ורק לצורך להרוויח הרבה כסף ומהר, בלי להביא בחשבון שבפעמים הקודמות אותו צורך רק דחף אותי אל סף תהום. היה זה מנגנון של ספקות והרס עצמיים, שהופעל בכל פעם מחדש, וכעת בא לידי ביטוי ביוזמה הארורה הזאת. הסיפור היה מוכר לי עד לזרא: סיפורו של אבא שלי, שחייו היו רדיפה חסרת אחריות אחר כסף, כשכישלון רדף כישלון בשל פזיזותו.

נשענתי קדימה וכיסיתי את פניי בידיי.

אני כישלון.

תמיד ידעתי את זה, אבל הפעם, ובעצם בכל הפעמים הקודמות, ניסיתי להוכיח לעצמי ולסובבים אותי אחרת, וזו התוצאה. המטתי חורבן כלכלי על משפחתי.

נשענתי לאחור ונשמתי עמוק. אין סיבה להישאר במשרד, גם ככה התעכבתי בגלל הפגישה עם ניר. הילדים בטח כבר ישנים ורות היחידה שתחכה לי. וטוב שכך. הדברים שהיו לי לומר נועדו לאוזניה בלבד, לפחות לעת עתה.

הפיאט הקטנה מילאה את חלל החניון הריק בצליל גרגורי המנוע. התחלתי את הנסיעה הקצרה הביתה כשמחשבותיי נודדות ובטני מתהפכת.

לאט לאט החלו להופיע מחשבות על כך שאני לא האשם היחיד במצב שנוצר.

במובנים רבים אני אפילו קורבן. השותף שלי, מיכה, בגד בי וברח מהעסק לפני חודשיים. הוא כמובן הספיק לקחת נתח לא מבוטל מהמעט שצברנו והשאיר אותי עם החובות. תקע לי סכין בגב. מחשבותיי נדדו אל אשתי שעבדה בשכר נמוך יחסית, מה שהפך אותי למפרנס הכמעט יחיד בבית. במקום ליהנות מהמשפחה, מבילוי עם ילדיי, נאלצתי להעביר ימים, לפעמים אף לילות, במשרד, ולעיתים אף גרוע מזה, בנסיעות אל לקוחות ששילמו מעט, תמיד דרשו עוד ואף פעם לא העריכו אותי, לא משנה כמה התאמצתי.

התחושות המייסרות בדרך הביתה הציפו והעלו בדיוק אותן תחושות שחוויתי בבית ילדותי. בבת אחת שבו אליי הקולות, המראות, המגע והריחות של חוויות ילדות קשות שכללו גם עוני וסביבה אלימה. אם לרגע חשבתי שאצליח להיחלץ משם, החיים הראו לי פעם אחר פעם שאין לי שום סיכוי. אני אותו ילד קטן, שמנת חלקו הייתה השפלות יום־יומיות מכל מי שסבב אותו. השנים חולפות, אך דבר אינו משתנה. רגשות האשם שלי נמהלו באומללות וברחמים עצמיים, ולאחר מכן בכעס הולך וגדל.

חניתי מתחת לבית הדירות ונכנסתי למעלית. הדלת חרקה ונסגרה, כמו רוב המעליות בבתים הישנים של באר שבע. נשענתי בגבי אל המראה ונשמתי עמוק. הכעס עדיין בעבע בתוכי, אבל ידעתי שאם אתפרץ בבית רק אחמיר את המצב, וארגיש שנכשלתי גם בתקשורת עם אשתי. נשמתי עמוק כמה פעמים ומחיתי את הזיעה שזלגה על מצחי, למרות שלא היה חם. תכננתי בראשי את המילים שאגיד, את הדרך שבה אציג את הדברים, וכיצד אגיב במקרה שהיא תטיח בי מילים קשות, אכזבה והאשמה. קיוויתי שאצליח להישאר מאופק יותר מתמיד.

הדלת שלנו בלטה לעין, חדשה מכל הדלתות בקומה. המפתח החליק בחור המנעול ונכנסתי אל חלקת גן העדן הפרטית שלנו בצבעי טורקיז, צהוב ולבן, שאותה קנינו אחרי שנים של עמל רב והלוואות.

רות עמדה במטבח ושוחחה בטלפון עם חברה — עוד אחת מהשיחות העמוקות שניהלה על גידול וטיפול בילדים.

"היי," בירכה אותי קצרות וסימנה שתכף תתפנה. נשארתי לעמוד מספר רגעים, בוהה בשערה האסוף על עורפה, בידיה הנעות באלגנטיות בהרמוניה עם דבריה, מקשיב לקולה הנינוח, חושב על כך שבעוד רגע יתהפך עולמה ותתפוגג כל השלווה שהקרינה.

התיישבתי בסלון, שקוע במחשבותיי, ושבתי אל המציאות רק כששמעתי אותה מסיימת לדבר.

"רוצה קפה?" שאלה.

"האמת היא שאני צריך לספר לך משהו, עדיף עוד לפני הקפה."

"קרה משהו?"

"ניר, היועץ העסקי היה אצלי היום." השתתקתי. המילים נתקעו בגרוני, מתקשות לצאת. עמדתי להודות בעוד כישלון שלי, גרוע וצורב הרבה יותר ממה שחשבנו כולנו.

"ו...?"

"העסק בחוב של חצי מיליון שקלים…" ראיתי את הבעת ההפתעה שעלתה על פניה, משתנה למה שנראה כחרדה. היא נשארה נטועה במקומה, כמפחדת לזוז מן המקום שהיה בטוח עד לפני דקה ולגלות שכל זה מתרחש באמת.

"איך זה קרה?" היו המילים הראשונות שאמרה לאחר שתיקה קצרה.

"טעויות," השבתי מעמקי האפלה הכבדה שאפפה אותי.

"טעויות? איך אפשר לסכם מצב כזה במילה 'טעויות'?" קולה נשמע רגיל, אך יכולתי לזהות בו את צלילי הייאוש.

"אני אמצא דרך לצאת מזה," ניסיתי להרגיע אותה.

"שוב זה קורה... אתה עושה את אותן טעויות, למרות שאמרו לך שהרעיון הזה ייגמר רע," הפעם קולה עלה מעט, ולא יכולתי להאשים אותה. העיוורון שלי בהחלט הוביל אותנו לאסון, פעם נוספת.

"אני מנסה לפרנס אותנו, בהשוואה אלייך!" לא התאפקתי מלהטיח בה, ומייד נשכתי את שפתיי. האם הייתה זו האמת או רק חיפשתי שעיר לעזאזל בסיטואציה הקשה הזו?

"אז אני זו שאשמה בחוב שלך?" בקולה כבר חלחלו הדמעות.

"את מכניסה משכורת מינימלית. זה מעמיד אותי במצב שבו אני צריך כל הזמן לחשוב על פרנסה, לעבוד עד מאוחר בלילה וגם לקחת סיכונים!" הפעם גם קולי עלה והיא האדימה.

"גידול הבנים שלנו הוא לא עבודה? ובנוסף אני מחזיקה במשרה מלאה כשאתה אף פעם לא בבית ולא לוקח חלק בטיפול בהם!"

"זה לא תירוץ!" נשענתי קדימה, מתקשה להשקיט את הכעס. "אני חייב לעבוד, כמה שיותר, אחרת בכלל לא יהיה לנו סיכוי לשרוד!"

"תירוץ? מתי לאחרונה בילית איתם יום שלם? הכנת למסגרות? בישלת להם בכל יום?" עכשיו כבר לא הצליחה לעצור את הדמעות, ומחתה אותן מפניה בתנועה עצבנית.

"לכולם יש ילדים! אבל הם מצליחים לעבוד בצורה נורמלית, לסגור את החודש וגם לשים כסף בצד!" בקושי הצלחתי להתאפק מלצעוק תסכול מתמשך של שנים.

היא שתקה, אבל ראיתי את הכעס על פניה.

כעבור שניות ספורות של שקט, התפרצו ממנה המילים:

"אולי אם היית מפסיק להתעקש על עסקים והיית מוצא עבודה ראויה, במקצוע שלך, היית גם מקבל משכורת וגם נמצא יותר בבית!" שמעתי את הייאוש מתגנב לקולה. "כל פעם אני תומכת ומאמינה בך, ואתה מדרדר אותנו חזרה אל העוני. אבל זו גם אשמתי," קולה נחלש, "אני תמיד זזה הצידה וסומכת עליך, מאמינה שתצליח. ופעם אחר פעם אתה גורר אותנו לעוד 'הרפתקה'. מה נעשה עכשיו? למי נפנה? ומה החוב הזה בכלל? איך לא שמת לב אליו? איפה מיכה? לאן הוא נעלם? למה הוא לא יושב איתנו כאן עכשיו וחושב על פתרון?" הדמעות שוב עלו בעיניה והיא פרצה בבכי.

"אני לא יכולה לפנות להורים שלי יותר," אמרה בין ההתייפחויות, "כל כך נמאס לי."

"אני לא חושב שיש לנו ברירה אחרת אלא לדבר איתם." הרגשתי נורא למראה הבעת הייאוש שעל פניה, "אשב שם ואסבול כל מה שיגידו, העיקר שיסכימו לעזור לנו. שוב."

"אני לא חושבת שהם יתמכו בנו יותר," רות ניגבה את הדמעות שהמשיכו לזרום. "כבר כמה שנים שהם גרושים וכל אחד מהם נמצא בחיים מורכבים ואני לא רוצה להכביד עליהם עוד. וחוץ מזה יש גבול לכסף שאני כל פעם מתחננת לקבל כדי לסגור את החובות הבלתי נגמרים שאתה ממיט עלינו."

המשפט שאמרה חלחל לתודעתי והבהיר לי שוב עד כמה עמוק הבור שאליו נפלנו.

"ההורים שלי הצליחו להחזיק את המשפחה וגם לעזור לנו. ותמיד היו אחראים עם מינימום סיכונים, ואתה מזכיר לי ילד קטן שמתלהב ממשהו ורץ לשם מבלי לחשוב."

"אז זה מה שאת חושבת עליי? ילד טיפש חסר תועלת?!"

"זה לא מה שאמרתי!" התרעמה, אבל בראשי כבר נחרתה המחשבה, גם אם לא התכוונה אליה. הרי זה מה שכולם חושבים, גם ההורים שלה וגם המשפחה שלי. וכנראה גם החברים וכל מי שמסביב. שוב הרגשתי שהעולם כולו מכוון אליי אצבע מאשימה. זה היה יותר ממה שיכולתי להכיל. קמתי ועברתי על ידה, כמעט פוגע בה בכתפי. הרצון לברוח הניע אותי — להיעלם מהמקום הזה, מהסיטואציה הזו, מתחושות הכישלון והאשמה. חטפתי את מפתחות האוטו ויצאתי מהבית, טורק את הדלת מאחוריי.

לא התנעתי. לא היה לי לאן לנסוע. ישבתי בתוך האוטו והרגשתי שעולמי חרב עליי.

דמעות של ייאוש מילאו את עיניי והתייפחתי כמו ילד קטן, בעיקר מתבייש בעצמי. איך כל זה קורה לי? טיפלתי בעצמי שנים ארוכות כדי להשתנות, הייתי אצל עשרות מטפלים ויועצים, סדנאות התפתחות, קראתי כל ספר אימון אפשרי ועברתי כל תהליך שיכול היה לעזור לי להיפטר מהקללה הזו. עכשיו גרמתי לנזק בלתי הפיך שכבר לא אוכל לתקן. לא ראיתי שום דרך לכסות את החוב האדיר ששיעורו אפילו לא נתפס בראשי. חצי מיליון. זה יותר משווי הדירה שלנו, שאותה קנינו רק לפני כמה חודשים, גם זה בזכות הלוואות רבות ומשכנתה. המחשבה על מכירת הדירה שרק סיימנו לשפץ, הבית הראשון שלנו שכל כך אהבנו, הייתה קשה, אבל נאחזתי בה כבגלגל הצלה. אם נמכור אותה נוכל לכסות חצי מהחוב, ואת היתר נסגור אט־אט בעזרת עבודה מפרכת. נחזור לגור בשכירות ונמשיך להחזיר את הכסף, הרי אני כבר מנוסה בזה.

אך כואבת מכול הייתה הידיעה הפנימית העמוקה, שעכשיו שוב קיבלה אישור, שאני נכשל פעם אחר פעם, בכל דבר. תחושת הכישלון הייתה למלווה הנאמנה ביותר שלי.

כשאני חושב על זה, היא מלווה אותי מאז ומתמיד. עוד כילד קטן שהיום־יום שלו רצוף באלימות שהופנתה אליו ממי שאמורים היו לשמור ולגונן עליו. ילד שקללות והשפלות היו מציאות חייו.

נזכרתי ביום שבו חזרתי הביתה מבית הספר עם חבורת ילדים, שכל כמיהתי הייתה להשתייך אליהם. הייתי מוכן לספוג את האלימות שהופנתה אליי גם מצידם, ולו רק כדי להיות שייך.

בני, הילד שכולם פחדו ממנו, הלך גם הוא איתנו. באותו יום בני לא רק הרביץ לי בדרך הביתה, הוא גם החליט שהוא מקלף אותי מבגדיי. כל שנותר לי הוא לשוב הביתה עירום, מובס, מושפל ומדוכא. היה רק דבר אחד קשוח יותר מן המצב הזה. הידיעה שבבית לא מחכה לי אף אחד, ואולי טוב שכך. לא היה למי לספר, לא היה למי לבכות. את הזעם והכאב שאִיכְּלוּ אותי יכולתי להפנות רק פנימה, אל תוך עצמי.

פצעיו של הילד שהייתי כה בוערים בי, שעד היום כשאני שומע את קול צעדיה של רות, פוסעת מחדר הילדים אל חדר השינה שלנו, עוברת בי התכווצות פנימית לא רצונית. קול צעדים מתקרבים לחדרי, משמעותו מכות.

איך זה יכול להיות? חלפה מחשבה חדשה בראשי כשמחיתי את הדמעות, איך זה יכול להיות שלעולם לא הייתה טיפה אחת של רכות או עדינות, נדיבות או חמלה, עבור ילד קטן שחייו רצופי כאב, קושי ופחד?

ואז נזכרתי באורן.

אורן היה חבר שלי מהכיתה, שמדי פעם הזמין אותי אליו הביתה. לפעמים גם אחרי בית ספר, לארוחת צוהריים.

לאכול צוהריים אצל אורן היה הדבר העילאי והאלוהי ביותר, לא רק בגלל הארוחה החמה שזכיתי לה.

אימו הייתה נעימה, מחייכת ומחבקת, ושְׂמֵחָה כשהילדים שלה הביאו הביתה את חבריהם, היא האירה אלינו פנים והתייחסה לכולנו בכבוד ובאהבה.

הפער בינה ובין אימי היה כה עצום, עד שלא ידעתי איך להכילו. הבית של אורן היה מקום עדין, רך, פינה נדיבה ונעימה שמדי פעם הייתה לי.

אבל כרגע בערו בתוכי כאבי כל הזמנים כולם. כאב הילדות, מעורב בכאב ההווה, וידעתי שאת הפינה החמה שבנינו במאמץ גדול, לנו ולילדינו, הבית שקנינו ושיפצנו לנו, נצטרך עכשיו למכור.