לוויתן

יומנו של איש בארץ האנטיפּוֹדים¹

לולה קנטור־קזובסקי

יומניו של מיכאיל גרובמן, שנכתבו במוסקבה בשנים 1963-1971, נקראים בהוצאה הרוסית המקורית "לוויתן". זה היה גם שמה של קבוצת אמנים שהקים גרובמן בישראל ב־1975, אשר בתערוכותיה ובמיצגיה המקוריים הבטיחה את מקומה בתולדות האמנות הישראלית. יוצא דופן לאותה עת היה השילוב בין השפה האמנותית בת־הזמן לבין המסורת היהודית, שהאמנות בישראל, אשר הייתה שקועה בכיבושם ובאימוצם של הזרמים האמנותיים החדשים במערב, חשה אז דחייה מסוימת כלפיה. מכיוון שמאחורי גבו של גרובמן עמד הניסיון של האוונגרד הרוסי, אשר מיזג בתוכו בהצלחה רבה את ההשפעה של האמנות העממית והפרימיטיבית ואת השפה האמנותית המודרנית, היצור היהודי המיתולוגי – לוויתן – לא לשווא עבר כחוט השני בכל הפרויקטים האמנותיים העיקריים שלו ובספרים שכתב. האמן שמר על נאמנותו לשם הזה הן ברוסיה והן בישראל. זה היה בשבילו סמל האמת בהתגלמותה הסופית, האמת כמו שהיא תתגלה לאחר קץ הימים, והאמת אינה משתנה עם שינוי המיקום הגיאוגרפי.

היומנים המתפרסמים היום יספקו לקורא פתח הצצה לחיים שמתוכם הגיע הצייר והמשורר הזה, בעל הנוכחות הבולטת בנוף התרבותי הישראלי. הם לא תוכננו כחומר המיועד לפרסום, אלא נכתבו יותר כאיגרת המופנית לעתיד לא מוגדר. באותה עת רק מעטים התעניינו בכך איך חיו, על מה חשבו וכיצד ארגנו תערוכות הציירים המודרניסטים שהיו חלק מאותה תנועה, שעליה נסב הדיבור ביומן. רוב תושבי הארץ שהם נולדו בה, כולל מספר עצום של אמנים אשר יצרו את התרבות הוויזואלית של המדינה הענקית, העריצו את הגישה לאמנות שנוצרה בתקופת המשטר הטוטליטרי והתרככה אך במעט. רק חוג מצומצם מאוד, שגרובמן השתייך אליו בתקופת חייו המוסקבאית, היה מעודכן בנוגע למתרחש באמנות בת־הזמן שמאחורי מסך הברזל, והונע על־ידי הרצון לדבר באמנות בשפה עכשווית. מובן מאליו שהציירים האלה לא נהנו מתמיכה ממלכתית והוצאו למעשה מתוך המנגנון הרשמי של החיים האמנותיים. הם נאלצו בעצמם, על אחריותם בלבד, לחפש הזדמנויות להציג, להראות ולמכור את עבודותיהם ולמצוא דרכים ליצירת קשר עם מבקרי אמנות מחו"ל, כיוון שבברית המועצות לא היה ניתן לפרסם מאמרים על אלה שלא היו נאמנים לעקרונות הריאליסטיים. אלמלא יומניו של גרובמן, שהם כעין ספר קורות־חייה של אותה שותפות אומנותית, הייתה התקופה ההירואית הזאת שבתולדות המודרניזם הרוסי נשארת ללא תיעוד כלל, וזאת בשל היעדר האפשרות לזכות להתייחסות הביקורת ולהציג בתערוכות רשמיות. מחבר היומן (וזה ההבדל המהותי בינו לבין המחברים של ספרי זיכרונות על התקופה) לא ייפה ולא בדה דבר, ואפילו לא פנה לניתוח המצב, הוא תיעד בנוקדנות כמעט כל יום מחייו כיוון שהיה מודע לכך שהוא משתתף בתהליך אשר בבוא היום יוכר כאחד העמודים החשובים בתולדות האמנות המודרנית. רק לפעמים פורצת אל פני השטח ברשימותיו תחושת גאווה שמעוררים בו הישגיהם של חבריו שבעתידם הוא האמין אמונה שלמה, או מרירות עקב הקשיים היום־יומיים והטכניים שהם נאלצו לגבור עליהם בתנאים שלעמיתיהם המערביים לא היה כל מושג עליהם.

מהות התהליכים האמנותיים שהתנהלו אז ב"מחתרת" הסתכמה בהתגברות על הבידוד מהאמנות העולמית, שהיה מנת חלקם של הציירים הרוסים במהלך כל תקופתו של סטאלין. עם תהליך הדמוקרטיזציה שלאחר מותו, הודות לתערוכות ולספרים מחו"ל, יצירת המגע נעשתה מציאותית. באותו זמן רק מעטים היו מסוגלים להבין את השפה האמנותית שהייתה שונה כל־כך מ"הריאליזם הסוציאליסטי". עם זאת, אין מדובר בהצטרפות גרידא של הקבוצה הפרוגרסיבית מקרב האמנים הרוסים לתהליכים העולמיים, כנציגים של עוד פרובינציה אחת שהיא חלק מהקהילה האמנותית הגלובלית. מצב הדברים היה יותר מורכב: הידיעה על המתרחש במערב, מחד, ובחינה מחודשת של שאיפות האוונגרד הרוסי, מאידך, חָברו יחד בסוף שנות החמישים ויצרו תופעה חדשה, א־סינכרונית ביחס לסדר העוקב של הזרמים המערביים. יומנו של צייר, שהיה אחת מדמויות המפתח באותה תנועה, הוא מסמך יקר לאין ערוך לחוקר שיבקש להתחקות אחר התרבות הוויזואלית בתקופה הבתר־סטאלינית של המלחמה הקרה. קוראי היומן יוכלו להיווכח עד כמה מאומצים היו חייהם האינטלקטואליים של האנשים שפיתוח של אמנות חדשה הייתה למטרת חייהם העיקרית, ולעבור איתם כברת דרך עד לאותו רגע שבו קובע גרובמן שהחיים בסביבה הזאת קפאו על שמריהם, שאין רעיונות חדשים, ומחליט לעלות לישראל. כאן, בארץ חדשה בשבילו שלפגישה אִתה היה מוכן מזמן ושבה ראה את מקומו כצייר יהודי בן־הזמן (כך מִצֵּב את עצמו עוד במוסקבה), חשב למצוא סביבה שחייה רוויים בחיפושים אמנותיים אינטנסיביים וחסרי פשרות בה־במידה. מה עלה בגורלן של ציפיות אלו, האם הן הוכיחו את עצמן או לא – זה נושא החלק הבא ביומניו, שטרם פורסם.

עם זאת, אילו היומן היה מקור היסטורי גרידא, מקומו היה בארכיון. הקורא ייווכח שזהו גם מסמך אנושי, סיפור שיעניין לא רק היסטוריונים של האמנות. נדגיש, הדברים לא הולבשו במחלצות של ספרות יפה; זהו סיפור תיעודי המשרטט את החיים בזמן אמת ובאותו מקצב ומאותה נקודת מבט שבהם הם התממשו. כיוון שהמחבר לא התאמץ לשים במתכוון את הדגשים מפני שסבר שדברים מסוימים מובנים מאליהם, קורא שההקשר אינו ידוע לו עשוי שלא להבין כי היומן מגלה בפניו את חייה של תרבות אלטרנטיבית. לאלה שחוו על בשרם את החיים בברית המועצות, ברור שהמחבר וידידיו חיים אפילו ברמה היום־יומית לא כמו שמקובל לחיות בחברה הסובבת אותם. על־פי רוב הציירים האלה ויתרו על ההשכלה האמנותית הרשמית, הם אינם עובדים בעבודה ממוסדת ואינם חברים באגודות, אלא מוכרים תמונות או מוצאים דרכים לא מכבידות להרוויח כסף, הם לא נוסעים לטיולים ולמקומות שכולם נוסעים אליהם ואינם מבלים את זמנם כמו כולם, קוראים את הספרים הלא מומלצים, ולפעמים אף את האסורים, ומנהלים שיחות על נושאים הזרים לחברה הסובבת. חוג מצומצם של אינטלקטואלים יודעי ח"ן ודיפלומטים זרים מבקש את חברתם וקונה את יצירותיהם. אגב, עיתונאי המערב המציאו עבור התרבות האלטרנטיבית הזאת את המונח "ציירים נון־קונפורמיסטים" – מונח שהם שאלו מההרצאה שנשא בֶּן שׁאן ב־1957 בהארוורד במסגרת הסדרה על־שם צ'רלס אליוט נורטון. הצייר דיבר בהרצאתו על כך שמחאה נגד סדר הדברים הקיים היא מרכיב חיוני ביצירה ושאמן אמתי הוא נון־קונפורמיסט מטבעו. הוא פיתח את התיזה הזאת בהסתמכו על דוגמאות מן העבר הרחוק, תוך כדי דיון על גויה וּואן גוך. אבל מי זכה לראות במו־עיניו נון־קונפורמיסט בשר ודם באמריקה בזמן שבו נכתבה הרצאה זו? ובמה מתגלמת מחאה אמנותית? במערב הפכה עד אז השאלה הזאת לסוגיה אקדמית.

יומנו של גרובמן מראה לנו בדרך של תיעוד במה גלומה מהותו של נון־קונפורמיזם תרבותי בחברה טוטליטרית. הוא מבליט ומנהיר את העניין החשוב ביותר, אולי – זה שלבד מהכישורים והכישרונות שחוננו בהם, הדמויות המתוארות ביומן היו ונשארו בני אדם במובן הפשוט והמלא של המילה. הם "פשוטו" ניהלו ביניהם ידידות, כתבו שירים, ציירו, נסעו לטיולים, אהבו, רבו, עשו שמח ולפעמים גם סבלו. "בפשטות" ובלי לפזול לכיוונו של איש, הם תמכו במה שמצא־חן בעיניהם ומחו בפומבי נגד הדברים שסתרו את השקפותיהם ואת טעמם. אולם זאת הייתה פשטות מדומה, שקשה להגיע אליה באותו הקשר חברתי שבו נתבע האדם לאמוד את כל רגשותיו, פעולותיו, תגובותיו והאסטרטגיות המקצועיות שלו כנגד תביעות האידיאולוגיה הסובייטית והאתוס הסובייטי. נאמנותם של גיבורי היומן לעצמם, לרגשותיהם, לרצונותיהם ולהשקפותיהם עשתה אותם בולטים בנוף החברתי הסובב אותם. איך הם היו לאנשים בארץ האנטיפּוֹדים? התרבות היא שעשתה אותם כאלה, והתחומים שהתעניינו בהם – ספרות, אמנות, פילוסופיה. בהיעדר מורים חיים (בשל הפגיעה בהמשכיות תרבותית על־ידי המשטר) מילאו את תפקידם של מתווכי תרבות פרסומים בדפוס, ספרים. מחבר היומן שמר עד ששיבה זרקה בשערו על אהבה בל־תיאמן, שיגעון־לדבר לספרים, שהוא מציל, מוציא אותם מהמזבלות התל־אביביות, לוקח ממכרים שאינם יודעים מה לעשות בהם, נותן במתנה, מעביר לידיים אחרות, מוצא להם בית, כדי לא להניח לשום ספר ללכת לאיבוד.

למרבה הצער, על היווצרותה והתהוותה של השותפות הזאת בין האמנים ועל התגבשות השקפותיהם על החיים, לא נקרא ביומן עצמו. כל זה הוצא אל מחוץ לגבולות התיעוד מפני שאת היומנים של שלהי שנות החמישים השמיד המחבר לאחר מאסרו. במשך שנים אחדות לאחר מכן הוא לא ניהל יומן והתחיל בכך מחדש משנת 1963. הדרך שבה נוהל היומן מאז קשורה ישירות לכך שהמחבר הביא בחשבון אפשרות שהוא ייקלע לידיים הלא נכונות ויתגלה לעיניים הלא נכונות. כמו שנאמר באחת הרשימות, "הרבה דברים אי־אפשר לכתוב ביומן, כי אנשי הצ'.ק. עלולים לנצל אותו למטרות הפרובוקציה שלהם". לעניין הזה קשור הסגנון הספרותי שמאפיין את היומן. גרובמן פיתח סוג מיוחד של כתיבה קצרנית או כתיבה מלאה בפערים, שמספר ההשמטות בה עולה על מספר הדברים שנרשמו. עם זאת, כאן בא לעזרתו כישרון הוויזואליזצייה האופייני לו כצייר – וכך רמזי מילים, קווים ומִתארים בודדים מתגבשים לתמונה בעלת שלמות פנימית שתֵּיחרת בזיכרון לזמן רב. גרובמן הופך את המגבלה לסגנון ומפתח אותו כך, שרשימה יומית אחת עשויה כשלעצמה להפוך לסצנה, לפרגמנט ספרותי או לאטיוד שנבנו באורח מינימליסטי, או לדיון פילוסופי מרוכז. אם המחבר מוצא לנכון לגעת ברגשות אישיים חשובים לו, הרי הם נמסרים, מכורח הנסיבות, בצורה כה מהודקת, במשפט לקוני כה בהיר וחזק, עד כי או שהקורא יפסח על המשפט וימשיך לעקוב אחר המקצב הכללי של הטקסט, או שהוא ייחרת בתודעתו כשיר לכל דבר. במילים אחרות, יומנו של גרובמן הוא לא רק מסמך אלא גם פרוזה יוצאת דופן, מקורית בהחלט, שאינה נסמכת על שום דגמי מופת, ושבה על־ידי הצבה יום־יומית של משימה ספרותית הושגו חופש, עזות הבעה וּוירטואוזיות מסוגה. בהביאנו בחשבון את המרכיב ההיסטורי, האנושי והספרותי של היומנים, ברור שזו קריאה לא קלה. זהו מזון רוחני מרוכז שלא תמיד יסיח את דעת הקורא, אבל יזין את חייו ואת דמיונו זמן רב יותר ממה שהוא משער.

תרגמה מרוסית: דינה מרקון

1. אנטיפּוֹדים הם (לפי המושגים של אנשי ימי הביניים) תושבי הצד ההפוך של כדור הארץ, מנוגדים לנו בתכלית.

1968

1.1.1968: בשעה תשע בבוקר בערך אירקה ואני² חזרנו הביתה. יענק'לה התעורר, ואמא מאכילה אותו. הלכתי לישון וישנתי עד אחת בצהריים. כשקמתי, שיחקתי עם יאניצ'קה; שוחחתי בטלפון עם א"ג פופוב על ענייני אספנות וכו'. בערב ביקר סרגיי קונובאלוב. גם אצלו חמרמורת. אכלנו ושתינו תה.

2.1.1968: קראתי על אסטרונומיה, שיחקתי עם יענק'לה ותליתי במסדרון את יאקובלב הממוסגר. ביקר ז'נקה ורובל־גולובקין. חטבתי עצי הסקה והסתכלתי באוסף שלי. בערב אירקה ואני יצאנו לציד עם עגלה והבאנו כוננית ועוד עצי הסקה. את וולודיה יאקובלב, כמקרה כרוני, לקחו אל מחוץ לעיר, מעבר להרי החושך. קורוצ'קין מתגורר אצל ואסילייב ומצייר. פיאטניצקי התחבר עם לאריסה, כלומר אליצ'קה. היא מיסטיקאית במיטה; הוא מתגורר אצל מאמלייב, וצייר שם תמונה.

3.1.1968: אני לא עושה שום דבר: משחק עם יענק'לה, הוא דורש חברה ויותר מכל מעדיף להיות בחברתי. הדבקתי סמלים מסחריים, תוויות וכו' על פספרטו. בערב, אצל זאייקה, בחדר שלהם בלוּבְּלינוֹ, היינו: אירקה, אני, זאייקה, בּאסיה, גליה, ו־ולודיה. שתינו יין, הקלטנו ברשמקול שירה ושיחות.

4.1.1968: היום עבר בבטלה, בקריאה, במשחק עם יענק'לה, בהכנת עצי הסקה ועוד. בערב נסעתי להתגורר קצת אצל בוריס קושר. יאניצ'קה כבר ישן אז. אל קושר הגעתי בסביבות אחת עשרה. הוא אכסן אותי בחדר נפרד. לגמנו מעט וודקה ושתינו תה.

5.1.1968: ציירתי שבעה ציורי מים גדולים, אם כי לא כולם מוצלחים. אני, אירקה ובורקה קושר הלכנו לתיאטרון מאייקובסקי וראינו דרמה סובייטית תפלה במיוחד. אחר־כך שתינו תה ברחוב אולאנסקיה. יאניצ'קה, שנמסר לטיפולה המסור של אמא שלי, ישן.

6.1.1968: טיילתי לי במוסקבה וציירתי שלושה ציורי מים. ביקרו אצלנו ואגריץ' בּחצ'אניאן ואֶדיק לימונוב. בערב הגיע אלינו סודאקוב, אחריו סטסין, ולפתע באו אירקה וטאניה סניגיריוב, עם קלפים ויין פורט. שתינו וודקה, צחקנו, פטפטנו, קראתי לטניה בקלפים לשנת 1968. כל הניבויים שלי לה מתגשמים. התפזרנו מאוחר. אירקה כבר ישנה, ואני ליוויתי את טאניה למונית. לילה: אירקה נשארה אצלי ונסעה הביתה השכם בבוקר.

7.1.1968: קושר ואני היינו אצל הבּאצ'ורינים כדי לחפש מנורת חימום. אכלנו מרק כרוב. אני ובּצ'ורין הסתכלנו בסדנה שלו על תמונתו החדשה, שתינו תה ושוחחנו על אמנות הציור של יאנקלבסקי, קַבּאקוב, שלו־עצמו ושלי. ציירתי שני ציורי מים. ביקר ואגריץ' בחצ'אניאן והביא לי מאמר לאיור עבור כתב העת "ידע הוא כוח". אני וקושר חזרנו הביתה, שתינו תה, מעט יין ועוד. שיחקנו קלפים, הסתכלנו בתצלומים והלכנו לישון בשש בבוקר, שכן היו לנו אורחים.

8.1.1968: בוריס ואני קמנו בערך באחת בצהריים. שוטטנו בחנויות בחיפוש אחרי מנורת חימום. בחוץ כמעט עשרים וחמש מעלות מתחת לאפס. אירקה חזרה בערב, בישלה לנו שני סירים של נזיד, הביאה גם קציצות וכו'. שלושתנו שיחקנו קלפים. אירקה כבר מתגעגעת אלי: נשארה לבדה בטֶקסטילשׁיקי. יענק'לה, בהעדרי, תובע מאמא שלי שתשחק אִתו ותרים אותו על הידיים. ציירתי איור יפהפה ל"ידע הוא כוח", בשם "הלילה". בוריס ואני הלכנו לישון בסביבות ארבע בבוקר. שיחקנו קלפים, ואני ציירתי והכתבתי לו נושא לתסריט תיעודי על אספני אמנות.

המשך הפרק בספר המלא

הערות:

2. כל הדמויות הנזכרות ביומן מפורטות במפתח השמות המובא בסופו, לפי סדר האל"ף-בי"ת.