אלומת האור של הטלפון לא הצליחה להפיג את החושך שמאחורי הבניין הישן. רגלי הימנית התרוממה מעל לצינור המתכת ועברה לצידו השני, מתייצבת כדי שאוכל להעביר גם את רגלי השמאלית. רגליי כבר הכירו את המכשולים, את הבורות הקטנים ואת המסמרים המתרוממים מתוך קרשים שנזנחו מאחורי הבניין.
אוזניי היו כרויות להאזין לרחשים ולנוזלים שנפלטו מהבניינים השכנים בשעת הלילה, כמתוך גופים ענקיים ונוקשים: צליל המים היורדים בשירותים בקומה השלישית, קולות שיחה, צחוק וצעקות שנשמעו מהדירות שסביב, צלילי מוזיקה עמומים. חושיי היו פקוחים לשמוע ביניהם גם קול צעדים קטנים.
עיניי זיהו מרחוק צמד גלגלים נוצצים, בוהקים — זוג עיני חתול שנפקחו מול פנס הטלפון והחזירו את אורו בגוון ירקרק־צהבהב ניאוני. "קינגי, קינגי," קראתי ושמעתי קולות לעג מדירת הקומה הראשונה בבניין השכן: "כמה זמן היא תמשיך לחפש אותו, המטורללת?"
למחרת בצהריים צלצול הטלפון העיר אותי. פקחתי את עיניי בקושי והבנתי ששוב פספסתי את התראות השעון המעורר. על המסך הבהב שמו של הבוס שלי, לא יכולתי להרשות לעצמי לסנן אותו.
"היי חזי," ניסיתי לנער מקולי רמזים לשינה ולשוות לו צרידות, "אני מצטערת שלא הגעתי לפגישה, אני לא מרגישה טוב וחשבתי שעדיף שאישאר בבית," פלטתי שיעול מדומה.
"גל... תשמעי," הוא כחכח, "זה לא עובד. נראה לי שאת צריכה לקחת קצת זמן לעצמך, ליהנות מהחיים, לא להתעסק בעבודה," פסק. ידעתי שזו דרכו המנומסת לפטר אותי. "אני מציע שתצאי לחל"ת. עכשיו גם ככה מחל"תים את כולם, עם המגפה יש פחות פרויקטים וזו ההזדמנות שלך לנוח," זו לא הייתה הצעה, אלא קביעה.
"חל"ת עד מתי?" שאלתי.
"אני לא יודע, המצב קשה עכשיו. בינתיים זה עד להודעה חדשה. אבל עזבי את המשרד והכול, כחבר, נראה לי שאת צריכה להוריד הילוך, להתרכז בעצמך."
ידעתי שהוא צודק ושכבר חודש, מאז שקינג ברח, אני לא ממש מתפקדת. יותר מדי ימים לא הגעתי למשרד ואפילו לא התקשרתי להודיע על היעדרות. בימים שבהם באתי, איחרתי ולא ממש סיפקתי את הסחורה. פתאום נראה לי חסר טעם לעצב חללי מגורים למשפחות, חדרים שאנשים יבשלו בהם, יאכלו, יריבו, יצחקו — יחיו, תוך ידיעה שלי לא תהיה אף פעם משפחה משלי. לא הצלחתי לגרד מתוך ראשי רעיונות חדשים, וקיננה בי הבנה צורבת ששום דבר שאני עושה לא מעניין או טוב מספיק.
חזי, בעל המשרד הקטן והמשפחתי שבו עבדתי במשך יותר מעשור כמעצבת פנים, היה בדרך כלל חביב וקשוב, אבל הפעם ידעתי שמתחתי את הסבלנות שלו אל מעבר לקצה. אפילו לא טרחתי להסביר לו למה אני לא ממלאת משימות שהוא שולח לי, פשוט עזבתי את המשרד בערבים אחרי שלא עשיתי כלום כל היום. לפחות פעמיים הוא ראה אותי בוכה מעל לשולחן העבודה. העיניים שלנו הצטלבו ושנינו הסטנו מבט זה מזו.
כששיחת הטלפון הסתיימה, גרגור פנטום התכדרר במיטתי. רק לפני חמישה שבועות קינג טופף אחריי בכל הבית על
המשך העלילה בסיפור המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
