הקיר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הקיר
מכר
מאות
עותקים
הקיר
מכר
מאות
עותקים
4.6 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

אישה כבת ארבעים נוסעת עם זוג ידידים לסוף שבוע בבקתה באלפים האוסטרים. הידידים יורדים בערב לכפר הסמוך ולמחרת בבוקר היא מגלה באֵימה שקיר שקוף ובלתי חדיר התייצב בינה ובין שאר העולם. מצידו האחד של הקיר קפאו והתאבנו כל היצורים החיים, ומצידו האחר נותרה היא והכלב המסור של בעלי הבקתה. עם הזמן מסתבר שבהרים ובעמקים המוקפים בקיר השקוף נותרו בעלי חיים, אבל לא בני אדם, ושבעבודה קשה היא יכולה לשרוד – היא מגדלת תפוחי אדמה, צדה חיות בר, מאכילה וחולבת את הפרה שאימצה אותה ונקשרת לחתולה שפלשה לחייה.

אבל זה איננו סיפור הישרדות בטבע: זהו מסע של גילוי עצמי של אישה, שתוך כדי מאבק יומיומי ברעב, בקור ובבדידות, לומדת להכיר את יכולותיה ואת רגשותיה, בפעם הראשונה בחייה מבינה שהיא לבדה אחראית על מעשיה ושאפשר לראות אחרת את החיים וגם את המוות. החיבה העמוקה כלפי בעלי החיים, התלות ההדדית בינה לביניהם ויחסיה עם הטבע הסובב אותה מעלים שאלות נוקבות על מקומם ואחריותם בעולם של האדם בכלל, ושל האישה בפרט.

מרלן האוסהופר נולדה ב-1920 ונפטרה ב-1970 באוסטריה. ספרה הראשון ראה אור ב-1955, והיא זכתה במספר פרסים ספרותיים. הקיר, שנכתב ב-1963, הוא הרומן המפורסם ביותר שלה. זהו ספרה הראשון של האוסהופר הרואה אור בעברית.

"הקיר הוא רומן נפלא... לעתים רחוקות אפשר לומר שרק אישה הייתה יכולה לכתוב ספר מסויים, אבל נשים באופן מיוחד יבינו את התמסרותה האוהבת של הגיבורה לפרטים של ההתמודדות היומיומית, כאשר כל יום הוא ניצחון על מה שעלול להרוס הכל"
- דוריס לסינג

"ספרה של האוסהופר הוא אחת היצירות הפמיניסטיות המעמיקות של המאה העשרים"
- האטלנטיק

"כאילו נועד לגילוי על ידי כל דור מחדש"
- הניו יורקר

פרק ראשון

היום, 5 בנובמבר, אני מתחילה לכתוב את מה שאירע לי. אכתוב את הכל בדיוק רב ככל האפשר. אלא שאני לא יודעת אפילו אם היום באמת 5 בנובמבר. בחורף האחרון אבדו לי כמה ימים. גם איזה יום זה מימות השבוע אני לא יכולה לציין. אבל אני חושבת שזה לא כל כך חשוב. אני נסמכת על רשימות דלות בלבד; דלות, כי מעולם לא שיערתי שאכתוב את התיעוד הזה, ואני חוששת שאני זוכרת הרבה דברים אחרת מכפי שחוויתי אותם באמת.

חיסרון זה ככל הנראה קיים בכל תיעוד. אני לא כותבת כי הכתיבה מסבה לי הנאה; פשוט כך קרה, ואני מוכרחה לכתוב כדי לא לאבד את השפיות. הרי אין כאן איש שיוכל לחשוב במקומי ולדאוג לי. אני לגמרי לבד, ואני מוכרחה לנסות לשרוד את חודשי החורף הארוכים והחשוכים. אני לא צופה שרשימות אלה יימצאו אי פעם. כרגע אני אפילו לא יודעת אם אני מעוניינת בכך. אולי כשאסיים לכתוב, אדע.

לקחתי את המשימה הזאת על עצמי מפני שהיא אמורה להגן עלי מבהייה בחשכה היורדת, ומהפחד. כי אני הרי מפחדת. הפחד מתגנב אלי מכל הכיוונים, ואני לא רוצה לחכות שישיג ויכריע אותי. אני אכתוב עד שיחשיך, והמטלה החדשה, הלא־שגרתית הזאת, אמורה לעייף את מוחי, לרוקן ולהרדים אותו. מהבוקר אני לא מפחדת, רק משעות בין הערביים הארוכות.

אני לא יודעת מה השעה בדיוק. בטח כמעט שלוש אחר הצהריים. השעון שלי הלך לאיבוד; אבל גם קודם הוא לא הועיל לי כל כך. שעון יד קטנטן מזהב, למעשה לא יותר מצעצוע יקר שמעולם לא רצה להורות על השעה המדויקת. יש לי עט כדורי ושלושה עפרונות. הדיו בעט כמעט יבַש, ואני מאוד לא אוהבת לכתוב בעיפרון. האותיות לא בולטות על הנייר. הקווים האפורים העדינים מיטשטשים על הרקע הצהבהב. אבל הרי אין לי ברירה. אני כותבת על הצד האחורי של לוח שנה ישן ועל נייר מכתבים עסקי. הדפים המצהיבים האלה הם של הוגו ריטְלינְגֶר, אספן גדול והיפוכונדר.

בעצם ראוי היה לפתוח את התיעוד הזה בהוגו, שכן אילולא קדחת האספנות שלו ואילולא ההיפוכונדריה שלו, לא הייתי יושבת כאן היום; אולי לא הייתי חיה בכלל. הוגו היה בעלה של בת דודתי לואיזֶה ואיש עשיר למדי. את עושרו צבר ממפעל לייצור סירים. אלה היו סירים מיוחדים מאוד, שרק הוגו ייצר. לצערי, אף על פי שקיבלתי מספיק הסברים, שכחתי מה היה מיוחד באותם סירים. גם אין לכך שום קשר לעניין. בכל אופן, הוגו היה עשיר כל כך, שהיה חייב לקנות לעצמו משהו מיוחד. אם כן, הוא ארגן לעצמו מסעות ציד. באותה מידה היה יכול לרכוש סוסי מרוץ או יאכטה. אבל הוגו פחד מסוסים, וחטף בחילה בכל פעם שהיה עולה על אונייה.

גם הציד היה בשבילו עניין של נראוּת ותו לא. הוא היה צלף גרוע, וסלד מירי באיילים חפים מפשע. הוא הזמין את שותפיו לעסקים, ויחד עם לואיזה והצייד המקצועי הם שירו את הירייה המחייבת, בזמן שהוא ישב בידיים שלובות מעל בטנו ונמנם על כיסא נוח בשמש מחוץ לבקתת הציד. הוא היה כל כך טרוד ותשוש שברגע שהתיישב על כורסה כבר התחיל לנקר — הוא היה גבר ענקי ושמן, אכול פחדים אפלים ומוצף דאגות.

חיבבתי את הוגו וחלקתי עימו את האהבה ליער ולכמה ימים שקטים בבקתה. לא הפריע לו אם שהיתי בקרבתו בזמן שישן בכורסה. יצאתי לטיולים קצרים ברגל ונהניתי מהשקט לעומת ההמולה שבעיר.

לואיזה הייתה ציידת נלהבת, אישה אדמונית ובריאה, שפלרטטה עם כל גבר שנקרה בדרכה. מאחר שסלדה מניהול משק הבית, מצא חן בעיניה מאוד שהענקתי להוגו קצת תשומת לב, הכנתי קקאו וערבבתי את אינספור השיקויים שלו. הוגו חרד לבריאותו במידה חולנית, דבר שלא יכולתי להבין בזמנו, מפני שחייו היו למעשה מסע ציד מתמשך, והנמנום בשמש היה התענוג היחיד שהרשה לעצמו. הוא היה עגמומי מאוד, ולהוציא כישוריו העסקיים (שנאלצתי לשער שהיו לו), היה מפוחד כילד קטן. הייתה לו חיבה גדולה לסדר ויסודיות, והוא תמיד לקח איתו שתי מברשות שיניים לכל נסיעה. מכל אביזר שימושי היו לו שניים; נראה שהדבר הסב לו תחושת ביטחון. מלבד זאת הוא בהחלט היה משכיל, מנומס וגרוע במשחקי קלפים.

לא זכור לי שאי פעם ניהלתי איתו שיחה בעלת משמעות. לפעמים היה עושה כמה צעדים בכיוון, אך תמיד ויתר בשלב מוקדם, אולי מתוך ביישנות או פשוט מפני שחש שהמאמץ מייגע מדי. בכל אופן מבחינתי היה מוטב כך, שכן השיחה רק הייתה עלולה להעמיד אותנו במבוכה.

באותה תקופה כולם דיברו על מלחמה גרעינית והשלכותיה האפשריות, ולכן החליט הוגו לאגור בבקתת הציד שלו מלאי קטן של מצרכי מזון וחפצים חשובים אחרים. לואיזה, שהעניין כולו היה מגוחך בעיניה, כעסה עליו וחששה שהשמועה תתפשט והמחסן ימשוך פורצים. היא כנראה צדקה, אבל בסוגיות כאלה הוגו פיתח עקשנות בלתי מעורערת. הוא החל לסבול מבעיות לב ומכאבי בטן עד שלואיזה הפסיקה להתנגד. בין כה וכה היא הייתה אדישה לחלוטין לסוגיה.

ב-30 באפריל הזמינו אותי בני הזוג ריטלינגר לנסוע איתם אל בקתת הציד. באותה עת חלפו שנתיים מאז שהתאלמנתי, שתי הבנות שלי כבר היו כמעט בוגרות, ויכולתי לחלק את זמני כראות עיני. למרות כל זאת ניצלתי מעט מאוד מחירותי. תמיד הייתה לי נטייה להסתגר, והרגשתי הכי טוב כשנשארתי בבית. רק את ההזמנות מלואיזה דחיתי לעיתים נדירות. אהבתי את בקתת הציד ואת היער, ושמחתי להצטרף לשלוש שעות הנסיעה לשם. גם ב-30 באפריל נעניתי להזמנה. תכננו לשהות שם שלושה ימים, ולא הוזמן שום אורח מלבדי.

הבקתה היא למעשה וילה בת שתי קומות, הבנויה מבולי עץ רחבים וחזקים. בקומת הקרקע יש מטבח גדול עם פינת אוכל בסגנון בית איכרים, ולידם חדר שינה וחדרון קטן. בקומה הראשונה, שאליה מובילות מדרגות עץ, יש שלושה חדרים קטנים לאורחים. באחד החדרים האלה, בקטן מכולם, התאכסנתי אני באותו ביקור. במרחק חמישים צעדים בערך, במדרון היורד אל הנחל, עומד צריף עץ קטן שמשמש את הצייד, ולמעשה יש בו רק חדר אחד. לידו, קרוב לכביש, עומד מחסן מעץ שהוגו הורה לבנות.

נסענו שלוש שעות במכונית ועצרנו בכפר לאסוף את הכלב של הוגו מהצייד. הכלב, כלב ציד בווארי, נקרא שֻׁנָּר ואמנם היה רכושו של הוגו, אך גדל אצל הצייד והצייד הוא שאילף אותו. למרבה ההפתעה הצליח הצייד לגרום לכלב להכיר בהוגו כאדונו. לעומת זאת לואיזה לא העניקה לכלב כל תשומת לב, והכלב מצידו לא ציית לה ונמנע מחברתה. אלי הוא התייחס בניטרליות ידידותית, אף שנהנה לשהות בקרבתי. הוא היה יפה, בעל פרווה אדומה־חומה כהה והצטיין בתור כלב ציד. שוחחנו מעט עם הצייד, וסוכם שלמחרת בערב יֵצא לצוד עם לואיזה. היא תכננה לצוד אייל; עונת הציד עמדה להיפתח בדיוק ב-1 במאי. השיחה התמשכה, כנהוג באזורים כפריים, ואפילו לואיזה, שמעולם לא הבינה את הנטייה להאריך בדברים, ריסנה את קוצר רוחה כדי לא להרגיז את הצייד, שכן הייתה זקוקה לו.

הגענו אל הבקתה רק לקראת השעה שלוש. הוגו מייד ניגש להעביר אספקת מזון חדשה מתא המטען של מכוניתו אל החדר שליד המטבח. הכנתי קפה על הפתילייה, ואחרי שישבנו לשתות הוגו התחיל לנקר, ולואיזה הציעה לו ללכת איתה שוב אל הכפר. מן הסתם הייתה זו נבזות לשמה. כך או כך, היא התחכמה והציגה את ההליכה כחיונית לבריאותו. לקראת השעה ארבע וחצי היא כבר הצליחה לשכנע את הוגו ויצאה איתו מהבית, חוגגת את ניצחונה. ידעתי שבסוף הם יגיעו לפונדק. לואיזה אהבה לקשור שיחות עם חוטבי העצים ובני הכפר, ומעולם לא עלה בדעתה שאולי הבחורים הערמומיים לועגים לה בסתר.

פיניתי את הכלים מהשולחן ותליתי את הבגדים בארון; כשסיימתי, יצאתי לגינה והתיישבתי על הספסל בשמש. זה היה יום יפה וחמים, ולפי התחזית מזג האוויר היה אמור להישאר בהיר. השמש עמדה בזווית מעל עצי האשוחית ועמדה לשקוע. בקתת הציד נמצאת באפיק קטן בקצה הגיא, מתחת להרים נישאים לגובה.

בעודי יושבת וחשה את קרני השמש האחרונות האחרונות על פני, ראיתי את שונר חוזר. הוא כנראה לא ציית ללואיזה, והיא שלחה אותו הביתה כעונש. יכולתי לזהות שהיא נזפה בו. הוא ניגש אלי, הביט בי בעגמומיות והניח את ראשו על ברכַּי. ישבנו כך עוד זמן מה. ליטפתי את שונר והבעתי את תנחומי, כי ידעתי שלואיזה לא התייחסה אליו יפה.

כשהשמש נעלמה מאחורי העצים האוויר נעשה קריר, וצללים כחלחלים ירדו על קרחת היער. נכנסתי עם שונר אל הבית, הסקתי את התנור הגדול והתחלתי להכין מעין תבשיל אורז ובשר. מובן שלא הייתי מוכרחה לבשל, אבל הייתי רעבה בעצמי, וידעתי שהוגו יעדיף ארוחת ערב חמה של ממש.

בשבע בערב המארחים שלי עוד לא חזרו הביתה. גם לא היה סביר שיחזרו בשעה כזאת, שיערתי שלא יבואו לפני שמונה וחצי. האכלתי אפוא את הכלב, אכלתי מנה משלי מהתבשיל ולבסוף התיישבתי לקרוא לאור העששית בעיתונים שהוגו הביא. החום והדממה עשו אותי ישנונית. שונר הצטנף בגומחת התנור וחרחר לעצמו בשקט ובנחת. בשעה תשע החלטתי לשכב לישון. נעלתי את הדלת ולקחתי את המפתח לחדרי. הייתי עייפה כל כך שלמרות השמיכה הלחה מקור, נרדמתי מייד.

התעוררתי מהשמש שנחה על פנַי, ומייד נזכרתי במה שאירע אמש. מאחר שהיה לנו רק מפתח אחד לבית — המפתח השני היה אצל הצייד — לואיזה והוגו היו ודאי מעירים אותי עם שובם. לבשתי חלוק, מיהרתי במורד המדרגות ופתחתי את דלת הכניסה. שונר קיבל את פני ביבבות רגזניות והתחכך בי בצאתו מהבית. נכנסתי לחדר השינה אף שהייתי בטוחה שלא אמצא שם איש, הרי בחלון הותקנו סורגים, וגם אילולא הסורגים הוגו לא היה מצליח להידחק פנימה מבעד לחלון. המיטות נשארו ריקות כמובן.

השעה הייתה שמונה; שניהם בוודאי נשארו בכפר. התפלאתי מאוד. הוגו תיעב את המיטות הקצרות שבפונדק, והוא לעולם לא יעשה דבר בלתי מתחשב כל כך כמו להשאיר אותי לבד לילה שלם. לא הצלחתי להסביר לעצמי מה מתרחש. עליתי בחזרה לחדר השינה שלי והתלבשתי. עדיין היה קריר מאוד, וטיפות הטל נצצו על המרצדס השחורה של הוגו. הכנתי תה והתחממתי מעט, ואז יצאתי עם שונר לכיוון הכפר.

כמעט לא הרגשתי בקור ובלחות שבגיא, כי הייתי טרודה בשאלה מה קרה להוגו ולואיזה. אולי הוגו חטף התקף לב. כמו שבדרך כלל קורה עם היפוכונדרים, כבר הפסקנו לקחת ברצינות את מיחושיו. האצתי את צעדי ושלחתי את שונר ללכת לפני. הוא רץ קדימה, נובח בחדווה. לא עלה בדעתי לנעול את נעלי ההרים שלי, והשתרכתי מאחוריו על האבנים החדות בהליכה מגושמת.

לבסוף, כשהגעתי אל שולי הגיא, שמעתי את שונר מיילל בכאב ובבהלה. הלכתי מסביב לערימת בולי עץ שהסתירה לי את שדה הראייה, ומאחוריה ישב שונר וייבב. מפיו נטף רוק אדום. רכנתי אליו וליטפתי אותו. הוא הצטנף אלי, רועד ומתייפח. הוא בטח נשך את הלשון או קיבל מכה בשן. כשעודדתי אותו להמשיך ללכת איתי הוא קיפל את זנבו בין הרגליים, נעמד לפני ודחק בי בגופו לסגת אחורה.

לא יכולתי לראות מה הפחיד אותו כל כך. במקום שעמדנו היה כביש שהוביל אל מחוץ לגיא, וככל שהצלחתי להשקיף אל הכביש, הוא נראה לי ריק מאדם ורוגע תחת שמש הבוקר. בעל כורחי דחפתי את הכלב הצידה והמשכתי להתקדם לבד. למרבה המזל, בגלל העיכוב שהוא גרם לי, קצב ההליכה שלי הואט, שכן כעבור כמה צעדים התנגש מצחי בדבר מה ומעדתי לאחור.

שונר התחיל מייד לייבב ונדחק אל רגלי. הושטתי את ידי בתדהמה ונגעתי במשהו חלק וצונן: נתקלתי בהתנגדות חלקה וצוננת במקום שבו לא ייתכן שיהיה שום דבר מלבד אוויר. היססתי, שוב ניסיתי להושיט יד, ושוב נחה ידי על משהו דומה לזגוגית של חלון. ואז שמעתי דפיקות חזקות והסתכלתי סביב, עד שתפסתי שאלה פעימות ליבי שהולמות באוזני. הלב שלי התחיל לפחד עוד לפני שידעתי שאני מפחדת.

התיישבתי על גזע עץ בצד הכביש וניסיתי לחשוב. לא הצלחתי. הרגשתי כאילו כל מחשבותי נטשו אותי בבת אחת. שונר התקרב אלי בזהירות, והרוק המעורב בדם טפטף מפיו על המעיל שלי. ליטפתי אותו עד שנרגע. ואז שנינו השקפנו אל הכביש השקט, שהתנוצץ בקרני השמש של הבוקר.

קמתי ממקומי שלוש פעמים נוספות והשתכנעתי שכאן, במרחק שלושה מטרים ממני, אכן נמצא עצם שקוף, חלק וצונן, שמונע ממני להמשיך בדרכי. חשבתי על תעתועי חושים, אך כמובן ידעתי שלא מדובר במשהו מסוג זה. הייתי יכולה להתמודד ביתר קלות עם הזיה חולפת מאשר עם הדבר המחריד, הבלתי נראה. אבל בכל זאת היה שונר ופיו נוטף דם, ובכל זאת הייתה הבליטה במצחי, שהתחילה לכאוב.

אני לא יודעת כמה זמן המשכתי לשבת על גזע העץ, אבל זכור לי שמחשבותי לא הפסיקו לחוג סביב עניינים שוליים לגמרי, כאילו בשום פנים ואופן הן לא רצו לעסוק בחוויה הבלתי נתפסת הזו.

השמש התנשאה גבוה בשמיים וחיממה את גבי. שונר ליקק וליקק את פיו ולבסוף הפסיק לדמם. הפציעה שלו כנראה לא הייתה חמורה.

הבנתי שאני חייבת לעשות משהו, ופקדתי על שונר להמשיך לשבת. הושטתי את ידי והתקרבתי בזהירות אל המכשול הבלתי נראה, וגיששתי לאורכו עד שנתקלתי בסלעים האחרונים בקצה הגיא. משם לא הצלחתי להתקדם. בצד האחר של הכביש הגעתי עד לנחל, ורק אז הבחנתי שהנחל סכור מעט ועולה על גדותיו. אבל זרמו בו מעט מים בלבד. חודש אפריל היה יבש כולו, והשלג כבר הפשיר לגמרי. בצד האחר של הקיר — כך התרגלתי לקרוא לַדבר, הקיר, כי הרי הייתי צריכה להעניק לו שֵׁם כלשהו, כי הוא פשוט היה שָׁם מולי — אם כן, בצד האחר היה מקטע של אפיק הנחל שכמעט התייבש, ואחריו המשיכו המים לזרום בפלג קטן. נראה שהמים פילסו את דרכם מבעד לנקבוביות שבאבני הגיר. אם כן, הקיר כנראה לא מגיע לעומק האדמה. לרגע חשתי הקלה. לא רציתי לחצות את הנחל החסום. לא הייתה שום סיבה להניח שהקיר נקטע פתאום בנקודה מסוימת, שכן במקרה כזה היו הוגו ולואיזה יכולים לחזור בקלות.

לפתע תפסתי מה כנראה הציק לי כל אותו הזמן בלי שאהיה מודעת לכך. הכביש היה ריק לחלוטין. מישהו כבר היה אמור להזעיק עזרה. מטבע הדברים, אנשי הכפר היו אמורים להתגודד מול הקיר בסקרנות. וגם אם איש מהם לא גילה את הקיר, הוגו ולואיזה ודאי היו נתקלים בו. העובדה שלא היה ולו איש אחד בסביבה הייתה חידתית בעיני אפילו יותר מהקיר.

התחלתי לרעוד תחת אור השמש הבהיר. הראשון מבין בתי החווה הקטנים, שלמעשה היה לא יותר מצריף, נמצא ממש מעבר לעיקול הבא שבדרך. הנחתי שאם אחצה את הנחל ואטפס מעט במעלה האחו שעל ההר, בוודאי אראה אותו.

חזרתי אל שונר ושידלתי אותו להצטרף. הוא היה כלב נבון, ונזקק ללא מעט עידוד. לפתע התנחמתי מאוד בנוכחותו של שונר לצידי. חלצתי את הנעליים, הסרתי את הגרביים והתחלתי לפלס את דרכי בנחל. בעברו האחר נמתח הקיר למרגלות האחו. לבסוף הצלחתי לראות את הצריף. הוא עמד דומם מאוד באור השמש; מראה שלֵו ומוכר. ליד הבאר עמד גבר ויד ימינו הייתה קעורה במחצית הדרך בין זרם המים ובין פניו. איש זקן, נקי ומסודר. כתֵפותיו השתלשלו מהמכנסיים כמו נחשים, ושרוולי כותנתו היו מופשלים. אלא שידו לא התקרבה אל פניו. הוא לא זז בכלל.

עצמתי עיניים, חיכיתי, ואז שוב הבטתי אליו. האיש הזקן והנקי עדיין עמד שם בלי לזוז. עכשיו ראיתי גם שידו השמאלית וברכו היו שעונות על שולי האבן של הבאר. אולי זו הסיבה שלא נפל. ליד הבית הייתה גינה קטנה, ובה צמחו עשבי תבלין בצד פרחי אדמונית וקְלֵרוֹדֵנְדרוֹן. היה שם גם שיח לילך צמוק ומדובלל, שכבר סיים לפרוח. אפריל באותה שנה היה חם וקיצי, אפילו כאן בהרים. בעיר גם פרחי האדמונית כבר הספיקו לקמול. מארובת הצריף לא עלה עשן.

הכיתי בקיר באגרוף. חשתי מעט כאב, אבל לא קרה כלום. ופתאום כבר לא היה לי הדחף לנפץ את הקיר שהפריד ביני ובין הדבר הבלתי נתפס שאירע לאיש הזקן שליד הבאר. חציתי את הנחל בזהירות וחזרתי אל שונר, שרחרח דבר מה, ונראה שהבהלה נשכחה ממנו. זו הייתה ציפור מתה, סיטָה אירופית. ראשה הקטנטן נמחץ וחזה היה מוכתם בדם. הסיטה הזאת הייתה הראשונה בשורה ארוכה של ציפורים קטנות שסיימו את חייהן בדרך אומללה זו באותו בוקר שטוף שמש בחודש מאי. משום מה תמיד איזכר בסיטה הזאת. בעודי מתבוננת בה הבחנתי סוף סוף בצווחת הציפורים המקוננות. בטח שמעתי אותה זמן רב לפני שידעתי שאני שומעת.

לפתע רק רציתי לעזוב את המקום הזה, לחזור אל בקתת הציד, הרחק מהצווחות האומללות ומהגופה הזעירה, המגואלת בדם. גם שונר שוב נעשה חסר מנוחה, נדחק אל רגלי וייבב. כשהלכנו הביתה דרך הגיא הוא נשאר צמוד אלי, וניסיתי להרגיע אותו במילים. אני כבר לא זוכרת מה אמרתי לו, יותר מכל היה חשוב לי להפר את הדממה בגיא הלח הקודר, שאור ירקרק הסתנן אליו מבעד לעלים של עצי האשור ופלגים קטנים זרמו בו מהסלעים החשופים שלשמאלי.

נקלענו למציאות רעה, שונר ואני, ובאותה עת כלל לא ידענו עד כמה. אבל לא היינו אבודים לגמרי, כי היינו ביחד.

בקתת הציד נחה כעת באור שמש בהיר. הטל על המרצדס כבר יבַש, והגג השחור התנוצץ בגוון כמעט אדמדם; כמה פרפרים רפרפו מעל קרחת היער, וניחוח מתוק של מחטי אשוחית חמים החל להתפשט. התיישבתי על הספסל בחצר הבית, ובן רגע כל הדברים שראיתי בגיא נעשו דמיוניים לחלוטין בעיני. זה פשוט לא ייתכן, חשבתי, דברים כאלה פשוט לא קורים, וגם אם כן, הם בוודאי לא קורים בכפר קטן בהרים, לא באוסטריה ולא באירופה. אני יודעת כמה מגוחכת הייתה המחשבה הזאת, אבל כך חשבתי, ואני לא רוצה להסתיר זאת. ישבתי בשמש בלי לזוז והתבוננתי בפרפרים, ונדמה לי שזמן מה אכן לא חשבתי על כלום. אחרי ששונר שתה מהשוקת, הוא זינק על הספסל, התיישב לידי והניח את ראשו בחיקי. שמחתי על המחווה הזו של הכרת טובה, עד שנזכרתי שלכלב המסכן לא נותרה שום ברירה.

כעבור שעה נכנסתי לבקתה וחיממתי לשונר ולי שאריות מתבשיל האורז והבשר. אחר כך הכנתי קפה כדי שאוכל לחשוב בבהירות, ועם הקפה עישנתי שלוש סיגריות. אלה היו הסיגריות האחרונות שלי. הוגו, שהיה מעשן כבד, לקח בטעות ארבע חפיסות בכיס המעיל שאיתו הלך לכפר, ועוד לא הספיק לדאוג למלאי הסיגריות שבבקתה לימים שיבואו אחרי המלחמה הבאה. אחרי שעישנתי שלוש סיגריות לא יכולתי להישאר עוד בתוך הבית, ושוב יצאתי עם שונר אל הגיא. הכלב הלך בעקבותי ללא חדווה ולא מש מעקבַי. רצתי כמעט כל הדרך ועצרתי מתנשפת כשערימת בולי העץ נגלתה לעינַי. התקדמתי לאט בידיים מושטות לפנים, עד שנגעתי בקיר הצונן. אף שלא יכולתי לצפות למשהו אחר, הפעם התדהמה הייתה מטלטלת הרבה יותר מבפעם הראשונה.

הנחל עדיין היה חסום, אך הפלג שזרם בצד הנגדי התרחב מעט. חלצתי את נעלַי והתכוננתי להיכנס למים. הפעם שונר הלך בעקבותי בהיסוס ובלי חשק. הוא לא פחד מהמים, אבל הנחל היה קר כקרח והגיע עד לבטנו. חוסר היכולת לראות את הקיר הפריע לי, ולכן שברתי חופן ענפי אלסר והתחלתי לנעוץ אותם באדמה שליד הקיר. זה נראה לי הדבר הנכון לעשות, מה גם שהפעילות הזו העסיקה אותי כל כך שלא הייתי צריכה לחשוב בזמן שהשלמתי את המשימה. אם כן, המשכתי לנעוץ את הענפים בצורה מסודרת. הדרך שהתקדמתי בה עלתה כעת בשיפוע קל, ושוב הגעתי לנקודה שממנה יכולתי לראות את הדמות הקטנה.

האיש הזקן עדיין עמד ליד הבאר וידו הקעורה מורמת אל פניו. חלקת העמק הקטנה שיכולתי להשקיף עליה מכאן הייתה שטופת שמש, והאוויר השקוף רטט בגוונים זהובים וירוקים בשולי היער. כעת גם שונר ראה את האיש. הוא התיישב, מתח את צווארו אל על ויללה נוראה ומתמשכת פרצה מתוכו. הוא קלט שהדבר שעומד ליד הבאר איננו אדם חי.

היללה של שונר לפתה אותי, וחשתי שמשהו תובע ממני ליילל יחד איתו. הדבר הזה לפת אותי בכוח, כמו מבקש לתלוש את היללה מתוכי פיסה אחר פיסה. החזקתי את שונר בקולר ומשכתי אותו הלאה. הוא השתתק והלך אחרי רועד. המשכתי לגשש לאיטי לאורך הקיר ונעצתי בקרקע עוד ועוד ענפים.

כשהבטתי לאחור יכולתי להתחקות אחר הגבול החדש, שהגיע עד לנחל. השטח נראה כאילו שיחקו בו ילדים, כמו משחק אביבי עליז ותמים. עצי הפרי שמעבר לקיר כבר סיימו ללבלב והיו מכוסים בעלווה ירוקה בהירה ובוהקת. הקיר התנשא בהדרגה במעלה ההר עד לקבוצת עצי ארזית שצמחו באמצע האחו. משם יכולתי להשקיף על עוד שתי בקתות וחלק מהעמק. הרגיז אותי ששכחתי לקחת את המשקפת של הוגו. בין כה וכה לא ראיתי שום אדם, שום יצור חי. מהבתים לא התאבך שום עשן. האסון התרחש, כך שיערתי, לפנות ערב, ובוודאי הפתיע את הוגו ולואיזה כשעוד שהו בכפר או בדרכם חזרה.

אם האיש שליד הבאר מת, ובכך כבר לא הטלתי ספק, הרי שכל האנשים בעמק מתים, ולא רק האנשים, אלא כל מה שהיה בחיים. רק העשב שבאחו עוד חי, העשב והעצים; העלים הצעירים התנוצצו באור השמש.

עמדתי, שתי כפות ידי צמודות אל הקיר הצונן, ובהיתי אל העבר האחר. ולפתע לא רציתי לראות עוד דבר. קראתי לשונר, שהתחיל לחפור תחת עצי הארזית, והתחלתי לחזור לאורך גבול הצעצוע הקטן. אחרי שחצינו את הנחל נעצתי ענפים לאורך הכביש עד שהגעתי לסלע, ואז הלכתי לאט בחזרה אל בקתת הציד. אחרי האור הירוק הצונן שבגיא, כשהגענו אל קרחת היער תקפה אותנו השמש באלימות. נראה ששונר עייף מן הטיול. הוא נכנס אל הבית בריצה וזחל אל גומחת התנור. כבכל פעם שהיה אובד עצות, לאחר מעט חרחורים ויבבות הוא נרדם מייד. קינאתי בו על היכולת הזאת. עכשיו שישן, התגעגעתי לחוסר המנוחה העדין שפיזר סביבו בכל עת. אבל עדיין מוטב היה לשהות בבית בחברת כלב ישֵן מאשר להיות לבד לגמרי.

המשך הפרק בספר המלא

סקירות וביקורות

רומן שממחיש איך זה לחיות בעולם בלי בני אדם תהילה חכימי הארץ 19/03/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

רומן שממחיש איך זה לחיות בעולם בלי בני אדם תהילה חכימי הארץ 19/03/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
הקיר מרלן האוסהופר

היום, 5 בנובמבר, אני מתחילה לכתוב את מה שאירע לי. אכתוב את הכל בדיוק רב ככל האפשר. אלא שאני לא יודעת אפילו אם היום באמת 5 בנובמבר. בחורף האחרון אבדו לי כמה ימים. גם איזה יום זה מימות השבוע אני לא יכולה לציין. אבל אני חושבת שזה לא כל כך חשוב. אני נסמכת על רשימות דלות בלבד; דלות, כי מעולם לא שיערתי שאכתוב את התיעוד הזה, ואני חוששת שאני זוכרת הרבה דברים אחרת מכפי שחוויתי אותם באמת.

חיסרון זה ככל הנראה קיים בכל תיעוד. אני לא כותבת כי הכתיבה מסבה לי הנאה; פשוט כך קרה, ואני מוכרחה לכתוב כדי לא לאבד את השפיות. הרי אין כאן איש שיוכל לחשוב במקומי ולדאוג לי. אני לגמרי לבד, ואני מוכרחה לנסות לשרוד את חודשי החורף הארוכים והחשוכים. אני לא צופה שרשימות אלה יימצאו אי פעם. כרגע אני אפילו לא יודעת אם אני מעוניינת בכך. אולי כשאסיים לכתוב, אדע.

לקחתי את המשימה הזאת על עצמי מפני שהיא אמורה להגן עלי מבהייה בחשכה היורדת, ומהפחד. כי אני הרי מפחדת. הפחד מתגנב אלי מכל הכיוונים, ואני לא רוצה לחכות שישיג ויכריע אותי. אני אכתוב עד שיחשיך, והמטלה החדשה, הלא־שגרתית הזאת, אמורה לעייף את מוחי, לרוקן ולהרדים אותו. מהבוקר אני לא מפחדת, רק משעות בין הערביים הארוכות.

אני לא יודעת מה השעה בדיוק. בטח כמעט שלוש אחר הצהריים. השעון שלי הלך לאיבוד; אבל גם קודם הוא לא הועיל לי כל כך. שעון יד קטנטן מזהב, למעשה לא יותר מצעצוע יקר שמעולם לא רצה להורות על השעה המדויקת. יש לי עט כדורי ושלושה עפרונות. הדיו בעט כמעט יבַש, ואני מאוד לא אוהבת לכתוב בעיפרון. האותיות לא בולטות על הנייר. הקווים האפורים העדינים מיטשטשים על הרקע הצהבהב. אבל הרי אין לי ברירה. אני כותבת על הצד האחורי של לוח שנה ישן ועל נייר מכתבים עסקי. הדפים המצהיבים האלה הם של הוגו ריטְלינְגֶר, אספן גדול והיפוכונדר.

בעצם ראוי היה לפתוח את התיעוד הזה בהוגו, שכן אילולא קדחת האספנות שלו ואילולא ההיפוכונדריה שלו, לא הייתי יושבת כאן היום; אולי לא הייתי חיה בכלל. הוגו היה בעלה של בת דודתי לואיזֶה ואיש עשיר למדי. את עושרו צבר ממפעל לייצור סירים. אלה היו סירים מיוחדים מאוד, שרק הוגו ייצר. לצערי, אף על פי שקיבלתי מספיק הסברים, שכחתי מה היה מיוחד באותם סירים. גם אין לכך שום קשר לעניין. בכל אופן, הוגו היה עשיר כל כך, שהיה חייב לקנות לעצמו משהו מיוחד. אם כן, הוא ארגן לעצמו מסעות ציד. באותה מידה היה יכול לרכוש סוסי מרוץ או יאכטה. אבל הוגו פחד מסוסים, וחטף בחילה בכל פעם שהיה עולה על אונייה.

גם הציד היה בשבילו עניין של נראוּת ותו לא. הוא היה צלף גרוע, וסלד מירי באיילים חפים מפשע. הוא הזמין את שותפיו לעסקים, ויחד עם לואיזה והצייד המקצועי הם שירו את הירייה המחייבת, בזמן שהוא ישב בידיים שלובות מעל בטנו ונמנם על כיסא נוח בשמש מחוץ לבקתת הציד. הוא היה כל כך טרוד ותשוש שברגע שהתיישב על כורסה כבר התחיל לנקר — הוא היה גבר ענקי ושמן, אכול פחדים אפלים ומוצף דאגות.

חיבבתי את הוגו וחלקתי עימו את האהבה ליער ולכמה ימים שקטים בבקתה. לא הפריע לו אם שהיתי בקרבתו בזמן שישן בכורסה. יצאתי לטיולים קצרים ברגל ונהניתי מהשקט לעומת ההמולה שבעיר.

לואיזה הייתה ציידת נלהבת, אישה אדמונית ובריאה, שפלרטטה עם כל גבר שנקרה בדרכה. מאחר שסלדה מניהול משק הבית, מצא חן בעיניה מאוד שהענקתי להוגו קצת תשומת לב, הכנתי קקאו וערבבתי את אינספור השיקויים שלו. הוגו חרד לבריאותו במידה חולנית, דבר שלא יכולתי להבין בזמנו, מפני שחייו היו למעשה מסע ציד מתמשך, והנמנום בשמש היה התענוג היחיד שהרשה לעצמו. הוא היה עגמומי מאוד, ולהוציא כישוריו העסקיים (שנאלצתי לשער שהיו לו), היה מפוחד כילד קטן. הייתה לו חיבה גדולה לסדר ויסודיות, והוא תמיד לקח איתו שתי מברשות שיניים לכל נסיעה. מכל אביזר שימושי היו לו שניים; נראה שהדבר הסב לו תחושת ביטחון. מלבד זאת הוא בהחלט היה משכיל, מנומס וגרוע במשחקי קלפים.

לא זכור לי שאי פעם ניהלתי איתו שיחה בעלת משמעות. לפעמים היה עושה כמה צעדים בכיוון, אך תמיד ויתר בשלב מוקדם, אולי מתוך ביישנות או פשוט מפני שחש שהמאמץ מייגע מדי. בכל אופן מבחינתי היה מוטב כך, שכן השיחה רק הייתה עלולה להעמיד אותנו במבוכה.

באותה תקופה כולם דיברו על מלחמה גרעינית והשלכותיה האפשריות, ולכן החליט הוגו לאגור בבקתת הציד שלו מלאי קטן של מצרכי מזון וחפצים חשובים אחרים. לואיזה, שהעניין כולו היה מגוחך בעיניה, כעסה עליו וחששה שהשמועה תתפשט והמחסן ימשוך פורצים. היא כנראה צדקה, אבל בסוגיות כאלה הוגו פיתח עקשנות בלתי מעורערת. הוא החל לסבול מבעיות לב ומכאבי בטן עד שלואיזה הפסיקה להתנגד. בין כה וכה היא הייתה אדישה לחלוטין לסוגיה.

ב-30 באפריל הזמינו אותי בני הזוג ריטלינגר לנסוע איתם אל בקתת הציד. באותה עת חלפו שנתיים מאז שהתאלמנתי, שתי הבנות שלי כבר היו כמעט בוגרות, ויכולתי לחלק את זמני כראות עיני. למרות כל זאת ניצלתי מעט מאוד מחירותי. תמיד הייתה לי נטייה להסתגר, והרגשתי הכי טוב כשנשארתי בבית. רק את ההזמנות מלואיזה דחיתי לעיתים נדירות. אהבתי את בקתת הציד ואת היער, ושמחתי להצטרף לשלוש שעות הנסיעה לשם. גם ב-30 באפריל נעניתי להזמנה. תכננו לשהות שם שלושה ימים, ולא הוזמן שום אורח מלבדי.

הבקתה היא למעשה וילה בת שתי קומות, הבנויה מבולי עץ רחבים וחזקים. בקומת הקרקע יש מטבח גדול עם פינת אוכל בסגנון בית איכרים, ולידם חדר שינה וחדרון קטן. בקומה הראשונה, שאליה מובילות מדרגות עץ, יש שלושה חדרים קטנים לאורחים. באחד החדרים האלה, בקטן מכולם, התאכסנתי אני באותו ביקור. במרחק חמישים צעדים בערך, במדרון היורד אל הנחל, עומד צריף עץ קטן שמשמש את הצייד, ולמעשה יש בו רק חדר אחד. לידו, קרוב לכביש, עומד מחסן מעץ שהוגו הורה לבנות.

נסענו שלוש שעות במכונית ועצרנו בכפר לאסוף את הכלב של הוגו מהצייד. הכלב, כלב ציד בווארי, נקרא שֻׁנָּר ואמנם היה רכושו של הוגו, אך גדל אצל הצייד והצייד הוא שאילף אותו. למרבה ההפתעה הצליח הצייד לגרום לכלב להכיר בהוגו כאדונו. לעומת זאת לואיזה לא העניקה לכלב כל תשומת לב, והכלב מצידו לא ציית לה ונמנע מחברתה. אלי הוא התייחס בניטרליות ידידותית, אף שנהנה לשהות בקרבתי. הוא היה יפה, בעל פרווה אדומה־חומה כהה והצטיין בתור כלב ציד. שוחחנו מעט עם הצייד, וסוכם שלמחרת בערב יֵצא לצוד עם לואיזה. היא תכננה לצוד אייל; עונת הציד עמדה להיפתח בדיוק ב-1 במאי. השיחה התמשכה, כנהוג באזורים כפריים, ואפילו לואיזה, שמעולם לא הבינה את הנטייה להאריך בדברים, ריסנה את קוצר רוחה כדי לא להרגיז את הצייד, שכן הייתה זקוקה לו.

הגענו אל הבקתה רק לקראת השעה שלוש. הוגו מייד ניגש להעביר אספקת מזון חדשה מתא המטען של מכוניתו אל החדר שליד המטבח. הכנתי קפה על הפתילייה, ואחרי שישבנו לשתות הוגו התחיל לנקר, ולואיזה הציעה לו ללכת איתה שוב אל הכפר. מן הסתם הייתה זו נבזות לשמה. כך או כך, היא התחכמה והציגה את ההליכה כחיונית לבריאותו. לקראת השעה ארבע וחצי היא כבר הצליחה לשכנע את הוגו ויצאה איתו מהבית, חוגגת את ניצחונה. ידעתי שבסוף הם יגיעו לפונדק. לואיזה אהבה לקשור שיחות עם חוטבי העצים ובני הכפר, ומעולם לא עלה בדעתה שאולי הבחורים הערמומיים לועגים לה בסתר.

פיניתי את הכלים מהשולחן ותליתי את הבגדים בארון; כשסיימתי, יצאתי לגינה והתיישבתי על הספסל בשמש. זה היה יום יפה וחמים, ולפי התחזית מזג האוויר היה אמור להישאר בהיר. השמש עמדה בזווית מעל עצי האשוחית ועמדה לשקוע. בקתת הציד נמצאת באפיק קטן בקצה הגיא, מתחת להרים נישאים לגובה.

בעודי יושבת וחשה את קרני השמש האחרונות האחרונות על פני, ראיתי את שונר חוזר. הוא כנראה לא ציית ללואיזה, והיא שלחה אותו הביתה כעונש. יכולתי לזהות שהיא נזפה בו. הוא ניגש אלי, הביט בי בעגמומיות והניח את ראשו על ברכַּי. ישבנו כך עוד זמן מה. ליטפתי את שונר והבעתי את תנחומי, כי ידעתי שלואיזה לא התייחסה אליו יפה.

כשהשמש נעלמה מאחורי העצים האוויר נעשה קריר, וצללים כחלחלים ירדו על קרחת היער. נכנסתי עם שונר אל הבית, הסקתי את התנור הגדול והתחלתי להכין מעין תבשיל אורז ובשר. מובן שלא הייתי מוכרחה לבשל, אבל הייתי רעבה בעצמי, וידעתי שהוגו יעדיף ארוחת ערב חמה של ממש.

בשבע בערב המארחים שלי עוד לא חזרו הביתה. גם לא היה סביר שיחזרו בשעה כזאת, שיערתי שלא יבואו לפני שמונה וחצי. האכלתי אפוא את הכלב, אכלתי מנה משלי מהתבשיל ולבסוף התיישבתי לקרוא לאור העששית בעיתונים שהוגו הביא. החום והדממה עשו אותי ישנונית. שונר הצטנף בגומחת התנור וחרחר לעצמו בשקט ובנחת. בשעה תשע החלטתי לשכב לישון. נעלתי את הדלת ולקחתי את המפתח לחדרי. הייתי עייפה כל כך שלמרות השמיכה הלחה מקור, נרדמתי מייד.

התעוררתי מהשמש שנחה על פנַי, ומייד נזכרתי במה שאירע אמש. מאחר שהיה לנו רק מפתח אחד לבית — המפתח השני היה אצל הצייד — לואיזה והוגו היו ודאי מעירים אותי עם שובם. לבשתי חלוק, מיהרתי במורד המדרגות ופתחתי את דלת הכניסה. שונר קיבל את פני ביבבות רגזניות והתחכך בי בצאתו מהבית. נכנסתי לחדר השינה אף שהייתי בטוחה שלא אמצא שם איש, הרי בחלון הותקנו סורגים, וגם אילולא הסורגים הוגו לא היה מצליח להידחק פנימה מבעד לחלון. המיטות נשארו ריקות כמובן.

השעה הייתה שמונה; שניהם בוודאי נשארו בכפר. התפלאתי מאוד. הוגו תיעב את המיטות הקצרות שבפונדק, והוא לעולם לא יעשה דבר בלתי מתחשב כל כך כמו להשאיר אותי לבד לילה שלם. לא הצלחתי להסביר לעצמי מה מתרחש. עליתי בחזרה לחדר השינה שלי והתלבשתי. עדיין היה קריר מאוד, וטיפות הטל נצצו על המרצדס השחורה של הוגו. הכנתי תה והתחממתי מעט, ואז יצאתי עם שונר לכיוון הכפר.

כמעט לא הרגשתי בקור ובלחות שבגיא, כי הייתי טרודה בשאלה מה קרה להוגו ולואיזה. אולי הוגו חטף התקף לב. כמו שבדרך כלל קורה עם היפוכונדרים, כבר הפסקנו לקחת ברצינות את מיחושיו. האצתי את צעדי ושלחתי את שונר ללכת לפני. הוא רץ קדימה, נובח בחדווה. לא עלה בדעתי לנעול את נעלי ההרים שלי, והשתרכתי מאחוריו על האבנים החדות בהליכה מגושמת.

לבסוף, כשהגעתי אל שולי הגיא, שמעתי את שונר מיילל בכאב ובבהלה. הלכתי מסביב לערימת בולי עץ שהסתירה לי את שדה הראייה, ומאחוריה ישב שונר וייבב. מפיו נטף רוק אדום. רכנתי אליו וליטפתי אותו. הוא הצטנף אלי, רועד ומתייפח. הוא בטח נשך את הלשון או קיבל מכה בשן. כשעודדתי אותו להמשיך ללכת איתי הוא קיפל את זנבו בין הרגליים, נעמד לפני ודחק בי בגופו לסגת אחורה.

לא יכולתי לראות מה הפחיד אותו כל כך. במקום שעמדנו היה כביש שהוביל אל מחוץ לגיא, וככל שהצלחתי להשקיף אל הכביש, הוא נראה לי ריק מאדם ורוגע תחת שמש הבוקר. בעל כורחי דחפתי את הכלב הצידה והמשכתי להתקדם לבד. למרבה המזל, בגלל העיכוב שהוא גרם לי, קצב ההליכה שלי הואט, שכן כעבור כמה צעדים התנגש מצחי בדבר מה ומעדתי לאחור.

שונר התחיל מייד לייבב ונדחק אל רגלי. הושטתי את ידי בתדהמה ונגעתי במשהו חלק וצונן: נתקלתי בהתנגדות חלקה וצוננת במקום שבו לא ייתכן שיהיה שום דבר מלבד אוויר. היססתי, שוב ניסיתי להושיט יד, ושוב נחה ידי על משהו דומה לזגוגית של חלון. ואז שמעתי דפיקות חזקות והסתכלתי סביב, עד שתפסתי שאלה פעימות ליבי שהולמות באוזני. הלב שלי התחיל לפחד עוד לפני שידעתי שאני מפחדת.

התיישבתי על גזע עץ בצד הכביש וניסיתי לחשוב. לא הצלחתי. הרגשתי כאילו כל מחשבותי נטשו אותי בבת אחת. שונר התקרב אלי בזהירות, והרוק המעורב בדם טפטף מפיו על המעיל שלי. ליטפתי אותו עד שנרגע. ואז שנינו השקפנו אל הכביש השקט, שהתנוצץ בקרני השמש של הבוקר.

קמתי ממקומי שלוש פעמים נוספות והשתכנעתי שכאן, במרחק שלושה מטרים ממני, אכן נמצא עצם שקוף, חלק וצונן, שמונע ממני להמשיך בדרכי. חשבתי על תעתועי חושים, אך כמובן ידעתי שלא מדובר במשהו מסוג זה. הייתי יכולה להתמודד ביתר קלות עם הזיה חולפת מאשר עם הדבר המחריד, הבלתי נראה. אבל בכל זאת היה שונר ופיו נוטף דם, ובכל זאת הייתה הבליטה במצחי, שהתחילה לכאוב.

אני לא יודעת כמה זמן המשכתי לשבת על גזע העץ, אבל זכור לי שמחשבותי לא הפסיקו לחוג סביב עניינים שוליים לגמרי, כאילו בשום פנים ואופן הן לא רצו לעסוק בחוויה הבלתי נתפסת הזו.

השמש התנשאה גבוה בשמיים וחיממה את גבי. שונר ליקק וליקק את פיו ולבסוף הפסיק לדמם. הפציעה שלו כנראה לא הייתה חמורה.

הבנתי שאני חייבת לעשות משהו, ופקדתי על שונר להמשיך לשבת. הושטתי את ידי והתקרבתי בזהירות אל המכשול הבלתי נראה, וגיששתי לאורכו עד שנתקלתי בסלעים האחרונים בקצה הגיא. משם לא הצלחתי להתקדם. בצד האחר של הכביש הגעתי עד לנחל, ורק אז הבחנתי שהנחל סכור מעט ועולה על גדותיו. אבל זרמו בו מעט מים בלבד. חודש אפריל היה יבש כולו, והשלג כבר הפשיר לגמרי. בצד האחר של הקיר — כך התרגלתי לקרוא לַדבר, הקיר, כי הרי הייתי צריכה להעניק לו שֵׁם כלשהו, כי הוא פשוט היה שָׁם מולי — אם כן, בצד האחר היה מקטע של אפיק הנחל שכמעט התייבש, ואחריו המשיכו המים לזרום בפלג קטן. נראה שהמים פילסו את דרכם מבעד לנקבוביות שבאבני הגיר. אם כן, הקיר כנראה לא מגיע לעומק האדמה. לרגע חשתי הקלה. לא רציתי לחצות את הנחל החסום. לא הייתה שום סיבה להניח שהקיר נקטע פתאום בנקודה מסוימת, שכן במקרה כזה היו הוגו ולואיזה יכולים לחזור בקלות.

לפתע תפסתי מה כנראה הציק לי כל אותו הזמן בלי שאהיה מודעת לכך. הכביש היה ריק לחלוטין. מישהו כבר היה אמור להזעיק עזרה. מטבע הדברים, אנשי הכפר היו אמורים להתגודד מול הקיר בסקרנות. וגם אם איש מהם לא גילה את הקיר, הוגו ולואיזה ודאי היו נתקלים בו. העובדה שלא היה ולו איש אחד בסביבה הייתה חידתית בעיני אפילו יותר מהקיר.

התחלתי לרעוד תחת אור השמש הבהיר. הראשון מבין בתי החווה הקטנים, שלמעשה היה לא יותר מצריף, נמצא ממש מעבר לעיקול הבא שבדרך. הנחתי שאם אחצה את הנחל ואטפס מעט במעלה האחו שעל ההר, בוודאי אראה אותו.

חזרתי אל שונר ושידלתי אותו להצטרף. הוא היה כלב נבון, ונזקק ללא מעט עידוד. לפתע התנחמתי מאוד בנוכחותו של שונר לצידי. חלצתי את הנעליים, הסרתי את הגרביים והתחלתי לפלס את דרכי בנחל. בעברו האחר נמתח הקיר למרגלות האחו. לבסוף הצלחתי לראות את הצריף. הוא עמד דומם מאוד באור השמש; מראה שלֵו ומוכר. ליד הבאר עמד גבר ויד ימינו הייתה קעורה במחצית הדרך בין זרם המים ובין פניו. איש זקן, נקי ומסודר. כתֵפותיו השתלשלו מהמכנסיים כמו נחשים, ושרוולי כותנתו היו מופשלים. אלא שידו לא התקרבה אל פניו. הוא לא זז בכלל.

עצמתי עיניים, חיכיתי, ואז שוב הבטתי אליו. האיש הזקן והנקי עדיין עמד שם בלי לזוז. עכשיו ראיתי גם שידו השמאלית וברכו היו שעונות על שולי האבן של הבאר. אולי זו הסיבה שלא נפל. ליד הבית הייתה גינה קטנה, ובה צמחו עשבי תבלין בצד פרחי אדמונית וקְלֵרוֹדֵנְדרוֹן. היה שם גם שיח לילך צמוק ומדובלל, שכבר סיים לפרוח. אפריל באותה שנה היה חם וקיצי, אפילו כאן בהרים. בעיר גם פרחי האדמונית כבר הספיקו לקמול. מארובת הצריף לא עלה עשן.

הכיתי בקיר באגרוף. חשתי מעט כאב, אבל לא קרה כלום. ופתאום כבר לא היה לי הדחף לנפץ את הקיר שהפריד ביני ובין הדבר הבלתי נתפס שאירע לאיש הזקן שליד הבאר. חציתי את הנחל בזהירות וחזרתי אל שונר, שרחרח דבר מה, ונראה שהבהלה נשכחה ממנו. זו הייתה ציפור מתה, סיטָה אירופית. ראשה הקטנטן נמחץ וחזה היה מוכתם בדם. הסיטה הזאת הייתה הראשונה בשורה ארוכה של ציפורים קטנות שסיימו את חייהן בדרך אומללה זו באותו בוקר שטוף שמש בחודש מאי. משום מה תמיד איזכר בסיטה הזאת. בעודי מתבוננת בה הבחנתי סוף סוף בצווחת הציפורים המקוננות. בטח שמעתי אותה זמן רב לפני שידעתי שאני שומעת.

לפתע רק רציתי לעזוב את המקום הזה, לחזור אל בקתת הציד, הרחק מהצווחות האומללות ומהגופה הזעירה, המגואלת בדם. גם שונר שוב נעשה חסר מנוחה, נדחק אל רגלי וייבב. כשהלכנו הביתה דרך הגיא הוא נשאר צמוד אלי, וניסיתי להרגיע אותו במילים. אני כבר לא זוכרת מה אמרתי לו, יותר מכל היה חשוב לי להפר את הדממה בגיא הלח הקודר, שאור ירקרק הסתנן אליו מבעד לעלים של עצי האשור ופלגים קטנים זרמו בו מהסלעים החשופים שלשמאלי.

נקלענו למציאות רעה, שונר ואני, ובאותה עת כלל לא ידענו עד כמה. אבל לא היינו אבודים לגמרי, כי היינו ביחד.

בקתת הציד נחה כעת באור שמש בהיר. הטל על המרצדס כבר יבַש, והגג השחור התנוצץ בגוון כמעט אדמדם; כמה פרפרים רפרפו מעל קרחת היער, וניחוח מתוק של מחטי אשוחית חמים החל להתפשט. התיישבתי על הספסל בחצר הבית, ובן רגע כל הדברים שראיתי בגיא נעשו דמיוניים לחלוטין בעיני. זה פשוט לא ייתכן, חשבתי, דברים כאלה פשוט לא קורים, וגם אם כן, הם בוודאי לא קורים בכפר קטן בהרים, לא באוסטריה ולא באירופה. אני יודעת כמה מגוחכת הייתה המחשבה הזאת, אבל כך חשבתי, ואני לא רוצה להסתיר זאת. ישבתי בשמש בלי לזוז והתבוננתי בפרפרים, ונדמה לי שזמן מה אכן לא חשבתי על כלום. אחרי ששונר שתה מהשוקת, הוא זינק על הספסל, התיישב לידי והניח את ראשו בחיקי. שמחתי על המחווה הזו של הכרת טובה, עד שנזכרתי שלכלב המסכן לא נותרה שום ברירה.

כעבור שעה נכנסתי לבקתה וחיממתי לשונר ולי שאריות מתבשיל האורז והבשר. אחר כך הכנתי קפה כדי שאוכל לחשוב בבהירות, ועם הקפה עישנתי שלוש סיגריות. אלה היו הסיגריות האחרונות שלי. הוגו, שהיה מעשן כבד, לקח בטעות ארבע חפיסות בכיס המעיל שאיתו הלך לכפר, ועוד לא הספיק לדאוג למלאי הסיגריות שבבקתה לימים שיבואו אחרי המלחמה הבאה. אחרי שעישנתי שלוש סיגריות לא יכולתי להישאר עוד בתוך הבית, ושוב יצאתי עם שונר אל הגיא. הכלב הלך בעקבותי ללא חדווה ולא מש מעקבַי. רצתי כמעט כל הדרך ועצרתי מתנשפת כשערימת בולי העץ נגלתה לעינַי. התקדמתי לאט בידיים מושטות לפנים, עד שנגעתי בקיר הצונן. אף שלא יכולתי לצפות למשהו אחר, הפעם התדהמה הייתה מטלטלת הרבה יותר מבפעם הראשונה.

הנחל עדיין היה חסום, אך הפלג שזרם בצד הנגדי התרחב מעט. חלצתי את נעלַי והתכוננתי להיכנס למים. הפעם שונר הלך בעקבותי בהיסוס ובלי חשק. הוא לא פחד מהמים, אבל הנחל היה קר כקרח והגיע עד לבטנו. חוסר היכולת לראות את הקיר הפריע לי, ולכן שברתי חופן ענפי אלסר והתחלתי לנעוץ אותם באדמה שליד הקיר. זה נראה לי הדבר הנכון לעשות, מה גם שהפעילות הזו העסיקה אותי כל כך שלא הייתי צריכה לחשוב בזמן שהשלמתי את המשימה. אם כן, המשכתי לנעוץ את הענפים בצורה מסודרת. הדרך שהתקדמתי בה עלתה כעת בשיפוע קל, ושוב הגעתי לנקודה שממנה יכולתי לראות את הדמות הקטנה.

האיש הזקן עדיין עמד ליד הבאר וידו הקעורה מורמת אל פניו. חלקת העמק הקטנה שיכולתי להשקיף עליה מכאן הייתה שטופת שמש, והאוויר השקוף רטט בגוונים זהובים וירוקים בשולי היער. כעת גם שונר ראה את האיש. הוא התיישב, מתח את צווארו אל על ויללה נוראה ומתמשכת פרצה מתוכו. הוא קלט שהדבר שעומד ליד הבאר איננו אדם חי.

היללה של שונר לפתה אותי, וחשתי שמשהו תובע ממני ליילל יחד איתו. הדבר הזה לפת אותי בכוח, כמו מבקש לתלוש את היללה מתוכי פיסה אחר פיסה. החזקתי את שונר בקולר ומשכתי אותו הלאה. הוא השתתק והלך אחרי רועד. המשכתי לגשש לאיטי לאורך הקיר ונעצתי בקרקע עוד ועוד ענפים.

כשהבטתי לאחור יכולתי להתחקות אחר הגבול החדש, שהגיע עד לנחל. השטח נראה כאילו שיחקו בו ילדים, כמו משחק אביבי עליז ותמים. עצי הפרי שמעבר לקיר כבר סיימו ללבלב והיו מכוסים בעלווה ירוקה בהירה ובוהקת. הקיר התנשא בהדרגה במעלה ההר עד לקבוצת עצי ארזית שצמחו באמצע האחו. משם יכולתי להשקיף על עוד שתי בקתות וחלק מהעמק. הרגיז אותי ששכחתי לקחת את המשקפת של הוגו. בין כה וכה לא ראיתי שום אדם, שום יצור חי. מהבתים לא התאבך שום עשן. האסון התרחש, כך שיערתי, לפנות ערב, ובוודאי הפתיע את הוגו ולואיזה כשעוד שהו בכפר או בדרכם חזרה.

אם האיש שליד הבאר מת, ובכך כבר לא הטלתי ספק, הרי שכל האנשים בעמק מתים, ולא רק האנשים, אלא כל מה שהיה בחיים. רק העשב שבאחו עוד חי, העשב והעצים; העלים הצעירים התנוצצו באור השמש.

עמדתי, שתי כפות ידי צמודות אל הקיר הצונן, ובהיתי אל העבר האחר. ולפתע לא רציתי לראות עוד דבר. קראתי לשונר, שהתחיל לחפור תחת עצי הארזית, והתחלתי לחזור לאורך גבול הצעצוע הקטן. אחרי שחצינו את הנחל נעצתי ענפים לאורך הכביש עד שהגעתי לסלע, ואז הלכתי לאט בחזרה אל בקתת הציד. אחרי האור הירוק הצונן שבגיא, כשהגענו אל קרחת היער תקפה אותנו השמש באלימות. נראה ששונר עייף מן הטיול. הוא נכנס אל הבית בריצה וזחל אל גומחת התנור. כבכל פעם שהיה אובד עצות, לאחר מעט חרחורים ויבבות הוא נרדם מייד. קינאתי בו על היכולת הזאת. עכשיו שישן, התגעגעתי לחוסר המנוחה העדין שפיזר סביבו בכל עת. אבל עדיין מוטב היה לשהות בבית בחברת כלב ישֵן מאשר להיות לבד לגמרי.

המשך הפרק בספר המלא