להקפיא את הרגע

פרולוג

שנה קודם

״לא יכול יותר,״ דמיטרי ניגש אליי בפנים עייפות ומתיישב לידי במרפסת. ״לא טוב לי בבית, לא כך ציפיתי שייראו חיי הבוגרים.״ אני לא מופתעת מהאמירה שלו. גם אני מרגישה ככה. לא קל לנו.

לא קל לאף אחד בשלבים האלה של החיים, השגרה שוחקת, המרדף אחר הכסף, שלא ברור בכלל אם ומתי יהיה מספיק ממנו, גידול הילדים הקטנים וחוסר הזמן התמידי.

מסתבר שזמן הוא משאב הרבה יותר יקר מכל דבר שאפשר לקנות, כי זמן אי אפשר לקנות ובסוף הוא נגמר, גם אם לא סיימתי את המשימות שלי.

״זו תקופה קשה אבל אנחנו נעבור אותה. כולם עוברים את זה,״ אני מנסה לעודד אותו.

כל היום אני כמו עכבר, רצה ממקום למקום — מהעבודה הביתה, לקניות וסידורים, טיפול בילדים ובתלמידים. ידעתי שככה זה אצל כולם, כל מי שנשוי עם ילדים וחובות, כולם באותו לופ אין־סופי, מקווים שיום אחד יהיה טוב יותר. עכשיו אצטרך גם להכיל את התסכולים שלו, הרי זה תפקידי כאישה.

״נעבור את זה יחד. איך אני יכולה לעזור לך?״ אני מנסה בשארית כוחותיי מהיום העמוס הזה להראות אמפתיה. אין לי ברירה, אם אני רוצה משפחה מאושרת אצטרך להכיל את התסכולים שלו ולתמוך בו.

אני מניחה שהוא יודע שגם לי קשה לעבוד בבוקר בבית הספר ואז כעקרת בית, אבל הוא אף פעם לא טרח לשאול או להציע עזרה, האמת שגם לא ביקשתי. הרגשתי שככה צריך להיות, שאלה חלק מהחובות שלי כאימא ולהיות זאמוג'ם (זא — מאחורי, מוג' — בעל). מקומי מאחורי בעלי, תומכת בו. ככה חונכתי בבית הרוסי שבו גדלתי.

אני מסתכלת על דמיטרי, שבוהה קדימה בשמיים השחורים של הלילה. אני רואה על הפנים שלו שהוא מסתיר משהו, מחשבות רצות לו בראש אך הוא נמנע מלהשמיע אותן בקול.

אם אסתכל אחורה, לשנים האחרונות, אגלה שאף אחד לא שאל אם אני מסתדרת או איך אני מרגישה. מישהו רואה אותי בכלל? משהו מסוגל להכיל אותי? נראה שלא, אבל זה בסדר כי אני מבצעת את התפקיד שלי בעולם הזה. אין לי זכות להתלונן. יש לי הכול — בעל, ילדים ועבודה. אני בטוחה שיש אנשים שהיו רוצים להתחלף איתי.

בעבר חשבתי שאהיה אשת העולם הגדול, אסע בעולם, אגור במקומות שונים, אכיר אנשים מעניינים שעושים דברים חשובים. לא ידעתי איך בדיוק, אבל לא דמיינתי את חיי כפי שאני חיה אותם כעת. חלמתי חלומות של נסיכות.

התבגרתי ואני הולכת בתלם שכולן הולכות בו. ברור, יש לי את החברות שלי. בלעדיהן כנראה הייתי מאבדת את השפיות, אבל הן בתוך בוץ טובעני משלהן אז אני לא מצפה שיצליחו לזרוק לי חבל הצלה, אולי רק חבל תלייה. אגב, אני לא בטוחה מה או מי יהיה תלוי עליו.

״את לא יכולה להקל עליי. את בקושי מחזיקה את העסק פה,״ דמיטרי מסתובב ומביט בי. קולו רגוע, עייף, נימת רחמים נשמעת ממנו. ״תסתכלי על עצמך, את כל הזמן עייפה, לא מטפחת את עצמך, עלית במשקל, ובכלל הגוף שלך כבר לא מה שהיה. הבטן שלך,״ הוא מניף את היד וצובט את הבטן התחתונה, תופס את צמיג השומן שנוצר אחרי שני ניתוחים קיסריים, ״נפולה עם סימני מתיחה, והציצי שפעם היה שופע נראה כמו שתי שקיות ריקות. אני מבין שאת אחרי לידה, אבל נשים רבות אחרות גם עוברות לידות ונראות הרבה יותר טוב ממך, הבית שלהן הרבה יותר מסודר, הילדים יותר שקטים. אצלנו שום דבר מזה לא מתקיים.״

המילים שלו פוגעות בי כמו קליעים שקטים, מחוררות אותי, הדם נשפך החוצה ואיתו גם הנשמה. לא נשאר בי כלום. הוא הפך אותי ברגע אחד לכלי ריק.

נשארתי לשבת, האמירות שלו מהדהדות לי במוח שוב ושוב, לא מאמינה שאני שומעת אותן. דמעות ממלאות את עיניי, הלחיים שלי מתלהטות ודפיקות הלב שלי מתעצמות. חסרת אוויר ומושפלת נעמדתי בשארית כוחותיי ונכנסתי הביתה.

על איזה אושר רציתי לשמור לפני רגע? ניסיתי לתמוך, להכיל ובתגובה קיבלתי השפלה, יריקה בפרצוף. דמיטרי נגעל ממני, נגעל מהגוף שלי.

גוף אפשר לתקן בקלות, לא? אבל את הנשמה אי אפשר.

אולי הוא צודק, והוא לא יהיה הראשון להזכיר לי מה נדרש ממני כאישה.

״את משהו מיוחד, אבל אם תורידי במשקל בכלל לא יהיה לך מחיר,״ אמר בערך כל אדם מהמגזר הרוסי שמרשה לעצמו להביע את דעתו בנוגע למראה שלי. זה לא שיש מחיר לבני אדם או לחיים שלהם חלילה, אבל למראה כן יש מחיר. אם ארזה אהיה מושלמת, ולדבר מושלם אין מחיר. אך כדי שאהיה פרייסלס אני חייבת להיות בסטנדרט הרזון שהחברה הרוסית מגדירה.

״כבר עבדתם על ילד שלישי?״ שאלה דודה שלי לפני מספר ימים, תוך שהיא מלטפת את הבטן שלי.

״לא, זה שומן שנשאר מהקודמים,״ עניתי והשפלתי מבט.

אני מסובבת את ראשי אחורה, מסתכלת על דמיטרי ומבינה שאין טעם להמשיך בשיחה. מה אגיד לו? מתנצלת שאני לא כוסית שחוזרת לג'ינס מהתיכון ביציאה מחדר לידה?

אולי הייתי צריכה להקשיב לאימא שלי יותר כשחזרה שוב ושוב על אותן המנטרות בכל הזדמנות, ״את צריכה לשמור על הפיגורה״ או ״את לא באמת אוכלת בשביל שניים.״ אולי עכשיו הייתי נראית מספיק טוב כדי לשמר את המשפחה שלי.

זה כבר לא רלוונטי. נכון שהשמנתי, יש לי מודעות עצמית, אבל נמאס לי שכולם מרגישים בנוח להעיר לי על זה. נמאס לי שכולם מרשים לעצמם לגעת, לצבוט או ללטף את השומנים כאילו הם נחלת הכלל. הרי הם לא אמורים להיות שם בכלל, לכן כמו שמפרגנים לבעלת הבית על ארוחה טעימה כך גם אפשר להעיר על המראה שלה. לשני המצבים יש מטרה אחת, לכוון לדרך הנכונה את האישה.

זה הגוף שלי, לא שלכם. מה אכפת לכם איך אני נראית ומה מידת הבגדים שלי? רק גודל היקף המותניים מגדיר את האישה? עד איזה מספר היא זכאית לקבל אהבה? מעבר לזה אי אפשר לאהוב אותה?

דמיטרי לא רואה בי שום דבר טוב, שום דבר מושך שישאיר אותו לצידי. אני לא מספקת את הסחורה שמצופה ממני לספק, והכול בגלל שעליתי במשקל.

אם היה לי זמן לעצמי הייתי יכולה להשקיע יותר במראה, ואולי אני סתם מחפשת תירוצים ופשוט אין לי כוחות או רצון. אני אישה אחרי לידה שכל עולמה התהפך עליה. החופש שלי נלקח לטובת החלפת טיטולים, בילוי בגן המשחקים, כביסות, ניקיונות ובישולים. אבל זה מה שמצופה ממני, זה מה שהחברה מצפה מכל אישה צעירה, כוחו של הטבע.

דמיטרי נכנס אחריי הביתה, ״את לא מבינה. אני לא רוצה לחכות שזה יעבור. אני רוצה לעשות משהו עכשיו.״

השיחה הזו מידרדרת בכל שנייה שחולפת. נימה של חוסר תקווה, כאילו הגענו לסוף. על איזה סוף אפשר לדבר בכלל? עוד לא ניסינו לתקן שום דבר. אנחנו משפחה, וכמו בכל המשפחות יש ריבים ונאמרות אמירות פוגעות, אבל אני מוכנה לסלוח, אשתדל יותר ונמשיך הלאה.

יש לנו שני ילדים, ג'וני בן ארבע וטרוי בן שנה, יש מחויבויות ואני עדיין אוהבת אותו, אני חושבת. אני יודעת שהאישה היא מרכז הבית, ואם רק אשתדל יותר אני בטוחה שיהיה בסדר.

אני שותקת, לא מוציאה הגה אבל סערה מתחוללת בתוכי, דפיקות הלב רק מתחזקות והקושי בנשימה נהיה בלתי אפשרי. אני מנסה להבין לאן השיחה ממשיכה. שותקת ומקשיבה.

״אני יודע שמה שאגיד יכאיב לך מאוד ואני באמת מצטער על כך, אבל נסי להבין אותי.״

עד עכשיו זה לא מספיק כואב לדעתו? הוא באמת לא מודע למילים שיוצאות לו מהפה? יש מצב שהתחתנתי עם אידיוט אמיתי.

עיניו מתמקדות בעיניי, הוא לוקח אוויר ואומר, ״יש לי מישהי״.

לרגע המוח כאילו מפסיק לתפקד, דפיקות הלב שלי מחרישות את אוזניי, הדם זורם מהר יותר, לחיי בוערות וגופי מתכסה זיעה. הזמן מצליח לעמוד מלכת. שלוש מילים שמחריבות את עולמי. כאב אמיתי דוקר את החזה שלי. כאב פיזי, ממשי. אני מרגישה איך הלב שלי נשבר לחצי. הכאב חזק מנשוא. לא עלה בדעתי אפילו לשנייה אחת שדמיטרי ירצה להתגרש ממני.

אני לא רציתי להתגרש. רציתי להילחם.

״אישה בונה אישה הורסת,״ לחשה לי אחות של סבתא שלי בחתונה, אבל עכשיו לא נשאר ממה לבנות. אבוד. רציתי להילחם עד אותו רגע, אבל הוא לא רוצה אותי וחמור יותר — הוא לא רוצה את המשפחה שיצרנו, הוא לא רוצה את הבית שלנו.

יש לו אישה אחרת. היא נותנת לו פנטזיה שהוא כמה לה, מחזירה לו את החופש, את הצעירות הסקסית שאני לא מסוגלת לתת עכשיו. אני נותנת בית, יציבות, אהבה ומשפחתיות, אבל זה לא מה שדמיטרי רוצה.

לכן לא אלחם עליו.

״מה אתה מצפה שאבין? שקשה לך אז אתה נוטש? אתה מוותר על המשפחה שלנו בלי לנסות להילחם עליה? שאתה לא רוצה אותי יותר? אתה באמת מצפה שאצדיק את הבגידה שלך? למה לא אמרת שום דבר לפני? כמה זמן נמשך הרומן הזה? מי זאת בכלל?״ אני מוצאת את עצמי צועקת עליו את כל השאלות והדמעות לא מפסיקות לנזול.

דמיטרי תופס אותי בזרועותיי, מנסה להרגיע. ״אני אענה על הכול, אבל בבקשה ממך, בואי נתנהג כמו אנשים מתורבתים, אני לא רוצה להילחם בך. את אימא של הילדים שלי ואני רוצה שהפרידה תהיה כמה שפחות טראומטית בשבילם.״

״היית צריך לחשוב על הטראומה של הילדים לפני שדחפת את הזין שלך לכוס של אישה אחרת.״

פרק 1

שלושה חודשים לפני סוף שנת הלימודים

חדר המורים בשעות אחר הצוהריים הוא מקום רגוע ושקט. רוב המורים והתלמידים הלכו הביתה, המנקות מסיימות לנקות את ריח הפיפי מחדרי השירותים ולשטוף את כל כוסות הקפה שהשאירו המורים.

אני רוצה לאכול בחדר המורים כדי שיהיה לי קצת שקט לפני שאחזור הביתה. למי יש זמן לאכול ברוגע בבית כשיש ילדים קטנים? אפילו את הקפה אני שותה קר, ולא מבחירה. מהרגע שאני מגיעה הביתה אני במשרה השנייה, ״משרת אם״, מנקה, מסדרת, שואבת, מדיחה כלים, מאכילה את הילדים, ותוך כדי גם מנסה לענות על צרכים בסיסיים אחרים שתמיד מתחילים ב״אימא, תביאי לי...״, ״אימא, אני רוצה...״

אין לי אפשרות אחרת. מישהו יכול לצלצל בדלת, ואז איך אסביר שהבית לא נקי? הבית חייב להיות נקי ומסודר. האמת, אין פעם שמישהו נכנס לביתי ולא אמרתי, ״מתנצלת על הבלגן שהילדים עשו,״ בעודי מצביעה על הצעצועים שלהם.

״שטויות, זה ילדים.״ זו אחת התגובות שאני מקבלת מחברותיי, אבל יש עוד תגובה, שתמיד מלווה בחיוך מעט מתנשא, שמטרתה ללמד אותי להיות טובה יותר, ״אז תאספי קצת, אי אפשר לעבור פה״ או ״למה את לא מלמדת את הילדים שלך לאסוף אחרי שפיזרו?״ אלו התגובות שאני מקבלת מהמגזר שלי, מהמשפחה הרוסית שלי.

מצד אחד, אנחנו הנשים רוצות ילדים, לפחות רובנו, נולדנו עם אינסטינקט אימהי שדורש את זה; מצד שני, אנחנו סובלות ומקטרות על כל הקשיים. הניגודיות הזאת משגעת אותי בכל פעם מחדש. אני לא מצליחה להבין איך אנחנו מקבלות את העובדה שהילדים הם כל עולמנו ולא חושבות על אפשרות של עולם אחר, סגנון חיים אחר שבו לא שופטים את הנשים לכף של אגואיסטיות ועצלנות, אלא מבינים שלא כולן יכולות רגשית או רוצות להיות אימהות.

הגברים נשפטים אחרת. זה נראה די תקין שגבר לא רוצה ילדים עד גיל מאוחר. להם יש זמן, לביציות שלי יש הרבה פחות.

״היי, מה שלומך?״ ליאו מגיח מאחוריי בהפתעה, קוטע לי את המחשבות.

אני אישה בת שלושים, גרושה עם שני ילדים קטנים, טובעת ברחמים עצמיים בזמן שאני גונבת כמה דקות של שקט לאכול ארוחת צוהריים ולא מבינה לאן ואיך אני מתקדמת בחיים.

״הכול מצוין, תודה,״ משקרת בקלות. הוא קונה את זה ומתיישב לידי.

״תגידי, מה את עושה שנה הבאה?״ ליאו שואל בקול בס עמוק.

הכריזמה והסקס־אפיל שלו הקשו עליי לבלוע את האוכל.

ליאו הוא מנהל חדש בבית ספרנו, שהתחיל את תפקידו רק השנה. יצא לנו לדבר ממש מעט, אני לא בטוחה עד כמה הוא מודע ליכולות ההוראה שלי ובכלל מה שמע עליי.

הוא מתיישב לצידי ומביט בי בעיניים הכחולות — אפורות שלו, כמו מבקש לפלוש למרחב הפרטי שלי. מבטו מחשמל. תחושה מוזרה עוברת בעורי ואחריה גל של חום זורם בגופי.

האוכל מתקשה לעבור לגרוני. ״מה הכוונה? שעות הוראה? אני חושבת שאמשיך עוד שנה בחצי שבתון.״

״אני צריך יותר שעות פיזיקה ממך. לא מבין בכלל איך המנהלת הקודמת אישרה לך חצי שבתון.״

״כי אלו הזכויות שלי ורציתי לממש אותן,״ מזכירה לו שאנחנו לא בתקופת העבדות. עיניי מציצות לעבר הדלת, מקווה שאף אחד לא ייכנס כי ליאו מתקרב אליי עוד קצת. מי שמביט מהצד יכול לחשוב שהוא מנסה לנשק אותי, ואני ממש לא מעוניינת בשמועות.

״תביני, אין אדם שאין לו תחליף. אם לא תחזרי שנה הבאה למשרה מלאה מישהו אחר ילמד במקומך, אבל אף אחד לא ילמד כמוך.״

אני מופתעת לשמוע אותו אומר את זה. ״תודה.״

ליאו ידוע כאחד המורים הכי טובים לפיזיקה בטורונטו חוץ מהיותו מנהל בית ספר. אני יודעת שאני טובה במה שאני עושה, אבל אני רחוקה שנות אור מאיכות ההוראה שלו או מהידע שלו בתחום.

״תן לי לחשוב על זה.״

אני צריכה להרוויח עוד כסף, בטח כגרושה, אבל מצד שני יש לי שני ילדים קטנים יחסית ומישהו צריך לגדל אותם. אני לא בטוחה איך אצליח לג'נגל בין כל המשימות.

״מחכה לתשובה מחר, אני חייב לסדר מערכות לשנה הבאה.״ ליאו קם ומתקדם לעבר היציאה מחדר המורים.

״ממש לחץ אינטנסיבי מתון אתה מפעיל עליי,״ אני צועקת לעברו וצוחקת.

אני מבינה את הלחץ שלו אם נתחשב בעובדה שאין מספיק מורים לפיזיקה, וגם לא יהיו בקרוב. אבל יותר חשוב זה מה נכון לי ולבנים שלי. אין לי בן זוג שאני יכולה לסמוך עליו. דמיטרי בגד באמון שלי ועזב את הבית לפני שנה, ולאחרונה קיבלתי את מסמכי הגירושין שלנו. הוא עדיין אבא של הילדים שלי ואוהב אותם, אבל בינינו זה נגמר כנראה מזמן, עוד לפני שנכנסתי להיריון השני עם טרוי. הייתה לי תקווה שאולי הריחוק בינינו נוצר בגלל ההיריון הראשון שבו ילדתי את ג'וני, ואולי עם הזמן יהיה טוב יותר. היום, אחרי הגירושים, אני יודעת להגיד שלא היה טוב בשום שלב. היה סביר, היה נסבל, אבל זה לא האושר שייחלתי לעצמי.

אחרי הלידה, ההורים שלי כל הזמן אמרו שצריך לתת לדמיטרי זמן להתרגל, שגברים לא מתחברים בהתחלה לילד כי הם לא מרגישים אותו בבטן, ולוקח להם יותר זמן להסתגל לאבהות החדשה שלהם.

מעניין שאף אחד לא דאג לשאול אם אני מחוברת. התשובה הייתה ברורה לכולם. חוץ ממני.

ייאמר לזכותו של דמיטרי שהוא ניסה והיה מעורב, אבל השגרה שלנו הייתה טכנית מאוד. כל שיחה בינינו סבבה סביב הצרכים של ג'וני. לא היה לנו זמן לזוגיות והיחסים התפוררו. יכול להיות שהיחסים לא היו חזקים מלכתחילה, אבל אין טעם לדון עכשיו במה יכול היה להיות אחרת.

אני בוחרת להתקדם הלאה, להתחזק ולעמוד בזכות עצמי.

גם על ההורים שלי אני לא יכולה לסמוך הרבה. בכל פעם שאני מבקשת עזרה אני שומעת, ״אם היית נשואה, לא היית צריכה כל כך הרבה עזרה.״

כן, ממש.

״היי, מה קורה? פנויה להתייעצות קצרה?״ בצאתי מבית הספר התקשרתי למייגן, אחת מחברות הילדות שלי. היא אלמנה, בעלה נהרג באפגניסטן וגם היא מתמודדת עם גידול ילדים לבד.

״יש לי עשר דקות עד שאני מגיעה לבית הספר לאסוף את הילדים.״ אני אוהבת את הענייניות שלה. ממוקדת מטרה.

״זוכרת שהשנה אני בחצי שבתון ושרציתי גם שנה הבאה להיות בחצי שבתון כדי שאוכל להשאיר את טרוי בבית? התבקשתי על ידי המנהל לחזור ללמד משרה מלאה בשנה הבאה.״

״נו? ומה ההתלבטות?״

״אם אקח משרה מלאה, כל תוספת השכר שלי תעבור למטפלת, כך שבסוף החודש לא באמת יישאר לי יותר כסף. מצד שני, אם לא אחזור למשרה מלאה יצטרכו לקחת מורה נוסף ולא בטוח שאלמד רק פיזיקה בהמשך, ובכללי את יודעת עד כמה אני שונאת להיות עקרת בית.״

שתיקה השתררה מעבר לקו, אבל אפשר לשמוע אותה חושבת.

״את צריכה מערך תמיכה כמו שיש לאלמנות, רק שאת לא אלמנה,״ היא צוחקת וממשיכה, ״תחשבי מי יכול לעזור לך ותסגרי איתם על שעות תמיכה. כמו בעסק. הגיע הזמן שתבני לך חיים חדשים.״

כל מה שהיא אמרה היה לי כבר ברור, אבל לא הייתי מסוגלת להגיד בקול רם, לא רציתי להישמע אגואיסטית. מצופה ממני להיות אימא רחמנייה ועקרת בית למופת, שכל דקה מחייה מקדישה לילדים ולבית, אבל אני לא רוצה לבטל את עצמי. רוצה חיים חדשים, להתפתח בעבודה, למצות את היכולות שלי. רוצה זוגיות חדשה, אהבה.

מגיע לי להרגיש אהובה ונאהבת, במיוחד כשיש לי הרבה אהבה לתת ולא מעט ביצועים טובים במיטה להראות. אני רק צריכה להוריד במשקל ואז אני אהיה פרייסלס.

***

המבט המחרמן של ליאו מלווה אותי גם הבוקר, מה שגורם לי להיראות נועזת יותר היום. אחרי מקלחת קצרה ושקילת בוקר, שבה שמחתי לגלות שירדתי מאתיים גרם, לבשתי ג'ינס שחורים צמודים, חולצה אדומה בוהקת ונעלי עקב אדומות. איפרתי את צידי עיניי בעיפרון שחור, מרחתי מסקרה על הריסים ואודם אדום על השפתיים. נראית כאילו הרגע חזרתי מפגישה עם השטן, ואין לי ספק שלשם אגיע אם אמשיך לחלום על כל מה שאני רוצה לעשות לגבר הזה.

״אפשר?״ אני נכנסת לחדר של ליאו בלי לבקש רשות. מרגישה בנוח מדי מסיבה לא ברורה.

״לא לימדו אותך לדפוק בדלת?״ הוא גוער בי. הבחור שכח שאני לא תלמידה.

אני סוגרת את הדלת ומשחקת את התפקיד שביקש.

אני דופקת בדלת, פותחת אותה ואומרת, ״עכשיו אפשר?״

ליאו מהנהן בראשו וחיוך קטן נפרס על שפתיו. אתן לו ליהנות מהעובדה שהוא חינך אותי.

״חשבתי על ההצעה שלך בלילה. שנה הבאה תצטרך לעבוד איתי יותר צמוד. אחזור למשרה מלאה. בטוחה שיהיו לי שאלות בפיזיקה.״

ליאו עומד מכופף למחשב מאחורי שולחנו ורק מזיז את העיניים לכיווני. החולצה המכופתרת שלו בצבע תכלת מבליטה את שרירי ידיו. ג'ינס בצבע כחול נייבי מונח בשלמות על התחת החטוב שלו. הזקן הקטן שגידל מרוח בשמן בריח ממכר, שמעורר אותי לרטיבות לא הגיונית.

״רק על זה חשבת אתמול בלילה?״ מלמל בין שפתיו.

״מה?״ ספק הוזה ספק חירשת למשמע אוזניי.

זה גובל בלא חוקי להיות כזה סקסי בסביבה נשית בבית הספר. אני בטוחה שאני לא היחידה שמסתכלת עליו בעיניים מפשיטות, אבל הוא לחלוטין מחוץ לתחום. פרי אסור. הוא המנהל שלי, וחשוב מזה, הוא גבר נשוי. אני לא אהיה 'מפרקת משפחות' כמו הזונה ששכבה עם דמיטרי. חוץ מזה, למה שירצה אותי בכלל? אני לא בדיוק דוגמנית של ויקטוריה'ס סיקרט.

״בשמחה אעבוד צמוד איתך,״ מתקן את עצמו. עיניו מצטמצמות, סורקות אותי כאילו אני בבדיקת רנטגן. חיוכו אליי מרמז משהו וזה גורר חיוך גם מצידי. לא מנומס לא להגיב לחיוך, אבל מה החיוך הזה רומז לי? הוא מתחיל איתי או שאני חרמנית יותר מדי לאחרונה?

כדאי שאצא מכאן ואלך ללמד. סגרתי את הדלת והלכתי ללמד.