כל אחד מאיתנו

1

שיחת טלפון מכתב קבוצת הצפון הישן מוציאה את זוהר מדעתו, שגם כך השתבשה כמעט לגמרי מאז פרוץ הקורונה.

״שלום, אפשר לדבר עם זוהר יום־טוב?״

״מדבר.״

״שמענו שסבא שלך, אריה, נפטר מקורונה.״

״נו...״

״הבן שלך, יונתן, עשה אצלו את הבידוד, נכון?״

״עם מי אני מדבר ומה אתה רוצה?!״

״אתה מדבר עם ניתאי, ראש קבוצת הצפון הישן. אנחנו פעילים בכל הרשתות הציבוריות כמעט.״

״אז בגלל שגדלתי שם אתה פונה אליי? אני לא מצטרף לשום קבוצה ולא פעיל ברשתות.״

״אריה היה אבא של אבא שלך?״

״של אימא שלי. ואם לא תגיע לעיקר, אני מנתק!״

״אם גוטנטאג היה שם המשפחה של אבא של אימא שלך ולא של אבא של אבא שלך, איך זה שהוא עוּבְרת ליום־טוב?״

באופן לא אופייני לו בתקופה האחרונה, זוהר פרץ בצחוק. כמעט שסיפר לו שמצד אביו, שם המשפחה היה ברוצקוס, ולא ברור איך בדיוק היו מתרגמים אותו לעברית...

״אתה חוקר השתלשלות של שמות משפחה? בוא נסיים, אין לי זמן בשבילך.״

״האם בכוונה תחילה הבאת את יונתן, שהיה צריך להיות בבידוד, לדירה של סבא שלך, כדי שידביק אותו בקורונה? זירזת את מותו של סבא שלך בן התשעים וארבע כדי לקבל את הירושה. ידוע לי שנקלעת למצוקה כספית בשל הווילה הגרנדיוזית שאתה בונה ברמות השבים.״

יכולת התגובה נעלמה לרגע מזוהר.

״אם תמציא לי הוכחה שיונתן לא היה מאומת לקורונה בזמן ששהה אצל סבא שלך, אני מבטיח לך שאתנצל. אפילו אפרסם פוסט מפרגן על המשפחה שלך,״ ניתאי לא חיכה לתגובה.

״מה שם המשפחה שלך?״ זוהר התאושש מהאלם ומההלם.

״תיכנס לפייסבוק לקבוצה שלנו, שם תראה.״

״וגם מה הכתובת שלך?״

״מה זה שייך?״

״שייך לתלונה ולחקירה שתיפתח נגדך שאתה מנסה לסחוט איש ביטחון. אין ספק שכל השיחה הזו קשורה בעבודה שלי.״

הפעם ניתאי שתק וגם כשענה לבסוף, הורגש היסוס בקולו. זוהר לא חיכה יותר ובטרם ניתק את השיחה הזהיר אותו לא להתקשר פעם נוספת: ״תלך למשטרה אם יש לך האשמות מבוססות. ברור לך מה המשמעות אם אתה ממציא את הסיפור רק כדי ליצור חיים בקבוצה שלכם. כנראה שאף אחד חוץ ממך ועוד כמה שאתה מנדנד להם שיקראו את השטויות שלכם לא מתעניין בכם.״

מה המטומטם הזה רוצה?! שאל את עצמו. הכיתה של יונתן נשלחה לבידוד, יונתן רצה להיות אצל סבא אריה, שאצלו אין אימא שמגבילה אותו מלראות טלוויזיה, לשחק במחשב או בפלאפון ולאכול ממתקים. סבא אריה בעצמו הציע שהנין שלו יבוא אליו, וגם נורית, אשתו של זוהר, התרצתה והסכימה שבנה הצעיר יגור בתקופה הזו של הסגר עם הסבא של אבא שלו. "מגיע לסבא שלך שייהנה עם יונתן," אמרה.

זו השיחה השנייה בזמן האחרון שעולה לו על העצבים. הראשונה נערכה עם ה"הוא", ראש החטיבה בשב"כ שבה זוהר משרת. השיחה התנהלה כשזוהר חזר מאירופה בעל כורחו, והוא שיזם אותה, מבקש למחות, מבקש להשתלח במערכת שגרמה לו עוול. ה"הוא" גרם לו לזעום על מה שהצבא והתקשורת עוללו לאביו, בכוונה, שלא ייוותר לו כוח לכעוס עליו. ה"הוא" מחבב ומעריך את זוהר, אבל הסביר שלהחזיר אותו לארץ ושישב כמה חודשים בבית באפס מעשה, זה מעשה שחייב להיעשות ולא רק בגלל הקורונה.

ה"הוא" אמר: "מה שסיפרת לי בזמנו על אביך מעסיק אותי לא מעט. אתה, בשל תפקידך, לא יכול למחות בגלוי, אבל אולי נוגה אחותך יכולה לספר את הסיפור. מלח הארץ שטפלו עליו אשמה ולא נתנו לו מנוחה עד שהתאבד. בלי שום התלבטות גם אני אומר שהחברה שלנו נכנעת למשפחות שכולות."

וזוהר נפל ברשתו. "גרמו לאבא שלי להתאבד אחרי שנאבק מדי יום עם ייסורי מצפון בשל מותו של חייל מהחטיבה שלו בתאונת אימונים. יש לו אחריות פיקודית, קבעו. חרטא. רק לְרַצות את הורי החייל המת רצו. וההורים האלו, רק את אבא שלי האשימו, לא את אלו שמתחתיו ולא את אלו שמעליו. רק את המח"ט. והתקשורת עודדה אותם ונתנה להם במה. מה אבא שלי אשם שחייל חסר אחריות ירה בחבר שלו?!"

"ולאבא שלך לא הייתה ברירה," ניתב ה"הוא" את זעמו של היושב מולו לנתיב שנוח לו, "הוא ידע שלא יקדמו אותו מעבר לדרגה הנוכחית שלו, אלוף משנה, ופרש אחרי שנתיים מהצבא."

"בדיוק. המשפחה של החייל שנהרג לא הרפתה. אבא שלי הלך לעבוד בסוכנות היהודית, הצליח שם, והם ממשיכים. כל כמה חודשים התקשורת נתנה להם להופיע ולומר שהחיים שלהם נהרסו ואבא שלי ממשיך בחייו כרגיל. גמרו אותו נפשית עד שלא יכול היה יותר וירה לעצמו בראש."

"ואז סבא אריה בא לגור עם הבת שלו, אימא שלך, לעזור לה," ה"הוא" המשיך. לא מותיר מספיק זמן לדבר על מה שזוהר באמת רצה לדבר.

"כן. וגם אימא שלי מתה לפני כמה שנים מצער. סבא אריה קבר גם את חתנו וגם את בתו. הכי אני מאשים את הצבא שנכנע למשפחה השכולה ולתקשורת. פרה קדושה שכולם לא יכולים לה!"

ה"הוא" הצליח לגרוף עוד נאום זעם חוצב להבות מזוהר.

״מצצו את דמו. מצאו ששבוע לפני התרגיל היינו — אבא, אימא, נוגה ואני — בחופשה משפחתית במלון בכינרת. טענו שאבא הזניח את ההכנות הנדרשות ולא הקפיד שכולם ישננו את נוהלי הבטיחות. מה הם יודעים החראים האלו בתקשורת? פעם אחת בשנה היינו נוסעים לחופשה משפחתית. לפעמים היו שנים שגם אחת לא יצאה לפועל כי אבא הקדיש את חייו לצבא. ולא הרפו. חשבנו שנגמר מחול השדים סביבו, עברו שלוש שנים מאז המקרה, עוד פעם ההורים של החייל נזכרו והפעילו את התקשורת. הטלוויזיה הקדישה להם כתבה ארוכה במהדורת החדשות. חצי מדינה ראתה איך הם סובלים, אין יום שאינם סובלים, לא מסוגלים להירדם. אבא בתפקידו בסוכנות מטייל בעולם, לדבריהם, והם מטיילים בשכול, ככה בדיוק התבטאו. חייהם איבדו משמעות, ואז הם יצרו לעצמם משמעות חדשה, שהיא להרוג את אבא. הם הצליחו.״

כיוון שלא נותרו יותר כלים באמתחתו של ה"הוא" להסיט את השיחה לכיוון הנוח לו, ובסופו של דבר היו חייבים להגיע לעניין שלשמו נפגשו, הוא נעשה ענייני וממוקד: "הפעילות הביטחונית שלנו בנמלי התעופה בחו"ל ירדה בכתשעים אחוזים בשל הקורונה. זה ברור. החזרנו את רוב כוח האדם ארצה. המשכורת והרכב שלך לא ייפגעו, אבל אין תפקיד כרגע בארץ עבורך. שב בבית עם המשפחה שלך כמה שצריך. בסוף העולם יחזור לקדמותו."

ה"הוא" לא אִפשר לזוהר לטעון את טענותיו שברורות לו ועיקרן — למה הוא, הבכיר והמנוסה, הוחזר, והוא יכול להצביע לפחות על אחד שאינו ראוי כמוהו ונשאר שם, והאי־צדק בבחירה זועק לשמיים.

"ואתה יודע גם מה הסיבה הנוספת שעדיף לך עכשיו להיות פה עד יעבור זעם. אתה צריך רק סבלנות בקשר למצב עם הקורונה ובקשר אליך," ה"הוא" סיכם את השיחה.

כן, זהר יודע. רמזו שהטריד מינית בחור הכפוף לו. אם הייתה הוכחה, כבר מזמן היה נאלץ לעזוב לגמרי את השירות, כמו שעזב את הסיירת. אז עזב כי הבין שהמתלונן לא יוותר. כלפי העולם טען שלצבא לא מגיע שקצין מוכשר כמוהו ימשיך לשרת אחרי מה שעוללו לאביו. הוא יודע שהוא מכור למין.

אף בת לא התלוננה עליו, רק בנים עמדו לעשות כן.

נורית, קצינה בסיירת — ״אני במנהלות״ נהגה לענות אם היו שואלים אותה מה תפקידה ביחידה המהוללת. נורית חתיכה, את נורית סרן זוהר זיין, וביקש לזרוק אחרי כמה פעמים שזיין. ״אני אזדכה עליה,״ השתחצן בפני קצין אחר באותן מילים שנהג לומר על אחרות. הקצין סיפר לנורית מה זוהר אמר. אותו קצין רצה אותה, ולא כדי להזדכות עליה. ״אני רציני בכוונותיי,״ התוודה באוזניה, אלא שטעה שהשמיץ את העומד להזדכות על מושא אהבתו. נורית, ראשית נעלבה, ושנית החליטה שזוהר, המאצ'ו הבן זונה, יכרע ברך לפניה ויבקש גם סליחה וגם את ידה, והיא תדחה את שתי בקשותיו. בתוך תוכה ידעה שהיא רוצה אותו ולא אחר, ומשום שאמר את מה שאמר, היא רוצה אותו עוד יותר. היא לא חייבת להסביר לעצמה או לאחרים מדוע ולמה - למשיכה בין גבר לאישה אין הסברים הגיוניים.

נורית התייצבה מולו והטיחה בו דברים כדורבנות מצד אחד, ועמידתה מולו הייתה מגרה מצד שני, ורמזה שהיא ואחרות יעשו הכול כדי שהוא יעוף מהיחידה. ״השתנת מהמקפצה, זוהר, ולא פעם אחת,״ השתמשה, ולא פעם אחת, בביטוי ששניהם לא הבינו לאשורו מה השייכות שלו לעניין בינו ובינה. הוא הפתיע אותה כשאמר: ״בואי נתחתן, נורית,״ והיא מיהרה להשיב: ״זוהר, אם אתה מתכוון להמשיך לצחוק עליי, אני אהרוג אותך!״ הוא שוב אמר מה שאמר, והיא שוב אמרה מה שאמרה. מרוב ששיבצו בתחילת דבריהם את שמותיהם, קיצרו בהמשך, והדו־שיח ביניהם הפך רק ל־זוהר, נורית, זוהר, נורית, כמה וכמה פעמים, עד שפרצו בצחוק שלאחריו שכבו ולמוחרת הודיעו לכולם שהם מתחתנים.

זוהר התחתן איתה כי הייתה מהממת, כינוי שתמיד התווסף כשדיבר עליה, והוא צריך להתחתן ולהקים משפחה, ואחרי שיהיו להם ילדים, אם היא לא תסבול את הבגידות שלו, הוא יתגרש ממנה. היא התחתנה איתו כי אהבה אותו וחשקה בו.

נורית למדה עיצוב פנים, ועובדת במשרד של נוגה אחותו של זוהר. עכשיו שתיהן מנהלות את פרויקט החיים שלהן ובונות את הטירות ברמות השבים, פרויקט שלזוהר אין בו שום עניין. רק לחזור לנמלי התעופה באירופה הוא מבקש, שם הוא עושה את מה שהוא רוצה.

מאיפה הניתאי הזה יודע מי זה סבא אריה, ממה הוא מת, שיונתן שהה אצלו בתקופת הבידוד שלו ועל הבנייה ברמות השבים? בא לו לחנוק אותו עכשיו, לא בשל הדברים שאמר לו, שאלו מבחינתו האשמות חסרות שחר, אלא שהוא חייב מישהו לכלות בו את זעמו. עובדה שבּאסם, המטפל של סבא אריה, לא נדבק. סבא אריה והסבא של באסם הקימו מוסך ביפו, דוגמה נדירה לשיתוף מוצלח ורב שנים של יהודים ומוסלמים. באסם שונה, באסם כבר בן עשרים ובקושי קורא, אינו מסוגל לכפול מספרים, רוב היום הוא בבית, רואה סרטים מצוירים. יותר מאשר סבא אריה ביקש עזרה עבור עצמו, הוא ביקש לעזור לבאסם, מרגיש שזו גם חובתו למשפחת השותף שלו, שיצא הבחור־ילד מהבית, שיתרגל להיות בבית אחר, שהוריו יחוו מעט אושר שבנם מועיל ואפילו מקבל שכר על עמלו.

זוהר רצה לדבר עם שלושת החברים שלו: שימי, מאיה וירון, לפרוק את מועקתו באוזניהם. יֵשבו תחת העץ ההיסטורי שלהם בשדרה בנורדאו, בשל הקורונה ישמרו מרחק זה מזה ויעטו מסכות, לא ישמעו איש את רעהו, יצעקו לכן בקולי קולות, מה שיגרום להם לצחוק, כמו פעם. מה זה משנה אם הם שומעים — הם ידעו מה כל אחד מהם אומר גם בלי לשמוע אותו.