להט
פרק 1
🐑
אספירין
רייצ'ל פיטרסון, אשלי וקרמה הסירו את השלט: בית סמואלי לילדים מגיחים. רייצ'ל חתמה על מקבץ של מסמכים והגישה אותם לעירייה, והסמלי-האוס נסגר באופן רשמי. היא חסכה במשך זמן רב, והיא ואשלי התכוונו לעבור יחד לדירה לא רחוקה משם, ב-12 בספטמבר, מייד לאחר שקרמה יעזוב את ניו-יורק בפעם האחרונה. עד אז השלושה ימשיכו להתגורר בבניין הישן שבשדרת כריסטיאן מספר שש.
קרמה שירר בן ה-17 התבונן במראת השירותים של הסמלי-האוס ובחן את הפנים החיוורים שהשתקפו אליו; כתמים בצורת כוכבים בעלי זוויות שונות כיסו את המצח, הלחיים, הסנטר והאף, שלא לדבר על הכוכב המחומש והמשושה שזהרו בתוך אישוניו, שהיו גדולים עד כדי שקרמה נראה כמו איזה יצור דמוי-אדם מסרט מדע בדיוני. בעוד רגע נראה שהכוכבים יטפסו גם על השיער השחור.
החושים שלו השתגעו לחלוטין. לפעמים הוא היה שומע או רואה דברים רגע לפני שהתרחשו, ולפעמים דווקא רגע אחרי. הוא קלט את אחד מספרי הפסיכולוגיה של אשלי זרוק על רצפת הסלון כשירד לשם לארוחת הבוקר רגע לפני שנתקל בו, ומכיוון שנזהר שלא לדרוך על הספר רגע לפני שראה אותו באמת, הוא בכל זאת נתקל בספר ונפל, אבל שמע את גופו נחבט ברצפה רק לאחר שזה קרה. ברגעים האלה קרמה עצר, עצם את העיניים והרפה את כל גופו. הוא נשם עמוק מספר פעמים, דמיין את עצמו יורד אל כלוב השלושדים שבתוכו ומסמן להם בידיו להירגע, כמו מהפנט אותם. הם תמיד השתתקו לבסוף.
קרמה יצא מחוץ לסמלי-האוס פעמים ספורות בלבד מאז שחזר, והעדיף להעביר את הזמן בחדר שלו. הוא תכנן כיצד לנצח את מלחמת הקודש שרופוס אורנל הכריז על לומינריה, כיצד לרפא את עצמו ממחלת התרימולפסיה, כיצד לסיים את שנת הלימודים שלו בהֶרדוֵולס בהצלחה – מה שסוף סוף ייתן לו את האזרחות הלומינרית ויאפשר לו שלא לחזור לסמלי-האוס יותר, וכמובן, כיצד להשיג את ששת הענבלים ולפתוח את הדלת שבהיכל הפעמונים. הענבלים, אנשים שנגעו במשך זמן רב בצ'רמננטים של ששת הרועים, לא היו פשוטים לאיתור. רדבוני הבטיח שימצא אותם במהלך חופשת הלהט, אבל בינתיים לא הגיעו עדכונים.
אפריקוט קמדין הייתה ענבל הסיכה של אירבט לאחר שאמריטה נרצחה, אבל היו חסרים עוד חמישה; אדוארד אינגרם היה אולי ענבל המסרק של לארק, כיוון ששמר עליו במשך שנים; יוג'ין טילדרם היה אולי ענבל קנה הנשיפה של אורנל, לאחר שירש את הצ'רמננט לפני 5 שנים; מישהו ממשפחת מגרימסול אולי היה ענבל המטבע של קורליס, בגלל הקשר המשפחתי של הגברת מגרימסול; אך לא היה כל כיוון לגבי ענבל המשקפיים של אירבט, לאחר שפפר, הבעלים האחרון שלהם, נרצח על ידי גודי זייל.
טומה אמר שהנדן היה הצ'רמננט של אח שלו!!! כתבה טנגו בתחילת החופשה.
בשנה שעברה, כשהם חיפשו את זהות ששת הצ'רמננטים, טומה סווינת' אכן זיהה את הנדן של סווינת' בתור צ'רמננט שעבר במשפחתו והיה של אחיו הגדול, הארלן. קרמה וטנגו שלחו עשרות הודעות להארלן דרך עמודי היוקטוק של קבוצת הלארקבט שלו, אבל להשיג הומן מפורסם כל כך ל"שיחה דחופה!" היה בלתי אפשרי. הם ביקשו מטומה שיארגן להם פגישה, אבל זה עוד לא חזר אליהם.
רופוס אורנל עצמו בגופו של מגרימסול, מגרימופוס, יהיה כנראה ענבל של כל הצ'רמננטים עד סוף השנה הזאת כיוון שכולם היו בידיו, ואם הוא יֵדע את זה הוא יוכל להיכנס לחדר הסודי שבהיכל הפעמונים, שם כנראה הסתתר נשק שיחזק את ארגון הטרור מול"ה בצורה משמעותית. לכן, קרמה שיער, המטרה הראשונה במלחמה של מול"ה תהיה בית הספר הֶרדוֵולס לרקימת חלומות.
קרמה ישב בסלון וסיים לרשום את כל זה בטלפון שלו. אם הוא יאבד את הטלפון זה ייגמר רע. פינקה היה כועס שהוא רשם דברים כל כך חשובים. קרמה מחק הכול וחזר על זה בראשו. הוא הבטיח לעצמו שיסמוך על אחרים יותר השנה. היו לו עשרות חברים בהֶרדוֵולס, בבסטיון, בוועדת הביקורת ובכוורת הממשל שיעזרו לו. ואולי דווקא בגלל זה אסור לו לזלזל יותר, לא במול"ה ולא בערך של עצמו. הוא יקר להם כמו שהם יקרים לו ורק עכשיו הוא התחיל להבין את זה. הוא רק צריך ללמוד לבקש עזרה.
ומה אחרי זה? הוא ינצח במלחמה, ישמיד את אורנל אם לא תהיה ברירה, יסיים את הלימודים, יזכה באזרחות ואז יוכל למצוא עבודה בלומינריה, לגור בבית הוריו שבגבעת לארק ולהקים משפחה. ואז... אז החיים יתחילו. החיים שלעולם לא יהיו לו בניו-יורק.
קרמה בחן את הסלון המבריק של הסמלי-האוס. מאז שאנג'ל אומץ הספות כבר לא היו דביקות, האוויר היה נקי, והשקט... כשהיחידים שגרו בסמלי-האוס היו רייצ'ל, אשלי והוא, המקום דווקא היה די בסדר. קול פנימי הציע לא לחזור ללומינריה השנה, לתת לבסטיון להילחם במול"ה. רוב תומכי מול"ה היו אנשי אינטרנט שהסתתרו בבית ותמכו ברעשים תקשורתיים כמו עדר. נראה לו. הרי זה מגוחך לחשוב שלאורנל היה צבא של מתאבדים שמוכנים להשמיד את כל מה שהם מכירים בשביל דת הגודאריי. ברור שהבסטיון ינצח, איתו או בלעדיו.
קרמה התעדכן בחדשות לומינריה בכל שעה. ויכוחים תקשורתיים הפכו לחלק מהשגרה. כתבים הסתננו אל סקראיה או אל דת הגודאריי כדי להוכיח טענות, בזמן שענודי מול"ה פרסמו את שש החובות של הגודאריי ודרשו מהציבור להמיר את עצמו או למות. הם הכריזו שהמלחמה תיערך בסוף השנה, לאחר שלאנשי לומינריה יינתן מספיק זמן לנטוש את חייהם הקודמים, לשבור את הצ'רמננט שלהם ולענוד צ'וקסי במקומו, ולהקדיש את חייהם החדשים למשיח-המנהיג (או במילים אחרות, להצטרף לצד המנצח).
אבל הם לא ידעו שהסיבה האמיתית למלחמה היא הרצון של אורנל להשיג את פיטוס-פיק, מחלת התרימולפסיה ששכנה בתוך קרמה ואפשרה לו לדבר עם אימו כשהיה עוּבָּר. בהנחה שלא ניתן להפריד בין קרמה לבין המחלה, אורנל רצה את קרמה עצמו, לבצע עליו ניסויים במטרה לדבר עם עוּבָּרִים בכל העולם ולהמיר את דתם עוד לפני שנולדו. קרמה תהה מה עוד ניתן לעשות עם פיטוס-פיק, בהנחה שזה אכן יאפשר לדבר עם עוברים. אימהות יוכלו ללמד את ילדיהן לדבר כשאלה ברחם, ילדים ייוולדו חכמים יותר וכל אוכלוסיית העולם תהיה יותר יעילה.
אבל כל זה היה תאורטי בלבד. קרמה לא ידע מה זה פיטוס-פיק או איך אפשר, אם בכלל, לתפוס את זה או להשתמש בזה. הוא ניסה בחלומותיו לתת לזה צורה, אבל ראה רק כוכב מחומש ומשושה ואינספור שלושדים שהיו כלואים בתוכו. לפעמים הוא חיפש את החרב הבוכה שיצאה מתוך עיניו בשנה שעברה, אבל לא היה לה זכר. אם תהיה לו האפשרות לבחור אם להשתמש בפיטוס-פיק או להשמיד את זה, אולי האפשרות השנייה תהיה הנכונה.
קרמה היה מותש. הוא רצה לנמנם על הספה, אך בכל פעם שישן הוא חלם על אמריטה קמדין, אלפרד פפר, מבולוס ליר, רומר בליית, מהגוני פיוס, על פינקה, על כל בני משפחתו ועל עוד מאות אזרחי לומינריה והבירים שנרצחו על ידי מול"ה. כולם רדפו אחריו ונחו על כתפיו. בכל יום דווחו עוד ועוד פיגועים של ענודי מול"ה סוררים, שלושה מתוכם בקנה מידה של עשרות נרצחים. אחד הפיגועים האלה היה לא רחוק מרחוב קורדורן, והבסטיון, לאחר כל פיגוע כזה, הגיב בהגברת האבטחה.
לצד זה דווח על טונות של נשק הירנימולי שהוברח לתוך לומינריה. חלק גדול מהנשק נתפס, אבל ההבירים לא היו מתורגלים עקב חוסר מלחמות בלומינריה, וסביר להניח שהמלחמה הבאה תיערך כשצד אחד לפחות ישתמש בנשק חם. קרמה כבר נכווה מהתמימות הלומינרית בעבר. הבסטיון, ועדת הביקורת והכוורת לא ימצאו דרך יעילה להתמודד עם זה. לכן, החליט קרמה, הוא יהיה מוכרח לחשוב על דרך להתמודד מול צבא של רובים במקרה הטוב, וצבא של טנקים וטילים במקרה הרע. דרך יצירתית שרק לומינריה יכולה להשתמש בה.
קווזר מונולית ורדבוני שלחו לקרמה הודעות עם תורים שנקבעו עבורו להקרנות מיוחדות באיאוניה בניסיון לטפל בתרימולפסיה. קרמה מעולם לא היה באיאוניה, וכל עוד המתים ריחפו בחלומותיו, גם אם זו לא באמת הייתה האחריות שלו, הוא לא מוכן לעזוב את כל זה ולברוח כדי לטפל בעצמו. במקביל, כרמי שלחה לו את מכתב פתיחת שנת הלימודים הרגיל עם כרטיסי הטיסה הדיגיטליים. עד אותו תאריך הוא ייאלץ להחליט מה יעשה כשינחת בלומריה; האם לעלות על מטוס לאיאוניה ולנטוש את כולם כדי להציל את עצמו, או לעלות על האוטובוס להֶרדוֵולס ולהילחם לצד כולם, גם אם במהלך התקף התרימולפסיה הבא הוא אולי ימות.
"תרופה לתרימולפסיה," קרמה חזר בעל פה, "ששת הענבלים, איך לנצח במלחמה נגד נשק חם... אה, ורייצ'ל."
הדבר האחרון ברשימה היה לבצע פריציוט על רייצ'ל. רייצ'ל הצילה את דודו של קרמה בעבר כשזה לקה בהתקף תרימולפסיה משלו. כשביסק שאל אותה היא לא זכרה, וקרמה בעצמו לא ידע איך לגשת לזה והמתין לרגע הנכון. אם קרמה יבצע עליה פריציוט, אולי הוא יוכל לגשת לזיכרונות האלה ולגלות איך להציל את עצמו במקרה חירום, אבל בלי פינקה הוא לא היה בטוח ביכולות הפריציוט שלו.
"מה אתה עושה שם כל היום?" שאלה אשלי דמוית הגורילה הוורודה, שחזרה מעוד יום לימודים ארוך באוניברסיטה כשהיא לועסת מסטיק וזרקה תיק כבד בצד. קרמה ישב על אותה ספה גם כשהיא עזבה מוקדם בבוקר.
"מכין תוכנית לחימה נגד אויב בלתי מנוצח," אמר קרמה.
"ומי זה, ילד שגבוה ממך בשני סנטימטרים?" שאלה כשהיא נכנסה למטבח. ריח הבושם החריף שלה מילא את החדר.
"זה רוצח מטורף עם צבא של אנשי דת שיכול להרוג בחלומות."
"וואו," אמרה אשלי כשהיא קורעת שקית פסטה יבשה. "תכתוב על זה ספר." השקית נקרעה והפסטה התפזרה על כל הרצפה כשאשלי מקללת. "יש לי מבחן לקורס קיץ שאני צריכה ללמוד אליו, אז תנקה את זה בשבילי," סיימה כשהיא מסננת עוד קללות, חטפה את התיק שלה ועלתה במדרגות. לפחות היא הפסיקה לנתח פסיכולוגית את הכתמים שעל פניו. קרמה טאטא את שברי הפסטה. הוא קינא בחייה הפשוטים של אשלי.
"תאספו כל מה שאתם רואים!" הכריזה רייצ'ל שנכנסה בסערה, דמוית יען, לובשת שמלה ויקטוריאנית, בעלת פקעת שיער מהודקת ותיק צד מלא בכל-מה-שצריך.
"אנחנו עוברים עכשיו?" שאלה אשלי כשהיא יוצאת מהחדר שלה מחזיקה ספר על תולדות פרויד.
"אנחנו עורכים מכירת חצר," ענתה כשהיא פותחת את ארונות המטבח ומוציאה עשרות סירים וכלים שבהם היא כנראה לא תשתמש יותר.
"מי ירצה לקנות את הזבל הזה?" נחרה אשלי.
"אני אחפש בחדרים," אמר קרמה. אשלי ורייצ'ל המשיכו להתווכח במטבח בזמן שהוא עלה במדרגות והחל לחפש אחר צעצועים ישנים של מתיו, של ג'וזף ושל אנג'ל. הוא מצא רכבת שבורה, קופסת חיילי צעצוע, ארגז של מכוניות, משחקי לוח סגורים בעטיפה, בובות פרווה ישנות וכלי נשק מפלסטיק. החדר שלו היה אוצר של צ'רמננטים. במשך יומיים השלושה עבדו בפינוי הסמלי-האוס והכניסו את כל מה שנראה בעל ערך לארגזים, ובסוף השבוע הם סידרו הכול על שולחנות לאורך הרחוב, מול הכניסה לבניין.
"זה האחרון," אמר קרמה, הניח ארגז כבד על השולחן הפנוי היחיד ושפך את תכולתו על המפה הלבנה; אבנים ישנות, ספרי לימוד משומשים ומספר משחקי וידאו שאשלי בהתה בהם בחמדנות, אבל אז סובבה את ראשה בכפייה והתרחקה.
"בואו נמהר להיפטר מהזבל הזה. נקי בחוץ – נקי בפנים," אמרה אשלי.
במשך שעתיים השלושה צפו בעוברים ושבים חולפים על פניהם. חלק עצרו מול השולחנות ופשפשו בין החפצים הישנים, אבל מהר מאוד עזבו ולא קנו דבר. זה הזכיר לקרמה את הימים שבהם עבד בחנות נפוויד שבהֶרדוֵולס. הוא החל להתעייף והשעין את ראשו על ידיו.
"קרמה מתבטל," אמרה אשלי.
"הוא צודק," נאנחה רייצ'ל וחיקתה אותו. "אתה לא יכול להשתמש בקסמים האלה שמלמדים אתכם כדי למשוך אנשים?" שאלה.
"אני לא לומד קסמים," חייך קרמה.
"אז מה לעזאזל אתה לומד?" שאלה אשלי.
"חלימה."
"יופי, שלחנו אותו לבית ספר שבו ישנים כל היום," אמרה רייצ'ל.
"את שלחת אותו," ענתה אשלי. השלושה צחקו יחד, ומשום מה, בפעם הראשונה בחייו, קרמה לא שנא את שתיהן.
"רייצ'ל, זוכרת שהיית מורה והצלת את החיים של איזה ילד?" שאל קרמה.
"אתה באמת מאמין לזה?" שאלה אשלי. זה היה סיפור קבוע של רייצ'ל.
"זה קרה כל כך מזמן שאני בעצמי כבר לא זוכרת," אמרה רייצ'ל.
"את לא זוכרת שום דבר? מה קרה לו? איך הצלת אותו?" חקר קרמה.
"לפעמים אני חושבת שהמצאתי את זה. תסתכלו עליי, אפילו בית יתומים אני לא מסוגלת לנהל."
"אנחנו כאן בשבילך," ניחמה אשלי והניחה יד על כתפה של רייצ'ל.
"לגמרי..." מלמל קרמה ועצם את עיניו.
הוא חלם שהוא מרים את השולחנות וגורם להם לרחף, ואז חולף על פני השולחנות ושובר את כל החפצים המיועדים למכירה. החפצים גדלו ואומביירו לחפצי ענק שבלטו למרחקים. קרמה הניח ידיים על רקותיו וניסה להעצים את הניחוחות שנפלטו מגופו, כמו שיטת הגברת הפרומונים שבה השתמשו קוולה ות'ורן בשנתו הרביעית בהֶרדוֵולס, כדי למשוך קהל. אדם הגיח מעבר לפינת השדרה, ואז עוד אחד, ואז עוד זוג, ובתוך שתי דקות שדרת כריסטיאן הייתה עמוסה במאות אנשים שבהו בשולחנות ובאמבלרנלים העצומים והתעניינו ברכישה שלהם. קרמה התעורר לדחיפה פתאומית של גופו. עשרות אנשים הקיפו אותו, ורייצ'ל ואשלי היו כל כך עסוקות במכירה של דברים שהן אפילו לא ראו את קרמה.
"פינקה, מה קרה?" שאל קרמה. "אה."
"סליחה, אני רוצה את שני אלה," אמרה אישה מבוגרת שהחזיקה שניים ממשחקי הלוח שקרמה מצא והושיטה לו חמישה דולרים. קרמה הודה לה ודחף את הכסף לקופסת מתכת בראש השולחן.
בשעות הצוהריים גל הלקוחות נרגע מעט, וילד בן שש, כזה שדמה לקרמה ביום שבו הגיע לסמלי-האוס, שיחק בשתי בובות רובוט ישנות של מתיו, כאלו שקרמה יצק אותן לא פעם באימוני לארקבט. "אימא," אמר הילד והושיט את הרובוטים לאישה שהייתה עסוקה באכילת המבורגר.
"בשביל מה אתה צריך את זה? יש לך כבר מלא רובוטים," אמרה וזרקה את אלה על הדוכן.
"אבל אני רוצה צבא של רובוטים!" אמר הילד וחטף את השניים.
"צבא של רובוטים," צחק קרמה לעצמו. הוא זכר את שנתו השלישית בהֶרדוֵולס, כשהוא וזייל נלחמו זה בזה באמצעות שיבוליות לארקבט שהודפסו בתלת-ממד. צבא כזה יכול להיות קטלני. אם רק קבוצת הלארקבט שלו הייתה יכולה לחבוש את קסדות יציקה ולצאת למלחמה כשצבא של שיבוליות מודפסות דוהר בעקבותיה. מול"ה לא היו יכולים להתחרות בזה גם עם כל הרובים והטנקים בעולם.
עיניו של קרמה זהרו כשהוא בהה בשני הרובוטים. "ילד, קח אותם בחינם!" אמר קרמה, תפס את הרובוטים והושיט אותם לילד, שחטף אותם מידיו וחיבק אותם כשהוא בורח.
"נו, תראה מה עשית," נאנחה האימא, אך אז איזו עווית חלפה בפניה כשראתה את פניו המוכתמים של קרמה. "שישו ישמור עליך, ילד," סיננה ונתנה לו שני דולרים.
קרמה חייך ודחף את הדולרים לקופסת המתכת, ואז שלח מסרון לבלוסום ריד: אני יודע איך לנצח במלחמה!!! אני חייב להיפגש איתך ועם מונולית מייד כשאני אגיע ללומינריה! ובקושי הצליח להחזיק את עצמו כשהמתין לתשובה.
באמצע היום המקום החל להתרוקן שוב, ואז רייצ'ל נעמדה לפתע על אחד השולחנות והכריזה בקול, "הכול בחצי מחיר!!!" השולחנות התמלאו שוב באנשים שחזרו לקנות, ועד הערב הגיעו עוד בעקבות הודעת רשתות שאשלי פרסמה באינטרנט. בחצות, אחרון האנשים עזב ומה שנותר על השולחנות היו רק דברים שמיועדים לפח.
"וואו, איזה יום!" אמרה אשלי ונופפה בטלפון שלה. "ראיתם כמה אנשים החברות שלי הביאו?"
"גם החברות שלי הביאו לא מעט," התגאתה רייצ'ל.
"החברים שלי לא יכולים לקנות פה, אבל אני בטוח שאם הם היו יכולים הם היו עוזרים," אמר קרמה.
"לא מכרת את העוגן הטיפשי הזה?" שאלה אשלי והצביעה על הצ'רמננט שהיה שייך לאימו של קרמה, ענוד על צווארו. קרמה חיפש תשובה מתחכמת, אבל הטלפון שלו צלצל כשהגיעה התשובה של בלוסום: אני אנסה, לא מבטיחה כלום. יש לך איך להגיע למטוס?
קרמה כתב: תודה. רייצ'ל תסיע אותי לשם. וחזר להמתין.
רק שעתיים מאוחר יותר, כשהם סיימו להחזיר את כל השולחנות והחלו לנקות את מה שנותר בעקבותיהם בשדרה, קרמה קיבל את התשובה: תיזהר, תלבש משקפיים, אל תדבר עם אף אחד במטוס ותעדכן אותי אם היא מתחרטת.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
