לבחור נכון

פרק 1

אמסטרדם

יצאתי משדה התעופה המנומנם ‘סכיפהול’ שלא מעיד כלל על עוצמתה של העיר ונכנסתי למונית. זרקתי לעבר פאטי, הנהג הקבוע שלי, שלום קצר ולא אופייני לי. ראיתי שהוא מופתע מהאדישות שהפגנתי. הוא הביט בי רגע ממושך ורק אז התעניין בשלומי, שאל איך עברה עליי הטיסה והאם ארצה לשמוע משהו ספציפי. אישרתי לו לבחור את מה שהתחשק לו ברדיו והתעמקתי במיילים שהגיעו במהלך הטיסה. אחר כך התחלתי לשלוח הודעות.

“I’m here for a week, let’s have fun!“ הקלדתי בווטסאפ ושלחתי למאהבותיי האמסטרדמיות. החלטתי שהראשונה שתחזור אליי הפעם, תזכה בי.

העננים פה תמיד נתנו לי הרגשה כאילו יש שם מישהו שמצייר אותם, חשבתי כשהבטתי בחלון. ‘עיר לעולם לא’ — כך קראתי לאמסטרדם, העיר שאליה זכיתי להגיע הכי הרבה פעמים. מרכז שירות גדול של החברה שלנו נמצא בה, והעבודה בו היא אחת מהמחויבויות המשמעותיות הנכללות בתפקידי. בכל כמה חודשים זכיתי לנחות בשדה התעופה שלה, והשיפוע היחיד שאפשר לפגוש בעיר הישרה הזאת, הוא השיפוע של המדרגות הנעות בשדה התעופה. גם הפעם הקפדתי להגיע יום קודם לפגישות העסקיות שלי ולעזוב יום אחריהן.

כשהמונית נעצרה בפתח המלון הבנתי עד כמה מנהלת המשרד שלי נאמנה לעבודתה, הרבה מעבר למה שיכולתי לדמיין. מיקום המלון היה כלבבי, מספיק רחוק מהמולת המרכז ומספיק קרוב כדי שלא אצטרך להתנהל עם מוניות בעיר. שם המלון התנוסס באותיות זהב על קיר הכניסה והמדרגות המזמינות בפינת המבנה עוררו בי חשק לדלג על שלוש בכל פעם כדי להיכנס מהר יותר אל חלל הכניסה של המלון. משהו בי רצה להתאהב.

חלון החדר דה־לוקס פנה לתעלה הסמוכה, ראיתי כשהסטתי את הווילון הכבד וסקרתי את הרחוב הצר שמוביל לקפה דה־קלוס, המסעדה המועדפת על הישראלים באמסטרדם. שמחתי על הקִרבה ועלתה בי מחשבה לקפוץ לשם במהלך השבוע ולאכול את הצלעות המצוינות שלהם. חלל החדר היה מספיק מרווח ומאובזר, בדיוק כמו שאני אוהב. הנחתי את המזוודה המרופטת שלי מול ארון הבגדים רחב הידיים. כמה שהיא מרופטת, ככה אני מאוהב בה ומחובר אליה. המזוודה הכי ישנה שלי, היא יודעת עליי כל כך הרבה. היא יודעת להתאים את עצמה לכל צורך שלי, לכל מזג אוויר בכל שדה תעופה בעולם, לכל מסוע ולכל איש צוות תעופה שייגע בה, לכל חדר בכל בית מלון בכל עיר בעולם. אני יודע שאצטרך להיפרד ממנה בעוד כמה שימושים, אך יש בה קסם שאני לא יכול להסביר שמונע ממני לעשות זאת.

פתחתי את הארון, העפתי בו מבט חושב והתחלתי לסדר את חפציי. חולצות מקופלות מימין, מכנסי ג’ינס משמאל, תחתונים במדף התחתון, חולצות מכופתרות, מכנסיים אלגנטיים ושני מעילים אירופאיים נתלו על הקולבים. מבט נוסף כדי לראות שהכול עומד מסודר ישר, ועברתי לחדר האמבטיה שם סידרתי את כל כלי הרחצה, הגילוח והטיפוח על משטח השיש המפואר שאִפשר לי לסדר את הציוד שלי עליו בדיוק כמו בבית. אלה הם חיי, חדרים בבתי מלון הם הבית השני שלי.

פינת העבודה המרווחת בחדר אפשרה לי להתמקם, לפתוח את הלפטופ ולהתחיל לעבוד בלי לצאת למשרדי החברה בפאתי העיר. רק כמה שעות מאוחר יותר, כשכבר הייתי שקוע עמוק בעבודה, התחילו אנשי הצוות ההולנדי שלי לשלוח בקבוצת הווטסאפ קישורים לאתרי המסעדות המכובדות יותר בעיר. רק תבחר, הם ביקשו. ואז נזכרתי שאף לא אחת ממאהבותיי הנאמנות הגיבה לי. גללתי את מסך ההודעות בווטסאפ ובדקתי אם פספסתי הודעה.

הראשונה כלל לא הייתה זמינה והשנייה שלחה הודעה מתרפקת ומתנצלת שהיא מחוץ לעיר ותחזור רק בעוד יומיים. נתתי לצוות שלי להמשיך ולריב על המסעדה שעליה נתנפל הערב, והתחלתי לדפדף באפליקציית ה“אין ברירה חייב למצוא מישהי מעניינת להערב“ הפופולרית בקרב אוהבי הז’אנר. לאחר מספר רב של דפדופים שמאלה ובלי אף אופצייה נראית לעין של דפדוף ימינה, הגבתי לשרשור המכובד של רשימת המסעדות. הנחתי את הנייד על שולחן העבודה בתנופה קלה כמחאה על חוסר ההצלחה שלי, ונכנסתי להתקלח כדי להתארגן לקראת הארוחה.

ידעתי שאני יכול לסמוך על הצוות המקומי שידאג לנו לחוויה קולינרית מהמשובחות שעיר אהבתי יכולה להעניק. הם הגדילו להצפין לְחלקה הפחות מוכר של העיר והעברנו ערב משמח באחת מהמסעדות הנחשבות. למרות האווירה המצוינת, מנות הגורמה שתמונות שלהן מככבות בעמודי האינסטגרם של שפים מהשורה הראשונה, ולמרות אחוזי אלכוהול מדויקים לשעת לילה מאוחרת ביום שהתחיל מוקדם בבוקר בצידו השני של העולם, המשכתי לנסות את מזלי במציאת עונג לילי. אך ללא הועיל.

בחוצפה אלגנטית סימנתי לחבריי שאני חייב לפרוש למלון. השארתי לראש הצוות את כרטיס ההוצאות של החברה כדי לשלם את החשבון, והזמנתי לי מונית. למרות התנאים המושלמים — היום הארוך, המקלחת המרעננת והמיטה המפנקת, לא הצלחתי להירדם. רפיון הגוף עורר אותי מינית והעפתי מבט נוסף באפליקציית “הסיפוק המיידי“ אך לא מצאתי שם את מבוקשי.

משהו קרא לי לצאת שוב לרחובות. תעשן משהו משמח כי כאן זה חוקי, תשתה עוד כוס בירה ותחזור לישון טוב, ממש טוב, ניחמתי את עצמי בלב והגוף שלי עשה את מה שהוא רצה. עטפתי את עצמי באחד מהמעילים הטובים שהבאתי ויצאתי לסיבוב קטן באזור המלון. נתתי למחשבות ולרגליים לקחת אותי לאיבוד בעיר שאהבתי. לא הספקתי להרחיק יותר מדי עד שמשהו משך אותי אל בר שכונתי שקט. תנורים בערו בחוץ מעל שורות ספסלים ושולחנות שהוצמדו לחלונות הבר, ובפנים קרן אור חמים ונעים שמשך אותי כמו מגנט.

החלטתי לשבת על הבר וקלטתי מקום פנוי, התקרבתי אל הגברת שישבה שם כשהיא מחוברת לאוזניות, ושאלתי באנגלית מנומסת עם מבטא קל של שפת אם, אם אפשר לשבת. היא ישבה לבדה עם כוס יין לבן וחיוך כזה, שרק בעיר הזאת שהכול חוקי בה, נמרח לאנשים על הפנים. היא סובבה אליי מבט, הורידה אוזנייה וענתה לי בהינד ראש ותנועת יד מזמינה, שכן.

התיישבתי וסימנתי לברמן את מבוקשי, בירה הולנדית בהירה, וסקרתי בזווית העין את שכנתי. היא נראתה טוב, ממש. אישה בשנות הארבעים לחייה, עם כל מה שאישה בת ארבעים ומשהו, הייתי מהמר על ארבעים ושש, צריכה. היא חשה בסקירה שלי והפנתה אליי את מבטה בחיוך נבוך. גיליתי זוג עיניים שהדביקו אותי לכיסא, חומות, עמוקות ומלאות במשהו שלא יכולתי להבין, אבל הרגשתי שהוא נשפך החוצה ברכות. היא דיברה עם העיניים ונבהלתי מתחושת ההפנוט שהמבט שלה הטיל עליי, הלב שלי התחיל לדלג מצד לצד. לא היה לי ברור אם אני מוקסם מיופייה, ממבטה או מזה שאולי, בלי שהתכוונתי, מצאתי את מבוקשי ללילה הזה.

כדי לנסות ולערוך סדר במחשבות שאלתי אותה אם היא מטיילת לבד בעיר.

היא משכה את כוסית היין מהפה באמצע הלגימה וענתה בעברית שכן.

נדרכתי, למה בעברית? אבל אז היא הוסיפה, “לא, בעצם לא ממש לבד. בלי בעלי אבל עם כמה חברות, ואת הערב הזה לקחתי לעצמי. השארתי את החברה שלי בחדר ואמרתי לה שאני חייבת לעצמי סיבוב בעיר, שלא תדאג, אני מכירה את העיר ומבטיחה לשמור על עצמי.“

בשנים האחרונות, מאז גירושיי, פיתחתי מיומנויות טובות להתחיל עם נשים בברים, זאת אחת המיומנויות היותר מלוטשות שלי. אבל מול האישה הזאת, על הבר הזה, לא הצלחתי לשלוף אף אחד מהתסריטים המוכנים שלי. בעיקר הדהים אותי שהיא ענתה לי בעברית כאילו שכתוב לי על המצח — ישראל. החלטתי לנסות את מזלי עם שיחת חולין, הייתי בטוח שהיא בכלל לא תשמע כי הרגשתי חולשה בקולי, לא הייתי בטוח שהמילים באמת יצאו מפי.

“ואיך זה שאת מוותרת על מוסיקת הרקע של הבר? מה את שומעת?“ המשכתי לגלגל את השיחה בלי לספק את סקרנותי.

“זה הפלייליסט האהוב עליי,“ היא ענתה. “אתה יודע,“ היא פנתה אליי כאילו אנחנו מכירים שנים, “אני חייבת לספר לך עליו משהו, על הפלייליסט שלי.“

לא נדרש ממני יותר מדי כדי להבין שכנראה כבר עברו בגרונה כמויות אלכוהול ונשיפות לגליזציה מכובדות, ועניתי לה בקלילות המתבקשת, “תרגישי חופשייה, גם ככה אין לי משהו יותר מעניין לעשות הערב.“

היא לא חיכתה לאישור ממני. “לפני קצת פחות משלושים שנים היינו חיילים, ילדים. האהבה עיוורה אותנו, התשוקה המסה אותנו. הכרנו בצבא, ואחרי כמה שבועות של מערכת יחסים טלפונית, רק אז, נפגשנו. אספתי אותו מהתחנה המרכזית הישנה בתל אביב עם הסוזוקי קארי מודל שמונים וחמש המוזרה שבן זוגה של אימי השאיל לי לכבוד הבחור החדש שלי. היה חושך מוחלט, לא ידעתי את מי אני אמורה לפגוש. הימים, ימי אמצע שנות השמונים, לא היו תמונות ברשת ולא סטטוסים בווטסאפ, כל מה שידעתי עליו זה את שמו ועוד כמה פרטים אישיים כללים, אבל כבר היינו מאוהבים.“

הקשבתי לה קשב רב ומצאתי את עצמי עוקב אחר כפות ידיה האלגנטיות שציפורניהן משוחות בלק אדום לא מוגזם. הן ליטפו את כוס היין המתרוקנת שלה. הייתי כולי דרוך וקשוב לקולה הרגוע שסיפר לי סיפור שעדיין לא הצלחתי להבין מה ולמה, אבל נתתי לה להמשיך.

“עד לאותה פגישה כבר צברנו שעות רבות של שיחות טלפון אל תוך הלילה, הוא, במוצב ששירת בו בלבנון, ואני בחדר המבצעים שלי באוגדה. הוא נכנס לאוטו מלא ביטחון, הרבה יותר מהגובה שלו, עם חיוך גדול וזקן תיש. שנינו ידענו מאותו הרגע שאנחנו לא הולכים להיפרד בקרוב. טיפחנו לנו אהבת נעורים מלאה תשוקה. היינו נפגשים אצלו בחדר שבקיבוץ לסופי שבוע מלאים מעשי אהבה מושחתים. הייתי נוסעת בטרמפים לאורך חצי מדינה כדי להיות איתו לילה אחד, לעשות איתו אהבה, לטרוף זה את זה על מיטה בגובה הרצפה, כשאני מחוברת לאוזניות שמהן זעקו אל מוחי האורגזמות הראשונות שלי עם THE DARK SIDE OF THE MOON או THE WALL — צד שלישי. ואז, אחרי שהיינו מוטלים על המיטה טרופי שכרון אהבה, הוא היה קם ומכין לנו את הטוסטים הכי מפנקים שיכולנו לחלום עליהם, כשכל החדר מתמלא בריח של סקס נעורים וגבינה מעושנת.“

גל של ריח סקס עלה באפי והזכיר לי ולפלג גופי התחתון למה בכלל יצאתי לרחובות העיר הערב. שאלתי את עצמי לפשר החשפנות המתגרה הזאת בפני זר כמוני, ואז שמעתי את השבר בקולה וראיתי את הלחלוחית בזווית העין שלה.

“כשהייתי בבסיס, הוא היה מגיע אליי בכל חופשה שלו, החברות שלי ואני היינו מחביאות אותו במגורי הבנות, שלא ידעו שיש בחור אצלנו, והן היו מפנות לנו את החדר רק כדי שנוכל לטרוף זה את זה מאהבה.“

היא עצרה את עצמה כדי ללגום את שארית היין מכוסה ובכך אפשרה לי לארגן את המחשבות, ואולי לנשום עמוק כדי להחזיר לעצמי שליטה על הזרם החם שעבר בגופי, אבל היא לא הראתה סימני התחשבות במבוכה שלי והמשיכה במונולוג.

“ואז היה משבר קטן שבגללו אפילו החלטנו להתחתן. כזה של — ‘אנחנו נפרדים או מתחתנים’. איימתי על אהובי והוא לא עמד בזה, ורצה אותי לכל החיים, אבל אבא שלו — הוא לא סבל אותי.“

כשהפנתה את מבטה אל הברמן כדי לבקש ממנו למלא את כוס היין שלה, גיליתי שהלחלוחית בעינה התעבתה לדמעה שהציפה את העין השמאלית שלה והדגישה אף יותר את מה שחשתי במבט הראשון. לא הצלחתי להסביר לעצמי איך זה שלא הרגשתי נבוך למראה הדמעה הסוררת שלה, זה הרגיש לי אותנטי, חלק ממנה. כאילו היא הטילה עליי כישוף, האישה הזאת שהלילה הקר של עיר כל הערים הביא אותי אליה. הרגשתי מבוכה קלה מהפתיחות הזאת שהיא יצרה בינינו אבל היא נשמעה לי כזאת שמבינה בדיוק מה היא מספרת לזר שלידה, ואני הקשבתי.

הברמן הבלונדיני, שהתנשא לגובה של מאה ותשעים סנטימטרים לפחות, הבין בלי להבין את השפה שהוא צריך לשמור מרחק, ועם זאת לשמור על קשר עין עם הגברת. הוא הושיט לה כוסית יין לבן מחודשת כאילו הוא מכיר כבר שנים, אותה ואת מה שהיא צריכה.

היא לגמה ממנה תוך כדי נשימה עמוקה, הוציאה מהתיק מבחנה שקופה עם פקק סגול, ובתנועה מיומנת שלפה מתוכה את הג’וינט המשומש שלה ויצאה אל הקור המתוק של העיר שלי. רק אז גיליתי את מידותיה, אולי מטר ושישים סנטימטרים פלוס עוד חמישה או שישה מלאכותיים שהוסיפו לה אלגנטיות עדינה, לא מוגזמת ולא מגושמת. היא שלטה בהליכה למרות שחששתי שהיא בחוסר שליטה הכרתית, אבל היא לא שידרה מצוקה. מסטולית לגמרי אבל בשליטה, זה הרשים אותי מאוד.

התחלתי להרגיש מעין אחריות לא מוסברת למצבה של האישה הזרה הזאת שנקרתה בדרכי לפני פחות משעה, ועם זאת, ברגע הראשון לא הצלחתי להרים את עצמי מהכיסא ולצאת איתה החוצה. אך משהו בי פחד עליה וזה דחף אותי החוצה להצטרף אליה לסיבוב של עשן משמח. בדרכי אחריה אל מתחת לתנורי החימום, נמלאתי בתחושה של קסם. הוקסמתי מהמראה שלה, מהסטייל שלה, מהשליטה שלה במצב למרות הסיטואציה שמעידה על חוסר השליטה. היא הרבה יותר חזקה ממה שהיא נראית. הלב שלי התחיל להירגע מהדילוגים והמילים שלה הדהדו בראשי כשעשיתי את דרכי אליה.

בלי להגיד מילה היא הושיטה לי את הג’וינט ואני לא סירבתי. אחרי שתי שכטות ושתיקה נעימה הבנתי שהיא לא חוסכת מעצמה בריכוז החומרים המרככים ומקהי החושים. ממה היא עשויה האישה הזאת? תהיתי לעצמי, ואותה שאלתי מתוך נימוס באיזה מלון היא משתכנת.

היא ענתה לי בביטחון מוחלט את שם המלון וידעה אפילו את הכתובת המדויקת שלו, “זה ממש פה בהמשך הרחוב,“ הוסיפה.

היא הסתובבה כדי לחזור פנימה, אבל אז מעדה והספקתי לתפוס אותה. היא הייתה חבוקה בין הידיים שלי וקרובה אליי כל כך שכשהרימה אליי מבט הצלחתי לראות את כל גווני החום שיש לה בעיניים ולהריח אותה. המתיקות המעודנת של הבושם שלה בשילוב הבל הפה בניחוח מריחואנה עוררו בי שוב את גל החום באזור החלציים. שמחתי להרגיש את עצמי מתעורר לקראתה אבל ידעתי שזה לא הזמן לתת לה להרגיש את חולשתי. הרגשתי את רפיון הגוף שלה, כאילו היא מבקשת שאחזיק אותה, שאתמוך בה. בכל זאת לא הצלחתי לשלוט במחשבה שזה הרגע שבו יכולתי לקבל את כל מה שחשקתי בו כבר מהבוקר, כשנחַתּי. השניות האלה נמשכו כמו נצח כשהרצתי במוחי תסריטים רבים שנעו בין לילה סוער בחדר שלי במלון, לבין לילה לבן על בר נעים ועד לבריחה אלגנטית ממנה כל עוד נפשי בי. הגוף שלי הגיב לקרבה הזאת בלי קשר למה שהמוח שלי שידר, ולקחתי לעצמי עוד שנייה או שתיים לפני ששחררתי קלות את החיבוק התומך שלי והצעתי שנחזור לשבת ליד בבר.

“הדם החם שלי היה חם מדי בשביל אנשים מהזן שלו, של אבא שלו.“ היא חזרה לסיפור כאילו לא הפסיקה, ובעודה מטפסת לכיסא הבר היא לחשה שוב ושוב, “הדם החם שלי, היה חם מדי בשביל אנשים כמו אבא שלו.“

הבטתי בה מתיישבת ואפשרתי לה להמשיך לספר לי.

“מעטים הדברים שאני זוכרת לפרטי פרטים מאותם ימים, אבל אני לא מצליחה לשכוח איך הוא היה מביט בי כל הזמן במבט מאבחן, כי זה היה המקצוע שלו. בפעמים המעטות בהן הגענו לבית הוריו ולא לחדר בקיבוץ, ורק אם הייתי חייבת, הייתי עוברת בסלון הבית בדרכי למטבח או לשירותים. העדפתי לצאת מחלון חדר השינה שלו ורק לא לפגוש את המבט של האיש המבוגר הזה, הקשה, המאבחן, העוין.“

הגוף שלי הבין את מצבה והרגשתי את איבריי משתחררים. זה עזר לי להתעמק בהקשבה בלי הסחות דעת.

היא הזדקפה, הפנתה את מבטה אליי, והמשיכה לספר, “בוקר אחד, רגע לפני שיצאתי לדרכי חזרה לבסיס, הוא אפילו ניסה לגרש אותי. הוא ביקש ממני בנימוס ממלכתי שאשב מולו. בתמימותי, חייכתי אליו חיוך ביישני מלא בחומרים של אהבת נעורים והתרווחתי על הכורסא המחויטת. זה לא זה! הוא אמר לי באנגלית והמשיך והסביר במילים גבוהות ומלומדות, כשנימת קולו כל כך חשובה והמילים שיצאו מפיו כנראה היו אמורות לשכנע אותי שהוא צודק, שהוא יודע ממרום גילו שאני לא שייכת לבית הזה, לילד שלו, למעמד שלהם.“

נימת קולה הפכה פתאום למבודחת והיא סיפרה לי על הניסיונות שלה לשבת בתיכון בשיעורי אנגלית, אבל הדשא קרץ לה הרבה יותר מההבנה הנערית שלה עד כמה חשוב לרכוש את מיומנויות השפה הבין־לאומית. אם רק הייתה בה היכולת להבין כל מילה מאלה שהוא ירה לעברה... היא זכרה שהיא לא הבינה את כל המילים. את מילות הקישור והפעלים הפשוטים היא הצליחה לשמוע בין המשפטים, אותם היא קלטה מתוך רצף הדיבור של האיש המכובד שישב מולה על כורסת יחיד עם ידיות מוגבהות צבועות בלכה כהה, כאילו נבנתה במיוחד בשבילו, עם מושב מרופד בריפוד פרחוני. מרפקיו נשענו על הידיות, ואצבעותיו אחזו חזק בקצות הידיות כאילו ניסה להחזיק את עצמו מלקום. סנטרו הורם מעלה, מעל קו הצוואר, ובכך הגביה את מבטו גבוה־גבוה מעליה.

“הבנתי לגמרי את המסר,“ היא המשיכה לספר בעיניים מושפלות, “אך עד היום אני לא יכולה לזכור את השיחה על כל מילותיה, זה זז לי במוח כמו סצנה אלימה בסרט אימה אילם, סרט ישן. את התפאורה אני זוכרת לפרטי פרטים, סלון הבית עם חלונות מסביב שאפשרו להר הירוק כל ימות השנה להיכנס פנימה. במטבח המיושן אימו העדינה והשקטה הייתה עסוקה בענייניה. יכולתי להרגיש את מבטה על המתרחש מתגנב מעל כתפה. היא עמדה במטבח המדויק למידותיה המיניאטוריות, לבושה בשמלת בית צבעונית ומחויטת בגבה לסלון. היא לא העזה להגיד מילה על מה שבעלה המכובד והמלומד ירה לעברי, ילדה מאוהבת בת תשע־עשרה, שכל מה שהיא רוצה זה לאהוב את הילד שלו, אבל בשבילו לא הייתי מספיק טובה. אני לא בת למשפחת רופאים או משהו מכובד מהשכונה הצפונית והיוקרתית שלהם, אני רק נערה פרועה שמילאה את ליבו של הבן שלו בדברים שלטענתו לא יביאו תועלת בהמשך החיים. נראה שההיררכיה המשפחתית גרמה לה להשאיר אותי להתכווץ לי לתוך הכיסא הצר, אפילו למידותיי הנעריות, בסלון שלה. היא אפילו לא הסתובבה לומר לי שלום כשהגוף שלי החליט שדי לו ולנשמתי לשמוע את מה שהוא — אבא של ‘דובי’ שלי — ניסה להעביר לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שלא טוב ולא נכון לנו — זוג הילדים המאוהבים, שכל מה שהם רואים בעיניים זה רק את הטוב שבעולם — להיות יחד.“

“לא ענית לו?“ ניסיתי להשתלב במה שברור היה לי כמונולוג חייה.

“אני לא זוכרת מאיפה היו לי הכוחות לקום ממקומי ולהשאיר אותו שם על הכורסא המכובדת שלו להגיד ‘בנימוס’ צברי, סליחה, תודה וללכת.“

את כל זה היא זכרה במדויק, אך היא לא הצליחה להיזכר באף מילה אחת ממשית שנורתה שם לחלל כמו מטח יריות מסתער. בזיכרונה היא עדיין שומעת את קולו של האבא, אבל לא משהו שניתן להבין, מין רחש צורמני כזה במבטא כבד כאילו יש לו שק תפוחי אדמה בפה המחייב לשים ידיים על האוזניים.

לא, היא לא זכרה, אבל היא הבינה את רוח הדברים, שלא זאת האישה שהוא חלם עבור הילד שלו. אבל היא לא הלכה ממנו, מאהובה. הם לא ראו בעיניים, הם פשוט טרפו את האהבה בלי לנוח!

“המשכנו לאהוב כמו שרק ילדים יודעים, המשכנו להיפגש בחדר שלו בקיבוץ ולעשות אהבה. למדנו אחד את השנייה, לימדנו אחת את השני לעשות אהבה, לגעת, ליהנות, לגלות, לטרוף, לאהוב.“

היא סיפרה לי כמעט בלי פילטרים, בתיאורים ציוריים שאפשרו לי להיות חלק מהחוויה, ויכולתי לראות בעיני רוחי את זוג החיילים לומדים את עצמם בין הסדינים.

“ואז יום אחד הוא אמר לי משפט שקרע לי את הלב, הרבה יותר מכל משפט שהאבא המכובד, הבוטה והמנוכר שלו אמר לי. משפט אחד שפילח לי את הלב לגזרים ובזה כבר לא עמדתי. בבוטות של האהוב שלי לא הצלחתי לעמוד, אז השארתי אותו שם על הדשא והלכתי.“

הפעם היא הלכה ולא חזרה.

היא הלכה! ולא חזרה לו.

אחרי קצת פחות משנתיים היא התחתנה עם אחר שהיא מאוד אוהבת.

“בכל יום אני מתאהבת בבעל שלי מחדש, עד היום, כמעט שלושים שנים של אהבה עזה,“ היא סיפרה והעיניים המיוחדות שלה ברקו בנצנוץ אחר, שמח, מלא אור, נצנוץ של נערה מאוהבת.

יש לה ילדים מוצלחים ובעל אוהב ונאהב והיא חזרה על עצמה שוב ושוב, במנטרה כזאת שבאה לאנשים שמעשנים את מה שחוקי בעיר הזאת מעבר לים. הבעל שלה, הוא ורק הוא, היחיד בעולם שמסוגל להכיל אותה. היא סיפרה לי על עצמה כאילו מנסה לעשות עם עצמה היכרות חדשה. וזאת בלי שעשינו היכרות רשמית בינינו.

המשך העלילה בספר המלא