נקודת עיוורון

כולם הלכו לג'מבו

ג'מבו ג'מבו

ורק אותי השאירו

בחושך השחור

כולם הלכו לג'מבו

ג'מבו ג'מבו

אמרו לי לילה טוב

וכיבו לי את האור.

צלצול, ועל מסך הנייד זיו ראש מפלג חקירות ותשאול. יאיר הקשיב לדיבורית שחרקה, אבל הצליח לשמוע את המילה "שלד". יאיר שאל, "שלד?" חיובי. זיו המשיך לדבר במהירות שהצריכה ריכוז. "אתה ראש הצח"ם. עזאם מגיע ואמיר מהמודיעין כבר בדרך. הם..." יאיר לא שמע את סוף המשפט, ושאל, "ליעד?" אבל זיו אמר, "ליעד בחקירה של הסמים. כפיר פנוי. הוא בדיוק בשביל זה." יאיר רצה להציע חוקר אחר, אבל שתק והקשיב. "כבר נשלחה לך נקודת ציון." זיו אמר, ויאיר חתם בקול בס החלטי, "מאשר הגעה." הוא די קרוב לזירה, הבטון של אנדרטת הנגב מאחוריו. כמעט מתנגש במשאית משמאל. נקודת עיוורון. וייז: ארבע־עשרה דקות להגעה. האקדח בתא הנהג הפתוח והקנה מציץ לכיוון החזה. תשעה מ"מ זה חור רציני. יאיר חשב לעצמו, "תא הנהג." בספרים ישנים כונה — "תא הכפפות". פעם היה לו זמן לקרוא בלש אמריקאי אבל עכשיו רק תנו לו לישון, בשקט, בלי קדיחות. פיהוק עצום, נעצמו ונפקחו עיניו כנגד שמשת החלון, שקרני השמש בהקו וניתזו ממנה, זיזיות וחדות ופוצעות את האישון. אולי אלוהים זה ילד מעצבן ורשע שמהדק אצבעות שמנות דביקות לשמש־בקבוק חרדל מפלסטיק לחיץ מבני ברק, "בורא עולם" נהנה מהצליל המפליץ את הצהוב עלינו. יאיר שיפשף תחת הגבות. צריך להיות ממוקד וערני, אלא שהתעורר באמצע הלילה ולא הצליח להירדם, ואז קמים לבוקר ובבטן עולים אדי סְחְלָה, שמסריחים את כל היום. רק בגלל ריב על עציץ. השתילים גוססים כולם, אלו שבמרפסת הקטנה וגם אלו שליד החלונות ונעמה לא השקתה. "כמו מטאפורה," יאיר אמר לעצמו, ולשנייה הבזיקו בו המורה לספרות ודוסטויבסקי ומגמת סוציולוגיה לאהבּלים, שם בכיתה יאיר בשולחן מאחור הוא יושב, מרושל תודעה ומרפקים על שולחן. וחייך לעצמו במרירות. מה שנמצא לנו כל הזמן מול העיניים, אנחנו בעצם כבר לא שמים לב אליו, עד שהירוק הופך לחום. מטאפורה.

זו השמש הדרומית ששורפת את הצמחייה הרכה העדינה. אף אחד לא אשם. היה צריך לסתום את הפה, לספור עד עשרים כשהריב החל לתפוס תאוצה. עכשיו, עכשיו נותן לעצמו מעין סטירה אמיתית של שתי אצבעות המכות לצידי הסנטר, וצובט לעצמו בלחי. שים לב לכביש! תתעורר על החיים שלך. התנועה זורמת. הריב, הריבים. די עם הריבים שלך עם נעמה. בשישי, ביום שישי תקנה זר גדול כזה של שמונים שקל תקנה לה, וצעצוע לנורי.

"יא זָלאמֵה — קח את עצמך בידיים. תתעורר. סוף־סוף תיק רציני. שלד. מצאו שלד."

כך התרגל לשוחח עם עצמו, לנזוף, לשאול, סנגור וקטגור, כמו כשדיבר אל הגופות:

יש שעונות מיד, גלויות וכמעט חצופות בפתיחותן, ויש ביישניות כנערות אולפנה חסודות שמסתירות ושותקות, אבל לאחר שכנוע גם הן בסופו של דבר מסירות את תומתן המצטנעת. סבלנות צריך, פיתוי וחיטוט ושאלות קטנות ופשוטות, לאט־לאט, שאלה ותשובה ושאלה עוקבת והבהרה, ושאלה מחדדת לאט ובטוח, ואז גם האילמות פותחות את הפה, יותר גדול יותר גדול. אין מה להתבייש.

וכבר כמעט עשור מאז שחקר את הגופה הראשונה, מי ומה עשו לך? השריטות על הצוואר, שרטוטי הכחול־אדום שעל הידיים, הצורה שבה התפזר הדם סביב — האם ניתז בהתפרצות עורק או נבע מהווריד כמו מעיין נסתר? קרעים בחולצה, שאריות עור מתחת לציפורניים, ובזירה סימני המאבק — אם היה: דברים שאינם במקומם, שברים, קרעים, תזוזות, שפשופים.

אם מקשיבים טוב, בעיניים, וגם באף מקשיבים — כי גם הריח מלמד. אבל בשעות הראשונות, אם הפצע לא גלוי, אז לא תראה כלום, אישה ישנה, יפה, על המיטה, ואף אחד לא יודע שהיא כבר איננה, גם זה היה.

שוחח עם המתים בצניעות, בהתמדה, בסבלנות, בתשומת לב — לא זונחים אף סימן קטן וגדול, מלמעלה ולמטה ומסביב, מבחוץ ומבפנים, לאט ועמוק מתבוננים, בלי לקפוץ מיד למסקנות, משערים, ומְתַקפים, מביטים מימין ובוחנים משמאל. אל תמהר. אולי מסתתרת פואנטה. הבשר, הדם, העור — חומרים אורגניים פטפטניים שמגיבים לסביבה, לחום־קור־לחץ. צבעים ומרקמים משתנים לאורך זמן: שניות, דקות, ימים, שנים. החוץ והפנים רוקדים אחד עם השני, מתרכבים, מתמזגים ואם תביט יפה ועמוק, תקבל את המתי־למה־איך. במדבר, בדרום, מוותרים די מהר על הנימוסים, החום והשמש מתחילים לעבוד על הבשר בנמרצות. החרקים מתיישבים כבר בתוך כמה שעות. לאחר מכן רימות, הראשונות לבנבנות קטנטנות. הריח לאחר יממה. ובימים הבאים מתנפח גוף שמתרקב מבפנים ומתמלא בגזים.

עם כמה גופות שוחחת לאורך כל שנותיך כחוקר בימ"ר?
שבע־עשרה? רק בשנים האחרונות עבדת קבוע על תיקי רציחות. ארבע־חמש לכל היותר בשנה. בכל מרחב הנגב אין יותר משבע־עשרה שנתי, וזה היה במקסימום של 2015. בכל שנה זה בערך 3 חקירות רצח של יהודים, 8 של ערבים. עם שלד עדיין לא יצא לך דייט.

לרוב פוגש אותם במרחק של לא יותר ממספר שעות לאחר שעברו צד. הנרצחים, מוטלים, עיניים פקוחות בתדהמה, חלק עם אצבעות מתהדקות, נקרעים ונשספים. והמתאבדים שמחכים בתנוחות מעוותות, מתחת לגשר, שטוחים על אספלט לאחר הקפיצה האחרונה בהחלט, והיתה גם אחת באמבטיה, שחתכה את הוורידים. כן... בחשבון מלא זה יוצא חמש־עשרה — פחות או יותר — שחקר בעצמו, מספיק בשביל לפתח יחסים אינטימיים עם הגוף האנושי. זוכר את כולן, במיוחד את אלו שלא הצליח למצוא להן מנוחה ושלמרות תשובותיהן — איכזב אותן.

וכך, כמו שלמד לדבר עם המתים העתיק זאת גם אל החיים. מביט כאילם, מחפש רמזים בעור הפנים המתעוות מעל שרירים שחפצים לספר את הסיפור האמיתי שהלשון מנסה להסתיר.

ובעצם, אתה לא ממש נוגע, לא מתערבב, עם עצמך, קשקשתא.

וכבר פיתחת חשדנות, למדת לשתוק, להמעיט בקשרים. עוד מעט תהיה כמו המשוגעים האלו ברחוב שצועקים לעצמם. יאיר גיחך לעצמו גיחוך חד כמו שריקה שממש יצאה החוצה מבין שפתיו.

ואולי בעצם כך הוא היה עוד לפני שהתגייס למשטרה. אולי זה גנטי, אינטרוורטיות. והילד שלך, נורי. הוא? הוא? מתבייש. נצמד לאמא, ומתי ששיחקתם אז מחבואים? התחבאת לו מתחת למיטה.

ראש צח"ם זה הרבה קשקשת ברשת, בירוקרטיה ופוליטיקה ויאיר יצטרך לדבר הרבה, ויותר נוח ליאיר לדבר עם המתים. נעמה אהבה את ה"ביישנות". פעם זה היה יותר גרוע: אפילו לא לפנות לאדם אחר גם לא בשביל שטויות, כי הטרחה שבמגע, והדבר המגעיל הזה — הצורך לבקש. האופי שלך, גם כשהיית ילד — ואחר כך נער — וחייל — להסכים עם מזגן קר מדי, חלון פתוח באוטובוס והרוח בעיניו, ראש שמסתיר בקולנוע, נערים מפריעים בקולנוע. ובכל זאת יאיר הוא קצין במשטרה.

וכבר עבר את הבּיג. לכולם יש זמן וכסף, בתי קפה מלאים, ארומה באמצע היום. חם. הגביר למקסימום קור. למרות שכבר תחילת אפריל, ההתחממות — זה מזג האוויר המשתגע ועוד מעט הים יעלה ויקבור, העולם יישרף, עוד כמה שנים זה ייקח? נקבוביות עור מזיעות, שְׂער גוף של קוף, האם שרירי הגורילה שלך מייצרים יותר חום מאלה של גבר ממוצע גם במנוחה? נורי הקטן, הוא קיבל את הגנים שלך או שהידיים דקות מדי? יצליח לשרוד? בתוך החרא הזה שיהיה כמו בסרטים, בסוף העולם כל אחד יחטוף יאכל את השני.

רמזור. עצר. ומשהו מתכהה וממלא וקרב. וכבר עוד רגע ליד החלון. מי זה דופק בדלת? מקיש על חלוני, לה לה לה לה לה לה. זה בדואי־רוכל־קבצן. מושך את הרגל, צליעה אמיתית ולא תיאטרלית. האם אתה בטוח? האינסטינקטים הבלשיים שלך חדים כך באמת? טביעת עין, יש לך, כן יש לך טביעת עין. קריאה נכונה, קצין קצין אתה, אבל הדרגה נתקעת, למה?

לבדואי סנדלים מעט קרועים, בטן קטנה, לא רעב ללחם, אף אחד בישראל לא רעב, אבל על פי מראה פניו וגופו, כן חסרים לקבצן תזונה בריאה ובשר וחלב וירקות טריים, העור החולה של פרצופו בגוון צהבהב אדמת־לס, מחורץ, ובידיו מחזיק מה? שבשבות.

עיניים, אפורות, ואף מגויד גדול כשל ליצן מנומר כחול־צהוב בהיר, תעלות ורידים, ויד מושטת. משתהה מול החלון הסגור, כל כולו יובש, כף ידו, העור שספג מדי UV ומתבקע ומתכער, משהו בפיזיולוגיה שלו, עצמות הלחיים, מרמז — משפחת אל־קיעאן. בדואי מסכן. תחת השמש שעות הלוך ושוב, וכולם מתעלמים, כל הנהגים שנכפו לחכות בסביבתו מרצינים את המבט קדימה, מניחים ידיים על ההגה, קדימה הם, שותקים, הופכים למשה דיין ומאבדים את הראייה בעין שלצד החלון. על מה הזלאמה הזה חושב במשך השעות בחום, עובר ממכונית למכונית ואף אחד לא יורק לכיוונו, מה עובר לך בראש במשך השניות הדקות הימים החודשים השנים שנעים בין המכוניות המתעלמות. אין־איש. אתה כועס עלינו? על החיים? בגילֵי ארבעים פלוס כבר לא דוקרים את האויב, כן, אפילו השב"כ נותן היתרי כניסה על פי גיל. האם כיבית את הזעם? את התשוקה? חייבים כדי להמשיך ביום־יום הזה של מתים־חיים — ועל מה חולם בלילה הרוכל? כמה שבשבות מוכר ביום ממוצע? מעניין באמת באיזה מחיר. כמעט מתחשק לפתוח ולשאול. אולי לקנות? אם רק יתעניין, יחל ויכוח מכוער על מחיר. יד ימין דקיקה, מדוללת כענף קטוע, גדמי ושבור, נטול גיל, ובכל זאת — אולי ארבעים, על פי קמטי הפנים — צריך לחשב את אפקט העוני והשמש והחיים הטורפים המוסיפים עוד כמה שנים לעור — ורק שלוש אצבעות, וביד השנייה, היד הנורמלית, הבדואי מחזיק חמש־שש שבשבות עשויות עיגול של פני ליצן מסתובב מסתובב ברוח, פלסטיק ירוק, השבשבת מסתובבת משתובבת בין אצבעות, ועור כף היד סדוק, כמעט נוקשת בחלון המכונית. שים לב:

ירוק! לוחץ על הגז. דרומה אל הזירה. חוצה את הצומת. "המשך ישר," מצווה הקול הנשי של וייז, ומימין הבניין של איקאה — פתאום ככה מול העיניים הטירה הענקית המרובעת, כמו שהנחיתו מהשמים, בלי קשר. "פתאומית לעד". יאיר הוא שוטר שמכיר אלתרמן, כן, הוא קרא את אלתרמן והוא גם שוטר.

תנועה דלילה בכביש אבל בכל זאת התיישר במושב, מתרכז, שאיפת אוויר, יאללה, שוב להעיר את עצמו. תחת אותיות ה־IKEA שדה גדול, אבל הפעם גם אוהל שם פתאום, ומה פתאום אוהל פה, גם לכאן הם פולשים הבני דודים נכנסים גם לתוך העיר, לא מספיק להם כל המרחב? כל הנגב כבר שלהם, מה שם עוד? סוס גם.

עוד צומת וחארות שנדחפים, שתי הידיים על ההגה, מסתיימת העיר, ומימין קרוב לשפת הכביש, דיר כבשים, מכוניות מפורקות, ומאחד השבילים דמות שחורה כולה, שחורה משחור שחור, הכול אטום הכול, גם עיניה מכוסות במין וילון, ובידה תופסת יד ילדה.

ואיך בחום הגדול המייאש איך אפשר לא להישרף בתוך הבד? מתבשלות על אש קטנה, יום־יום, זה בטח גיהינום. "מתרגלים לכול," אבל תמיד זה מעניין איך היא מתחת. העור חלק? ואולי יפהפייה חמה ומתנפלת, לקול העִזים בעלה עולה עליה. בטח יש קטגוריה כזו באתרי המין של מוסלמיות מכוסות לגמרי. Bedouin Anal? אבל זה מסריח מתחת לכל הבגדים, שחור תופס שמש שנספגת בצבע השחור.

בזמן האחרון כל מחשבה בסוף מגיעה לשם. כבר יותר מארבעה חודשים לא שכב עם נעמה, ובגלל זה הוא עצבני ומשתגע. ובעצם כל המחשבות עכשיו מקורן בריב שהיה לו איתה אתמול, תקנה פרחים! כן, כבר סגרת את זה עם עצמך! אבל העצבנות שלך, העצבנות שלך זה, זו גם הצטברות, לחץ מחץ. עליך לרוקן את הראש, להיות נקי ומוכן כדי שתעבוד כמו שצריך, חקירת רצח! וכבר עוד רגע הזירה. יאיר זורק ממוחו את כל מה שלא מן העניין המשטרתי ומהמשימה שלפניו, ופניו שבמראה העליונה מרצינות. להתכונן. שמאלה אל נאות חובב, ומאחור התקרבה מדי קיה ישנה. במראה הצדדית שמשמאל, ובחטף — פני הנהג החדות. נצמד המניאק, עוד מעט נוגע בפגוש האחורי, אבל יאיר המשיך בשלו למרות שזה מאחורה צפר, ולבסוף עקף אותו הערס הערסיון. יימח שמו. "סססאמק." הנה כבר מגיעים. תמרור ובו מצוירות ארובות, ומשמאל יישובי הפזורה של אל־עזאזמה, תמרור "זהירות גמלים לצד הדרך".

עוד שלוש דקות לזירה. על הכביש טנדרים, נושאת טנקים, שבעים קילומטר בשעה, ציור של גמל על התמרור — באמת גמל יכול לקפוץ פתאום לכביש? עוד שבע מאות שישים מטר, פנימה, בלב המדבר, ודרומית — הארובות הגבוהות של המפעלים.

האט כמעט עד עצירה בנתיב הימני, בשוליים, שש מאות מטר נותרו. והיכן שביל העפר? מאיפה נכנסים? הסייר שמסר את ההודעה למוקד כתב שיש דרך ליד עמוד חשמל שכוב, ולאחר מכן, חצי קילומטר דרומית־מערבית, אפשר עם הרכב להחנות.

הנה שביל העפר, וימינה, בזהירות. תחת הגלגלים נגרסות אבני כורכר ברעש פצפצני מטריד, שביל־לא שביל, עד שזהו, ואי אפשר עוד להמשיך ברכב. כן, זה כאן. בצד חנתה הטויוטה של מפקד הימ"ר ליד סלע צהוב־אפור, מעשה ידי אדם, סלע משונה שנדמה כלהב סכין או אצבע משולשת אל עבר השמים, והנה ניידת, וגם הרכב הארוך של המעבדה הניידת. מישהו הניח את הסלע כאן באמצע הכלום? מכאן עליו לצעוד צעידה קצרה של כשלוש דקות.

טריקת דלת המכונית הידהדה במדבר הריק. הליכה. וכבר מתנשף? בכמה זמן רצת את האלפיים בפעם האחרונה של מבחן הכושר? "יא עלוב." עיניו צרבו מן האבק ומהכימיקלים באוויר הרע. מעבר לכביש מבית הסוהר ועד פאתי באר שבע, לאורך הרצועה המזרחית לנאות חובב, מתפשטים פחונים וצריפונים במהירות עצומה (מהו הביטוי שכולם משפריצים עכשיו? אקספוננציאלי?) זה כמה עשרות קילומטרים רבועים הנפרשים באזור. הבדואים שצריכים לחיות כך, ביישובים לא מוכרים שגדלים כמו יבלית בין אבני הכורכר, ומתרבים רבים רבים, אבל איזה חיים? נושמים את המפעלים המסריחים המזהמים את הריאות והנשמה, וכבר כמעט שמונת אלפים בני דודים שגרים בתוך החרא, ובכל יום עוד צריף ועוד תינוק מצטרפים למשולש ברמודה.

מוכר השבשבות הקבצני, זה עם החצי יד שעמד בצומת, בטח אמא שלו נשמה את הגועל הזה בזמן ההיריון, ואולי בעצם השנתון של הקבצן מוקדם מכדי להיוולד באזור, הרי העבירו אותם לכאן לפני ארבעים שנה בערך, אולי פחות, והרי לא חסרות כל מיני דפיקויות אחרות שיולידו תינוק בדואי מעוות, נישואים במשפחה, גנטיקה וסתם נפילות מחמור, ולא חסרות גם דריסות של תינוקות.

קולות: מהעיקול שמוביל לזירה, מהר ללכת בין שתי גבעות, וסביב כלום — צהוב־חום, חציבות כנראה של דחפורים, ויש סיכוי שלא ימצא את המכונית כשיחזור, ישאירו זכוכית שבורה. ובעצם לא. הטויוטה תישאר, אף אחד לא עובר פה, וגם אם יעברו הרי ניתן לראות את הצ'קלקה שעל המושב הקדמי, אבל חוץ מזה אין ברירה. "שיגנבו יימח שמם," ואולי רק ינפצו חלון אחד ויחפשו ארנק. זה בקושי שביל, ניתן להבחין בעקבות חדשות של נעליים, הן מובילות לזירה. זיו הגיע לפניו? כמאה מטר מערבית־צפונית עסק מנוף מסיבי ביישורו של שטח כדי להקים קו חשמל, עמודי חשמל כמו דינוזאורים של ברזל עמדו במרחק קבוע אחד מהשני, וקדימה ומסביב גבעות סלעיות, ודרומית במרחק — הארובות הגבוהות המעשנות של מפעלי האשלג, מכרסמות בשמים הכחולים. והנה — סרטי הסימון באדום־לבן. והנה גם הסייר של תחנת באר שבע, זה ששלח את המיקום, מי שהגיע ראשון לקריאה זה כנראה "נהוראי מנצור", התג על החולצה, נדמה שכבר נתקל בפרצוף הזה. סמ"ר אבל נראה כבר בן שלושים, אולי התגייס בגיל מאוחר למרות שהוא הטיפוס שמשתחרר ממג"ב או אפילו ג׳ובניק ומיד למשטרה, זו המקבילה לנשים האלו — מורות ביסודי, מזכירות בקופת חולים, זה הכי רחוק שמנצור יכול להגיע, יאיר מברך לשלום. מנומס. מנצור מהנהן בפנים שנראות שמשמינות ברגע זה. משעמם לבחור.

והנה החוקר כפיר שלנו, מאיפה צץ? כפיר ייקח עדות רשמית מהמודיע, "אהלן" לכפיר, אהלן לא רשמי מדי. כפיר מהנהן הנהון גדול גדול לעברו של יאיר ומוסיף במהירות "שלום." מנצור מביט, כל כולו רישול, מעביר יום, מעביר משמרת, מעביר חיים בלי להתאמץ, שוטר יענו, כמו הבדיחה על עורכי דין? תשעים ותשעה אחוז עושים עוול לאחוז האחד.

אז יאיר שלנו בזהירות, לא נכנס, ממש בשוליים, בטנו על סרטי הסימון שמסביב לזירה הרשמית, ולא מזהם את הבור שבו ואלרי מהמז"פ אוספת ראיות. נוצצת בלונד שגם אם למחצה ויש עניין של צביעה ושורשים חומים אבל הרי בעיקרון ואלרי שלנו היא זהוב זוהר בנשמתה. לב בלונדיני. ואלרי הנידה ליאיר בראשה בתנועה מהירה, ידידותית, היא עסוקה. יאיר חושב לעצמו, תרגיע, אל תחייך מדי, מה אתה אידיוט? הנה כלי המעבדה הניידת של המחוז. ומאחורי ואלרי דיקט גדול מונח בצד, הדיקט שכיסה את הבור שאותו מצלם מי שנראה כמו עובד חדש, ואלרי נותנת לחדש הוראות והוא עובר לצלם את השלד. יאיר מתרומם, עומד מול ואלרי עם ידיים בכיסים כמו אידיוט, היא באוברול לבן, ממוקדת כמו נמרה. ונעה במהירות תכליתית, ספורט אלגנט, איבריה גמישים, יאיר מבטיח לעצמו שמספיק עם ואלרי. חלאס. הבוס שלך — ראש החקירות זיו שם מרחוק, מביט, בך. הנה וכבר התודעה של יאיר עולה להילוך רביעי מקצועי. מתרומם זה הרופא של מד"א שסיים את עבודתו, מה יש לו לעשות בעצם? להכריז על פטירה של שלד?

נכנס עכשיו לבור זה הבחור החדש של מז"פ, כתפיים גדולות ליהודי, מסיבי, הוא וּואלרי עובדים יפה, אצבעות מדקדקות בתוך כפפות, הענק — כתפיים — מניח בזהירות כל מיני קטנים בשקיות שאטם, ואלרי והכתפיים רוכנים מעל הבור, לא ממש בור אלא שקע. הם קמים. ואלרי אומרת לחדש שיצייר את הזירה. מחבוא של סמים? נשק? ואלרי היפה והשקטה, תנועות זהירות ובוחנות, המצח שלה מתקמט לרגע. כתפיים, גם הוא רוסי? פתאום גם שני יס"מניקים שבאו לאבטח. אין מה לאבטח, אין נפש חיה בקרבת קילומטרים, אבל זה כמעט אוטומטי בחודש האחרון — בכל אירוע שמתרחש באזור של הפזורה, מהצד השני של כביש 40 אלו היישובים הלא מוכרים של העזאזמה. שבט שמצטיין בהברחות סמים, באלימות פלילית וגם בבלגן כללי על רקע זה שרוצים ליישב אותם חוקית.

רעש דיבור קשקשני — הנה גם כבוד מפקד תחנת באר שבע, ואיתו מפקד מפלג התשאול שלהם, לקח להם זמן להגיע. ואיפה ה"מפקד", מפקד ימ"ר נגב? הנה הוא — ניצב משנה יגאל ביטון. תחייך אליו בקטנה. גם זיו עומד שם.

יאיר ניגש לחבורה המכובדת. מדבר עם מי שצריך כמו שצריך, גם אומר שלום למפקד המרחב שהגיע גם הוא, הנה יניב הממ"ר — ידי המתאבק של יניב נחות בכיסים ועמידתו זקופה וסמכותית. "גנרליסימו" — אומר לעצמו יאיר ושפתיו ממש נעו בהגותו לעצמו, כן — שפתיו נעו מן הדק שבדק.

אז מה יש לנו כאן? שלד. עצמות שלד שנראות שלמות: במבט מהיר, ככה מהצד בלי להפריע ולזהם, אפשר לראות שם בתוך הבור — שיער ארוך. גובה: לא יותר ממטר שבעים. אגן רחב. אישה. עצמות בית החזה, הגולגולת הקטנה שמחוברת לבית החזה, עצמות צהובות־חומות מלוכלכות בחול. כמה מגוחך מה שנשאר. ואם זו אישה וזה באזור של הבדואים, אז רצח על כבוד המשפחה? יש להיזהר מקביעות המגבילות את החקירה. ומתי? ושליש מרציחות הנשים בכללי — זה בן הזוג. הפלאפלים בפיתה עמדו ורשמו ודיברו וקישקשו ויאיר ניגש לוואלרי. "מה בינתיים?" היא התיישרה כנגד השאלה. חייכה, ואלרי, ובאמת יפה מאוד ככה עם הגומות הבלתי נראות כמעט שתחת שליטת עצמות לחיים קווקזיות. "אישה. צעירה. ניסו לשרוף את הגופה. אני חושדת שעצם הלשון שבורה אבל צריך צילום רנטגן." "חנקו," לחש יאיר. ויש שיירי אפר ליד הגולגולת, קווצות שיער שרוף. יאיר הביט, וּואלרי הבינה מיד ואמרה, "אבל אין, כך נראה, אין שיירים של שרפה על הקרקע. לא ממש שרפו אותה, וכנראה לא שרפו כאן בזירה. זה מוזר, שרפו רק את הראש, רק לרגע... כאילו התחרטו וכיבו..." יאיר התקרב, עוד מעט נכנס לבור. "אאאפ...! לא לזהם את הזירה!" נזפה בחיוך סמכותי. יאיר הוריד את מבטו מוואלרי. זה מעניין איך מז"פ עובדים, עם כל הקיטים שלהם, המברשות, הפטישים הקטנים, לאט, בצד עמד מגלה מתכות, הביאו כדי למצוא בעיקר תרמילי כדור. והמכשור שלהם נותן קואורדינטות ג'י־פי־אס של מקום השלד כמעט במילימטרים. מקצוענים.

רוח מכה באוברול של ואלרי ומצמידה אל כל טוב הארץ, הרים ובקעות, מה טובו חיטובייך, והרוח חזקה ומעוורת, יאיר עוצם עיניו. הרוח לא יכולה להעיף ממצאים? שנים שהשלד היה כך בבור תחת הדיקט מוסתר, ישן בשקט שלו, חי ביובש, עם קצת חול לכיסוי, זה טוב, נשמרו העדויות, אולי ייתכן שגם טביעת אצבע? על חומרים מסוימים אולי נשמרת טביעת האצבע לאורך שנים?

ואלרי החלה לאסוף דגימות קרקע גם מחוץ לבור. יאיר המשיך וסקר את השלד ממרחק של מטרים. ככה בהתרשמות מהירה על פי העצמות, שלד שלד, כלום לא נשאר, שום בשר על העצמות, עברו שנים מאז שהיתה במצב חי. ומה קרה? היֹה היתה גופה שהעבירו לפה לכלום של המדבר. העבירו אותה לכאן? להסתיר את הרצח. אבל אולי ריב אוהבים כאן בזירה, אונס ורצח, מאיפה הגיעה הגופה? יאיר מקליט לנייד את המחשבות — נוהג שפיתח בשנה וחצי האחרונות. עמד וחשב, ומשהו עדיין עיצבן אותו עם מנצור הסייר שעומד כמו תייר צרפתי ומביט בפועלי המשטרה, מרוצה מעצמו. הזירה ממילא מאובטחת. מה בעצם קורה כאן? יאיר עמד על צלו של מנצור, שכבר הרים אליו ראשו במין גישה רשמית. "אתה הראשון בזירה?" מנצור התנער מבהייתו, "כן. מנהל עבודה בחברת חשמל עלה על הדיקט שנשבר והוא התקשר למוקד."

יאיר הינהן בשקט ולאט והביט שוב על הבור שנראה כמו מחבוא של סמים. ובמרחק של חצי קילומטר בקו אווירי גר אמג'ד אבו עפאש, הבוס הגדול של מבריחי הסמים. הדיקט המאובק המתבקע, כמה זמן מונח כך מעל השלד? מאיפה? האם הביאו את הדיקט במיוחד? נראה שלפני הטמנת הגופה כדי להסתיר את הבור שימש כמחבוא קבוע. אולי המחבוא היה עמוק יותר ומכוסה יותר, ובינתיים במשך השנים הרוח פיזרה את מה שמעל הדיקט. יש סערות רוח כאן. ואלרי הידקה את שקיות הניילון עם החול ועתה רכנה מעל השלד, ויאיר מביט מרחוק בתשומת לב. שלד מוזר, לבוש במכנסי ג'ינס, החלק העליון — חולצת טריקו, ובגולגולת, קצת קשה לראות ממקום עומדו של יאיר, בגולגולת שערות ארוכות וחרוכות למחצה. בלונד מחומצן? מז"פ אחר כך במעבדה תגלה בדיוק. מכנסי ג'ינס בחלק הגוף התחתון. ואין שום רעלה או בגד ארוך. רק חולצת טריקו דקה, ואין לפחות צעיף להסתרת הפנים, משהו לא מסתדר. לא מרגיש בדואית, לא היא לא — הבלונד של השיער, נכון שהוא בלונד אמיתי? נראה כך, אמיתי. תשאל את ואלרי אחר כך, אל תפריע! לה! לא, השלד הוא לא של בדואית, למרות שהגיוני שבדואית עם מכנסי ג'ינס שכבר מתלבשת איך שרוצה — היא יכולה להיות מועמדת טובה לרצח כזה, בדואית שעושה בושות, פוגעת בכבוד המשפחה עונה ומדברת. שמחמצנת שיער, אישה בדואית שלא מפחדת מדי היא איום. היא בעיה. ואולי עשו לה כאן כיפה אדומה, אולי אפילו בעזרת המשפחה הקרובה. והחולצת טריקו — נרצחה בקיץ?

"בּלונד... כנראה אמיתי," ואלרי צעקה. גם היא סבורה שהזיזו לפה. אין לשלד נעליים. "מי יסתובב כאן עם כל האבנים בלי נעליים?" אמרה ליאיר תוך שהיא כותבת במחברת את תיאור הזירה. "לכאורה אין פצעי דקירה או כדור... כנראה חניקה," ואלרי מאשרת.

יאיר רכן אל כיוון הבור ולחש בקול רם, כמעט מחייך, "ארנק?" ואלרי הנידה בראשה לשלילה. "יהיה קשה להפיק דנ"א. אבל יצליחו," דיברה לעצמה.

המשך הפרק בספר המלא