מעבר - מתוך 12 סיפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מעבר - מתוך 12 סיפורים

מעבר - מתוך 12 סיפורים

3 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2018
  • קטגוריה: קצרים
  • מספר עמודים: 25 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 23 דק'

ויליאם פוקנר

הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר (1962-1897), שזכה בפרס נובל ובשני פרסי פוליצר, נולד למשפחה דרומית מכובדת מניו אולבני, מיסיסיפי, וגדל באוקספורד, מיסיסיפי. הוא הצטרף לצבא הקנדי, ובמלחמת העולם הראשונה לחם עם חיל האוויר הבריטי. במשך תקופה מסויימת למד באוניברסיטת מיסיסיפי והתנסה בעבודות זמניות בחנות ספרים בניו יורק ובעיתון בניו אורלינס. אך פרט לגיחות קצרות לאירופה ואסיה, ולכמה ביקורים בהוליווד כשכתב תסריטים, עסק רוב ימיו בכתיבת רומנים וסיפורים קצרים בחווה באוקספורד.
 
פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכה של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות הוא מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.
 
הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סרטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הִרבָּה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.
 
פוקנר פרץ דרך בכתיבתו בכך שהשתמש במונולוגים פנימיים ובטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממסַפֵּר אחד, מעמיד את פוקנר בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

 

פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכתו של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.

 

הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.

 

פוקנר היה פורץ דרך בכתיבתו על ידי הצגת מונולוגים פנימיים בטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממספר אחד, מעמיד אותו בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

השופט הגיע לגיל 65 המופלג, ובחדרו של הרופא הבודק אותו בקור רוח לא מסתמנות בשורות טובות. האם זה אכן הסוף?

פרק ראשון

מֵעֵבֶר

אוזן הסטתוסקופ העגולה הנוקשה היתה קרה ולא נעימה על חזהו העירום; החדר, גדול ומרובע, היה מרוהט בעץ אגוז נטול חן - המיטה שבה ישָן לראשונה לבדו, שהיתה מיטת כלולותיו, שבה נוצר בנו ונולד בה ושכב בה לבוש לקראת ארון הקבורה - החדר המוכר זה שישים וחמש שנה, שלֵו ובודד כרגיל, ובאופן כה מוזר שלו עצמו עד שעומד בו אותו הריח שהיה לו, נראה כהומה אדם, אף שלא היו שם אלא שלושתם, ואת כולם הוא הכיר: לוּשיוּס פּיבּוֹדי שהיה צריך להיות במרפאתו בעיר, ושני הכושים, זו שהיתה צריכה להיות במטבח וזה על הדשא עם המכסחת, מעמידים פנים שהם מרוויחים את הכסף שציפו לקבל בשבת בערב.

אבל גרועה מכול היתה אוזן הסטתוסקופ הקטנה הקרה, גרועה אפילו יותר משערוריית חזהו העירום עם מרבד שערותיו העדין האפור. למעשה, לכל העניין היתה רק נסיבה מקלה אחת. לפחות, הוא חשב בהומור שחוק וציני, נחסכה ממני המהומה של קשרי נשים שהיתה עלולה להיות מנת חלקי, ושמתלווה תמיד למקרים של נישואים או גירושים. ואם הוא רק יזיז את צעצוע הטלפון המחורבן שלו וייתן לכושים שלי לחזור לעבודה...

ואז, לפני שהוא סיים לחשוב, פיבודי אכן הסיר את הסטתוסקופ. ואז, בדיוק כשהתמקם בחזרה בתוך הכר באנחת רווחה מתוחה, עוררה הכושית כזאת מהומת בכי, שגרמה לו להזדקף כמו חץ במיטה, ידיו על אוזניו. הכושית עמדה למרגלות המיטה, ידיה השחורות הארוכות והגמישות מאובנות על משענת מרגלות המיטה, עיניה מגולגלות לאחור בגולגולתה עד שנראה רק הלבן ופיה פעור לרווחה, ומתוכו התגלגלו נחשולי סופרנו, רכים כמו צלילים גבוהים של עוגב, ומזעזעי קירות כמו צופר של ספינת קיטור.

״קְלוֹרי!״ הוא צעק. ״תפסיקי!״ היא לא הפסיקה. נראה שהיא לא יכלה לראות ולא לשמוע. ״אתה, ג'ייק!״ הוא צעק אל הכושי שעמד לצדה, גם ידיו היו על משענת מרגלות המיטה, פניו מהרהרות מעל המיטה בהבעה אניגמטית אפילה ועמוקה; ״תוציא אותה מכאן! מיד!״ אבל ג'ייק לא זז, ואז הוא פנה אל פיבודי בעלבון כועס. ״היי! לוּש! תוציא מכאן את הכושים המחורבנים האלה!״ אבל גם פיבודי נראה כמי שאינו שומע. השופט התבונן בו מקפל בשיטתיות את הסטתוסקופ ומכניסו לתיקו; בהה בו רגע נוסף בעוד הרעש המזעזע של האישה מתנחשל בתוך החדר. ואז הסיר את השמיכות והתרומם מהמיטה והזדרז לצאת בזעם מן החדר ומן הבית.

*המשך העלילה בספר המלא*

ויליאם פוקנר

הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר (1962-1897), שזכה בפרס נובל ובשני פרסי פוליצר, נולד למשפחה דרומית מכובדת מניו אולבני, מיסיסיפי, וגדל באוקספורד, מיסיסיפי. הוא הצטרף לצבא הקנדי, ובמלחמת העולם הראשונה לחם עם חיל האוויר הבריטי. במשך תקופה מסויימת למד באוניברסיטת מיסיסיפי והתנסה בעבודות זמניות בחנות ספרים בניו יורק ובעיתון בניו אורלינס. אך פרט לגיחות קצרות לאירופה ואסיה, ולכמה ביקורים בהוליווד כשכתב תסריטים, עסק רוב ימיו בכתיבת רומנים וסיפורים קצרים בחווה באוקספורד.
 
פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכה של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות הוא מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.
 
הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סרטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הִרבָּה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.
 
פוקנר פרץ דרך בכתיבתו בכך שהשתמש במונולוגים פנימיים ובטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממסַפֵּר אחד, מעמיד את פוקנר בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

 

פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכתו של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.

 

הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.

 

פוקנר היה פורץ דרך בכתיבתו על ידי הצגת מונולוגים פנימיים בטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממספר אחד, מעמיד אותו בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

עוד על הספר

  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2018
  • קטגוריה: קצרים
  • מספר עמודים: 25 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 23 דק'

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

מעבר - מתוך 12 סיפורים ויליאם פוקנר

מֵעֵבֶר

אוזן הסטתוסקופ העגולה הנוקשה היתה קרה ולא נעימה על חזהו העירום; החדר, גדול ומרובע, היה מרוהט בעץ אגוז נטול חן - המיטה שבה ישָן לראשונה לבדו, שהיתה מיטת כלולותיו, שבה נוצר בנו ונולד בה ושכב בה לבוש לקראת ארון הקבורה - החדר המוכר זה שישים וחמש שנה, שלֵו ובודד כרגיל, ובאופן כה מוזר שלו עצמו עד שעומד בו אותו הריח שהיה לו, נראה כהומה אדם, אף שלא היו שם אלא שלושתם, ואת כולם הוא הכיר: לוּשיוּס פּיבּוֹדי שהיה צריך להיות במרפאתו בעיר, ושני הכושים, זו שהיתה צריכה להיות במטבח וזה על הדשא עם המכסחת, מעמידים פנים שהם מרוויחים את הכסף שציפו לקבל בשבת בערב.

אבל גרועה מכול היתה אוזן הסטתוסקופ הקטנה הקרה, גרועה אפילו יותר משערוריית חזהו העירום עם מרבד שערותיו העדין האפור. למעשה, לכל העניין היתה רק נסיבה מקלה אחת. לפחות, הוא חשב בהומור שחוק וציני, נחסכה ממני המהומה של קשרי נשים שהיתה עלולה להיות מנת חלקי, ושמתלווה תמיד למקרים של נישואים או גירושים. ואם הוא רק יזיז את צעצוע הטלפון המחורבן שלו וייתן לכושים שלי לחזור לעבודה...

ואז, לפני שהוא סיים לחשוב, פיבודי אכן הסיר את הסטתוסקופ. ואז, בדיוק כשהתמקם בחזרה בתוך הכר באנחת רווחה מתוחה, עוררה הכושית כזאת מהומת בכי, שגרמה לו להזדקף כמו חץ במיטה, ידיו על אוזניו. הכושית עמדה למרגלות המיטה, ידיה השחורות הארוכות והגמישות מאובנות על משענת מרגלות המיטה, עיניה מגולגלות לאחור בגולגולתה עד שנראה רק הלבן ופיה פעור לרווחה, ומתוכו התגלגלו נחשולי סופרנו, רכים כמו צלילים גבוהים של עוגב, ומזעזעי קירות כמו צופר של ספינת קיטור.

״קְלוֹרי!״ הוא צעק. ״תפסיקי!״ היא לא הפסיקה. נראה שהיא לא יכלה לראות ולא לשמוע. ״אתה, ג'ייק!״ הוא צעק אל הכושי שעמד לצדה, גם ידיו היו על משענת מרגלות המיטה, פניו מהרהרות מעל המיטה בהבעה אניגמטית אפילה ועמוקה; ״תוציא אותה מכאן! מיד!״ אבל ג'ייק לא זז, ואז הוא פנה אל פיבודי בעלבון כועס. ״היי! לוּש! תוציא מכאן את הכושים המחורבנים האלה!״ אבל גם פיבודי נראה כמי שאינו שומע. השופט התבונן בו מקפל בשיטתיות את הסטתוסקופ ומכניסו לתיקו; בהה בו רגע נוסף בעוד הרעש המזעזע של האישה מתנחשל בתוך החדר. ואז הסיר את השמיכות והתרומם מהמיטה והזדרז לצאת בזעם מן החדר ומן הבית.

*המשך העלילה בספר המלא*