איגרות תנחומים

מבוא -אהרן קמינקא

בשל אשמה, שהטיל הסנאט ברומא על סנקה ושעוד לא הוברר על מה נוסדה (אבל ברור, שלא היה בה דבר מחפיר ומכלים לפילוסוף, שדעותיו הנעלות לא יכלו להתרחק הרבה ממעשיו), נידון לגלות, והוכרח להתיישב, בשנת 43 לספה"נ, באי השומם קורסיקה, אשר את שוממותו ועזיבותו הוא מתאר בחרוזי הקינה שחיבר בימי שבתו שם.

לרגל מאורע זה הצטער ביותר על היגון והייסורים, שיגרום הדבר לאימו האהובה הלויא, אישה משכילה וצנועה, שהרבה סבלה בחייה: כבר מיום היולדה הייתה ליתומה מאימה, ובבוא האסון על בנה לוציוס אנאוס כבר הייתה אלמנה מבעלה המליץ סנקה הזקן. לה כתב מארץ גלותו את האיגרת שלפנינו, שבה הוא מבאר, כי אינו אומלל כלל.

החיבור הוא מן המקורות היותר חשובים להכרת המוסר והמידות בקרב אנשי הדעת ומבקשי השלמות הרוחנית ברומא גם בימי הירידה והשחתת ההמון. האיגרת נותנת תמונה מזהרת מחיי המשפּחה, מכיבוד אב, חיבת ילדים ומסירת נפש בשביל קרובים (י"ז–י"ט), מאומץ רוחן ורוחב דעתן וצניעותן של אימו ושל אחות אימו (ט"ז–י"ט), מחיי ההמון בכרכים, מנדידת העמים ממקום למקום וערבוב כל יושבי תבל בזמן ההוא.

המחברת מלאה רעיונות נשגבים על האדם והחברה האנושית, ביחוד על האזרחות העולמית. – על כמה מרעיונותיהם של חכמי ישראל, שנראים כמכוונים רק למזלו המיוחד של עם ישראל (כמו: "בכל מקום שגלו שכינה עמהם", רעיון אשר התפשט ביחוד אחר חורבן ביתר), ומצד אחר – גם על כמה מרעיונותיו של פאולוס (עד כמה שהם שליליים ומתאמצים להוציא את האדם מן החוג הצר של החומריות, אבל לא עד כמה שהם חיוביים ונוטעים אמונה מחוץ לגדר השכל), מפיצים הגיונותיו של סנקה בשיחה זו, כמו בשאר שיחותיו, אור בהיר.

הוא מתאר בתחילה את התלישות של רוב האנשים המתקבצים בכרך גדול וכי הגזע האנושי נמצא בנדידה תדירה (ו’–ז'), ועובר מזה לרעיון כי "אין גלות קשה כל זמן שחכמה ודעת, צניעות ויראת חטא מלוות את הגולה"; "אין הגלות חרפה"; "אחד הפליטים היה מי שיסד את מלכות רומי"; "לאיש חכם כל מקום ארץ מולדת"; "יכול כל הולך בגולה לקחת עמו את צדקתו"; גם: "העניות אינה צרה לאדם", כי הנפש לבדה היא מקור העושר (ח’–י"א). במשך השיחה ניכר, שאין אימו לבדה בתור מקבלת האיגרת לנגד עיניו, ועל־כן הוא מרחיב לפעמים את הדברים וגם אינו מסיים בסגנון של איגרת, אלא כהצעת רעיונות על חיי השכל, תום ויושר, שנועדו למקרא לכל בני בינה.

התרגום הוא על פי המהדורה של טייבנר (ליפסיה), כמו בשאר הכתבים הפילוסופיים של המחבר.

א

כבר כמה פעמים, אמי הטובה, התעוררתי להגיד לך דברי ניחומים, ותמיד חזרתי בי. להרהיב עוז בנפשי לעשות זאת היו לי טעמים רבים. ראשית, כי נראה לי, שאפרוק מעלי כל הצרות אם רק אמחה מעיניך לפי שעה את הדמעות אשר להפסיקן לחלוטין אין ביכולתי. מלבד זה בטחתי, שיגדל כוחי לאמץ את רוחך כאשר אך אתעודד בעצמי; גם יראתי, שאם תמוט רגלי, יהיו גם הקרובים אלי בנופלים. לכן התאמצתי להניח ידי על מכתי ולהתאפק ככל האפשר, למען יצלח לי לחבוש את פצעיכם.

לכוונתי זאת נמצאו עיכובים שונים. ידעתי, כי אין לפגוע במכאובך כל עוד כוחו חדש וכביר, כי דברי הניחומים עוד יגדילו ויאדירו אותו.¹ הן גם למחלה אין דבר יותר מסוכן מסם מרפא כשניתן קודם זמנו. לכן חיכיתי עד שייחלש מעצמו תוקף מכאובך ויהיה במשך הזמן יותר נוח לקבל רפאות תעלה, עד כדי שירשה לגעת ולטפל בו. אף לזאת שמתי ליבי: עד כמה שחיפשתי בחיבורים של אנשי רוח מהוללים מה שכתבו להקל עול היגון ולהחליש רגשי אבל, לא מצאתי דוגמה לאדם, שמנחם את קרוביו בשעה שהוא בעצמו הגורם לדמעות.

במצבי זה היוצא מן הכלל נשארתי תוהה ויראתי, פן יגדילו דברי את המכאובים, תחת להביא ניחומים, הן לדברים חדשים ולניבים, אשר עוד לא נשמעו בשיחת יום יום בקרב בני אדם, היה צריך האומלל המוטל כבר על מדורת אש ועצים, לו הרים ראשו למען ניחם את קרוביו. כל מכאוב גדול כופה את הנפש למצוא לו ביטוי מיוחד, באותה שעה שהוא עוצר מלהוציא קול הברה בכלל.

איך שיהיה, אתאמץ שלא לסמוך על דברי שכל, כי אם אבטח, שאהיה יותר מכל דברי נחמה אני בעצמי לך המנחם. הן את פני לא תוכלי להשיב ריקם, ולכן אני מקווה, כי אם גם קשה עורף הוא האבל, לא תסרבי מלהרשותני לשים גבול לשאיפת נפשך.

1השווה מאמרו של ר"ש בן אלעזר: "אל תרצה את חברך בשעת כעסו ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו" (אבות, ד', כ"ג).

ב

ראי נא, איך אני בוטח בחיבתך אלי, וכי אין אני מסופק, שתהיה פעולתי עליך יותר נמרצת מפעולת המכאוב, אף על פי שהוא השליט היותר תקיף בלב האומללים. לא אחיש לגעת בו תיכף. הנני להתייצב בתחילה על צידו ולשים עין על מה שהוליד אותו, הנני לחזור על הכל ולעורר את היגונים, שכבר נשכחו מן הלב.

אם ישאל איש: "מה היא דרך זו, אשר אתה בוחר לתנחומים? וכי כן עושים להזכיר את הצרות, אשר נמחו, ולכופף את הנפש, הרובצת תחת משא יגון אחד, שתשקיף בסקירה אחת על כל ייסוריה יחד?" – אז אשיב לו, כי במקום שהמחלה גברה כל כך, עד שהיא מתחזקת למרות כל סמי מרפא לפעמים מנסים להעלות ארוכה על ידי אמצעים הופכיים. כשאני מגלה לנפש את כל ייסוריה ועורך לפניה את כל היגונים, אמנם איני רופא בדרך נוחה וקלה, אבל כמי ששורף ועושה ניתוח בבשר החולה. התועלת, אשר תצא מזה, היא, כי נפש, שכבר גברה על ייסורים מרובים, תבוש להתאונן על פצע אחד בגוף מלא חבורות וצלקות.

לכן מוסיפים לבכות ולהיאנח האנשים, אשר רוחם הרפה נחלשה מתוך אושר ימים רבים; כשהם נתקלים בפגע קטן, הם כושלים ונופלים. אבל האנשים, שכל שנות חייהם הן שורה של פגעים רעים, הם יישאו את הדברים היותר קשים באומץ לב, אשר לא ימוט. יתרון אחד יש לצרות המתמידות, כי את אשר הן תוקפות ביותר, אותו הן מחזקות לסבול את כל הבא עליו.

מזלך, אמי, לא הניח לך שעה פנויה מייסורים, ואפילו יום הולדתך לא ניצל מאסון כביר: את אימך אבדת כאשר אך יצאת, לאוויר העולם, באותה שעה, שבה נולדת ונכנסת לחיים. בבית אם חורגת גדלת, אשר מצדך התאמצת בהכנעה ומשמעת, כבת מלידה, לעשותה לך לאם. אבל לא דבר קל הוא לסבול עול אם חורגת, אם גם היא היותר טובה. את דודי היקר והחביב, המעולה והישר באדם, איבדת בשעה שחיכית לבואו מארץ רחוקה² וכאילו לא רצה המזל להקל מעליך את אכזריותו על ידי הפסקות רחבות, לא עברו שלושים יום עד שהובלת לקבורה גם את בעלך החביב אשר ילדת לו שלושה בנים.³

בעודך מתאבלת הגיעה לך שמועת האבל החדשה, – ובשעה שהיו כל הבנים רחוקים, כאילו בכוונה נדחו הצרות לזמן, שלא היה לך במי להיתמך במכאובך. אעבור בשתיקה על כמה סכנות ופחדים, אשר התגלגלו עוד עליך בלא הפסק ואשר נשאת וסבלת. הן רק זה לא כבר אספת בחיקך, אשר ממנו יצאו שלושה נכדים, את עצמות שלושת הילדים שמתו. לא עברו עשרים יום מן השעה שקברת את בני, אשר גווע בזרועותיך ותחת נשיקות פיך, והשמועה הגיעה לך, שאני לוּקח וגולה – עוד דבר מר זה היה חסר לך, להתאבל על אלה, שעודם חיים!

2 דודו של סנקה, לפי בורגיזי: Aemilius Rectus, ולפי קאנטארילי: C. Galerius, היה שליט בארץ מצרים, ובדרך חזרה לרומא מת בספינה (בשנת 31 לסה"נ). אשתו הייתה אחותה של הלויא.

3 אֶחיו של לוציוס סנקה היו: הבכור נובטוס והצעיר מלה. אביהם, סנקה הזקן, היה איש משכיל ודברן מצוין (רהיטור). הוא חיבר ספר־ויכוּחים (controversiae) לתועלת־המתלמדים. על תהילת האחים מדובר להלן, פרק י"ח.