יורוטראש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יורוטראש
מכר
מאות
עותקים
יורוטראש
מכר
מאות
עותקים

יורוטראש

4.7 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

  • שם במקור: Eurotrash
  • תרגום: חנן אלשטיין
  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: ינואר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 175 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 55 דק'

תקציר

גיבורו של ספרו החדש של כריסטיאן קראכט, כריסטיאן קראכט שמו, יוצא למסע מסחרר ברחבי שווייץ עם אמו הקשישה והחולה. הם נוסעים ברחבי המדינה ונקלעים להרפתקאות יוצאות דופן, בד בבד שהם בוחנים את יחסיהם ומתמודדים עם פצעי העבר. המסע שאליו יוצא קראכט הוא מסע משולש – מסע עם אימו בת השמונים, המכורה לתרופות ולאלכוהול; מסע נפשי נוקב לחקר השיגעון המתגלגל בין הדורות במשפחתו העשירה; ומסע שתכליתו גאולה מוסרית אישית, ותיקון העוולות שהכסף הגדול של המשפחה מחולל. 

קראכט מציע לקוראים דיוקן מרגש, עדין ורב תפניות, של יחסי אם חולה ובן חולה, שניהם ספק דמויות בדויות, ספק דמויות אמיתיות, ספק מטורפים, ספק שפויים. אמו של קראכט היא דמות בלתי נשכחת הנקראת בעין ביקורתית לצד חמלה אדירה, היא אישה חזקה ושבורה בו זמנית שחודרת עמוק ללב על אף כל מגרעותיה ומורכבויותיה. לצד הווירטואוזיות הספרותית האופיינית לו – משחק בין ז'אנרים, שלל הרמזים תרבותיים וספרותיים, שאלות על אמת ובדיה ועל כוחה של הספרות – קראכט מציע ברומן זה נימה פחות מוכרת של עבודתו: חמלה עדינה, אהבה רכה ושלל מהלכים רגשיים דקים, שמעוררים לא רק התפעלות אלא תגובה רגשית עמוקה. 

חקר ההיסטוריה המשפחתית ברומן משתלב בהיסטוריה האירופאית במהלך המאה העשרים, ובאמצעותו קראכט מאיר פינות אפלות ועורך חשבון נפש נוקב. הספר מתעתע בנו בשאלה האם מדובר בטקסט אוטוביוגרפי או בבדיה מוחלטת, ואולי האמת מתקיימת באזור שבין הבדיון לבין המציאות. "יורוטראש" הוא הספר האינטימי ביותר של קראכט – יצירה טרגית, קומית ויוצאת מן הכלל. 

כריסטיאן קראכט הוא אחד הסופרים המרתקים והמסעירים ביותר הפועלים במרחב הספרות הכתובה בגרמנית. ספריו תורגמו לשלושים שפות ויצירתו זיכתה אותו בשלל פרסים. "יורוטראש" הוא הרומן הרביעי שלו המתורגם לעברית.

פרק ראשון

1
 

 

אז ככה, שוב הייתי מוכרח להגיע לציריך לכמה ימים. אמא שלי רצתה לדבר איתי דחוף. היא צילצלה ואמרה, נו, שבכל זאת אבוא מהר, בבקשה, וזה נשמע נורא מפחיד בטלפון. ובגלל המתח מזה, בכל סוף־השבוע הארוך הרגשתי כל כך לא טוב, שסבלתי מעצירות קשה. חוץ מזה אני גם צריך להוסיף ולומר שלפני עשרים וחמש שנים כתבתי סיפור, שמאיזושהי סיבה, שלצערי אני לא זוכר יותר עכשיו, קראתי לו "ארץ פרומה". הוא נגמר בציריך — באמצע אגם ציריך, אפשר לומר — באופן די טראומטי.

אז בפעם הראשונה באתי מחדש במגע עם כל הסיפור דווקא כשקניתי, בציריך כאמור, למטה בבַּנהוֹפְשטראסֶה, סוודר מצמר חום כהה ודי גס, בדוכן מכירות קטן שהורכב ברישול מקרשים, לא רחוק מפָּרָדֶפּלאץ. כבר היה ערב, לקחתי קצת וָלֶריָאן, וההשפעה החריפה של הכדורים וחוסר התקווה של הסתיו השווייצי ועשרים וחמש השנים שחלפו — העיקו עלי וישבו לי נורא חזק על הנשמה.

קצת לפני זה הסתובבתי בעיר העתיקה. בהקרנה סודית למעלה בנידֶרְדוֹרְף הציגו את In girum imus nocte et consumimur igni, הסרט האחרון של גי דֶבּוֹר, שהושלם עוד לפני שהוא התאבד. היינו שם ארבעה או חמישה אנשים, מה שנראָה לי כמו נס, כשמביאים בחשבון את הערב החמים שעדיין היה בהיר ושטוף שמש, ואת זה שהיצירה היתה חיוורת ומרדימה.

ואחרי שהקהל, כלומר שני הפרופסורים שהיו שם, המקרין וחסר בית שרצה לישון איזה זמן במושב של בית הקולנוע, נפרדו לשלום וגמרו ללחוץ ידיים, הלכתי שוב למטה בכיוון פָּרָדֶפְּלאץ, בלי תכלית וללא פשר ומשמעות, אל תוך הלילה. ושם, בצד האחר של נהר הלימאט, מצאתי אז את אותו דוכן מכירות מאולתר של קומונה שווייצית, שבו שתי נשים ממושקפות בגיל לא ברור וגבר צעיר מזוקן, ידידותי, מכרו סוודרים כבדים מצמר ושמיכות בצבעים טבעיים, שהם בעצמם סרגו.

ליד הבגדים בחלונות הראווה של חנויות הבוטיק של בַּנהוֹפְשטראסֶה, שנסגרו כבר מזמן אבל עדיין היו מוארות בבהירות, פריטי הצמר הפשוטים האלה נראו לי אותנטיים וביתיים, כמו שגם החיוך של שתי המוכרות נראָה לי — כן, צריך לומר את זה ככה — חדור מציאוּת ומשמעות. לי לפחות הוא נראה יותר אמיתי מכל הבנהופשטראסה ומדגלי שווייץ שהיו תלויים בו בעשרות בכל מקום משמאל ומימין, ומהקישוטים המפוארים, הפרובינציאליים וחסרי החשיבות בחלונות הראווה. וכשהושטתי לקוֹמוּנָרים את השטר של המאה פרנק — אחרי שהורדתי את הסוודר שלמרות הקור שׂמתי עלי לניסיון בהחלטה ספונטנית, ואחרי שקיפלו והניחו אותו בשבילי בתוך שקית נייר פשוטה בצבע חום בהיר — קיבלתי לרגע ממש קצר את הרושם, כן, גם אולי הרושם הלא נכון, שדרך העִסקה הזאת הגעתי למשהו חשוב.

מה שלא יהיה, נתנו לי את השקית וגם עלון צבעוני, דהוי־משהו, שהחלקתי במבוכה קלה לתוך השקית. בין כה אוכל להיפטר ממנו יותר מאוחר בלי שישימו לב, חשבתי, ונפרדתי לשלום בחיוך קצת לא חינני, וכשאני רועד קלות צעדתי בכיוון מינְסְטֶרְפּלאץ, מתוך מחשבה לעשות עוד דרינק בבר של מסעדת קְרוֹנֶנְהאלֶה, לפני שאני הולך בחזרה למלון, נכנס למיטה, לוקח עוד כדור שינה טבעי ומכבה את האור.

 

העניינים של אמא שלי, ועכשיו אני קולט את זה, אלה שבגללם כל חודשיים הייתי מוכרח לבקר בציריך, העיר הזאת של השוִויצרים והנאדים הנפוחים ושל ההשפלה — העניינים האלה שיתקו אותי לחלוטין כבר שנים. זה נהיה נורא, זה נהיה דוחה לגמרי מכל בחינה, זה הפך ליותר ממה שיכולתי לשאת, יותר ממה שמישהו אמור לשאת בדרך כלל. כלומר, אמא שלי היתה חולה מאוד, זאת אומרת, חולה גם בראש — לא רק שם, אבל שם יותר מהכול.

בשביל לא לאבד את הקשר איתה, וכדי לא לוותר ולאבד תקווה, מתישהו החלטתי שאני אבקר אצלה כל חודשיים. כן, החלטתי פשוט להשלים עם האומללות שבה אמא שלי העבירה את החיים כבר עשרות שנים בדירה שלה, מוקפת בבקבוקי וודקה ריקים שהתגלגלו סביבה, בחשבונות שלא נפתחו מהחנויות השונות למכירת פרוות צוֹבֶּל בציריך, ובעטיפות האלומיניום המרשרשות של משככי הכאבים שלה.

אבל עכשיו היא יצרה איתי קשר ביוזמתה והזעיקה אותי אליה. בפעמים הקודמות היא פשוט תמיד חיכתה עד שהייתי צץ לבסוף, במחזור הדו־חודשי הזה, בציריך. לרוב היא היתה דורשת ממני שאני אספר לה סיפורים כלשהם. הטלפון שקיבלתי ממנה הפך אותי, כמו שאמרתי, לעוד יותר מתוח ממה שממילא הייתי בביקורים האלה, כי היא תיכננה איזה משהו, פתאום היד שלה היתה על העליונה, זה בא ממנה, כמו שאומרים, בפעמים הקודמות היא תמיד שתקה וחיכתה.

לא היה לה לא אימייל ולא טלפון נייד, והיא התנגדה לאינטרנט. מסובך מדי, היא תמיד אמרה, והמקשים — הם קטנים לה מדי. אבל אני חשדתי שהיא מסרבת לזה מתוך יהירות ולא בגלל היעדר יכולת פשוטה להשתמש במקשים. היא העמידה פנים שהיא אוהבת לקרוא עיתונים ואת סטנדל. לעור שלה היה מרקם של משי יבשושי — הוא תמיד היה טיפה שרוף מהשמש, אף על פי שהיא מעולם לא ישבה בחוץ על המרפסת, ליד צמחי ההוֹרטֶנזיה.

עוזרת הבית שלה גנבה ממנה. כל יומיים הארנק שלה היה פתאום ריק. היא כמעט לא הוציאה כסף, ולמרות זאת הכול תמיד נעלם, כמו שגם המרצדס השחורה שלה נעלמה יום אחד, סולקה מהחניון של בניין הדירות ונלקחה לבּוּקוֹבינה בידי הבעל הבוקוביני של עוזרת הבית הבוקובינית שלה. זה היה זוועה, אבל היא לפחות כבר לא היתה יותר בווינְטֶרְטוּר.

 

זאת אומרת, את יום ההולדת השמונים שלה היא נאלצה לחגוג שם, במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי. אם מתייחסים לזה בהומור, זה היה כמו אצל דירנמאט, אבל למעשה זה היה הרבה יותר עצוב מאיך שזה אצל דירנמאט, כי פה זאת היתה אמא שלי ולא איזושהי אמא, וזה לא היה איזשהו בית חולים פסיכיאטרי, אלא בית החולים עם השם הכי אפל והכי אכזרי מכל השמות: וינטרטור.

אני שכחתי או הדחקתי שהיה לבית החולים גם שם אחר, משהו כמו פרנקנשטיין, כן, זה היה משהו כזה, לא הצלחתי לזכור. בכל מקרה, עוד פעם שיחררו אותה מהווינטרטור הזה. הם היו חייבים לשחרר אותה, כי רק עם צו של בית משפט היה אפשר להמשיך ולהחזיק אותה בבית החולים לחולי נפש, ולא היה כזה צו וגם לעולם לא יהיה. כי אמא שלי ידעה להשתמש במניפולציות הערמומיות שלה ובקור הרוח המופגן שלה כדי לשכנע את מי שבודק אותה ולגרום לו להאמין שהכול ממש מצוין, כל מה שצריך זה לתת לה לחזור לדירה שלה, ואז הכול גם יישאר כך, ממש מצוין. רק צריך לתת לה לחזור לפֶנוֹבָּרבּיטָל האהוב שלה, לארגזים עם הפוֹנְדָה העלוב — בקבוק היין הלבן עם פקק ההברגה בשבעה וחצי פרנקים — ולמינוי ל"נוֹיֶה ציריכֶר צַייטוּנְג", שמדי שבוע בוטל ומדי שבוע חוּדש, ולציורים האקספרסיוניסטיים הבינוניים שבעלה, אבא שלי, נתן לה במתנה כשהם היו נשואים, בעוד שאת אלה של נוֹלדֶה, מוּנק וקירכנר, שאותם אסף בגרמניה המזרחית ביחד עם לוֹתַר־גינטר בּוּכְהַיים, הוא העדיף לשמור לעצמו, כמובן, כשהם מגולגלים מתחת למיטה שלו בַּטירה באגם ז'נבה, שבה הוא גר אחרי הגירושים מאמא שלי.

המחשבות על אוסף הציורים האבוד של אבי המנוח ייסרו אותי בכל פעם שנודע לי שעוד עבודה כזאת או אחרת נמכרה במכירה פומבית בגריסֶבּאך בברלין או בכריסטי'ס בלונדון או בקוֹרנפֶלד בבֶּרן. אלה היו תמונות שהכרתי עוד מראשית הילדות, כי הן היו תלויות אצלנו בגְשְטאט בבקתה האלפינית. כל משיחת מכחול בצבע סמיך, כל ענן צהוב־כחול מוקף קו מִתאר שחור, היו מוכרים לי עד להכאיב. תמיד כשהייתי אצל אמא שלי הופיעה מולי רוח הרפאים של הציורים מדרגה שלישית של האקספרסיוניסטים הגרמנים התלויים בדירה שלה, הציורים שנשארו מאוסף האמנות יוצא הדופן של המשפחה שלנו. תמונות של גיאורג טאפֶּרְט, למשל, או של מקס קָאוּס, ואי־אפשר בכלל לומר מה היה יותר עגום, המצב של אמא שלי או החלטורות העצובות שהיו תלויות שם, על הקירות בציריך, כמו לעג ממוסגר.

*

ההתפוררות של המשפחה הזאת, כן, האטומיזציה של המשפחה הזאת, שנקודת השפל שלה היתה ללא ספק ביום ההולדת השמונים של אמא שלי בחדר המשותף של בית החולים לחולי נפש וינטרטור, התאפיינה בחוסר תקווה תהומי, אני רוצה לומר את זה עוד פעם, ושוב ושוב.

היא ישבה לה שם מכוּוצת, השיער הבלונדיני־אפרפר השמנוני שלה אסוף בקוקו, לגופה טרנינג תכול מבד מגבת. מולה על השולחן זר הפרחים בשמונה מאות פרנק מבנהופשטראסה, הפָּלימְפְּסֶסְט השקוע של פניה חבול מהנפילה שלה כשהיתה שיכורה, ומצופה גלדים אדומים כהים, הגבות כבר כמעט בלתי נראות, מכוסות בזיגזג השסוע של החתכים התפורים בחוט כהה — כך הציגו הדברים את עצמם: מגמת הירידה, ההידרדרות של המשפחה הזאת, משורטטת כמפה על הפנים שלה, אם אפשר לומר את זה ככה.

 

אז במקום לחזור ישר למלון בעיר העתיקה, באמת הלכתי לבר של קרוננהאלה, שדלת הכניסה שלו תמיד עבדה הפוך מהמצופה. כשרצו למשוך אותה, היא היתה נפתחת רק בדחיפה, ולהפך. אז תפסתי שם מקום מאחור, מימין, בקצה הכי רחוק על הבר, ליד השירותים. השולחנות שמלפנים תמיד היו מוזמנים לגברים מציריך ולמי שהתלוו אליהם, שהיו בדרך כלל ממוצא אוקראיני ומהמין הנשי. עבר הרבה זמן מאז שהיה אפשר לקבל שולחן מקדימה או שאיזו פעם שולחן כזה לא היה מוזמן. בינתיים הפסקתי לקוות שאני אקבל שולחן מקדימה.

אנשים שנמצאים בציריך תמיד חושבים שהם יהיו אפופים ברוחם של ג'ויס ושל קברט ווֹלטר, אבל במציאות זאת רק עיר של אוֹבֶּרלוֹיטנַנטים תאבי בצע וסרסורים עריצים. על הבר בצד ימין מאחור, ליד השירותים, זה בכל זאת טוב באותה מידה, חשבתי, אחרי הכול גם שם מגישים עם הדרינק את שלוש הצלוחיות הלבנות עם השקדים המלוחים, חטיפי הצ'יפס בטעם פפריקה ומקלות הבייגלה הקטנים, בדיוק כמו בשולחנות שמלפנים, ואם במקרה יום אחד זה כבר לא יהיה יותר ככה, סביר להניח שעדיין אפשר יהיה ללכת לבר של קרוננהאלה, כי בסופו של דבר זה באמת לא ישַנה.

ממש כמו עם אמא, שאולי עכשיו, היום בערב, עוד פעם נפלה על הפנים, הכול תלוי במה שהיא לקחה. אם היא לקחה זוֹלפּידֶם, פֶנוֹבּרבּיטָל או קְוֶוטיאפּין — זאת אומרת, רק אחד משלושת החומרים או בבת אחת את כל השלושה ביחד, שאז גם ירדו בגרון עם בקבוק אחד או שניים של הפוֹנדָה האמור בשבעה וחצי פרנקים. ואז, אחרי הנפילה ועקבות הרגליים בשלולית הדם והפרצופים של השכנים שמתביישים בשבילה מאחורי הווילונות שלהם שעשויים מבד גאזָה, והאמבולנס הכתום־לבן וחדר המיון בבית החולים והכניסה החוזרת לווינטרטור, כמו גם השחרור כעבור שבוע, כי לא היה שום צו של בית משפט, והנסיעה במונית בחזרה לציריך, שבה נהג המונית מוציא לה מהארנק את השטר של האלף פרנק ולא נותן לה שום עודף, אבל במקום זה תומך בה בזרוע אבירית ומלווה אותה עד דלת הכניסה לדירה — אז אחרי זה היא ממילא לא תזכור יותר שום דבר, חוץ מדבר אחד, כמובן, שהיא עדיין חייבת למסור בדחיפות מרשם בבית המרקחת, בשביל עוד חפיסות של זולפידם, פנוברביטל וקווטיאפין.

בפעם הקודמת, בביקור האחרון שלי לפני חודשיים, שטפתי ביסודיות את הדם של אמא מרצפת השיש, עם דלי, סמרטוט רצפה ומטלית לחה, ובתגובה לזה היא אמרה שאני בטח ישנתי במיטה שלה ובכלל לא במלון, עניין המלון זה רק שקר, ואז היא שאלה איך בעצם הצלחתי להגיע למצב כזה, שפשוט דיממתי ככה בתוך הסדינים שלה ועל הרצפה, ומה לכל השדים והרוחות חשבתי לעצמי, זאת כזאת חוצפה.

 

וככה ישבתי שם בבר של קרוננהאלה בזמן שהיא ישנה בדירה שלה, ולא רציתי לחזור למלון, אבל הייתי חייב, כי מה כבר היה לי לעשות פה בבר הזה, שמשך ודחה אותי באותו הזמן?

אז הלכתי בחזרה על הגשר, שמתחתיו נהר הלימאט הצלול זרם החוצה מתוך האגם והברבורים קיפלו את הראשים שלהם מתחת לכנפיים בשביל לישון. גילגלתי בראש את המחשבה לעמוד עוד כמה דקות למעלה ליד החומה בלינדֶנהוֹף, ואולי לעשן סיגריה בין העלים הנושרים, ומשם להסתכל למטה על העיר ציריך החשוכה ועל כל האפלה שלה, מה שדווקא לא עשיתי בסוף, אלא עמדתי מול דלת המלון וחיפשתי בכיסים את המפתח לדלת, כי כבר לא היה אף אחד בקבלה מאוחר כל כך בלילה, ותוך כדי חיפוש המפתח, לפתע פתאום ובאופן בלתי צפוי הופיע לפנַי אבא של אמא שלי.

לנגד עינַי הופיע אוסף המכשירים הסאדו־מזוכיסטיים, שלאחר מותו התגלה בארון הנעול של חדר האורחים בבית שלו באי זילְט, אותו ארסנל כלים מחריד שנועד להשפיל, שסבא, סבא שלי — חבר מפלגה מאז 1928, אוּנְטֶרְשְטוּרְמְפיהרר באס־אס ופעיל בשלוחת "מנהיגות תעמולת הרייך של המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית" בברלין — אסף בבית שלו בזילט אחרי המלחמה, וגם אחרי הדה־נאציפיקציה במחנה המעצר הבריטי דֶלְמֶנְהוֹרְסְט־אָדֶלְהַיידֶה, שלמרבה הצער כשלה לחלוטין. אותו ארסנל כלים ששימש אותו, אם לא בפועל אז לבטח בחלום המיוזע בהקיץ, במפגש החשאי במרתף, עם הנערות הצעירות שנשכרו באיסלנד. כי רק הן, ככה חשב סבא, סבא שלי, רק הן יכולות לייצג כראוי את האידיאל הנורדי. הנורווגים, הגרמנים, הדנים, הם כולם חלשים מדי. לא, הן היו חייבות להיות איסלנדיות, הנערות שהוא הזמין אליו הביתה, לזילט, לשמש כאוֹפֶּר, נערות שבזרם הדם שלהן שרה לנצח ה"אֶדָה" הקדושה.

האם הוא באמת הצליח באותם זמנים לגרום להן, לאיסלנדיות הרבות שגרו אצלו במשך שנים, להשפיל אותו? אחת מהן זכרתי די טוב, בחורה שקראו לה סיגְרידֶר. היא היתה בוודאי בת תשע־עשרה, גבוהה, היה לה שיער בלונדיני בגון הפשתן, היו לה קמטים קירגיזיים מסביב לעיניים ונמשים עדינים על העור החיוור מדי. אז ככה, עם סיגרידר, כשהוא והיא רכונים שניהם על שולחן הכתיבה וקצות הלשונות בזוויות הפה, הוא למד את סימני הרוּנוֹת, אותו אלפבית נורדי שהמושלים הגרמנים של הגזע הנורדי יכלו לקרוא בו את העבר והעתיד של האנושות. כן, כל האימה האזוטרית נחקרה בחדר העבודה של סבא, הגדוש בערימות ספרים.

הכול, הצלחות המעופפות של הנאצים, שוואביה החדשה באנטארקטיקה, תיאוריית הקרח העולמי, וכמובן, משלחת האס־אס לטיבט שסבא היה שותף לארגונה, בתור איש קשר כביכול, בין המשרד של מנהיגות תעמולת הרייך לבין אָנֶנאֶרבֶּה, החברה למחקר מורשת האבות, של האס־אס — כל ההבלים במלואם נדונו ביסודיות והופנמו עם סיגרידר הסבלנית, בזמן שאכל כריכוני שרימפס ושתה לימונדה והמתין עד שהמשפחה סוף־סוף תעלה ותלך לישון, כי אז, אולי, סוף־סוף, תיווצר האפשרות המיוחלת שסיגרידר הצעירה, החיוורת, המנומשת, תוכל לכבול אותו בחוט תיל אל רגל השולחן. "יָאוֹ, אֶלְסְקַן מין," יכול להיות שהיא אמרה לו אז. "רק בוא אלי כבר, איש קטן."

*המשך הפרק בספר המלא*

סקירות וביקורות

דון קישוט של דור האיקס 'יורוטראש' הוא למעשה המשכו של 'ארץ פרומה' – רומן הביכורים של כריסטיאן קראכט. זה רומן מצחיק, מופרך, מר ואפילו מרגש, אבל גם, איך לומר, מאוד ניינטיז

קריסטיאן קראכט | צילום: ‭ DAVID TAYLOR / EPA ‬

'ארץ פרומה', רומן הביכורים של כריסטיאן קראכט, שיצא ב – ‭,1995‬ היה למבשרה של "ספרות הפופ", שכפרה בכובד המשקל של התרבות הגרמנית והחליפה אותה – לכאורה – בתפלות אופנתית ובהבלי העולם הזה. לכאורה, כי למעשה עצם ההימנעות, הניכור, הניהיליזם והמותגיזם היוו המשך דיון בגרמניות ובאירופיות, ולא באמת הפניית עורף. 'יורוטראש', האחרון מבין ארבעה מספריו של כריסטיאן קראכט שתורגמו לעברית, הוא למעשה המשכו של 'ארץ פרומה'. הוא מתחיל בנקודה הפיזית שבה הסתיים הרומן ההוא – אגם ציריך – וגם במרכזו מסע לא שגרתי. הפעם עורך אותו המספר, כריסטיאן קראכט שמו, עם אמו הקשישה, ספק דמנטית, לבטח אלכוהוליסטית ומכורה לכדורים. המסע מתנהל במונית ברחבי שווייץ, בין כמיהות פומפוזיות, אבודות, כמו לראות את פריחת האדלוויס בהרים או את הזברות באפריקה, אך עיקרו שיחות, האשמות הדדיות וזיכרונות של קראכט – הדמות – מילדותו, מסבו הנאצי, מאביו הזעיר־בורגני הגס שעלה לגדולה.

הביטוי ההולדן־קולפילדי "אז ככה" פותח את שני הרומנים שרכיביהם כמעט זהים: סיפור מסע מסופר בגוף ראשון ושפה מדוברת, משופע בחומרים ממסכי תודעה. אזכור של מותגים, רפרנסים ספרותיים וקולנועיים, טינופים על שווייץ, רתיעה וקבס מהתרבות הגרמנית והאירופית השבעה. "בגיל עשרים וחמש החלטתי לכתוב רומן בגוף ראשון, שבו – נזכרתי – אשטה בי עצמי ובקורא ואגרום לי ולו להאמין שאני בא מבית טוב, שגדלתי בשפע חומרי אבל בהזנחה נפשית, ושיש בי משהו מהסנוב האוטיסטי... הקוראים של 'ארץ פרומה' חשבו שזה באמת אני, זה שכתב שם ככה". כך כותב כאן קראכט ומשטה בנו פעמיים: פעם על אז ופעם על עכשיו. המשחק בין אמת ובדיה, בין תיעוד לפיקציה, הוא כריות האוויר שעליהן עומד 'יורוטראש'.

את הז'קט האופנתי שליווה את גיבורו הצעיר חסר השם של 'ארץ פרומה' מחליף כאן סוודר מצחין של קהילת היפים פשיסטית. את הקבר של תומאס מאן – וזה אולי אומר הכל – מחליף כאן הקבר של בורחס. המותגים עדיין כאן, במינון נמוך יותר. ("אמא שלי הפנימה במשך השנים שבולגארי מייצגת משהו אלגנטי, נחשק, בעוד שבמציאות המוצרים האלה והשם הזה רק עוררו דיכאון ומחשבות אובדניות"). אוסף האמנות של האב, שנהה אחר אקספרסיוניזם, גם הוא סמל סטטוס ריק, כמו המותגים. הכסף הוא כלי דיכוי, והשחרור, אם יש כזה, נעוץ בפיזור שלו. לכן מסתובבים השניים, האם ובנה, לאורך כל הרומן עם 600 אלף פרנק שקיבלו בבנק כשמכרו מניות של יצרני נשק בשקית ניילון. השקית הזו מקבילה לשקית הסטומה של האם, שאותה לומד הבן לרוקן מצואה – ושתיהן יחד מקבילות לשק הזיכרונות של המספר, או למעשה של כל אדם. ואדם לא יכול לרוקן את השקית שלו לבד, הוא צריך מישהו אחר, או דמות בדויה אחרת – שתעזור לו. כלומר, בשעה שקראכט מסייע לאמו לרוקן את שקית הצואה ואת תאומתה, שקית הכסף, האם מסייעת לקראכט לסלק את הפסולת הנפשית.

השאלה הלא־מעניינת, כמובן, היא אם אמו האמיתית של קראכט הסופר היא אלכוהוליסטית או דמנטית, או עברה התעללות מינית בילדותה. לעומתה, הניסיון של קראכט־הדמות להפיל על אמו הספרותית, כמייצגת של דור הביניים האירופי, את כל הרעות החולות של האנושות, ואז להעניק לה, יחד עם הומור, תבונה וחריפות שהולכות וגוברות, גם את היכולת להתנער מהניסיון הזה – "אני לא איזה מחסן לאשפה הנפשית שלך!" – מעניין בהרבה. התשובה שלה היא התשובה לדור בכייני שלם: "אתה תמיד מסובב את הדברים ככה שהכל יהיה רק עליך, כי אתה מפלצת של אגו. תמיד רק אתה ואתה ואתה. סמרטוט כזה שאי־אפשר להאמין", היא מטיחה בו ובספרות שלו. כלומר, בואו נזכור, הוא מטיח בעצמו.

הרגעים הטובים פחות הם אלו שבהם קראכט מרשה לעצמו לגלוש ולהגזים עם התיאטרליות והסוריאליזם הפנטסטי ("בהתחלה פגשנו שלוש מכשפות, אחר כך ראינו שועל, ובסוף הגונדולה הלכה קפוט"). שאלת האמת־בדיה והספר המודע לעצמו ולכתיבתו גם הם מוגשים לנו בכפית: "תגיד, אתה ידעת שבדיוק מתארים אותנו בספר? כמו אצל סרוונטס?" היא שאלה. "דון קיחוטה וסנצ'ו פנסה". "כן. אבל הם היו דמויות בדויות. אנחנו אמיתיים". "איך אנחנו יכולים להיות באותו זמן גם אמיתיים וגם בדויים?" אולי שווה לשאול את ברט איסטון אליס, שרוחו שורה על 'יורוטראש' כמו על 'ארץ פרומה'.

קראכט – גם הדמות וגם הסופר – הוא גיבור פוסט־מודרני טרגי, דון קישוט של דור האיקס; כלוא לנצח בגלגל האוגרים הציני של חוסר המשמעות. 'יורוטראש' הוא רומן מצחיק, מופרך, מר ואפילו מרגש, אבל גם, איך לומר, מאוד ניינטיז.

שרון קנטור ידיעות אחרונות 26/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
כריסטיאן קראכט מותח את יחסי האמון עם הקוראים עד לקצה יובל פלוטקין הארץ 06/02/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
מסעותיי עם אמי רן בן-נון ביקורת העורך 21/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Eurotrash
  • תרגום: חנן אלשטיין
  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: ינואר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 175 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 55 דק'

סקירות וביקורות

דון קישוט של דור האיקס 'יורוטראש' הוא למעשה המשכו של 'ארץ פרומה' – רומן הביכורים של כריסטיאן קראכט. זה רומן מצחיק, מופרך, מר ואפילו מרגש, אבל גם, איך לומר, מאוד ניינטיז

קריסטיאן קראכט | צילום: ‭ DAVID TAYLOR / EPA ‬

'ארץ פרומה', רומן הביכורים של כריסטיאן קראכט, שיצא ב – ‭,1995‬ היה למבשרה של "ספרות הפופ", שכפרה בכובד המשקל של התרבות הגרמנית והחליפה אותה – לכאורה – בתפלות אופנתית ובהבלי העולם הזה. לכאורה, כי למעשה עצם ההימנעות, הניכור, הניהיליזם והמותגיזם היוו המשך דיון בגרמניות ובאירופיות, ולא באמת הפניית עורף. 'יורוטראש', האחרון מבין ארבעה מספריו של כריסטיאן קראכט שתורגמו לעברית, הוא למעשה המשכו של 'ארץ פרומה'. הוא מתחיל בנקודה הפיזית שבה הסתיים הרומן ההוא – אגם ציריך – וגם במרכזו מסע לא שגרתי. הפעם עורך אותו המספר, כריסטיאן קראכט שמו, עם אמו הקשישה, ספק דמנטית, לבטח אלכוהוליסטית ומכורה לכדורים. המסע מתנהל במונית ברחבי שווייץ, בין כמיהות פומפוזיות, אבודות, כמו לראות את פריחת האדלוויס בהרים או את הזברות באפריקה, אך עיקרו שיחות, האשמות הדדיות וזיכרונות של קראכט – הדמות – מילדותו, מסבו הנאצי, מאביו הזעיר־בורגני הגס שעלה לגדולה.

הביטוי ההולדן־קולפילדי "אז ככה" פותח את שני הרומנים שרכיביהם כמעט זהים: סיפור מסע מסופר בגוף ראשון ושפה מדוברת, משופע בחומרים ממסכי תודעה. אזכור של מותגים, רפרנסים ספרותיים וקולנועיים, טינופים על שווייץ, רתיעה וקבס מהתרבות הגרמנית והאירופית השבעה. "בגיל עשרים וחמש החלטתי לכתוב רומן בגוף ראשון, שבו – נזכרתי – אשטה בי עצמי ובקורא ואגרום לי ולו להאמין שאני בא מבית טוב, שגדלתי בשפע חומרי אבל בהזנחה נפשית, ושיש בי משהו מהסנוב האוטיסטי... הקוראים של 'ארץ פרומה' חשבו שזה באמת אני, זה שכתב שם ככה". כך כותב כאן קראכט ומשטה בנו פעמיים: פעם על אז ופעם על עכשיו. המשחק בין אמת ובדיה, בין תיעוד לפיקציה, הוא כריות האוויר שעליהן עומד 'יורוטראש'.

את הז'קט האופנתי שליווה את גיבורו הצעיר חסר השם של 'ארץ פרומה' מחליף כאן סוודר מצחין של קהילת היפים פשיסטית. את הקבר של תומאס מאן – וזה אולי אומר הכל – מחליף כאן הקבר של בורחס. המותגים עדיין כאן, במינון נמוך יותר. ("אמא שלי הפנימה במשך השנים שבולגארי מייצגת משהו אלגנטי, נחשק, בעוד שבמציאות המוצרים האלה והשם הזה רק עוררו דיכאון ומחשבות אובדניות"). אוסף האמנות של האב, שנהה אחר אקספרסיוניזם, גם הוא סמל סטטוס ריק, כמו המותגים. הכסף הוא כלי דיכוי, והשחרור, אם יש כזה, נעוץ בפיזור שלו. לכן מסתובבים השניים, האם ובנה, לאורך כל הרומן עם 600 אלף פרנק שקיבלו בבנק כשמכרו מניות של יצרני נשק בשקית ניילון. השקית הזו מקבילה לשקית הסטומה של האם, שאותה לומד הבן לרוקן מצואה – ושתיהן יחד מקבילות לשק הזיכרונות של המספר, או למעשה של כל אדם. ואדם לא יכול לרוקן את השקית שלו לבד, הוא צריך מישהו אחר, או דמות בדויה אחרת – שתעזור לו. כלומר, בשעה שקראכט מסייע לאמו לרוקן את שקית הצואה ואת תאומתה, שקית הכסף, האם מסייעת לקראכט לסלק את הפסולת הנפשית.

השאלה הלא־מעניינת, כמובן, היא אם אמו האמיתית של קראכט הסופר היא אלכוהוליסטית או דמנטית, או עברה התעללות מינית בילדותה. לעומתה, הניסיון של קראכט־הדמות להפיל על אמו הספרותית, כמייצגת של דור הביניים האירופי, את כל הרעות החולות של האנושות, ואז להעניק לה, יחד עם הומור, תבונה וחריפות שהולכות וגוברות, גם את היכולת להתנער מהניסיון הזה – "אני לא איזה מחסן לאשפה הנפשית שלך!" – מעניין בהרבה. התשובה שלה היא התשובה לדור בכייני שלם: "אתה תמיד מסובב את הדברים ככה שהכל יהיה רק עליך, כי אתה מפלצת של אגו. תמיד רק אתה ואתה ואתה. סמרטוט כזה שאי־אפשר להאמין", היא מטיחה בו ובספרות שלו. כלומר, בואו נזכור, הוא מטיח בעצמו.

הרגעים הטובים פחות הם אלו שבהם קראכט מרשה לעצמו לגלוש ולהגזים עם התיאטרליות והסוריאליזם הפנטסטי ("בהתחלה פגשנו שלוש מכשפות, אחר כך ראינו שועל, ובסוף הגונדולה הלכה קפוט"). שאלת האמת־בדיה והספר המודע לעצמו ולכתיבתו גם הם מוגשים לנו בכפית: "תגיד, אתה ידעת שבדיוק מתארים אותנו בספר? כמו אצל סרוונטס?" היא שאלה. "דון קיחוטה וסנצ'ו פנסה". "כן. אבל הם היו דמויות בדויות. אנחנו אמיתיים". "איך אנחנו יכולים להיות באותו זמן גם אמיתיים וגם בדויים?" אולי שווה לשאול את ברט איסטון אליס, שרוחו שורה על 'יורוטראש' כמו על 'ארץ פרומה'.

קראכט – גם הדמות וגם הסופר – הוא גיבור פוסט־מודרני טרגי, דון קישוט של דור האיקס; כלוא לנצח בגלגל האוגרים הציני של חוסר המשמעות. 'יורוטראש' הוא רומן מצחיק, מופרך, מר ואפילו מרגש, אבל גם, איך לומר, מאוד ניינטיז.

שרון קנטור ידיעות אחרונות 26/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
כריסטיאן קראכט מותח את יחסי האמון עם הקוראים עד לקצה יובל פלוטקין הארץ 06/02/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
מסעותיי עם אמי רן בן-נון ביקורת העורך 21/01/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
יורוטראש כריסטיאן קראכט

1
 

 

אז ככה, שוב הייתי מוכרח להגיע לציריך לכמה ימים. אמא שלי רצתה לדבר איתי דחוף. היא צילצלה ואמרה, נו, שבכל זאת אבוא מהר, בבקשה, וזה נשמע נורא מפחיד בטלפון. ובגלל המתח מזה, בכל סוף־השבוע הארוך הרגשתי כל כך לא טוב, שסבלתי מעצירות קשה. חוץ מזה אני גם צריך להוסיף ולומר שלפני עשרים וחמש שנים כתבתי סיפור, שמאיזושהי סיבה, שלצערי אני לא זוכר יותר עכשיו, קראתי לו "ארץ פרומה". הוא נגמר בציריך — באמצע אגם ציריך, אפשר לומר — באופן די טראומטי.

אז בפעם הראשונה באתי מחדש במגע עם כל הסיפור דווקא כשקניתי, בציריך כאמור, למטה בבַּנהוֹפְשטראסֶה, סוודר מצמר חום כהה ודי גס, בדוכן מכירות קטן שהורכב ברישול מקרשים, לא רחוק מפָּרָדֶפּלאץ. כבר היה ערב, לקחתי קצת וָלֶריָאן, וההשפעה החריפה של הכדורים וחוסר התקווה של הסתיו השווייצי ועשרים וחמש השנים שחלפו — העיקו עלי וישבו לי נורא חזק על הנשמה.

קצת לפני זה הסתובבתי בעיר העתיקה. בהקרנה סודית למעלה בנידֶרְדוֹרְף הציגו את In girum imus nocte et consumimur igni, הסרט האחרון של גי דֶבּוֹר, שהושלם עוד לפני שהוא התאבד. היינו שם ארבעה או חמישה אנשים, מה שנראָה לי כמו נס, כשמביאים בחשבון את הערב החמים שעדיין היה בהיר ושטוף שמש, ואת זה שהיצירה היתה חיוורת ומרדימה.

ואחרי שהקהל, כלומר שני הפרופסורים שהיו שם, המקרין וחסר בית שרצה לישון איזה זמן במושב של בית הקולנוע, נפרדו לשלום וגמרו ללחוץ ידיים, הלכתי שוב למטה בכיוון פָּרָדֶפְּלאץ, בלי תכלית וללא פשר ומשמעות, אל תוך הלילה. ושם, בצד האחר של נהר הלימאט, מצאתי אז את אותו דוכן מכירות מאולתר של קומונה שווייצית, שבו שתי נשים ממושקפות בגיל לא ברור וגבר צעיר מזוקן, ידידותי, מכרו סוודרים כבדים מצמר ושמיכות בצבעים טבעיים, שהם בעצמם סרגו.

ליד הבגדים בחלונות הראווה של חנויות הבוטיק של בַּנהוֹפְשטראסֶה, שנסגרו כבר מזמן אבל עדיין היו מוארות בבהירות, פריטי הצמר הפשוטים האלה נראו לי אותנטיים וביתיים, כמו שגם החיוך של שתי המוכרות נראָה לי — כן, צריך לומר את זה ככה — חדור מציאוּת ומשמעות. לי לפחות הוא נראה יותר אמיתי מכל הבנהופשטראסה ומדגלי שווייץ שהיו תלויים בו בעשרות בכל מקום משמאל ומימין, ומהקישוטים המפוארים, הפרובינציאליים וחסרי החשיבות בחלונות הראווה. וכשהושטתי לקוֹמוּנָרים את השטר של המאה פרנק — אחרי שהורדתי את הסוודר שלמרות הקור שׂמתי עלי לניסיון בהחלטה ספונטנית, ואחרי שקיפלו והניחו אותו בשבילי בתוך שקית נייר פשוטה בצבע חום בהיר — קיבלתי לרגע ממש קצר את הרושם, כן, גם אולי הרושם הלא נכון, שדרך העִסקה הזאת הגעתי למשהו חשוב.

מה שלא יהיה, נתנו לי את השקית וגם עלון צבעוני, דהוי־משהו, שהחלקתי במבוכה קלה לתוך השקית. בין כה אוכל להיפטר ממנו יותר מאוחר בלי שישימו לב, חשבתי, ונפרדתי לשלום בחיוך קצת לא חינני, וכשאני רועד קלות צעדתי בכיוון מינְסְטֶרְפּלאץ, מתוך מחשבה לעשות עוד דרינק בבר של מסעדת קְרוֹנֶנְהאלֶה, לפני שאני הולך בחזרה למלון, נכנס למיטה, לוקח עוד כדור שינה טבעי ומכבה את האור.

 

העניינים של אמא שלי, ועכשיו אני קולט את זה, אלה שבגללם כל חודשיים הייתי מוכרח לבקר בציריך, העיר הזאת של השוִויצרים והנאדים הנפוחים ושל ההשפלה — העניינים האלה שיתקו אותי לחלוטין כבר שנים. זה נהיה נורא, זה נהיה דוחה לגמרי מכל בחינה, זה הפך ליותר ממה שיכולתי לשאת, יותר ממה שמישהו אמור לשאת בדרך כלל. כלומר, אמא שלי היתה חולה מאוד, זאת אומרת, חולה גם בראש — לא רק שם, אבל שם יותר מהכול.

בשביל לא לאבד את הקשר איתה, וכדי לא לוותר ולאבד תקווה, מתישהו החלטתי שאני אבקר אצלה כל חודשיים. כן, החלטתי פשוט להשלים עם האומללות שבה אמא שלי העבירה את החיים כבר עשרות שנים בדירה שלה, מוקפת בבקבוקי וודקה ריקים שהתגלגלו סביבה, בחשבונות שלא נפתחו מהחנויות השונות למכירת פרוות צוֹבֶּל בציריך, ובעטיפות האלומיניום המרשרשות של משככי הכאבים שלה.

אבל עכשיו היא יצרה איתי קשר ביוזמתה והזעיקה אותי אליה. בפעמים הקודמות היא פשוט תמיד חיכתה עד שהייתי צץ לבסוף, במחזור הדו־חודשי הזה, בציריך. לרוב היא היתה דורשת ממני שאני אספר לה סיפורים כלשהם. הטלפון שקיבלתי ממנה הפך אותי, כמו שאמרתי, לעוד יותר מתוח ממה שממילא הייתי בביקורים האלה, כי היא תיכננה איזה משהו, פתאום היד שלה היתה על העליונה, זה בא ממנה, כמו שאומרים, בפעמים הקודמות היא תמיד שתקה וחיכתה.

לא היה לה לא אימייל ולא טלפון נייד, והיא התנגדה לאינטרנט. מסובך מדי, היא תמיד אמרה, והמקשים — הם קטנים לה מדי. אבל אני חשדתי שהיא מסרבת לזה מתוך יהירות ולא בגלל היעדר יכולת פשוטה להשתמש במקשים. היא העמידה פנים שהיא אוהבת לקרוא עיתונים ואת סטנדל. לעור שלה היה מרקם של משי יבשושי — הוא תמיד היה טיפה שרוף מהשמש, אף על פי שהיא מעולם לא ישבה בחוץ על המרפסת, ליד צמחי ההוֹרטֶנזיה.

עוזרת הבית שלה גנבה ממנה. כל יומיים הארנק שלה היה פתאום ריק. היא כמעט לא הוציאה כסף, ולמרות זאת הכול תמיד נעלם, כמו שגם המרצדס השחורה שלה נעלמה יום אחד, סולקה מהחניון של בניין הדירות ונלקחה לבּוּקוֹבינה בידי הבעל הבוקוביני של עוזרת הבית הבוקובינית שלה. זה היה זוועה, אבל היא לפחות כבר לא היתה יותר בווינְטֶרְטוּר.

 

זאת אומרת, את יום ההולדת השמונים שלה היא נאלצה לחגוג שם, במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי. אם מתייחסים לזה בהומור, זה היה כמו אצל דירנמאט, אבל למעשה זה היה הרבה יותר עצוב מאיך שזה אצל דירנמאט, כי פה זאת היתה אמא שלי ולא איזושהי אמא, וזה לא היה איזשהו בית חולים פסיכיאטרי, אלא בית החולים עם השם הכי אפל והכי אכזרי מכל השמות: וינטרטור.

אני שכחתי או הדחקתי שהיה לבית החולים גם שם אחר, משהו כמו פרנקנשטיין, כן, זה היה משהו כזה, לא הצלחתי לזכור. בכל מקרה, עוד פעם שיחררו אותה מהווינטרטור הזה. הם היו חייבים לשחרר אותה, כי רק עם צו של בית משפט היה אפשר להמשיך ולהחזיק אותה בבית החולים לחולי נפש, ולא היה כזה צו וגם לעולם לא יהיה. כי אמא שלי ידעה להשתמש במניפולציות הערמומיות שלה ובקור הרוח המופגן שלה כדי לשכנע את מי שבודק אותה ולגרום לו להאמין שהכול ממש מצוין, כל מה שצריך זה לתת לה לחזור לדירה שלה, ואז הכול גם יישאר כך, ממש מצוין. רק צריך לתת לה לחזור לפֶנוֹבָּרבּיטָל האהוב שלה, לארגזים עם הפוֹנְדָה העלוב — בקבוק היין הלבן עם פקק ההברגה בשבעה וחצי פרנקים — ולמינוי ל"נוֹיֶה ציריכֶר צַייטוּנְג", שמדי שבוע בוטל ומדי שבוע חוּדש, ולציורים האקספרסיוניסטיים הבינוניים שבעלה, אבא שלי, נתן לה במתנה כשהם היו נשואים, בעוד שאת אלה של נוֹלדֶה, מוּנק וקירכנר, שאותם אסף בגרמניה המזרחית ביחד עם לוֹתַר־גינטר בּוּכְהַיים, הוא העדיף לשמור לעצמו, כמובן, כשהם מגולגלים מתחת למיטה שלו בַּטירה באגם ז'נבה, שבה הוא גר אחרי הגירושים מאמא שלי.

המחשבות על אוסף הציורים האבוד של אבי המנוח ייסרו אותי בכל פעם שנודע לי שעוד עבודה כזאת או אחרת נמכרה במכירה פומבית בגריסֶבּאך בברלין או בכריסטי'ס בלונדון או בקוֹרנפֶלד בבֶּרן. אלה היו תמונות שהכרתי עוד מראשית הילדות, כי הן היו תלויות אצלנו בגְשְטאט בבקתה האלפינית. כל משיחת מכחול בצבע סמיך, כל ענן צהוב־כחול מוקף קו מִתאר שחור, היו מוכרים לי עד להכאיב. תמיד כשהייתי אצל אמא שלי הופיעה מולי רוח הרפאים של הציורים מדרגה שלישית של האקספרסיוניסטים הגרמנים התלויים בדירה שלה, הציורים שנשארו מאוסף האמנות יוצא הדופן של המשפחה שלנו. תמונות של גיאורג טאפֶּרְט, למשל, או של מקס קָאוּס, ואי־אפשר בכלל לומר מה היה יותר עגום, המצב של אמא שלי או החלטורות העצובות שהיו תלויות שם, על הקירות בציריך, כמו לעג ממוסגר.

*

ההתפוררות של המשפחה הזאת, כן, האטומיזציה של המשפחה הזאת, שנקודת השפל שלה היתה ללא ספק ביום ההולדת השמונים של אמא שלי בחדר המשותף של בית החולים לחולי נפש וינטרטור, התאפיינה בחוסר תקווה תהומי, אני רוצה לומר את זה עוד פעם, ושוב ושוב.

היא ישבה לה שם מכוּוצת, השיער הבלונדיני־אפרפר השמנוני שלה אסוף בקוקו, לגופה טרנינג תכול מבד מגבת. מולה על השולחן זר הפרחים בשמונה מאות פרנק מבנהופשטראסה, הפָּלימְפְּסֶסְט השקוע של פניה חבול מהנפילה שלה כשהיתה שיכורה, ומצופה גלדים אדומים כהים, הגבות כבר כמעט בלתי נראות, מכוסות בזיגזג השסוע של החתכים התפורים בחוט כהה — כך הציגו הדברים את עצמם: מגמת הירידה, ההידרדרות של המשפחה הזאת, משורטטת כמפה על הפנים שלה, אם אפשר לומר את זה ככה.

 

אז במקום לחזור ישר למלון בעיר העתיקה, באמת הלכתי לבר של קרוננהאלה, שדלת הכניסה שלו תמיד עבדה הפוך מהמצופה. כשרצו למשוך אותה, היא היתה נפתחת רק בדחיפה, ולהפך. אז תפסתי שם מקום מאחור, מימין, בקצה הכי רחוק על הבר, ליד השירותים. השולחנות שמלפנים תמיד היו מוזמנים לגברים מציריך ולמי שהתלוו אליהם, שהיו בדרך כלל ממוצא אוקראיני ומהמין הנשי. עבר הרבה זמן מאז שהיה אפשר לקבל שולחן מקדימה או שאיזו פעם שולחן כזה לא היה מוזמן. בינתיים הפסקתי לקוות שאני אקבל שולחן מקדימה.

אנשים שנמצאים בציריך תמיד חושבים שהם יהיו אפופים ברוחם של ג'ויס ושל קברט ווֹלטר, אבל במציאות זאת רק עיר של אוֹבֶּרלוֹיטנַנטים תאבי בצע וסרסורים עריצים. על הבר בצד ימין מאחור, ליד השירותים, זה בכל זאת טוב באותה מידה, חשבתי, אחרי הכול גם שם מגישים עם הדרינק את שלוש הצלוחיות הלבנות עם השקדים המלוחים, חטיפי הצ'יפס בטעם פפריקה ומקלות הבייגלה הקטנים, בדיוק כמו בשולחנות שמלפנים, ואם במקרה יום אחד זה כבר לא יהיה יותר ככה, סביר להניח שעדיין אפשר יהיה ללכת לבר של קרוננהאלה, כי בסופו של דבר זה באמת לא ישַנה.

ממש כמו עם אמא, שאולי עכשיו, היום בערב, עוד פעם נפלה על הפנים, הכול תלוי במה שהיא לקחה. אם היא לקחה זוֹלפּידֶם, פֶנוֹבּרבּיטָל או קְוֶוטיאפּין — זאת אומרת, רק אחד משלושת החומרים או בבת אחת את כל השלושה ביחד, שאז גם ירדו בגרון עם בקבוק אחד או שניים של הפוֹנדָה האמור בשבעה וחצי פרנקים. ואז, אחרי הנפילה ועקבות הרגליים בשלולית הדם והפרצופים של השכנים שמתביישים בשבילה מאחורי הווילונות שלהם שעשויים מבד גאזָה, והאמבולנס הכתום־לבן וחדר המיון בבית החולים והכניסה החוזרת לווינטרטור, כמו גם השחרור כעבור שבוע, כי לא היה שום צו של בית משפט, והנסיעה במונית בחזרה לציריך, שבה נהג המונית מוציא לה מהארנק את השטר של האלף פרנק ולא נותן לה שום עודף, אבל במקום זה תומך בה בזרוע אבירית ומלווה אותה עד דלת הכניסה לדירה — אז אחרי זה היא ממילא לא תזכור יותר שום דבר, חוץ מדבר אחד, כמובן, שהיא עדיין חייבת למסור בדחיפות מרשם בבית המרקחת, בשביל עוד חפיסות של זולפידם, פנוברביטל וקווטיאפין.

בפעם הקודמת, בביקור האחרון שלי לפני חודשיים, שטפתי ביסודיות את הדם של אמא מרצפת השיש, עם דלי, סמרטוט רצפה ומטלית לחה, ובתגובה לזה היא אמרה שאני בטח ישנתי במיטה שלה ובכלל לא במלון, עניין המלון זה רק שקר, ואז היא שאלה איך בעצם הצלחתי להגיע למצב כזה, שפשוט דיממתי ככה בתוך הסדינים שלה ועל הרצפה, ומה לכל השדים והרוחות חשבתי לעצמי, זאת כזאת חוצפה.

 

וככה ישבתי שם בבר של קרוננהאלה בזמן שהיא ישנה בדירה שלה, ולא רציתי לחזור למלון, אבל הייתי חייב, כי מה כבר היה לי לעשות פה בבר הזה, שמשך ודחה אותי באותו הזמן?

אז הלכתי בחזרה על הגשר, שמתחתיו נהר הלימאט הצלול זרם החוצה מתוך האגם והברבורים קיפלו את הראשים שלהם מתחת לכנפיים בשביל לישון. גילגלתי בראש את המחשבה לעמוד עוד כמה דקות למעלה ליד החומה בלינדֶנהוֹף, ואולי לעשן סיגריה בין העלים הנושרים, ומשם להסתכל למטה על העיר ציריך החשוכה ועל כל האפלה שלה, מה שדווקא לא עשיתי בסוף, אלא עמדתי מול דלת המלון וחיפשתי בכיסים את המפתח לדלת, כי כבר לא היה אף אחד בקבלה מאוחר כל כך בלילה, ותוך כדי חיפוש המפתח, לפתע פתאום ובאופן בלתי צפוי הופיע לפנַי אבא של אמא שלי.

לנגד עינַי הופיע אוסף המכשירים הסאדו־מזוכיסטיים, שלאחר מותו התגלה בארון הנעול של חדר האורחים בבית שלו באי זילְט, אותו ארסנל כלים מחריד שנועד להשפיל, שסבא, סבא שלי — חבר מפלגה מאז 1928, אוּנְטֶרְשְטוּרְמְפיהרר באס־אס ופעיל בשלוחת "מנהיגות תעמולת הרייך של המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית" בברלין — אסף בבית שלו בזילט אחרי המלחמה, וגם אחרי הדה־נאציפיקציה במחנה המעצר הבריטי דֶלְמֶנְהוֹרְסְט־אָדֶלְהַיידֶה, שלמרבה הצער כשלה לחלוטין. אותו ארסנל כלים ששימש אותו, אם לא בפועל אז לבטח בחלום המיוזע בהקיץ, במפגש החשאי במרתף, עם הנערות הצעירות שנשכרו באיסלנד. כי רק הן, ככה חשב סבא, סבא שלי, רק הן יכולות לייצג כראוי את האידיאל הנורדי. הנורווגים, הגרמנים, הדנים, הם כולם חלשים מדי. לא, הן היו חייבות להיות איסלנדיות, הנערות שהוא הזמין אליו הביתה, לזילט, לשמש כאוֹפֶּר, נערות שבזרם הדם שלהן שרה לנצח ה"אֶדָה" הקדושה.

האם הוא באמת הצליח באותם זמנים לגרום להן, לאיסלנדיות הרבות שגרו אצלו במשך שנים, להשפיל אותו? אחת מהן זכרתי די טוב, בחורה שקראו לה סיגְרידֶר. היא היתה בוודאי בת תשע־עשרה, גבוהה, היה לה שיער בלונדיני בגון הפשתן, היו לה קמטים קירגיזיים מסביב לעיניים ונמשים עדינים על העור החיוור מדי. אז ככה, עם סיגרידר, כשהוא והיא רכונים שניהם על שולחן הכתיבה וקצות הלשונות בזוויות הפה, הוא למד את סימני הרוּנוֹת, אותו אלפבית נורדי שהמושלים הגרמנים של הגזע הנורדי יכלו לקרוא בו את העבר והעתיד של האנושות. כן, כל האימה האזוטרית נחקרה בחדר העבודה של סבא, הגדוש בערימות ספרים.

הכול, הצלחות המעופפות של הנאצים, שוואביה החדשה באנטארקטיקה, תיאוריית הקרח העולמי, וכמובן, משלחת האס־אס לטיבט שסבא היה שותף לארגונה, בתור איש קשר כביכול, בין המשרד של מנהיגות תעמולת הרייך לבין אָנֶנאֶרבֶּה, החברה למחקר מורשת האבות, של האס־אס — כל ההבלים במלואם נדונו ביסודיות והופנמו עם סיגרידר הסבלנית, בזמן שאכל כריכוני שרימפס ושתה לימונדה והמתין עד שהמשפחה סוף־סוף תעלה ותלך לישון, כי אז, אולי, סוף־סוף, תיווצר האפשרות המיוחלת שסיגרידר הצעירה, החיוורת, המנומשת, תוכל לכבול אותו בחוט תיל אל רגל השולחן. "יָאוֹ, אֶלְסְקַן מין," יכול להיות שהיא אמרה לו אז. "רק בוא אלי כבר, איש קטן."

*המשך הפרק בספר המלא*