בוטאו פל - חותם הברזל

פרק 1

בריחה

אף שהיה זה סופו של הקיץ ושעת צהריים מאוחרת, מעט מן האור החמים הצליח לבקוע מבעד לחלון הצר בחדרה של פָּל בקומת המרתף. פעמון נחושת זעיר שהיה קבוע מעל למיטתה צלצל פעם נוספת, מורה לה לנטוש את עמידתה הקפואה מול הזגוגית. "הוא הלקוח האחרון-אחרון," מלמלה לעצמה והתיישבה בלֵאוּת. מיטת העץ הישנה נאנחה תחתיה. כתונת המשי הדקיקה, שהייתה מונחת ברישול על כתפיה, נמתחה כעת על ישבנה והשמיעה קול קריעה חרישי.

אצבעותיה גזוזות הציפורניים של פל לפתו בחוזקה בקבוק מי קולון, כמו מבקשות למלוק את ראשו מעליו. היא אילצה את עצמה להרפות את אחיזתה והתיזה על צווארה מהנוזל המבושם. ניחוח חמוץ מילא את החדר עת יישרה את גבה, נאבקת בתחושת הקבס שעלתה בגרונה, והביטה בסלידה בקירות המצולקים.

וילון הקטיפה המתפורר, שחציו עוד נותר קבוע מעל מפתח הדלת, חצץ בינה לבין פרוזדור המרתף. חוקי המקום אסרו עליה להגיף את דלת החדר. הלקוחות החליטו אם חפצים הם בכך. ממילא המעשה היה לרוב מהיר ולא הצדיק טרחה נוספת. האם תהיה בגבר הבא די הגינות? תהתה. האם יסיט את הווילון להסתיר את הפתח?

היא זכרה איך בהקה הקטיפה השחורה כזרועת כוכבים ביום שבו התקינו את הווילון. הייתה זו הפעם היחידה שפָּל פנתה אל לַכְסִיס, גבירת הבית, בבקשה לעזרה. אִמהּ, שנתקפה אז באחד מאותם התקפי שיגעון שהסעירו את נפשה, סבבה בחדר ותלשה את שערותיה בעודה צורחת על בתה הקטנה שתסגור את הדלת. פל, שהייתה אז ילדה צנומה ומבוהלת, ניסתה בכל כוחה לדחוף את לוח העץ הכבד. ומשלא צלחה משימתה, רצה בבכי אל גבירת הבית. אך זו הדפה אותה מעליה כזבוב טורדני, ורק לאחר שפָּל טענה בפניה שהלקוחות הם שייפגעו משיגעונה של אִמהּ, נעתרה לבקשתה וניאותה להתקין את הווילון.

עשר שנות שמש עברו מאז. ואף שהיה זה ניצחונה היחיד של פל, הוא הותיר טעם מר בפיה. היא כבר הייתה בגירה דיה לקבל לקוחות, והרגישה נבגדת בידי הזמן עצמו. ככל שחלפו השנים וגופה התארך והתעבה לגוף אישה, הרגישה יותר ויותר מובסת. שערה הערמוני כהה והתמלא, עיניה הנוצצות איבדו מאורן, וכל תמימות ילדותית שאולי הייתה בה - נגוזה אל זיכרונות מיותמים. אך דבר מכל אלה לא שינה מבחינתה כעת, שהרי היא כבר החליטה: זה יהיה הלקוח האחרון. לא נותר עוד מי שיכבול אותה אל גבירת הבית או אל בית הזונות, וגם לא אל החדר הזה שבין קירותיו עברו עליה רוב חייה, או אל המיטה הזאת שעד לפני חודש שכבה בה אִמהּ על ערש דווי, מפרפרת בין חיים ומוות, בין שיגעון לשיתוק. מבלי משים ליטפה פל את שקע המזרן המוכּר, ועצבות חמה שטפה אותה עד קצות אצבעותיה.

לא! אסור לה לחשוב על כך, במיוחד לא היום! טלטלה את ראשה בחוזקה, מניסה בעקשנות כל זכר ללילה שבו טמנה את אִמהּ עמוק בבוץ השחור שמאחורי בית המטבחיים. מחר לא אהיה כאן, הטיחה בזעם את בקבוקון הזכוכית אל רצפת האבן. מחשבות על שנים־עשר מטבעות הנחושת וצרור הבגדים שהסתירה הרעידו את נימי ליבה בציפייה. תעמוד לרשותה שעה אחת בלבד לאחר שיעזוב הלקוח את חדרה, כי בטרם ייכנס אחר במקומו יהיה עליה ללבוש במהירות את בגדי הצמר הכבדים שהסתירה תחת מיטתה ואז להדק אל חגורת מכנסיה את שקיק המטבעות הקטן. לאחר מכן היא תמתין לקָאוּסְט, נער המטבח, שיחמוק חרש אל חדרה כפי שנהג לעשות בכל ערב, אלא שהפעם הוא יביא איתו נקניק ולחם שיבריח מהמזווה. זה לא יהיה הרבה, אך אם יסתפקו במועט יוכלו לצלוח את הימים הבאים במחבוא עד שיימצא הרגע המתאים לעבור את החומה.

ההתרגשות פעפעה בדמה. היא כמעט יכלה לחוש את עקצוץ הצמר המתהדק על עורה, את צינת לילם של רחובות זרים מכה בפניה. מחר היא תשקיף ממרחק על הבית הזה ותצחק לעומתו בתרועת ניצחון. הכול כבר מוכן. הכול מלבד הלקוח האחרון.

למשמע צעדים בפרוזדור, ניעורה פל מחלומה הנעים. היא מיהרה למחוק את החיוך שהחל להצטייר על שפתיה, עצמה עיניים ונשכבה על גבה.

שאון הפסיעות נדם, ובמקומו נשמעה אוושת וילון מוסט. היא ידעה שהלקוח מתעכב כדי לבחון אותה - היא חשה את מבטו משוטט על קימוריה, צורב את עורה. הוא ודאי תוהה אם היא שווה את הכסף ששילם בעבורי. זמני יקר, חשבה במרירות ופישקה את רגליה לרוחב המיטה, מכינה מנחת פיתוי לעיני הזר המשתהה בפתח. היא האיצה בו לגשת, משמיעה קול אנחה חנוק. צעדים כבדים שבו להלום ברצפת האבן עד שנעצרו למרגלות המיטה. ניחוח חריף של זיעה ושמן למירוק מתכות עלה בנחיריה וכיווץ את בטנה. הוא היה חייל ממשמר העיר. היא זיהתה את הריח, ופיללה שירסן את כוחו.

"סגרי את רגלייך המטונפות!" רעם לפתע קולו. כפות ידיו הרחבות נשלחו אל לִסתה ולפתו אותה בחוזקה.

פל המתינה בדממה, מורגלת בריסון יבבות כאב. שיתחיל ויגמור ויהיה כבר סוף לעניין, קיוותה.

הזר הידק את אחיזתו עד שדמעות חמות צרבו תחת עפעפיה. היא פקחה את עיניה ונתקלה במבט כהה של גבר עטוי שריון שחור ובוהק. דרגות נחושת נצצו על כותפותיו, וכתפיו הרחבות מילאו את שדה ראייתה. היא התכווצה באחת וכיסתה את חזהּ בידיים רועדות. "בבקשה, אתה מכאיב לי," לחשה.

"כעת, משקיבלתי את תשומת ליבך," צחק בקול מחוספס ועמוק, חושף את לובן שיניו, "תוכלי לספר לי היכן החבאת את הכסף."

"אין ברשותי כסף, הלקוחות משלמים ללכסיס, לגבירה," מלמלה בחשש.

"נערה טיפשה," לגלג, מהדק את אחיזתו בסנטרה. "אני נחשב בעינייך כמי שזקוק לכספי ניאוף?!" הוא הלם בחזהו, מדגיש את מעמדו הגבוה. על שריונו התנוסס סמל טירת הברזל עם ארבעת צריחיה ותחתיו נחרט באות כבדה 'מפקד המשמר'.

פל הישירה אליו את מבטה, מנסה לחדור לתהום השחורה שבעיניו. הרי לא ייתכן שסוד פעוט כמו שלה יבהיל לכאן את מפקד המשמר, חשבה. אלה רק מטבעות נחושת ספורים, וערכם מועט למי שהכיר עולם של עושר. היא היססה לשבריר שנייה, אחר הקשיחה את מבטה, מסרבת להניח לו לסכל את תוכניותיה כשחירותה כבר בהישג יד. הלילה הזה שייך לה. "איך אוכל לגנוב ממך? הרי מעולם לא ראיתיךָ."

מפקד המשמר צחק לנוכח דבריה. וכי מה עוד נותר לו, לאדם רם דרג, לעשות מול פניה המתחננות של זונה? "מה שמך?" שאל לבסוף בקול שקט, כשוקל את טענותיה.

פל שחררה את נשימתה והזדקפה ככל שהתירה אחיזתו. אולי יבין שטעה ויניח לי לנפשי, קיוותה. "שמי פל."

"תשובה נכונה," הדף אותה מפקד המשמר לאחור, "התלבשי!"

"זאת טעות!" הזדעקה. הרי אם תפרוק עכשיו את צרור בגדיה, ודאי יבחין במטבעות וכל תוכנית הבריחה שלהם תתבטל.

"אם לא תתלבשי, אקח אותך כפי שאת."

"לא! אין לך רשות!" זעקה ורצה לפינת החדר, מנסה להיבלע בין קפליו הבלויים של הווילון. אסור לה לאפשר לו לקחת אותה משם, אסור לה לעזוב לפני שקאוסט ישוב.

היא חיבקה את הבד והרגישה איך חירותה הנכספת נרמסת תחת הלמות מגפיו הכבדים של מפקד המשמר המתקרב אליה. הוא הביט בה בכעס יוקד, אחז בשערה והרימה על רגליה, וכשנשלחה ידו במורד צווארה ומחצה בכוח את שדה החשוף, התענג לרגע אחד על מרקם עורה החלבי ועל רכות בשרה החמים.

פל נאנקה בכאב אך לא התכווצה תחת מגע כף ידו. אולי, אחרי הכול, היה זה רק משחק - היא הכירה גברים מסוגו שנהנים מהמרדף. אך מפקד המשמר הצמיד את אפו הרחב אל מצחה. "יתר האסירים ייהנו מאוד משהותם בצינוק הלילה," לחש. "רק לאחר שאסיים את החקירה אניח לך להתלבש," הוסיף, ואז לפת בחוזקה את שערה כמו היה חבל על בהמת משא והחל גורר אותה אל עבר היציאה.

"אתה טועה! לא גנבתי!" הידקה את זרועותיה סביב הבד המתפורר, כאדם טובע הנאחז בקרש צף. הווילון נכנע, ניתק מתקרת החדר ונגרר אחריה כגווייה רופסת. פל שלחה ידיה קדימה, מנסה להיאחז בכל דבר שימנע ממנו להוציאה אל הפרוזדור. "הנח לי," שבה והתחננה, קולה חורק ועיניה צורבות.

"אין טעם להתנגד," רשף מפקד המשמר בנוקשות ומשך אותה בתנועה מהירה מעבר לפּתח, מתענג על הרעד שפשט בגופה כשאיבדה את אחיזתה האחרונה במשקוף הדלת.

פל ריסנה את יבבות הכאב שנפלטו מבין שפתיה והחלה לזעוק לעזרה. שברי קולה המתחנן משכו לקוחות ונשים חשופות חזה להציץ מן החדרים. אולי אחת הבנות תחסום את המעבר ותאפשר לה להימלט אל הגנתה של הגבירה, שבוודאי לא תיתן לאף גבר להתנהג כך, הניחה במחשבה מתעתעת, ואולי תניח לה שוב לחדרה.

דממה. איש לא העז לצאת אל הפרוזדור. מפקד המשמר חצה במהירות את המרתף בעודה מתפתלת בזרועותיו המשוריינות והולמת בהן באגרופיה. הכאב בראשה הלך והתעצם כשנגררה אחריו בעל כורחה.

שערה נמתח על כתפו של מפקד המשמר ורגליה נחבטו ברצפת האבן. וכשפנה אל תריסר המדרגות המובילות אל אולם האוכל שבכניסה, מעדה ונחתה בעוצמה על ישבנה, גורמת לו למעוד אחריה. היא ניצלה את ההפתעה שאחזה בו, ובטרם הצליח לשוב ולהתרומם על רגליו קירבה את פניה אל פרצופו הכועס וסגרה את לסתותיה בעוצמה על אפו. או אולי היה זה סנטרו? היא לא התעכבה לברר זאת.

מפקד המשמר הדף אותה מעליו בשטף קללות נמרצות, וכשלרגע אחד השתחררה אחיזתו בה, זינקה על רגליה ופתחה במנוסה, מתעלמת מקריאות הזעם הניתכות על גבה.

פל חצתה את אולם האוכל, חולפת כרוח בין שולחנות הסועדים לעבר שער היציאה המפואר, המרהיב בפיתוחי נחושת ממורקים שנצצו וקרצו אליה להאיץ את מנוסתה. היא דילגה מעל שתי מדרגות, כותנתה הקרועה מתנופפת בין רגליה ומצליפה על שוקיה החשופים במקצב מענג, ובירכה בליבה על שלא צייתה לו. בגדיה המסורבלים היו ללא ספק מאיטים את מנוסתה. בדרך כזו או אחרת היא תצא מבית הביעותים הזה! קאוסט! נזכרה לפתע בבהלה. פניו היפות של נער המטבח עלו בעיני רוחה וגרמו לה להסס, להאט, להביט לאחור.

וברגע הבא התנגשה בעוצמה בגופה המוצק של לכסיס, שניצבה שם כעמוד נטוע באדמה. עיניה הקטנות נטפו ארס וידיה סגרו בכוח על זרועה של פל. ציפורניה הארוכות חפרו בבשרה של הנערה, מונעות ממנה להשלים את המרחק הקצר אל הרחוב.

"לאן את חושבת שאת הולכת?!" קולה המחליא חדר והזדחל אל מתחת לעורה של פל.

"אמי מתה, לא תוכלי להחזיק בי עוד."

גבירת הבית חייכה. פיה צייר קו דק ומפחיד של סיפוק מהול בשמץ של הנאה. "את לא הולכת לשום מקום. את שלי, רכושי! אם ארצה - אטול את חייך. אך החלטות שכאלה, יקירתי, שמורות רק לי," סיננה את המילים מבין שיניה בשלווה מקפיאה והידקה את ציפורניה עמוק בבשרה של הנערה. פל חשה את דמה הלוהט זולג במורד זרועה הפועמת, מצייר כתמים אדומים על קרעי כותנתה.

"כעת, אמרי למפקד המשמר היכן החבאת את הכסף!"

פל הביטה בה כאילו חטפה מכת ברק מחשמלת, וזיעה קרה שטפה את גבה. לכסיס הפרה את הבטחתה! הרי היא נשבעה לאמי על ערש דווי שלא תמכור אותי לעולם, שלנצח יהיה לי מקום מוגן בבית הזונות! הייתכן שהגבירה מכרה אותה בתואנת שווא?! "לא לקחתי פרוטה ממנו, ואת יודעת את זה!" צעקה לעברה, נואשת.

"שקט!" סטרה לכסיס על לחייה החיוורות מפחד של הנערה, שהאדימו בבת אחת.

מפקד המשמר האט את צעדיו, ידו לוחצת על אפו המדמם ועיניו אינן משות מפניה של הצעירה. "את יודעת מי אני?!" צעק והוציא את חרבו הארוכה מנדן מוכסף, "אני קופר, בן למשפחת העופרתיים! כל חיילי העיר סרים למרותי! חשבת, בחוצפתך, שתוכלי לברוח מפניי?!"

"לא," ניסתה פל להסביר, אך השתתקה באחת כשהיסה אותה בצעקה.

"כפי שאמרתי," המשיך, קולו מאופק ומתכתי כלהב חרבו אשר את חוּדה הצמיד אל בסיס צווארה של פל. "אברר את עניין הכסף ואז אסיים את שהתחלתי," אמר במבט זחוח, משיב את חרבו לנדנה.

ההבטחה שבדבריו הקפיאה את דמה של פל. פחד מוות שטף אותה כגל אדיר, סוחף אותה הרחק משם. באחת, מבלי להסס, משכה את זרועה מאחיזת ציפורניה של גבירתה וזינקה לאחור, הודפת בגבה את דלתות הכניסה מול פניהם המשתאות.

מעולם לא רצה במהירות כזאת! רגליה היחפות נשאו אותה כאילו מאליהן, הודפות את אבני הרחוב הקרות כמו היו גחלים לוחשות תחת כפותיה. היא חלפה על פני דוכני השוק המתרוקן, נדחפה בין הרוכלים המעטים שנותרו שם בסופו של יום, נעה מתוך דחף פראי בעודה מתעלמת ממבטים שלא היה בהם עניין באדם שהיא, רק בגופה.

מנוסתה הובילה אותה אל הרחוב הפתוח. אוויר קריר זרם על פניה, וצינתו חידדה את קצות הפחד הדוקר בבטנה עת בחרה בסמטה צרה שהובילה אל חומות העיר. היא המשיכה לרוץ עד שרק החומה האיתנה עמדה לנגד עיניה. היא לא ראתה דבר מלבד קרני השמש שנמוגו מאחורי האבנים הנישאות אל על, מסמנות לה את יעדה. עליה לעקוב אחר מסלול הבריחה ששיננה יחד עם קאוסט. אם יצא אחריה, יש סיכוי שייפגשו במקום המחבוא. כעת נותר לה רק לרוץ מרחק שתי סמטאות ולפנות ימינה. אך לפתע הדהדו מאחוריה נביחות כלבים שועטים ונקישת פרסות מתכת והחרידו את ליבה.

לא לעצור, להמשיך לרוץ, להמשיך. פל פנתה בעיקול חד ובלמה אך בקושי את התרסקותה אל שער עץ גבוה ומשונן. היא הניפה את זרועותיה, ובזינוק מהיר הצליחה להיאחז בקורה העליונה, מתעלמת מצריבת הכאב בזרועותיה ומכפיסי העץ שננעצו בכפותיה וקפצה מטה אל צידו השני של השער. לרגע אחד נותרה שפופה, מתנשמת במהירות וחישבה את שארית הדרך שנותרה. אחרי שלושה בתים יהיה עליה לחצות בשקט את החצר הגדולה. החזירים, כך הניחה, שבעים מפיטום ולא יעשו לה דבר. אחר כך תנוע תחת הכבסים הצוננים שתלויים דרך קבע מחוץ לביתה של הכובסת.

אישוניה קפאו לרגע בחרדה - הרי לא היו ברשותה המטבעות לשלם לבעלת המכבסה עבור המסתור שקבעו עימה, והיא אינה מכירה את האיש שעימו סיכם קאוסט את הפרטים. אך קולות הכלבים השורטים בציפורניהם את שער העץ השיבו אותה למנוסתה כחץ ירוי דרך בתים צפופים וסמטאות צרות. נביחותיהם נשמעו מכל עבר, מאגפות את תקוותה וחוסמות דרכי מילוט אפשריות. היא הגבירה את צעדיה ודילגה כלאחר יד מעל הגדר הנמוכה של חצר פיטום החזירים, היישר אל תוך הבוץ הדביק. הסירחון חדר לנחיריה וטלטל את גופה, אך שפתיה התרחבו באנחת רווחה קטנה: הצחנה תטשטש את ריחה ותעניק לה יתרון זעום. בצעדים כבדים פילסה את דרכה לעבר המכבסה. אני חייבת להסתתר, להיעלם, ולו רק לרגע אחד, עד שייפנו החיילים אל הרחוב המקביל! אין מוצא אחר. קצת רפש מעולם לא הרג אף אחד, חשבה, נשכבה על גבה, התגלגלה ושקעה בבוץ המטונף. צואת חזירים ואדמה תוססת כיסו את כולה ודבקו בעפעפיה, אך היא לא העזה לנוע, רק לנשום בזהירות.

נביחות הכלבים הלכו וגוועו, והשקט שהשתרר היה מתוח ומבעית. פל התרוממה באיטיות ונשפה בהקלה לנוכח אור נרות שנשקף מבעד לחלון ביתו של מגדל החזירים. היא נשמה מלוא הריאות, והאוויר הצונן צרב בחזהּ. בידיים שלוחות טיפסה אל אדן החלון הפתוח, נפלה מצידו השני, נשכבה על רצפת הבית והתנשמה בכבדות. מגדל החזירים, אדם כרסתן וכבד תנועה, נעמד מעליה, בוחן בחיוך חסר שיניים את הפורצת העירומה שנפלה לרגליו. היא נרתעה ושקלה לזנק בחזרה אל מחוץ לחלון, אך נשארה נטועה במקומה כששמעה חריקת דלת נפתחת.

אישה גוצה בעלת שיער כהה ומדובלל נכנסה אל החדר ונדהמה למראה האישה המתנשפת מכוסת הרפש. "מי זאת?" צעקה לעבר הגבר הכרסתן, הודפת אותו בפנים זועמות, "ומה היא עושה כאן?!"

הגבר הגדול נראה כאילו התכווץ בבת אחת.

פל התאמצה להסדיר את נשימתה, התרוממה, שלחה ידה ונגעה קלות בכתפה של האישה הגוצה. "בבקשה, הניחי לי להישאר עד הלילה. לא אזוז מהמרצפת הזו, לא אשמיע קול."

הגוצה ניערה מעליה את ידה של פל בכעס יוקד. "לכי מכאן, טינופת! הסתלקי!" קראה בזעם, מאיימת לדחוף אותה החוצה.

אך פל הקדימה אותה וזינקה בחזרה אל הרפש. "שתמות!" מלמלה בכעס כבוש. היא ריסנה את רעד התשישות שהחל לטלטל את גופה, והבינה בצער שלא יימצא לה מקום מסתור.

נביחות כלבי הציד נשמעו פתאום, קרובות כל כך עד שלא התירה לעצמה להישאר שם אף לא רגע נוסף. היא שבה למנוסתה, בוחרת בנתיבים צרים, מדלגת בערפול חושים מעל גדרות נמוכות, תרה בעיניה אחר יעד אחד מסוים - בית אבן קטן שנבנה סמוך לחומה המערבית, הרחק משער כניסת הסחורה. כשהבחינה בקירותיו האפורים נבלעים בצל המעמיק, מיקדה את מבטה וזינקה ממחסה הבתים הצפופים אל עבר הדרך הפתוחה, יודעת שיהיה קל להבחין בה על רקע הרחוב המתרוקן. איש זולתה אינו צועד קרוב כל כך לחומה מלבד חיילי המשמר המסיירים סביב העיר. היא תהיה מטרה קלה, קלה מדי.

אבנים וקוצים ננעצו בכפות רגליה, קורעים ממנה פיסות עור ובשר. אך לא היה בכל אלה כדי להאט את מנוסתה. ההיפך: כל כאב נצרב בתודעתה כליטוף עדין לעומת הגורל הממתין לה אם תיתפס. היא לא הסבה את ראשה לאחור, אך שעטת הסוסים הייתה כשוט המצליף בבשרה, שולח זרמים במעלה גופה, מאיץ בה ומרטיט את ליבה בפחד. היא רצה בלי לחשב את המרחק הקצר שעוד נותר לה, עד שהתנגשה בחוזקה בלוח פח חלוד - דלת הכניסה אל בית המבריחים.

זקנה שעסקה באותה העת במלאכת קילוף שורשים התרוממה על רגליה הגרומות למשמע קול החבטה. פל התעלמה ממנה, השתטחה על ברכיה והחלה להדוף בכפות ידיה את העפר שכיסה את רצפת הבית. היה עליה למהר ולמצוא את פתח מחילת המבריחים. המרחק בינה ובין מוות ודאי תלוי בדלת קטנה המקובעת שם בסתר.

שני כלבים קצוצי אוזניים פרצו אל החדר ברעש אדיר. אחריהם, בצעד יציב, פסע קופר כשפמלייתו המשוריינת בעקבותיו. הזקנה נסוגה לאחור וחמקה החוצה. קופר קרב אל פל בצעדים איטיים, וחיוכו הקר העיד שהוא נהנה מעצם המרדף, הרבה מעבר למה ששיערה. הנה, גם הוא יודע שזה רק עניין של זמן עד שתיכנע לו והמשחק יגיע לקיצו הצפוי.

"בואי הנה בשקט, או שאשַלֵח בך את כלבי הציד."

פל הייתה מעבר לכל רגש אנושי, ורק היצר החייתי המשיך להניע את ידיה במלאכת הגישוש כאחוזת טירוף.

"אין לך לאן לברוח, זה נגמר," רעם קופר. "קומי על רגלייך, זונה!" הוא נע בזעם אל שולחן העץ שתחתיו זחלה והלם באגרופו על אחת מפינותיו. השולחן הוטח בעוצמה אל הקרקע, מחטיא את ראשה של פל כחוט השערה, ושאון הסירים וכלי המטבח שנשמטו מעליו מילא את חלל החדר הקטן.

בזווית העין הבחינה פל בסכין ארוכת להב שנפלה לצידה. היא זינקה במהירות, חטפה את הסכין, והצטנפה מעברו השני של השולחן, ממשיכה לגשש בידיים רועדות אחר דבר מה שיסגיר את מיקומה של דלת הסתרים. ניצוץ נדלק בעיניה כשמצאה טבעת ברזל בולטת. כשמשכה בה בעוצמה, התרוממה קורת העץ בחריקה מאומצת, חושפת את פתח המחילה. הכלבים זינקו לעברה עת צללה אל פתח הפיר שנפער תחתיה, נעזרת בידיה ובפיתולי גופה כדי למשוך עצמה הלאה, ורק רגליה עדיין בצבצו מעל לאדמה. כאב חד פילח את גופה ואיים לשתקה. שיניו החדות של אחד הכלבים סגרו על קרסולה כמו סכין המבתרת את בשרה, מטלטלות את רגלה. זעקה מיוסרת קרעה את גרונה והרעידה את החלל הצר שהלך והצטמצם בעודה נמשכת לאחור באכזריות ומִפרק ירכה מאיים להינתק מתושבתו באגנהּ. היא השליכה מידה את הסכין ונאחזה בכל כוחה בשורש עיקש שבלט מהאדמה. ברגלה הפנויה בעטה בראשו של הכלב, אך הדבר הכעיסו אפילו יותר וגרם לו להשתולל ולהעמיק את שיניו בבשרה. הכאב חדר לעצמותיה. היא זעקה עד שהרגישה את גרונה נסדק, נשכה בכוח את שפתיה ומיקדה את מבטה באור הקלוש שחדר למחילה ובנצנוץ המסנוור של להב הסכין.

"אין טעם להיאבק," שמעה את קולו של קופר מרעים מעליה, גובר על נביחות הכלבים.

"אני לא חוזרת!" צעקה הנערה. בתוך תוכה ידעה כי אין לה סיכוי וכל הנסיבות נגדה. ובכל זאת משכה את עצמה בכוח, גוררת בעקבותיה את ראשו של הכלב אל עומק הפתח. פיו הקציף ממאמץ, והריר הדביק והשמנוני כיסה את רגליה. היא נמתחה קדימה ככל יכולתה, שבה ואחזה בסכין, התרוממה על גחונה ונעצה את הסכין בחוזקה באפו של הכלב. הלהב נשבר מעוצמת המכה ונשאר נעוץ באפו הלח, אך שיניו נותרו לכודות בבשרה עת הלמה באגרופיה פעם אחר פעם בפניו המקציפות. "תמות! תמות כבר!" התחננה בבכי, אך הכלב לא הרפה. בשארית כוחותיה נעצה פל את אגודליה בעיניו המתגלגלות וחלחלה עמוקה טלטלה אותה. בידיים רועדות החליקה את אצבעותיה בין מלתעותיו, וכששחררה את לסתותיו ההדוקות נשטף דם רב מקרסולה הקרוע. באיטיות מייסרת הצליחה להסיר מעליה את שיירי כותנתה המטונפת, ובשיניים חשוקות כרכה את הבד סביב כף רגלה המרוטשת.

קולות עמומים נשמעו מעליה. פרפורי גסיסתו של הכלב העניקו לה שהות קלה להתרומם על ברכיה. היא עצרה את נשימתה מעוצמת הכאב. שם, מחוץ לחומות העיר, עוד יש לי סיכוי, עודדה את עצמה. היא שבה ונשכבה על גחונה, גוררת את עצמה בקושי רב ומותירה אחריה שובל אדום, דביק וחם, ממקדת מבט מאומץ באור החיוור שהלך וגווע במהירות, כאילו שב הזמן לנוע במסלולו המייגע. לבסוף, לאחר זחילה מאומצת, הגיחה מצידה השני של המחילה. בדמדומי האור האחרונים הבחינה בבריכת מים ובעץ תאנה המתנשא לצידה. היא זחלה על גחונה לעבר סלע גדול שניצב בסמוך לעץ, הודפת במרפקיה את הקרקע הטרשית, שארית כוחה נוטשת אותה במהירות כאור היום שנכנע לאפלת הלילה. היא נשענה אל הסלע, משחררת את האוויר שאצרה בגופה, ולראשונה מאז ברחה הניחה לעצמה להביט לאחור. איש לא נראה יוצא מן הפתח.

רק הלמות ליבה המכה במחאה על כלוב צלעותיה נשמע בדממה.

אני מוגנת. לרגע אחד אני יכולה לנשום, להרפות, למות.

"אני כל כך מצטערת, קאוסט," מלמלה אל הרקיע המשחיר, מניחה לתשישות להשתלט כליל על גופה ולאסוף אותה אל המקום שבו כאב ועצב חדלים להתקיים. עפעפיה הכבדים כיסו את עיניה ברפיון וידיה הרועדות נשמטו מאליהן. ריקנות גדולה חיבקה אותה כמאמצת בת ששבה אל ביתה, מחרישה את פכפוך המים שעלה מן הבריכה.