שניים נכנסו לפרדס

דפיקות ליבה אצו מעבר לגבולות המוכרים, קולן מהדהד בתוך האוקיינוס הלא שקט שעטף אותה בדחק. לחץ הגלים החוזרים ושבים גבר סביב ראשה, נושא אותה אל הפתח המואר. הרגע הגיע, עת להיפרד מהמעטפת המנחמת, המזינה, עת למתוח איברים, לראות עולם. צרחות עזות מילאו את האולם. ידיים מכל כיוון משכו, ליטפו, רחצו, ערסלו. עטופה בשמיכה לבנה, פקחה שיינא את עיניה בעלות ניצוצות הזהב הזוהרים לקראת התוודעותה אל חיי היבשה. נחילים זעירים נטפו משערה הלח, זכר מעומעם לעולם המימי שהגן עליה זמן רב, אך במהרה נוגבה במטלית נקייה ונמסרה לזרועות אימה המרוגשת. הבכי שכך בגרונה, ושיינא התנחמה בחום עורה של אימה. היא הביטה בפניה, מעפעפת בבוהק אורות התקרה, נזכרת במשהו שנמוג ונעלם. הרופאים יצאו למחלקה, והאחיות החלו לפנות את עזרי הלידה. האם והתינוקת נשארו לבדן בדומייה של היכרות ראשונה: מבט, ליטוף, חיבוק של כמיהה וטעמו המתוק של געגוע.

פרולוג

שריקת ההמראה מילאה את פנים מטוס הנוסעים הגדול. שיינא דמיינה את הקו האווירי המצויר בידי שובלי הסילון. זווית חדה כלפי השמיים, ואז איזון בגובה כמה אלפי מטרים, היישר מנקודת הזינוק באמריקה אל נקודת הנחיתה בישראל. זה נראה פשוט בעיני רוחה, אך היא ידעה שהטיסה מעל האוקיינוס האטלנטי ארוכה ומייגעת.

אחרי חצי שעה התייצב המטוס מעל העננים ולחץ ההמראה דעך. דיילות בחליפות מחויטות וצעיפים צבעוניים החלו להסתובב בין הנוסעים, שואלות לבקשתם. ההמהום המעומעם של המנועים נבלע לאיטו בקולות הנוסעים, המסגלים את עצמם לפעילות המוגבלת בתוך תא המטוס. אֵם אחת שחררה את תינוקה מהמנשא שקוּבע על המחיצה שלפניה, ואיש אחר קם לטייל במעברים בין שורות המושבים. שיינא ניתקה את חגורת המושב ומתחה מעט את איבריה, אך מראה השמיים הכחולים מבעד לחלון משך אותה חזרה לישיבה. המחשבה שהיא תלויה בין שמיים לארץ ובין מוצאה ליעדה ריגשה אותה מאוד. היא חיכתה לפתיחת דלת חדשה, אך חשה גם שדלת אחרת נסגרת. זיכרונות ילדותה צפו כעננים הנפוחים השטים מול חלונה, הטיולים המשפחתיים, הגיחות לחנות הגלידה במעלה הרחוב, שמילאו את האוטו בציפייה מתוקה, הפיקניקים על הגבעה הירוקה, כל אלה נחרתו בנשמתה. רגעים יקרים שבהם התאמצו כולם למצוא את המשותף ולראות את החן שבזולת. היו שנים יפות בחיק המשפחה, אך אז הגיעו השנים הרזות, שבהן חשה שיינא בדידות וניכור. קיטוב המצב צרם לה מאוד, שהרי תמיד חשבה שמשפחה היא מולדת, אזור מוגן וצוּר משענת לעולמי עד.

חלפו עננים עגלגלים תחת בטן המטוס, משל לחלוף השנים עד שהגיעה לגיל מצוות, ואחיה הגדולים עזבו את הבית למכללות. אביה החל לנסוע לכנסים, ואימה — לשקוע בעולם העבודה. ברִיק שנוצר חיפשה שיינא אחר מולדת, סמל שיחזיר אליה את האחדוּת והאחווה. תחילה חיפשה אותה באבות אביה שהיגרו מרוסיה. היא הרבתה ללבוש אדום ושחור, מחליקה את מכנסיה אל תוך מגפיים שחורים, שומעת את המוזיקה של רימסקי־קורסיקוב, צליליה מהדהדים ברחבי הבית, נושאים אותה על טרויקה הגולשת על פני המרחבים המושלגים. בחטיבת הביניים דגלה בתורתו של מרקס וחשבה בוודאות שהעולם נוצר כתוצאה מתהליך הדיאלקטיקה. גם המראה החיצוני שלה תאם לתאוריה: שערה הגולש בצבע הנחושת, מסופר בשכבות עד מתחת לקו לסתה, לחייה הגבוהות והבולטות ושפתיה המלאות מקנים לה מראה סלאבי, ביטוי נאה להשקפותיה. שמה הלא אמריקאי חתם את המתכון המוצלח, וליתר ביטחון, היא קנתה צעיף שיפון אדום, כרכה אותו סביב צווארה והידקה את הקצוות בסיכת זהב בצורת כוכב.

לולא המפגש שלה עם השואה, שקרה באופן אקראי ומפתיע, ייתכן ששיינא הייתה מתמזגת כליל בתדמית המרקסיסטית ולא הייתה עולה למטוס לחפש את גורלה. בטרימסטר הראשון של כיתה ח' שכנעה אותה חברה לבוא לאירוע של קבוצת נוער יהודי במרכז העיר. מזמן לא הסתובבה בעיר, והרעיון קסם לה, אך היא לא העלתה על דעתה שבמפגש תוצג תערוכה בהשאלה מ"יד ושם" שבירושלים שתהפוך את עולמה. תצלומי הזוועות, ובייחוד תמונה של ילד קטן מרים ידיים מול קת רובה של קצין נאצי, המסו את ליבה וחשפו רובד נסתר בנשמתה שמעולם לא התוודעה אליו. מאותו יום היא קילפה מעליה את השחור והאדום, והטמינה את כוכב הזהב עמוק בקופסת תכשיטיה. שיינא פתחה במסע של חקירה בספרים ובפעילויות מגוונות, מעמיקה את הבנתה, עד שהכתה שורשים זעירים בתולדות עמה, שביתו האמיתי נמצא בסוף מסלול הטיסה.

דיילת הניחה מגש עטוף על שולחן הפלסטיק מולה. שיינא ניסתה להתרכז בפתיחת המאכלים הארוזים, אך מחשבותיה חזרו להרהורי העבר.

מסע ההכרה פקח את עיניה גם לגילויי האנטישמיות שבסביבה. היא כבר לא יכלה להתעלם ממבטיהם המאשימים של עמיתיה ללימודים, הנוצרים, סמוך לחג המולד. מדי שנה קם תלמיד והצהיר שצריך לספור את היהודים שבכיתה, ועל המדרכה מול ביתה צצו צלבי קרס, ומעליהם התנוססה הכתובית "כאן נכנסים לארץ היהודים". במיוחד צמרר אותה לשמוע באוטובוס בחזרה מבית הספר את התלמידים מהשכונה הקרובה קוראים בארסיות: "שדרות היטלר, כל היהודים לרדת." המאורעות כשלעצמם היו לכאורה שוליים, אבל הצטברותם קיבלה משמעות עמוקה יותר לאור הזיכרון הקולקטיבי שניעור בתוכה. שיינא הרגישה כיצד נטווים החוטים של מהותה האמיתית למרבד רחב ועבה, שעליו היא יכלה לבנות את זהותה. עד גיל שש עשרה, אחרי שנתיים של מלאכה מרובה, היא חשה ברמ"ח איבריה שמולדתה היא בארץ שבה ירימו היהודים את ראשם ויצעדו ברחובות ללא בושה. לשם נשאה את עיניה וליבה, ולשם חתרה להגיע בכל כוחה.

עין לציון

בקיץ שלפני השנה האחרונה של התיכון ישבה שיינא על מרבד הדשא המשתרע עד גדרות יערות הדבש, ולזמזום הדבורים לימדה את עצמה שפה זרה שתיקח אותה לארץ אחרת, רחוקה מן הבית השומם ששוטטה בו לעיתים קרובות ללא יעד, ללא ייעוד. קירות הבית נהיו מצולקים מהמריבות שהתנהלו מולם, מבלי שיטרח אף אחד מבני המשפחה לטייח אותם או לשוות להם מראה של פיוס. שיינא נהגה להעביר את ידה על פניהם, עוצרת לרגע בחיבורי הפינות ובפתחים, צמאה למגע אנושי. בסלון היו חפצים שלא הוזזו שנים ממקומם, רהיטים שרגליהם לא הוסטו, ולו סנטימטר אחד, על מנת ליישר את הקעריות שנוצרו בשטיח תחת כובד משקלם. אף כרית נוי לא הוחלפה, וקולות הצחוק של ילדותה קפאו על מקומם כמו התמונות הממוסגרות שצברו אבק.

היה נעים בחוץ, וריח יערת הדבש שנידף מהגדר החיה היה מתוק ומשכר. היא פרשה מגבת חוף על הדשא, ופתחה את חוברת הלימוד שרכשה בחנות בית הכנסת לשעבר של המשפחה. שיינא הכירה את האותיות המרובעות המודפסות על הדפים מהברכות שלמדה בבית הספר היהודי בכל יום ראשון בבוקר ובכל יום שלישי בילדותה. אותן אותיות מרובעות ויקרות שסקרנו אותה כילדה קטנה רקדו עכשיו מולה בשורות מסודרות, מבקשות שיחברו אותן לשרשרות מילים שיסללו לה דרך אל ארץ חמה. יושב — יושבת — יושבים — יושבות. אני יושבת על הדשא, חשבה שיינא. אני יושבת בחוץ. היא חייכה לעצמה, גאה ביכולתה להרכיב משפטים משלה שאינם כתובים בחוברת. צללי אחר הצוהריים צבעו את הדשא בגוני ירוק כהים, עד שסיימה את פרקי המבוא והגיעה לקריאת טקסטים פשוטים על החיים בישראל ועל החגים היהודיים. לפי התוכנית, היא תיסע לישראל בראשית כיתה י"ב, ותחזור להשלים את התיכון במחצית השנייה של השנה. יועץ בית הספר, שהכיר את יכולותיה, הניד בראשו בהסכמה, מזהה בתוכה נחישות ויוזמה. הוא הביט בה מבט סקרני, כמו דורש שהיא תחלוק עימו את סודה, אך שיינא אספה את גפיה הארוכים ונסה אל זוג האופניים המחכה לה ברחבה, מדוושת בכבישים הפתוחים אל תוך חופשת קיץ נטולת מורים ויועצים. היא דמיינה את השמש מעליה כשמש הקופחת על ראשיהם של המתיישבים בעמק החולה, בידיהם המיובלות נבנים חומה ומגדל על קרקע שיובשה בדם וביזע. עברו מאה שנה ולא נותרו ביצות, אבל שיינא ידעה שלא אבד הרצון העז בלבבות עמה לעמול ולטרוח למען הברכה. עלתה בה ציפייה עזה לתרום את חלקה, וכל תרגיל וכל קטע קריאה קירבו אותה ליעדה. הקיץ חלף בנעימים על כר הדשא הרך, והשפה שרכשה הנעימה את חייה כחברה מנחמת וטובה.

כמו בכל שנה, ספטמבר הגיע ובפתחו שנת לימודים חדשה. המזוודות נארזו, והוריה השתהו מעט באזור ההמתנה בשדה התעופה, מאחלים לבתם טיסה נעימה. גם בניהם הגדולים בחרו ללמוד במדינות רחוקות, והבחירה של שיינא לטוס לישראל לסמסטר לימודים לא הייתה שונה בהרבה לדעתם. לאמיתו של דבר, הם לא שמו לב לשינוי במבטה או לאור הניצת בניצוצות הזהב סביב האישונים של בתם היחידה. מזמן לא הביטו בפניה במבט אוהב ויקר, מבט חוקר לבבות הבא לשאול לשלומה. פער הציפיות ביניהם היה כמרחק בין היבשות שמטוס הסילון חתר לחבר בטיסה ארוכה וזהירה. כמה מילות פרֵדה ונשיקות מנומסות ושיינא יצאה לדרכה. אחרי נחיתה מוצלחת היא ירדה מרוגשת במדרגות שהוצמדו למטוס, ונשמה את האוויר החם שחלמה עליו בנֵכר. הצעירים התארגנו לקבוצות שונות באולם ההגעה של שדה התעופה, כל אחד מביט בחבריו לקבוצה, ומקווה למצוא קשר של ידידוּת עמוקה. אחר כך עלו התלמידים ומוריהם לאוטובוס לכיוון חיפה. בחדרי הבנות הפילו גורל על זהות המקבלת את הקומה העליונה, ושיינא שמחה לקבל את הקומה התחתונה, הצמודה לחלון שממנו ניבטו עצי הגינה של האכסניה. הסמינר נפתח בסעודה חגיגית ומשחקי חברה על המדשאה הרחבה המשתרעת עד לשער הגובל ברחוב. בני נוער מכל קצוות ארצות הברית — יהודים, בנים לנישואי תערובת ואף נוצרים אוהדי עם ישראל — מצאו את המשותף, כולם צמאים לדעת מאין בא העם הזה. עבור כמה היה זה קול קורא מבפנים, ואילו אחרים הושפעו מהוריהם, החוששים מציפורניה של ההתבוללות, המאיימת לכרסם ביהדות אמריקה. על מיטתה מול החלון החלה שיינא לטוות חלום, ונחה דעתה מכך שהלימודים בסמינר הם שיספקו את אבני היסוד לבנייתו.

למחרת קמו מוקדם לשיעור עברית, ושיינא שמחה שהשתבצה בקבוצת המתקדמים. האנרגיות זרמו בעורקיהם, כשעלו לאוטובוס לסיור הראשון בגליל, שם ילמדו על עם ישראל בתקופת המשנה. ספרי ההיסטוריה קמו לתחייה בשרידי בית הכנסת בכפר נחום, ובשחייה בכנרת התעוררו סיפורי החלוצים על הקמת קבוצת דגניה. הם סיירו מרמת הגולן עד אילת, וכל אתר הוסיף לבנה קטנה למסד הקשר עם מורשת העם. לקראת החגים עלו לירושלים, והברושים האצילים המזדקפים מעל חורשות האורנים כמו בישרו את בואם, שומרים נאמנים לאורך העלייה התלולה. האוטובוס השתרך בפיתולים כאשר התגלתה לראשונה עיר הבירה, שאליה נישאו אינספור עיניים מכל רחבי העולם. דמעות זלגו על לחייה. העיר פתחה את זרועותיה, והשלטים ברחובות, שעליהם היו כתובות אותיות עבריות מכל צורה, משכו את ליבה.

אף בימים שבהם שהו באכסניה בחיפה היה מצב רוחם של הצעירים מרומם. הם התעוררו לריח ים ולמקהלת ציפורים יפות שבנו את קיניהן בצמרות העצים המקיפים את החצר הקדמית. התנאים הפשוטים של האכסניה עם משטר הלימודים הנוקשה וסיורי היום הארוכים אתגרו את האמריקאים הצעירים, שחיו את רוב חייהם בנוחיות מפנקת. הם התרגלו להתרחץ לעיתים במים קרים ולאכול מאכלים משונים לטעמם. בלילות מצאו פיצוי ומרחו ממרח שוקולד שחר וריבת עסיס על פרוסות לחם אחיד שפילחו מהמטבח. חודש וחצי עברו ביעף, ובליבם של התלמידים החלו לנבוט ניצנים ראשונים של דור ציוני, דור אמריקאים יהודים ולא יהודים שיתמכו בקיומה של מדינת ישראל בחייהם הבוגרים. מייסדי הסמינר אף קיוו להפיח בצעירים את הרצון לעלות. קיבוץ גלויות עדיין היה בעיניהם אבן הראשה של יישוב ארץ ישראל.

שיא התוכנית היה סיור למצדה, וביום זה קמו בשלוש לפנות בוקר על מנת להגיע למצדה לפני הזריחה. התלמידים הצטופפו בחניה מול האוטובוס, כולם מתרגשים לקראת הטיפוס על ההר. שיינא שרכה את נעלי ההליכה הגבוהות שלה, ובקושי יכלה לבלוע את המאפה שהוגש עם שקית של שוקו. כולם נאספו למרגלות מה שלא דמה להר וגם לא לרמה, והתחלקו לקבוצות טיפוס. הם עברו במסלול של אלעזר וחבריו, מושכים את עצמם כלפי מעלה בעזרת הנקיקים הבולטים בסלע. אחרי מאמץ משותף הם העפילו למעלה וישבו במעגל. השמש הציצה מעל האופק, והמדבר המקיץ משנתו התמלא צפרירים ראשונים. רוח קלה נשבה על פניהם ורפרפה בציציות של טלית המורה, שסובב את רצועות התפילין שלו סביב ראשו וזרועו. כולם נשאו את עיניהם למורם הנערץ, וכמה מבני הנוער קמו על רגליהם, מחכים בסבלנות לתורם להניח תפילין. מורה אחר שכבר הניח קודם הביא את התפילין שלו, וכל אחד בתורו קיבל הדרכה בנוגע לסדר הנחת התפילין והתפילות המתלוות למצווה עתיקה זו. זיכרון עמום אפף את ליבם, זיכרון שנבע מהמקום עצמו או מהחוליות של שרשרת הדורות. מרחוק היה נראה שחייהם הקודמים מתנהלים כרגיל, שגרת הלימודים של בית הספר, חיי משפחה, אך ברגעים המיוחדים שחוו כאן הם הרגישו משהו מלבלב — כהנץ הרימונים בראשית הקיץ, המבשר שפע ברכות בראש השנה.

הארץ מילאה את כל חושיה, המאכלים, המראות, הריחות, הקולות, המגע עם הקרקע. יֵצֶר החקירה משך את שיינא לחקור את סביבתה הקרובה, והיא שידלה כמה חברות לצאת מהאכסניה למרכז העיר. היא רצתה לשוטט ברחובות, להציץ בחנויות, ולאכול פלאפל בפיתה עם טחינה שנוזלת מן הצדדים. הבנים הקניטו את הבנות שהן מנסות בכוח להיות ישראליות, ואחרי זה אף אחת לא רצתה ללוות את שיינא, אבל היא החרישה אוזניים ולא ויתרה. רצונה להיות חלק בלתי נפרד מהארץ גבר על צחוקם של כמה בנים, והיא ידעה ששום דבר לא ימנע ממנה להכות שורשים בארצה האהובה.

ביום כזה אחרי הלימודים היא תחבה כמה לירות אל תוך ארנקה ויצאה מהאכסניה לכיוון תחנת האוטובוס למרכז העיר, במטרה לכתת את רגליה במדרכות המשתרכות בין מרכזי קניות וגני נוי מטופחים. חנות של דברי קרמיקה שהוצגו בחלון הראווה משכה את עיניה. כדים וקומקומים יפים בכל מיני צורות עמדו על מדרגות מרופדות קטיפה ירוקה, אותיות שלא ידעה לפענח מתנוססות על פניהם. סקרנותה משכה אותה אל תוך החנות, והיא שאלה את המוכרת מה פירוש האותיות. המוכרת רכנה אל עבר חלון הראווה והעבירה את אחד הקומקומים אל הדלפק קרוב לעיניים הבוחנות של שיינא. היא ליטפה את פניו החלקות ואת האותיות המשורטטות. המוכרת, שראתה שהקומקום מוצא חן בעיני שיינא, הסבירה לה שהאותיות האלה הן אותיות עבריות קדומות. שיינא הביטה בה בעיניים תמהות. יש עוד אותיות עבריות שאני לא מכירה? המוכרת המשיכה לספר שלפני אלפי שנים כתבו את העברית בצורה אחרת, ומהכתב הזה התפתחו האותיות שאנחנו משתמשים בהן היום. קומקום זה זכה לערך מוסף בעיני שיינא, והיא ביקשה מהמוכרת לעטוף אותו. הוא יהיה מתנה נפלאה לאימה, שאספה קומקומים, ואז שיינא תוכל להביט בו כאוות נפשה בביתה. היא יצאה מהחנות והמשיכה לדוכן הפלאפל שנהגה לקנות ממנו את המנה שאהבה. היא עמדה ליד דלפק השירות, רעש טיגון הפלאפל מגיע לאוזניה. שערה הבהיק בשמש, וניצוצות זהב הקיפו את אישוניה. בסמוך לה עמד חייל שחיכה גם הוא למנת הפלאפל שלו. החייל בחן אותה ממקום הישענותו ואז התנתק מהדלפק והתקרב, כתפו כמעט נוגעת בכתפה. שיינא הרגישה את אדי הטיגון עולים סביב ראשה והתרחקה באופן אינסטינקטיבי. החייל עמד על מקומו, אינו מסיר את עיניו מלחייה הסמוקות. המוכר תחב את הכדורים החמים אל תוך פיתה טרייה ומסר לה את הפלאפל בחיוך מעורר חשד, כשהוא שואל כבדרך אגב על ארץ מוצאה ומאין היא באה בחיפה. בלי לחשוב הרבה היא סיפרה לו שהיא לומדת באכסניה במרחק נסיעה קצר משם בסמינר לתלמידים אמריקאים. המוכר הנהן בראשו, מעיף מבט אל החייל, שבינתיים הדליק סיגריה ושאף שאיפות ארוכות ומהורהרות.

"שמעת, חייל? עוד באים מחו"ל רק כדי לטעום את הפלאפל שלי!" החייל גיחך בנימוס, אך לא הסיר את עיניו משיינא. תחושה גוברת של אי נוחות עטפה את שיינא, והיא שילמה עבור מנת הפלאפל, ובמקום לטרוף אותה בצמוד לדוכן, כפי שהייתה רגילה, התקדמה לספסל במעלה הרחוב וישבה בו מצונפת, מלקקת את הטחינה, שכבר החלה לנזול. היא ראתה את החייל מקבל את המנה שלו ומתקדם לעברה. היא נגסה בפלאפל החם, מנסה לסיים את המנה לפני שיגיע, אך הוא צעד צעדים מהירים והתיישב לידה.

"אפשר?" שאל, נוגס גם הוא בפלאפל החם. שיינא משכה בכתפיה והמשיכה לאכול מבלי להסתכל עליו. "את מדברת עברית?" שיינא הנהנה ולא דיברה. "אולי נשמע את העברית שלך? איך קוראים לך?" שיינא סיימה את הביס האחרון, וערסלה על ברכיה את הקומקום העטוף. משקל הקרמיקה הדחוסה העיק עליה, והיא הרימה אותו בזרועותיה, תוהה אם עליה לענות. כעת הצטערה שיצאה לבדה מהאכסניה, ורק רצתה למצוא מחסה בין כותליה. היא הביטה בשעונה וענתה קצרות שהיא צריכה ללכת.

"אבל לא אמרת לי איך קוראים לך," לא הרפה החייל.

"קוראים לי שיינא," זרקה מעבר לכתפה, ממאנת להביט בו, ופתחה בחצי ריצה לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה. למזלה, האוטובוס בא מהר, ורק כשיצאה מהתחנה העזה להביט דרך החלון בחייל היושב בספסל בנחת, רגליו שלוחות קדימה וידיו שלובות מאחורי ראשו, המוטה כלפי השמש החמימה.

בשבועיים האחרונים לשהותם בארץ נמשכה שיינא כמו למגנט למרכז העיר. הריח המלוח של הים רומם אותה בטיולים שערכה לאורך הרחובות, עיניה קולטות את המראות ואוזניה את הקולות. היא אספה את רשמיה למשמרת בראשה, ותהתה איך תרגיש כשכל זה לא יהיה לה בעת שתחזור לביתה הקר והשומם. אחרי המפגש עם החייל היא הדירה לרוב את רגליה מדוכן הפלאפל, נוגסת במקום זה במשולשי פיצה השונים בטעמם בהרבה מהפיצה שהכירה בארצות הברית. ארבעה ימים לפני ההמראה לחוף המזרחי של מולדתה הגשמית לא יכלה שיינא להתאפק עוד. היא כמהה לזכר טרי של הפלאפל החם על לשונה. כמה צעדים מן הדוכן התמלא פיה רוק, בלוטות הטעם נזכרות בתבלינים האקזוטיים ובטחינה הקטיפתית המלטפת. המוכר הרים את עיניו וקרץ לה, שואל לאן היא נעלמה, מתעקש שהתגעגע אליה. שיינא חייכה בביישנות. היא כבר הספיקה להכיר את ההומור המפלרטט של האיש המבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה. הוא מסר לה את המנה בראוותנות, מוסיף מנה כפולה של חמוצים, פיצוי על כך שנעדרה זמן רב כל כך. שיינא שילמה לו, ובעל כורחה סרקה את השטח, תרה אחר החייל האלמוני שגלים מקפצים בעיניו. המוכר, שהכיר היטב את לבבות לקוחותיו, רכן אל שיינא ולחש לה בסוד: "הוא שאל עלייך כמה פעמים."

ליבה דילג על פעימה. בידיים רועדות ניסתה שיינא לייצב את אחיזתה ולכוון את המנה אל פיה, מדמיינת את כדורי הפלאפל מתגלגלים בזה אחר זה על המדרכה. שיינא שלחה מבט מודאג לעבר המוכר, שכנראה השתעשע ממצוקתה, חיוך עקמומי נסוך על שפתיו. נפגעת, פנתה שיינא ללכת ומייד התנגשה בלקוח שהמתין בסבלנות עד שתפנה את מקומה על יד הדלפק. דמעות חמות זלגו על לחייה הסמוקות. רק אחיזתו היציבה של החייל הפסיקה את הרעד שאיים לכבוש את גופה. הוא הסיר את הפלאפל מידה, הניח את המנה על הדלפק, נוגע בעדינות בסנטרה. מבטו היה מהפנט. דמעותיה יבשו בבריזה הנושבת מהים.

"הכול בסדר," הכריז, שלף סיגריה מחפיסה מקומטת והשחיל אותה בין שפתיו. לאחר שהצית אותה ושאף שאיפה ארוכה, הוא החזיר לשיינא את הפלאפל, והזמין לעצמו מנה. שיינא נגסה נגיסות קטנות, תאבונה הדועך הופך לאיטו לבלבול עמוק. כל מה שרצתה היה לשבת ומהר. היא צעדה צעדים נמרצים לעבר הספסל, מרוגשת מהידיעה שהוא ישתרך אחריה ויֵשב לצידה. הפעם היא הייתה חייבת לו שיחת נימוסין. היא הודתה לו על העזרה, וענתה על כל שאלותיו מבלי להעיף בו מבט. לפני שעלתה לאוטובוס, הוא הצית עוד סיגריה והביט מרוכז באוטובוס המתרחק. שיינא חרטה בזיכרונה את קווי המתאר של פניו השזופות, תחושה מוזרה מפעפעת בגופה עד קצות אצבעותיה הארוכות.

המשך הפרק בספר המלא