אז זהו חברים

פרק 1
קרב ענקים (גמדים)
 

אז זהו חברים.
מאז ליל אמש ניטש קרב ענקים במשפחתנו.
הלוחמים הם נכדיי האמיצים, חלקם ענקים, חלקם גמדים, תלוי בגילם כמובן.
הקרב הוא קרב אישי ובמהותו הוא כמו הקרב בבדיחה הידועה, מי ישב ליד אבא באוטו שלא נקנה עדיין.

זהו. סיפרתי לנכדיי שאני הולך להוציא ספר.
השאלה הראשונה שנשאלתי הייתה, "גם אנחנו נהיה בספר?"
כן נכדים, אמרתי למי שהיה יחד איתי באוטו.
ואז התחיל הקרב.

"כמה סיפורים יש עליי?"

ו"למה הוא מופיע בשניים ואני רק באחד?"

ואז הגענו לשלב הדיוק בדברים.
"למה אמרת עליו שהוא המבוגר האחראי? אני המבוגר האחראי". כולכם אחראים נכדים אהובים שלי, חלקכם מבוגרים, חלקכם ילדים (אחראיים).
ועוד כהנה וכהנה אי דיוקים בדברים שנכתבו.
אז כרגע עומדות בפני שתי אופציות:
הראשונה לגנוז את הרעיון, אבל נראה שהרעיון יזכה לתמיכה מועטה, גם בקרב הנכדים.
האופציה השנייה היא לשחד את הנכדים במתנות ובדברי מתיקה, ואולי כסף לגדולים, מה שאני מקווה יגרום לשוך הקרבות.

אז מסתבר שגם האופציה השנייה לא ישימה.
רשימת השוחד כוללת: 3 מכוניות, כלב קורגי אחד, כמה מאות דולרים וממתקים לזאטוט.
נעבור לתוכנית ג'. התמודדות עם התוצאות.

פרק 2
בילוי עם הנכדים

החופש הגדול בעיצומו ואנחנו מתלבטים מה לעשות בימי הקיץ החמים הללו עם הנכדים ואיך לבלות, כי הרי צריך לשחרר קצת את ההורים. (שידאגו גם לפרנסת משפחתם, במקום לרוץ כל היום אחרי הזאטוטים).

והנה צצה לה הזדמנות, ולא סתם הזדמנות. הזדמנות שמיימית, הזדמנות שמופיעה בשמיים שלנו פעם בשנה, כל שנה. קוראים לה "כוכבים נופלים", או בשפה מדעית, חגורת המטאורים הפרסאידים.

הנכדים נלהבים מהרעיון ומצטרפים לסבא לחזות בפלא.

נדב, (להלן: ראש הקנוניה), הוא הגדול מבין הנכדים המצטרפים, זוכה בבכורה ומקבל את המושב ליד הנהג.

מאחור יושבים שלושה: יובל, (להלן: המבוגר האחראי). מישהו הרי צריך להיות המבוגר האחראי, וזה לא יכול להיות סבא, משום שסבא הוכיח לא פעם שאינו ראוי לתואר הזה. לא אפרט כאן את מחדליו של הסבא, אסתפק בכך שאומר שהוא מספיק אחראי כדי לדאוג שמישהו אחר יהיה המבוגר האחראי.

הקטנים, עידן ויהלי, (להלן: חרב ודרב), ותפקידם העיקרי להפעיל את כל היתר. בכדי למנוע קטסטרופות בלתי צפויות, אדם הזאטוט, (החרב ודרב האמיתי) נשאר בבית, גם בגלל השעה המאוחרת וגם בגלל שכדי לרסן אותו, לא מספיק מבוגר אחראי אחד.

על מנת להחזיר אותם בשעה ראויה, קבענו שלא נרחיק עד מצפה רמון, (למזלנו, בגלל הפקקים), אלא הסתפקנו במצפה משואה, שנראה לנו כמקום מספיק מבודד וחשוך לצפות במטר הכוכבים.

הדרך מתנהלת כסדרה, זאת אומרת, במושב האחורי בוקה ומבולקה. עידן ויהלי מציקים אחד לשני וביחד ליובל. יובל מציק לנדב במושב הקדמי כל חמש דקות, על השעון.

למרות המהומה, סבא שניחן במיומנות נהיגה ובסבלנות ראויה, מצליח לשמור על מסלול ישר פחות או יותר, על אף הבעיטות התכופות בגבו.

מגיעים למצפה משואה. המקום המבודד ברוב ימות השנה, נראה כעת כמו רחוב דיזינגוף בימיו הטובים.

חוסר האחריות של תושבי המדינה זועק לשמיים, מה פה לא ברור? אנחנו באנו לראות מטר כוכבים בחושך, אז מה כולם עושים שם, עם האורות שלהם, הרעש והתזזית.

לבסוף אנו מתמקמים במקום שנראה חשוך משהו, ותופסים עמדות צפיה. הבנים על גג המכונית. סבא ויובל מנסים את הקרקע. עידן ויהלי מדברים בהתרגשות, עידן (המדען), רוצה להבין מה הולכים לראות ואיך זה יראה. יהלי רוצה לוודא שכולם שם ונדב מנסה להפסיק את הטרטור האינסופי של הקטנים ולקבל קצת שקט.

בשלב מסוים, יהלי נרדם. אחריו עידן, לא לפני שביקש שנעיר אותו אם נראה כוכבים נופלים.

יהלי בוחר תנוחת שינה בישיבה על הראש של עידן, הכי נוח כנראה. עידן לא חש במאום. ניסיונותינו להוריד את יהלי מראשו של אחיו נתקלים בהתנגדות עזה.

הקטנים נרדמו, ראשו של הגדול מהשניים שוחרר בשלום מישבנו של אחיו, וזה זמנם של הגדולים להתעורר.

אמנם סבא כבר מתנדנד בעיניים טרוטות, חצי עצומות, (במצב רגיל הוא כבר בחלום השביעי בשעה זו - 0:30), אבל הגדולים רק התעוררו והם בטוחים שגם סבא, כמוהם, מתעורר רק בשתים עשרה בצהריים.

ראש הקנוניה משתלט על העניינים, מחליט שלא התארגנו כראוי ותופס פיקוד. נוסעים לבית שלו שנמצא בקרבת מקום להביא מחצלות, שמיכות וכריות. והוא דואג גם לפק"ל קפה ולמים (סבא מבסוט, יש קפה).

יוצאים חזרה ולסבא לא עוזר שום תירוץ. לא שאירוע הכוכבים הנופלים כבר חלף, לא שהשעה מאוחרת וצריך להחזיר את הקטנים להורים הדואגים, שסבא נרדם בהליכה, שלא ישן טוב בלילה. בקיצור סבא, תעשה מה שאומרים לך ואל תבלבל את המוח.

יוצאים חזרה לצפות בכוכבים.

המזל הטוב של סבא מוכיח את עצמו פעם נוספת, שער היישוב סגור ואין לנו שלט. אין ברירה צריך לחזור. סבא ניצל. מורידים את נדב בבית, וחוזרים הביתה.

הקטנים ישנים מאחור, מחזירים אותם להורים המודאגים (01:30).

כוכבים נופלים לא ראינו, עמישראל בחוצפתו הרבה מנע זאת מאיתנו, אבל הייתה חוויה נהדרת.