התיישבות והתנגדות בישראל/פלסטין

מבוא

דניאל דה מלאך לב גרינברג

ספר זה עוסק בקולוניזציה היהודית בארץ ישראל/פלסטין נוכח ההתנגדות הפלסטינית מתוך פרספקטיבה סוציולוגית־היסטורית. הספר הוא פרי מאמץ של קבוצת "התיישבות והתנגדות" שנפגשה במכון ון ליר בירושלים בשנים 2019-2017‏. המשותף לחברי הקבוצה היה עניין בהבנת הדינמיקה של היחסים בין שני הצדדים ואי־נחת מן הגישות התיאורטיות הרווחות. לא יצאנו מנקודת מוצא תיאורטית אחידה ולא חתרנו לאחידות, וכפי שניכר מהמאמרים המובאים כאן, גם היום יש בינינו הבדלי גישה. עם זאת, כפי שננסה להראות, גיבשנו במהלך הלימוד בצוותא מכנה משותף רחב, אשר מוסיף תובנות תיאורטיות חדשות לחקר הקולוניזציה וההתנגדות אליה ולניתוח הדינמיקה ביניהן.

אנו מבקשים לחדש בשני מהלכים מחקריים מרכזיים הקשורים זה לזה. החידוש האחד הוא בחינה של ההשפעות ההדדיות הדינמיות בין התנגדות הפלסטינים לדחיקתם מהקרקע ובין אסטרטגיות הקולוניזציה הציונית. המאמרים בספר מדגישים את הכוח שמפעילה ההתיישבות הציונית על האוכלוסייה המקומית ואת הסוכנות של הפלסטינים בהתנגדותם להתיישבות זו. הם מראים שוב ושוב כי הספרות הקודמת שגתה בהסבר של מאפיינים בסיסיים של פרויקט ההתיישבות הציוני בגלל ההתעלמות שלה מההתנגדות הפלסטינית, דחיקתה לשוליים, או ניתוק של ההתייחסות אליה מהדיון על פרויקט ההתיישבות הציוני. עם המאפיינים המרכזיים שעיצובם נבחן בספר בהקשר של ההתנגדות הפלסטינית ניתן למנות את החתירה להתיישבות יהודית נפרדת, את הדינמיקה של הפעלת כוח, את הפריסה הגיאוגרפית של ההתיישבות ואת הניצול הכלכלי. החידוש האחר, הקשור לזה הקודם, הוא בהתרחקות מתפיסות מבניות נוקשות ובהפניית תשומת הלב לאופי הלא רציף של תהליך הקולוניזציה ולהיעדר כיוון טלאולוגי, המאפיין את התיאור של רוב הספרות עד כה. אנו מפנים את תשומת הלב לנקודות מפנה מרובות בתהליך הקולוניזציה, כאלה שחורגות משינויי השלטון או המשטר שעמדו במוקד הדיון גם בעבר (1917, 1948, 1967, ו-1993), ומבליטים מקרים שבהם פרויקט הקולוניזציה הואט, נבלם, או אף נסוג.

מאמרי הספר בוחנים היבטים שונים של הקולוניזציה הציונית וההתנגדות הפלסטינית לאורך כמאה שנה. הם מבקשים להדגים את פוטנציאל ההתמקדות בשאלות שליטה בקרקע, או בטריטוריה, בניתוח משולב של ההתיישבות וההתנגדות, וכן להפנות את תשומת הלב לנקודות מפנה בפרויקט הציוני. מוצג כאן מבט ארוך טווח, הכולל התייחסות לאירועים שהתרחשו מראשית השליטה הבריטית בארץ בשנת 1917 ועד הארגון מחדש של השליטה הישראלית במזרח ירושלים בשני העשורים האחרונים. עם זאת איננו מתיימרים להציג דיון מקיף ומסכם בהתפתחות ההתיישבות היהודית וההתנגדות הפלסטינית.

בהעמדת המושג "קולוניזציה" במרכז הניתוח אנחנו מבקשים להישען על הספרות המרתקת העשירה, המתרחבת והולכת, על הקולוניאליזם ועל הקולוניאליזם ההתיישבותי בישראל/פלסטין, ועם זאת להעביר את הדגש מניתוח מבני של מדיניות לניתוח חברתי־היסטורי, הבוחן את השינויים בשליטה על קרקע ובהכפפה אגב התייחסות לרצף האירועים המשפיעים זה על זה (Sewell 1996).

מכיוון שהמושג קולוניזציה אינו בהיר ומוסכם בספרות, נראה לנו חשוב לפתוח בהסבר על השימוש שלנו בו. אנו מתייחסים לקולוניזציה במובן הרחב של המושג — השתלטות מבחוץ על שטח מתוך הכפפת האוכלוסייה המקומית/הילידית או דחיקתה מהקרקע. ההשתלטות היא ביטוי לדינמיקה של יחסים בין קבוצה חזקה יותר של "מתיישבים" (colonizers), שבאה מחוץ לאזור, לבין קבוצה חלשה של "מיושבים" (colonized), שחיו באזור קודם לכן. הקבוצה החלשה מנסה להתנגד לתהליך הקולוניזציה במגוון של דרכים, פרטיות וקולקטיביות. כל עוד היא מצליחה ונשארת על הקרקע, היא מוכפפת פוליטית וצבאית, מנוצלת כלכלית ונתונה לעיתים גם לניסיונות אסימילציה.

אנחנו מבחינים בין קולוניזציה כתופעה כללית של השתלטות קבוצות חזקות מעבר לגבולן, בראש ובראשונה השתלטות של קבוצות מאירופה על שטחים ביבשות אחרות, ובין צורה ספציפית יותר של קולוניזציה התיישבותית, הנשענת על שליטה בקרקע באמצעות אוכלוסיית מתיישבים גדולה המבקשת לבנות חברת מתיישבים (settler society). גודלה הניכר של אוכלוסיית המתיישבים וחתירת המתיישבים לדחיקת המקומיים כדי להקים חברה חדשה הם מאפיינים מרכזיים של הקולוניזציה ההתיישבותית, אך לפי תפיסתנו אין להפריד אותם מהתופעה הכללית יותר של קולוניזציה, הכוללת גם ניצול כלכלי של משאבים ושל עבודת האוכלוסייה המקומית/הילידית. דחיקת האוכלוסייה המקומית מהקרקע היא תמיד תהליך הדרגתי הקשור לקצב ההגעה של קבוצות המתיישבים וליחסי הכוח. לכן כל עוד אין הגירוש או ההשמדה מלאים, מתפתחים לצידה יחסים כלכליים של ניצול והפקת רווח כלכלי על חשבון האוכלוסייה הוותיקה יותר, הנובעים גם הם מיחסי הכוח הבלתי שווים בתחום הפוליטי, הצבאי או הכלכלי.

האופי הדינמי והתהליכי של הקולוניזציה תלוי בקצב ההתיישבות, בגודל של אוכלוסיית המתיישבים, במאפייני האוכלוסייה המקומית, בהתנגדות שהיא מצליחה להוציא לפועל וביכולתם של המתיישבים לנצל אותה ואת משאבי הטבע והקרקע. שילוב המושג קולוניזציה התיישבותית בתוך המסגרת הכללית של תהליך הקולוניזציה מאפשר לבחון את ההבדלים המשמעותיים בין תהליכי קולוניזציה שבהם הייתה הדחיקה כמעט מלאה — לדוגמה הקולוניזציה בצפון אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד, שעליה מתבססת התיאוריה של הקולוניאליזם ההתיישבותי — ובין תהליכי קולוניזציה חלקיים ואף שונים לגמרי באמריקה הלטינית ובאפריקה. כפי שנראה כאן, המקרה הישראלי/פלסטיני מסתמן כמקרה מורכב במיוחד, שקשה להחיל עליו הסברים מבניים פשוטים. בספר אנו מנסים להציע על סמך המקרה של ישראל/פלסטין כמה תובנות תיאורטיות ואנליטיות ובכך לתרום להבנת המורכבות של תופעות הקולוניזציה וההתנגדות לה במישור הכללי.

אפשר לומר שהמחקר הענֵף על ההתיישבות היהודית בארץ ישראל/פלסטין מורכב מפרספקטיבה פנים־יהודית, או ישראלית, שאינה מתייחסת להכפפת הפלסטינים ולדחיקתם מהקרקע, ולעומתה מפרספקטיבות ביקורתיות שמתייחסות לתהליכים אלו כל אחת בדרכה. לפי המתווה התיאורטי המערכתי (והפונקציונליסטי) שהניח שמואל נח אייזנשטדט, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה מבטאת מימוש של האידיאולוגיה הציונית המגשימה תהליך של מודרניזציה של העם היהודי. היא הונהגה בראשיתה על ידי אליטה חלוצית משרתת שחתרה לבנות חברת מתיישבים חדשה.

בספר המכונן שלו משנת 1967 על החברה הישראלית קרא אייזנשטדט לבחון את החברה הישראלית בהשוואה לחברות התנחלות מודרניות אחרות (או "new colonizing societiesˮ, כפי שנכתב במהדורה האנגלית של הספר), "שהעתיקו מוסדות חברה מערביים אל תוך רקע חדש בלתי מערבי". עם זאת, לפי הניתוח של אייזנשטדט, בישראל "לא נעשה הניסיון במקום חדש לגמרי וריק כמעט לחלוטין מבחינה תרבותית (כמו למשל באוסטרליה) אלא בחלק מהמזרח התיכון, המצטיין בכל התכונות של הארצות שמכנים נחשלות" (אייזנשטדט 1967, 4-3). ההתייחסות לפלסטינים בספרו של אייזנשטדט מצומצמת מאוד. החברה הערבית הפלסטינית מתוארת כחברה נפרדת ונחשלת, והציונות מתוארת כתנועה שאין לה רצון להתערב בענייניהם של הפלסטינים, אלא היא חותרת לבנות קהילה לאומית מודרנית נפרדת. דחיקת הפלסטינים מהקרקע כחלק מתהליך הקולוניזציה והכפפתם לשליטה הישראלית אינן נידונות ואף אינן מוזכרות כסוגיה הדורשת ניתוח, וגם לא כהסבר לאופן בנייתה של חברת המתיישבים.

המחקר על ההתיישבות הציונית בפרספקטיבה הפנים־יהודית התפתח במידה רבה בנפרד בדיסציפלינות שונות. בתחום ההיסטוריה הייתה השפעה מעצבת לסקירה המקיפה שהציג אלכס בין כבר בראשית שנות החמישים (בין 1952). בשנות השישים התרחב המחקר, בין השאר בעבודותיהם של ישראל קולת, אניטה שפירא ויונתן פרנקל, ובשנות השבעים הצטרפו אליהם עוד חוקרים רבים שבחנו בפירוט מיוחד את ההיסטוריה של התנועות הקיבוציות. במחקר הסוציולוגי הישראלי על החברה בארץ תפסה ההתיישבות מקום מרכזי מראשית הדרך, כאשר הדגש בדרך כלל הוא על ניתוח נפרד של כל צורת יישוב. למרות הביקורת החריפה שספגה הפרספקטיבה המערכתית, חקר צורות התיישבות שונות במישור האמפירי (קיבוץ, מושב, יישוב קהילתי ועוד) משמש מאז שנות השמונים בסיס למחקר ענף מנקודת מבט זו, לפחות בתחומי הקו הירוק. חריג מסוים להתעלמות מהפלסטינים בספרות זו הוא ספרו של ארנון גולן שינוי מרחבי — תוצאת מלחמה: השטחים הערביים לשעבר במדינת ישראל 1950-1948, המתאר את הרס היישובים הערביים ואת הגירוש שנלווה להתיישבות היהודית באותן שנים (גולן 2001).

מול המחקר שפסח על הפלסטינים התפתח לאורך השנים גוף רחב של עבודות ביקורתיות יותר על תהליך הקולוניזציה הציוני, שחתרו לחשוף את הכפפתם של הפלסטינים, את ניצולם הכלכלי ואת דחיקתם מהקרקע. גוף עבודות זה ניתן לתיאור סכמטי כבנוי משלוש פרספקטיבות תיאורטיות שונות שהתפתחו זו בעקבות זו, כאשר כל פרספקטיבה חדשה מאפילה במידה מסוימת על קודמתה. אנו מבקשים להבהיר כאן כי איננו מתייחסים לציונות כפרויקט אידיאולוגי של בינוי אומה אלא כפרויקט התיישבותי החותר לדחוק את רגלי הפלסטינים ולהשתלט על הקרקע כדי לכונן ריבונות יהודית, ולכן שואף ליישב עליה יהודים ביישובים מופרדים ומבודלים ולכונן אותם כקהילה לאומית.

בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים התפתחה בהדרגה פרספקטיבה של קולוניאליזם ואימפריאליזם בחקר הקולוניזציה בארץ ישראל/פלסטין. בפרספקטיבה זו, שאחדים ממְאמציה כבר השתמשו במונח "קולוניאליזם התיישבותי", נבחנה הקולוניזציה הציונית בקשר לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים של המערב ושל ישראל וליחסי הניצול ביניהם ובין הערבים בכלל והפלסטינים בפרט. גישה רדיקלית זו התפתחה תחילה מחוץ לאקדמיה, אך השתלבה בהדרגה בתוכה עם אימוצן של גישות ניאו־מרקסיסטיות ואנטי־אימפריאליסטיות במדעי החברה. בהתייחסות לאינטרסים האימפריאליים וליחסי הניצול בין המתיישבים היהודים לפלסטינים תרמו המחקרים שנכתבו מגישה זו תרומה שלא תסולא בפז להעשרת הדיון בפרויקט הקולוניזציה הציוני. אלא שהניתוח החדשני שלהם נשאר בדרך כלל ברמה התיאורטית הכללית ולא העמיק בניתוח מפורט של ההתיישבות היהודית בארץ, הבסיס הכלכלי שלה, גיבושה הפוליטי, הארגוני והתרבותי, וכיוצא באלה. יתר על כן, מחקר זה הלך והצטמצם למן שנות השמונים, אולי על רקע הירידה בפופולריות של גישות ניאו־מרקסיסטיות באקדמיה (Therborn 2008). הפיתוח היחידי שלו בשנות התשעים היה בעבודה החשובה של נהלה עבדו ונירה יובל־דיוויס, שבחנו את הקולוניזציה הציונית מתוך התייחסות להצטלבויות שלה עם מעמד, מגדר ואתניות (Abdo and Yuval Davis 1995).

בראשית שנות השמונים החלה להתפתח בישראל גישה ביקורתית הבוחנת את הקולוניזציה היהודית כחלק מ"הקונפליקט היהודי־ערבי". פרספקטיבה זו דומה לגישה המערכתית שהציע אייזנשטדט לאפיון החברה בישראל כחברת מתיישבים, אך רואה בציונות תנועה קולוניזטורית שבאה לדחוק את האוכלוסייה הערבית מן הקרקע ומשוק העבודה. הגישה החדשה ביטאה מפנה דרמטי בהשוואה לגישה המערכתית הקודמת בכך שהציעה ניתוח שאיננו נשאר יהודי פנימי אלא בוחן את תהליך הקולוניזציה בהקשר של נוכחות הפלסטינים בארץ ומפתח את ההשוואה לפרויקטים קולוניזטוריים אחרים. ברוך קימרלינג, שהיה החלוץ בגיבוש פרספקטיבה זו, תיאר את הקולוניזציה הציונית בהקשר של מושג הספָר של פרדריק ג'קסון טרנר ומידת פתיחותו או סגירותו, לעומת ארצות הברית, המתאפיינת בספָר פתוח ובהתיישבות אינדיווידואליסטית. בארץ, על פי הניתוח של קימרלינג, צפיפות האוכלוסייה יצרה ספָר סגור, אשר חייב את התנועה הציונית לעשות מאמץ קולקטיבי לרכישת הקרקע, ליישובה ולשימור השליטה עליה. בתנאים אלו, טען קימרלינג, לא יכול היישוב לצמוח על בסיס מוטיב הרווח הפרטי, ולכן הוא פיתח מגזר ציבורי רחב המבוסס על כלכלה מסובסדת, שליטה פוליטית ריכוזית ואידיאולוגיה קולקטיביסטית.

גרשון שפיר הרחיב את גישת הקולוניזציה של קימרלינג כששילב את תיאוריית שוק העבודה של עדנה בונסיץ' (Bonacich 1972) עם מיון דפוסי הקולוניאליזם של ג'ורג' פרדריקסון (Fredrickson 1981). הוא השתמש בתובנות תיאורטיות אלו לניתוח ראשיתה של ההתיישבות הקולקטיביסטית של תנועת העבודה הציונית. שפיר הדגים את הפוטנציאל של הגישה בניתוח אמפירי, שהראה שהקמת יישובים ליהודים בלבד בידי תנועת העבודה הייתה קשורה למאמץ למנוע תחרות עם עבודה ערבית זולה יותר והובילה לגיבוש האסטרטגיה של התיישבות אתנית טהורה (Shafir 1989). על אף התמקדותם במוסדות היהודיים הראו אפוא קימרלינג ושפיר כי אין להסביר את אופייה של הקולוניזציה הציונית בלי להתייחס לצפיפות האוכלוסייה הפלסטינית, למאפייניה ולמחיר הזול של העסקתה. ואולם בניתוח שלהם הוצגו הפלסטינים כגורם "חיצוני" לחברה היהודית־ישראלית, המשפיע עליה באופן סטטי. ההתייחסות אליהם נשארה מבנית, ללא ניתוח של פעולתם כסוכנים היסטוריים.

מחברים נוספים יישמו מראשית שנות השמונים את פרספקטיבת הקולוניזציה בתחומי מדינת ישראל כרכיב מרכזי בעיצוב יחסי הכוח והשליטה בין המדינה לאזרחיה הפלסטינים. יאן לוסטיק בחן את המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל בפרספקטיבה זו ותיאר את יצירת התלות הכלכלית שלהם כחלק ממאמץ מקיף שמטרתו לשלוט בהם שליטה פוליטית, ולאו דווקא כמאמץ למקסם רווחים (לוסטיק 1980). עבודות של גיאוגרפים דוגמת ע'אזי פלאח (Falah 1991), אורן יפתחאל (Yiftachel 1996) ואחרים תיארו בפירוט את נישול הפלסטינים מהקרקע כמהלך המכוון להגביר את השליטה בה. בתחום האנתרופולוגיה, עבודתו של דני רבינוביץ על הדרת האזרחים הפלסטינים בנצרת עילית נשענה על פרספקטיבה דומה (Rabinowitz 1997). יפתחאל הרחיב את הפרספקטיבה של הקולוניזציה, ובשורה של עבודות חשובות הציג את התהליך כמכשיר המרכזי ביצירת "אתנוקרטיה" בישראל. על פי הניתוח שלו, המשטר האתנוקרטי יוצר מדרג פנימי מורכב שמבדיל לא רק בין "מתיישבים" ל"ילידים" אלא גם בין קבוצות שונות של "מתיישבים מהגרים" יהודים (Yiftachel 2006). טיעון זה זכה לפיתוח ניכר בעבודות נוספות דוגמת עבודותיהם של ארז צפדיה על ערי הפיתוח (Tzfadia 2006), של סמדר שרון על המושבים בחבל לכיש (שרון 2018) ושל קימרלינג על החברה בישראל כולה (קימרלינג 2004).

המחקר הביקורתי על ההתיישבות היהודית בארץ התרחב משנות האלפיים במסגרת התפתחות רחבה יותר של פרספקטיבה פוסטקולוניאלית בניתוח החברה בישראל/פלסטין. במרכז המהלך עמדו מכון ון ליר בירושלים וכתב העת תיאוריה וביקורת. בהקשר של תהליכי הקולוניזציה בישראל/פלסטין, הפניית תשומת הלב למקום המורכב של המזרחים בתוך הפרויקט הציוני הייתה תרומה מרכזית של פרספקטיבה זו. מחקרים מנקודת מבט זו מצד אחד הראו כיצד אִפשר השיח האוריינטליסטי את הדרת המזרחים ממוקדי הכוח ואת החלשתם כדי ליישב אותם בהתאם לצורכי הפרויקט הקולוניאלי (לדוגמה בנימין 2006; שרון 2017), ומצד שני הם הפנו את תשומת הלב למאמץ של המדינה להפריד בין היהודים יוצאי מדינות ערב ובין הפלסטינים בניסיון לטהר את דפוס הכלאיים, או בלשונו של בני נוריאלי — להשיג את "קבורתו של הטיפוס היהודי־ערבי, ואת החלפתו במושג 'מזרחים'" (נוריאלי 2005, 40).

ההתייחסות לפן הפוליטי של תהליך הקולוניזציה והפיתוח הפוסטקולוניאלי של התייחסות זו לחברה בישראל תרמו רבות להבנת הקולוניאליזם ההתיישבותי הציוני. עם זאת, בעבודות שנכתבו מראשית שנות התשעים של המאה העשרים עד אמצע העשור הראשון של שנות האלפיים הייתה מעט מאוד התייחסות לשאיפה המתמדת של הציונות להרחיב את תהליך הקולוניזציה לשטחים חדשים, ובעיקר מעט מאוד התייחסות להתנחלויות שמעבר לקו הירוק, כולל ירושלים. הסבר אפשרי לכך הוא שבעקבות "משבר ההתיישבות העובדת" והסכמי אוסלו דומה היה שנפתח פתח לתהליכים של דה־קולוניזציה. יתר על כן, שתי התפתחויות אלו נתפסו כחלק מתהליך רחב הרבה יותר וחד־כיווני של גלובליזציה והיחלשות המדינה. כפי שיתואר להלן, על רקע ההכרה הגוברת שתהליך אוסלו נכשל ופתרון שתי המדינות מתרחק, השאיפה הציונית להתפשטות מתמדת זכתה ב-15 השנים האחרונות לתשומת לב מחודשת.

תשומת הלב החדשה לתהליכי הקולוניזציה הציונית בתקופה האחרונה מתייחסת גם לגדה המערבית (יהודה ושומרון) וירושלים, גם למאבקים בערים המעורבות הישראליות וביישובים הבלתי מוכרים בנגב ובגליל, וגם לתנועה הקיבוצית. שורת עבודות על ההתנחלויות ניתחה אותן כביטוי לשינויים רחבים יותר שהתחוללו בישראל, כגון ההפרטה (גוטוויין 2004), השאיפה הגוברת לאינדיווידואליזם (Newman 2017) ההתפתחות האתנית (גיליס 2016) או ההתפתחויות בחברה החרדית (כהנר 2017). בו בזמן התחדש גם המחקר הביקורתי יותר על הקולוניזציה היהודית, שהתייחס לדחיקה של הפלסטינים ולהכפפתם. מקום בולט תפסו בו גיאוגרפים וחוקרים אחרים שהתעניינו בממד המרחבי של תהליכים פוליטיים. ארז צפדיה ואורן יפתחאל, לדוגמה, תיארו "מרחבים אפורים" שנוצרים בארץ בסיוע השלטון כדי לממש את מה שהם מכנים מדיניות אתנוקרטית או קולוניאלית (צפדיה 2016; Yiftachel 2009); חיים יעקובי ניתח את המאבק לדחיקת הפלסטינים בעיר המעורבת לוד (Yacobi 2009), ואייל ויצמן תיאר את מפעל השליטה וההתיישבות שכוננה מדינת ישראל בשטחים הכבושים כביטוי לארכיטקטורה משוכללת הכוללת מחסומים, מכשולים וחומות, כבישים עוקפים, גשרים ומנהרות (Weizman 2007). בדגש אחר הציג גדי אלגזי (2006) ניתוח מורכב של השותפויות בין קבלני בנייה ויזמי הייטק ובין הציבור החרדי במה שהוא מכנה "קפיטליזם קולוניאלי". בהקשר הקיבוצי הבליט דניאל דה מלאך את תפקיד התנועה הקיבוצית במיסוד הכיבוש, וקשר את תהליך ההפרטה בקיבוצים (וגם במושבים) למן שנות התשעים לצמצום תפקידה של החקלאות בהרחבת השליטה היהודית בקרקע בעקבות הסכם השלום עם מצרים ותהליך אוסלו (דה מלאך 2015).

הדגש החדש על דחיקה מהקרקע בחקר הקולוניזציה הציונית הושפע באופן הולך וגובר מגרסה חדשה של פרספקטיבת הקולוניאליזם ההתיישבותי, שנשענה על התפתחות תיאורטית בינלאומית וכמעט גלובלית בחקר הקולוניזציה. מעצביה, פטריק וולף ולורנצו ורצ'יני, נוקטים הבחנה אנליטית בין מה שהם מכנים "קולוניאליזם התיישבותי" ובין "קולוניאליזם". את הקולוניאליזם ההתיישבותי הם מתארים כמדיניות, משטר או מערך כוח המבטאים מאמץ או "היגיון" שמכוון לדחוק את האוכלוסייה הילידית מהקרקע ולחסל אותה — פוליטית, תרבותית ולעיתים גם פיזית. הקולוניאליזם ההתיישבותי כפי שהוא מתואר מן הפרספקטיבה החדשה מבקש להנציח את הנוכחות הפיזית של הקבוצה המיישבת בשטח נתון, ובדרך כלל גם להרחיב אותה לשטחים נוספים, ולאו דווקא מתוך מטרה להשיג רווח כלכלי.

לפי הגרסה החדשה של וולף וּורצ'יני, אחד המאפיינים הבולטים של המשטר הקולוניאלי ההתיישבותי, לאחר שהתבסס, הוא הניסיון לקבע את השליטה הקולוניאלית באמצעות הטמעת האוכלוסייה הילידית הנשארת בגבולות המדינה. הטמעה זו יוצרת קושי להוציא לפועל תהליכים של דה־קולוניזציה. נוכחות המתיישבים בשטח יוצרת מבנה שהוא קשה לביטול הרבה יותר מאשר משטר קולוניאלי. את הדוגמאות המובהקות של קולוניאליזם התיישבותי בגרסה זו ניתן למצוא כאמור במדינות בעלות שטח רחב ואוכלוסייה בלתי משולבת בכלכלה העולמית בצפון אמריקה ובאוקיאניה — בעיקר ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד — שאליהן עברו מתיישבים אירופים בין המאה השש־עשרה למאה התשע־עשרה בתמיכה ובעידוד של האימפריה הבריטית. הפרספקטיבה של הקולוניאליזם ההתיישבותי בגרסתה החדשה יושמה כמעט מראשית הדרך גם בארץ, על אף ההבדלים בינה ובין הארצות שהוזכרו. היא גם משמשת היום לניתוח והשוואה של מקרים נוספים בזירות אסיה ואפריקה ואפילו אירופה. על רקע הדגש המרכזי של גישת הקולוניאליזם ההתיישבותי על המאבק על הקרקע שהוא "מאבק סכום אפס", מאפיין חשוב של הגישה החדשה, לפחות בגוון שקידם פטריק וולף, הוא לגיטימציה מחודשת לתפיסה בינרית או דיכוטומית של היחסים בין המיישבים שזוכים בקרקע ובין ה"מיושבים" שמנושלים ממנה, הן בהקשר הגלובלי והן בהקשר הישראלי־פלסטיני (Wolfe 2013).

בהקשר המקומי של הארץ הדיון בקולוניאליזם ההתיישבותי כמבוסס על חיסול או מחיקה של היליד והילידוּת נפתח בחיבור רב ההשפעה של וולף (Wolfe 2006), שהציג את המקרה הציוני כדוגמה מובהקת לקולוניאליזם התיישבותי ששונה באופן מהותי מקולוניאליזם של ניצול משאבים ומתמקד במאמץ להשתלט על קרקע. ההתפשטות המהירה של תובנה זו בהקשר הגלובלי בד בבד עם כישלון תהליך אוסלו השפיעו בתוך פרק זמן קצר על ההמשגה של הפרויקט הציוני. בשנת 2012 כבר יוחד כל הגיליון הרביעי של כתב העת החדש Settler Colonialism Studies לישראל/פלסטין (Salamanca et al. 2012), ובעקבותיו באו גיליונות נושא דומים נוספים באותו כתב עת (Veracini 2015; Hawari et al. 2019). בשנים הבאות הובילו את המחקר על הקולוניאליזם ההתיישבותי חוקרים פלסטינים ובהם (לפי סדר האלף־בית) מוניר פאכ'ר אלדין, ראנא בראכת, אסעד ע'אנם, חסן ג'בארין, יוסף ג'בארין, אמל ג'מאל, ראיף זריק, אריז' סבאע'־ח'ורי, הונידה ע'אנם, נאדים רוחאנה ונאדירה שלהוב קבורקיאן. חוקרים ותיקים של הקולוניזציה בישראל/פלסטין כמו אליה זורייק, אילן פפה, רשיד ח'לידי וגרשון שפיר, אימצו גם הם בשנים הבאות את המושג "קולוניאליזם התיישבותי" כמבטא את המדיניות הציונית לאורך השנים.

בעקבות ההתעוררות החדשה, המושג "קולוניאליזם התיישבותי" תופס בשנים האחרונות מקום מרכזי גם אצל גיאוגרפים וחוקרים אחרים שההיבט המרחבי מרכזי בעבודתם. כך לדוגמה סנדי קדר, אורן יפתחאל ואחמד אמארה משתמשים בעבודתם על הגיאוגרפיה החוקית של הנגב בפרספקטיבה של הקולוניאליזם ההתיישבותי כדי להדגיש את המאמץ לרוקן את הנגב מהבדואים (Kedar et al. 2018), חיים יעקובי וארז צפדיה מתארים את הקולוניזציה היהודית בארץ במונחים של "ניאו־קולוניאליזם התיישבותי" שמחובר לאינטרסים של בעלי ההון (Yacobi and Tzfadia 2019), וטובי פנסטר מנתחת את המאבקים של השנים האחרונות בליפתא כביטוי לקולוניאליזם התיישבותי "מפוצל" או "מקוטע" (fragmented), המאפיין את המשטר בישראל (Fenster 2018). רבים מן המחקרים הללו מייחדים תשומת לב להתמודדות עם ההתנגדות הפלסטינית. עם זאת, הדגש המרחבי שלהם בא פעמים רבות על חשבון הממד ההיסטורי והניסיון לזהות ולהסביר נקודות מפנה בתהליך הקולוניזציה. לעומת זאת, תרומתו של ארז צפדיה לספר זה עוסקת בתמורות היסטוריות באמצעות הבחנה בין שלושה שלבים היסטוריים של ההתיישבות בעיירות הפיתוח.

מאמרו של צפדיה דן בצירוף קבוצות חברתיות פריפריאליות לפרויקט ההתיישבותי בתקופות שונות. הוא מאפשר לבחון את שאלת ייחודיותה של קבוצת המזרחים ולהתבונן בשינוי היחס אליה ולקבוצות אחרות לאורך השנים. העולים שהגיעו מארצות האסלאם צורפו בשנות החמישים לפרויקט ההתיישבות ולתפיסת הקרקעות שמהן נדחקו הפלסטינים ב-1948. מחקרים רבים הצביעו על המרכזיות של מהלך היסטורי זה להבנת מקומם החברתי, הכלכלי והפוליטי ועל יחסם לתנועות ההתיישבות המאורגנת של תנועת העבודה. לחלוקת המשאבים הבלתי שוויונית של השלל הקרקעי הפלסטיני נודעת השפעה על התפתחויות פוליטיות, חברתיות וכלכליות רבות עד ימינו, ובמרכזן היחסים הקונפליקטואליים, או לפחות המתוחים, בין התנועה הקיבוצית לעיירות הפיתוח. עם זאת חשוב לציין כי לצירוף המזרחים להרחבת ההתיישבות בשטחי הגדה המערבית וחבל עזה אחרי 1967 יש מעט מאוד התייחסות במחקר (ראו גיליס 2016; Dalsheim 2008). ניצול התלות של העולים המזרחים בשנות החמישים נתפס כגורם לקונפליקט עם תנועת ההתיישבות הממוסדת שבשלטון, אך אחרי 1967 היה המצב שונה. זהותם המזרחית של המתיישבים נתפסה כ"שגרתית" יותר או מובנת מאליה, ובמשך שנים ארוכות לא זכתה לתשומת לב מחקרית או ציבורית. ייתכן גם שהדבר קשור למהלך של תנועת העבודה הציונית, שמבחינה בין ההתיישבות ה"לגיטימית", בתוך גבולות 1967, ובין "ההתנחלויות האידיאולוגיות" מעבר לקו הירוק. היא מדגישה את מלחמת ששת הימים כמפנה היסטורי, ובתוך כך מעלימה את מהלך הדחיקה המרכזי של הקולוניאליזם ההתיישבותי בשנת 1948 שבמרכזו הגירוש וההשתלטות על הקרקעות ה"נטושות" (שנהב 2010). מנקודת הראות של מחברי הספר זוהי עוד דוגמה לחשיבות של נקודות מפנה היסטוריות ברצף ההתפתחות של ההתיישבות הציונית.

אימוץ הפרספקטיבה של הקולוניאליזם ההתיישבותי בהקשר הישראלי־פלסטיני מבטא בעינינו מפנה חשוב ורב־ערך. הוא מבהיר שהמוקד של מאמץ הקולוניזציה היהודית לאורך כל השנים הוא הקרקע, ולא קליטת ההגירה והניצול הכלכלי. אומנם הניצול היה קיים לאורך כל הדרך, אך בסדר העדיפויות של מעצבי המדיניות הציונית הישראלית דחיקת הפלסטינים מהקרקע עמדה כמעט תמיד לפני שיקולי הרווח. לכן, לפי השקפתנו אי־אפשר להגזים בחשיבות של מיקוד המחקר על הקולוניזציה הציונית בשאיפה להרחבה טריטוריאלית מתמדת ואיתה לדחיקת הפלסטינים מהקרקע בשלל דרכים (גירוש אל מעבר לגבול, העברה כפויה בתוך המדינה או צמצום מרחב המחיה ללא העברה). מן הסקירה שלעיל ניכר בבירור ששאיפה זו לא זכתה לתשומת הלב המחקרית הראויה. היא נדחקה בפועל לשוליים — לא רק בגישה המערכתית של אייזנשטדט אלא גם בגישות הביקורתיות של הקולוניאליזם והאימפריאליזם משנות השישים והשבעים, וגם בגישות של שנות השמונים, שנדרשו להקמת חברת מתיישבים נפרדת הנשלטת על ידי יהודים על רקע מאבק לאומי בשוקי הקרקע והעבודה. לא במקרה רוב המאמרים בספר מתמקדים בתקופה שקדמה ל-1967 ואינם עוסקים ב"התנחלויות" שמעבר לקו הירוק. הדבר נובע מכוונה לחדש בנושא שחוקרים רבים נוטים היום להתעלם ממנו. הרי התפשטות הקולוניזציה ההתיישבותית אחרי 1967 לעבר "השטחים" גלויה יותר לעין והיא נושא לביקורת ציבורית ולעניין מחקרי רחב.

האכזבה מתהליך אוסלו של שנות התשעים, שבמרכזו הקמת הרשות הפלסטינית, והמשך הרחבת ההתנחלויות ב-25 השנים מאז הקמתה, הבליטו את חשיבותו של ממד נוסף של גישת הקולוניאליזם ההתיישבותי שרלוונטי לישראל/פלסטין — הקושי העצום של הדה־קולוניזציה. ככל שמתרחבת ההתיישבות היהודית משני צידי הקו הירוק כן נעשה קשה יותר לנסח חזון של שוויון אזרחי בין יהודים לערבים, וכל שכן להגשים אותו. די להשוות בין מה שניתן ליהודים בהתיישבות הכפרית ובין מה שניתן לערבים. איננו עוסקים בתהליך אוסלו בספר זה לא משום שהוא איננו רלוונטי למִסגוּר התיאורטי שלנו של התיישבות והתנגדות ושל התפתחות היסטורית רבת אירועים, אלא דווקא בשל הקשר הגלוי לעין בין ההתנגדות הפלסטינית להרחבת ההתיישבות בגדה המערבית ורצועת עזה. לב גרינברג מראה בעבודותיו כיצד פרצה האינתיפאדה הראשונה על רקע כישלונו של אש"ף בעצירת הרחבת ההתנחלויות על ידי ממשלות האחדות הלאומית בשנות השמונים, וכיצד היא כפתה הכרה בזכויות הלאומיות של הפלסטינים וגרמה לצמצום תחומי ההתיישבות (גרינברג 2007; Grinberg 2013). עובדה זו, כידוע, לא מנעה מממשלת ישראל להכפיל ולשלש את האוכלוסייה היהודית ב"גושי ההתנחלויות".

המשך הפרק בספר המלא