פגם בתכנון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פגם בתכנון
מכר
מאות
עותקים
פגם בתכנון
מכר
מאות
עותקים

פגם בתכנון

3.9 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

חייו השקטים של גיל דאגן, מרצה לכתיבה יוצרת בעיירה מנומנמת בוורמונט, משתנים לבלי הכר כשהוא מקבל חדשות מטלטלות: אחותו שרון ובעלה נהרגו בתאונת דרכים, ובנם היחיד, מתיו בן השבע-עשרה, עומד לעבור להתגורר איתו ועם משפחתו. 

גיל ואשתו מקבלים את מתיו בחשש. לפני שבע שנים הם ניתקו קשר עם אחותו ובעלה הבנקאי הראוותני והעשיר כקורח מפני שמתיו שידל את בתם הקטנה להשתתף באירוע מסכן חיים. 

והנה כעת מתיו נמצא מתגורר תחת קורת ביתם ונתון להשגחתם. 

גיל מקווה שהם יוכלו להניח את העבר מאחור, אך הוא מופתע כשמתיו נרשם לקורס כתיבה יוצרת שהוא מלמד ומתחיל להגיש סיפורים מצמררים. מעורער ומבוהל, גיל מחליט לקחת את העניינים לידיים לפני שהמציאות תפיח חיים בסיפורים.

פגם בתכנון הוא מותחן מפותל, קצבי ומהפנט, שחוקר באופן מבריק את הקשרים המורכבים בין מוסד המשפחה, מעמד חברתי והשאיפה של כל אחד מאיתנו לשלוט בסיפורו שלו. 

קובץ סיפוריו הקצרים של נייתן אוטס, The Empty House, זיכה אותו בפרס ספוקיין. סיפורים שלו הופיעו בכתבי עת ספרותיים והוא זכה במלגות כתיבה בין היתר מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בניו יורק. הוא פרופסור באוניברסיטת סטון הול, שם הוא מלמד כתיבה יוצרת. אוטס מתגורר עם משפחתו בברוקלין, ניו יורק. פגם בתכנון הוא רומן הביכורים שלו.

"קראתי אותו במהירות, במתח ובחרדה. ככל שהעלילה התקדמה התחלתי להרגיש ניצוד כמו גיבור הספר... רומן קלסטרופובי במובן הכי טוב של המילה." – The Observer

"אוטס כתב רומן ביכורים ספרותי אך עם זאת מותח מאוד, ששוזר סיפור אובססיה מהפנט וסוף מפתיע שכמו מתחנן לספר המשך." – Booklist

"ספר חכם וסוחף... אוטס הוא סופר שכדאי לעקוב אחריו." – Publishers Weekly   

פרק ראשון

1
ינואר 2018

עדיין נותר זמן להסתובב ולהסתלק משם, להעמיד פנים שהוא לא הגיע. על הצג, התלוי על עמוד ליד אזור איסוף הכבודה, היה רשום שהטיסה מניו יורק נחתה. שער 3. בעוד רגע ירדו נוסעים בדרגנוע שמולו. אבל עכשיו הוא יכול לעזוב. להימלט לפני שאחיינו יבחין בו. להמציא תירוץ כלשהו, לומר למולי: הטיסה בוטלה; לא, הוא לא ענה לטלפון. מוזר, נכון? טוב, אולי מחר. אלא שלא, לא באמת. אחרי הכול, הוא האפוטרופוס של הנער, ויאתרו אותו. או שהנער ימצא לבדו את הדרך אל ביתם, מה שרק יחמיר את המצב, כי אז הוא ידע כמה גיל מפחד ממנו. שונא אותו. אבל אסור לו לחשוב כך. הוא חייב להפסיק. הוא לא היה מסוגל להפסיק.

קהל דליל ירד בדרגנוע ומיהר בטרמינל הכמעט ריק לתפוס מקומות סביב מסוע הכבודה. עכשיו כבר מאוחר מדי. הנה הוא: מתיו, במעיל פוך שחור קצר, דק מדי לחורף בוורמונט, חולצה לבנה מבהיקה מתחתיו; תספורת קוצים, חיוך זחוח על פרצופו, עיקום קל של שפתיו, מוכר מספיק להעלות גועל בגרונו של גיל.

הוא ידע שהנער ייראה שונה אחרי כל הזמן הזה, אבל לא היה מוכן למראה עיניו. מי שהיה ילד כחוש צמח לגובה מרשים, גבוה בכמה סנטימטרים מגיל. מתיו עקף גבר מבוגר שהתקשה להסתדר עם מעיל וטרולי, ארשת זלזול משועממת על פניו; כאילו זאת שגרה, כאילו הוא איש עסקים צעיר שנשלח מהעיר הגדולה לבחון השקעה באמצע שום מקום.

גיל נופף בידו, וכשמתיו הטה את ראשו לאות היכרות, הוא ראה להרף עין את אחותו. שרון. שמתה. שהורישה לו את זה. את בנה.

"היי, ברוך הבא," אמר גיל, ופרש את זרועותיו, אבל הנער נרתע לאחור, כמי שאינו מכיר את המחווה, או את הגבר שמאחוריה. "איך היתה הטיסה?"

"הטיסה?" אמר מתיו, והחמיץ פנים למראה דלפקי הקבלה החשוכים, דוכני השכרת הרכב הריקים, השלג הנוחת בזווית על האספלט שבחוץ, דודו המטומטם במעילו השחור עם הברדס ובמגפי החורף הגסים. "אני משער שכמו רוב הטיסות. בסדר, כי אני לא זוכר ממנה כלום."

"נהדר," גיל אמר, "יש לך תיקים?" הוא הצביע לעבר הקהל שהתבונן בייאוש במסוע האפור הדומם.

"לא. הכול כאן," מתיו אמר, ומשך ברצועת הכתף.

האם עליו להציע לקחת אותו? אבל התיק היה קטן וקל לנשיאה, כאילו הנער הגיע לכאן רק לסוף־שבוע. מתיו הציץ בו באדישות, יודע שעליו להמתין לגיל שיוביל אותו, אף שהסיבות שהכפיפו אותו לאדם זה היו בבירור עיוות דין, בהתחשב במצבם האמיתי בחיים. או שגיל סתם נהג בטיפשות. אולי מתיו מתנשא כי הוא מרגיש מוזר: להגיע לחיות עם דודו שלא פגש שנים רבות. זה עשוי להסביר את החיוך הקפוץ. הוא ציפה שגיל, המבוגר, ייטול עליו את ההובלה.

"אני חונה קרוב בחניון לטווח קצר," אמר גיל, ופנה לעבר דלתות הזכוכית ששיקפו את דמויותיהם — מטושטשות ומרוסקות בשל השלג הנערם לצד אבני שפה, הבהובי פנסים קדמיים חולפים — שהזכירו תמונה דוממת מניו יורק. דייר רחוב (גיל), מתחנן לנדבת בנקאי צעיר עצבני (מתיו).

"אולי תרצה לרכוס את המעיל. קר מאוד," אמר גיל.

"אני אשרוד כנראה," אמר מתיו, דלתות הזכוכית נפתחו, ומשב רוח קפוא חדר בעוצמה לתוך הטרמינל.

בעודם ממתינים למונית שתחצה את מעבר החציה, שוב ראה גיל בחטף את אחותו. צדודיתו של הנער היתה כשל שרון, עצמות לחיים גבוהות, סמוקות מקור עכשיו, עיניים אפורות־כחולות. אם זה מוצא חן בעיניו או לא, מתיו הוא קרוב משפחה, אחיינו היחיד, ולכן הוא חייב לנסות לראות דרך עיני הנער: רכב שטח שעליו כתמי קורוזיה חונה סמוך לאבני השפה, אזור איסוף הנוסעים שומם, רכב משטרה אחד חונה מעבר לכביש, עשן דליל מסתנן מצינור הפליטה שלו, אורות הפנסים מתחדדים בקור המקפיא שחודר אל מעילו. שדה תעופה כפרי בצפון הקפוא שאוכלוסייתו דלילה, לשם הוא נשלח לחיות בקרב זרים.

בסדר, גיל דפק את קבלת הפנים. אבל הוא יכול להשתפר. כולם, מולי, הבנות, כולם יכולים לגרום לילד הזה להרגיש רצוי אחרי כל הסבל שחווה. אלא שבעודו מוליך אותו אל הסובארו, לא יכול היה גיל להתעלם מכך שמתיו לא נראה מוטרד כלל. כועס, עצבני. אבל לא עצוב. לא שבור, כפי שכל נער אמור להיות אחרי שאיבד את שני הוריו לפני פחות מחודש.

תאונה בשדירה השישית. מכונית הספורט שלהם נמחצה כמעט לגמרי על ידי משאית משלוחים גנובה. הנהג ברח ממקום האירוע, נמלט למנהרת הרכבת התחתית ונבלע בה. מתיו התייתם בן רגע, אבל לא בדיוק. הוא היה בן שבע־עשרה. בוגר לכל הדעות. למעט בעיני החוק, ולכן הוא נמצא כאן בוורמונט, לפחות עד שיהיה בן שמונה־עשרה בקיץ, ואחרי כמה שבועות, יצא לקולג'.

גיל ומולי ובנותיהם טסו לניו יורק להלוויה המשותפת ועשו את הסידורים הנחוצים כדי לפרוש את חסותם על מתיו. הם שהו בדירתה של שרון באפר איסט סייד — דצמבר בניו יורק, עץ אשוח ענקי בסלון הדירה, מקושט בבירור בידי איש מקצוע, פתיתי שלג מוכספים וכדורי זכוכית עדינים, נוריות לבנות — אבל להפתעתם מתיו לא היה שם, לא כשהגיעו ולא בשום זמן אחרי כן. פרקליט המשפחה הסביר להם שמתיו שוהה עם חברים, היות שכך נוח לו בעת הקשה הזאת. אותו עורך דין הוא גם זה שהתקשר אליהם אחרי התאונה של שרון להודיע להם שעל פי הצוואה הם נהפכו לאפוטרופסים של מתיו. לפני שהיו לגיל ומולי ילדים, כשעוד התגוררו בברוקלין, ביקשה שרון שהם יהיו הסנדקים של הילד. הם נכחו בטקס הטבילה בטריניטי צ'רץ' ליד וול סטריט, החזיקו את התינוק המייבב, אבל בעקבות הנתק הכמעט מוחלט בין המשפחות, הניח גיל שאחותו תמנה מישהו אחר, מישהו מעולמה, או אולי את הוריו של ניילס, שפרשו לגמלאות באדינבורו, סקוטלנד. אבל התברר שלא. לא היה לגיל מושג אם היתה זאת שִכחה, משהו שאחותו חדלה לחשוב עליו כאשר מתיו גדל, או מחווה של קשר משפחתי. מולי היתה בטוחה שהאפשרות השנייה סבירה יותר. אנשים כמו ניילס ושרון, עשירים ובעלי נכסים, לא כתבו צוואה כלאחר יד ושכחו ממנה. אם היא צודקת — וכמובן הצדק היה איתה — למרות כל העוינות והמרירות של שש השנים האחרונות, שרון הפקידה בידיהם את בנה יחידה.

הם הניחו שמתיו יהיה נוכח בהלוויה, המון רב מבית הספר הפרטי שהנער למד בו ומבנק ההשקעות של ניילס פקד אותה. הגברים — גבוהי קומה, בתספורת קצרה מוקפדת להסתרת התקרחותם, או בסגנונות יקרים לתחזוקה ובלתי סבירים בעליל לגילם — לחצו ידיים בקשיחות, ראשיהם מוטים לאחור, כמי שנזכרים בפרט לא נעים שניילס סיפר להם על אודות גיסו. אתה סופר, נכון? מרצה באוניברסיטה? אתם חיים באיזה יער? במיין?

בוורמונט, הוא תיקן, והם הנהנו לציין שאין שום הבדל. לא בניו יורק, לא בעסקים. ולכן, לא אמיתי. נשותיהם היו מפוסלות ורזות להחריד, עם פרצופים שעברו אינספור הזרקות ומתיחות ולעולם לא יחייכו שוב חיוך אמיתי.

גיל בז מזמן לעולמה של אחותו, אבל ידע שהוא גם מקנא. בטח, הם היו מנוולים חסרי נשמה, אבל היו להם מיליוני דולרים, דירות יוקרה ענקיות בעיר, ובתי נופש מפוארים. הגברים היו אשפי מתמטיקה שפנו למסחר במט"ח ולמניפולציות בבורסה במקום, נגיד, לאסטרונומיה או לרפואה. הנשים היו בעלות תארים אקדמיים גבוהים בעסקים, משפטים ורפואה, אבל רק מעטות מהן עבדו. הן ויתרו על קריירות לטובת מותרות נגישים ביתר קלות באמצעות בעלים רבי־עצמה. גיל שכנע את עצמו שהוא אינו רוצה דבר מכל אלה. מה, שכמובן, לא הוצע לו: עולם הממון לא נזקק לסופרים בורים במתמטיקה. אז הוא היה מוגן.

כאשר הטקס עמד להתחיל הוא שאל אישה שבנה למד בכיתתו של מתיו אם ידוע לה היכן הוא.

"אה, אני לא חושבת שמתיו יגיע היום," אמרה האישה בעלת עצמות הלחיים המחודדות. היום, כאילו שזה עוד חלק מהשגרה, אימון כדורגל, או הצגה בבית ספר.

"עוד לא ראינו אותו. הוא בסדר? חשבתי שהוא יבוא," אמר גיל, וידע שהוא נשמע פתטי.

"אין לך את המספר שלו?" שאלה האישה, מתקשה להאמין, כמי שלא קלטה ככל הנראה כמה נמוך בסולם האבולוציה נמצא למעשה "אדם" זה.

"השארתי הודעות, כמובן," אמר גיל. אבל היא כבר פנתה הלאה, פורשת זרועות לחבק אישה שנוצקה ככל הנראה מאותה גלופה מוזהבת.

הנשים האלה הגנו על מתיו, סוככו עליו מפני גיל ומולי. ומדוע לא? הן ודאי ידעו על הנער יותר ממנו. למעשה הוא לא ידע עליו כמעט דבר, למעט מה שניתן ללקט ממכתבים ששלחה אחותו מדי שנה לקראת החגים. אפילו בעת שיחסיהם היו בשפל המדרגה הוא קרא אותם. הם היו עבורו הקשר האחרון לשנינותה, ותמיד הוא מצא בהם ניצוצות מהבהבים של שרון הצעירה והעוקצנית. שרון של ילדותו נמחקה בכל מובן אחר, נספגה לתוך חייה החדשים כרעיה עשירה.

הוא יצא מהחניה בנסיעה לאחור ושילם בביתן עבור השעה, בטוח שמתיו הבחין בשטר של דולר שגיל העביר לשומר העטוף והמכורבל. לא שנים־עשר, או שמונה־עשר, או כמה שלא עולה בניו יורק. כאן בכפר. בקרב הברברים שאינם בטוחים איך עובד כל העניין הזה של כסף.

"אתה רעב?" שאל גיל. "מולי מכינה לזניה."

"ברור," השיב מתיו במנוד ראש, כאילו היתה זאת השאלה הטיפשית ביותר ששמע מימיו. "כולם אוהבים לזניה, נכון?"

גיל לא ידע מה לומר, אז הוא חרחר בטיפשות, כאילו היתה זאת בדיחה, תשובה ממולחת.

על פי רוב הוא נהג בדרכים צדדיות מחוץ לברלינגטון, אבל I-89 היתה הנסיעה בכביש מהירה יותר. ובעודו יורד במחלף אל הכביש המהיר, הוא חשב שהכביש הבין־מדינתי, עמוס המשאיות והתנועה, עלול להזכיר למתיו את מות הוריו, אבל הנער המשיך לגחך בבוז — לא, ייתכן שזאת פשוט הבעת הפנים הרגילה שלו — למראה שורות החנויות ובתי הדירות של הפרוור, כולם עוטים קרח ושלג.

"נהדר שתוכל לסיים את התיכון מכאן," אמר גיל.

"כנראה," אמר מתיו, פרצופו עדיין מופנה לחלון. הוא הושיט שתי אצבעות ונגע בזכוכית, והילת ערפל התאבכה סביבן.

מנהל "הרברט", בית הספר הפרטי שבו למד הנער במנהטן, הסביר בשיחת טלפון בשבוע שעבר שמתיו יוכל לסיים את השיעורים שנותרו לו בהתכתבות עם מוריו באימייל. מתיו, אמר המנהל במבטא אנגלי מצוחצח, התקדם מאוד בכל המקצועות, כך שלא תהיה שום בעיה, בנסיבות הטרגיות האלה. עלתה גם אפשרות שמתיו יירשם לקורס אחד או שניים באסקס קולג', שבו גיל לימד. המנהל בחן את היתכנותה.

מתיו דיבר לפתע. "השנה האחרונה היא קצת בדיחה בהרברט. הייתי אמור לקרוע את התחת על תורת המוסר ויוגה, אז אני לא אפסיד הרבה."

"יופי, זה טוב," אמר גיל.

"למעשה התחלתי ללמוד בקולומביה בסתיו. אז גם ככה כבר כמעט סיימתי את הלימודים."

"ניקח אותך לשם לטקס הסיום," אמר גיל בזריזות.

מתיו נרתע, כמי שנקלע למסדרון שרצפתו מכוסה שתן. "אה, לא תודה. אין צורך."

"חשבתי שאולי תרצה..."

"כן, אני יודע. אני יודע. ותודה. אבל אני בסדר. נחמד להתרחק, בעצם. הבית ספר הזה הוא סוג של מאורת נחשים מחניקה."

גיל הסיט את מבטו מהכביש המושלג ונתן בו מבט חטוף, אבל על פניו נראה שמתיו דיבר בכנות. אולי זה נכון. אולי הוא שונא את ניו יורק. אולי הוא צעיר אומלל ולא אידיוט מפונק כפי שגיל הניח.

"וכל זה יפה מאוד," אמר מתיו, והצביע אל הנוף, אל ההרים שנצבעו כחול כהה לעת שקיעה. "לא מחניק כאן, נכון?"

"אתה תופתע," אמר גיל. "חכה עד שירד שלג. בלי סוף."

"אהה, כן, כלומר, אני יכול בהחלט לראות למה עזבתם את ניו יורק," אמר מתיו, אף שהכביש היה שקוע עכשיו ובשוליו לא נראה דבר פרט לשלג מרופש, ומעבר לו, עצים חשופים ושדות חרושים קפואים.

"אם תוכל להחזיק מעמד עד מאי, זה ישתלם לך," אמר גיל בהבלחת אשם. מתיו לא הגיע לכאן מעולם לבקר אותם. הם מעולם לא הזמינו. אף שמתיו בוודאי שהה זמן רב באתרי נופש יוקרתיים ובאחוזות רחבות ידיים, בתים שניים או שלישיים של עשירי ניו יורק בסטו או קילינגטון שבוורמונט.

"אני בטוח," אמר מתיו לבסוף, אחרי שתיקה ארוכה כל כך שגיל כמעט שכח למה הוא מתייחס. לקיץ, ליופייה של ורמונט. כמובן.

עד מהרה הם יגיעו הביתה. עד מהרה מולי תהיה שם ותיקח פיקוד. המתח המוזר הזה עם הנער לא יימשך לנצח. הוא רק הגיע. עם הזמן הכול יהיה מן הסתם קל יותר. וטוב יותר. הכול ישתפר עד מהרה.

עוד על הספר

פגם בתכנון נייתן אוטס

1
ינואר 2018

עדיין נותר זמן להסתובב ולהסתלק משם, להעמיד פנים שהוא לא הגיע. על הצג, התלוי על עמוד ליד אזור איסוף הכבודה, היה רשום שהטיסה מניו יורק נחתה. שער 3. בעוד רגע ירדו נוסעים בדרגנוע שמולו. אבל עכשיו הוא יכול לעזוב. להימלט לפני שאחיינו יבחין בו. להמציא תירוץ כלשהו, לומר למולי: הטיסה בוטלה; לא, הוא לא ענה לטלפון. מוזר, נכון? טוב, אולי מחר. אלא שלא, לא באמת. אחרי הכול, הוא האפוטרופוס של הנער, ויאתרו אותו. או שהנער ימצא לבדו את הדרך אל ביתם, מה שרק יחמיר את המצב, כי אז הוא ידע כמה גיל מפחד ממנו. שונא אותו. אבל אסור לו לחשוב כך. הוא חייב להפסיק. הוא לא היה מסוגל להפסיק.

קהל דליל ירד בדרגנוע ומיהר בטרמינל הכמעט ריק לתפוס מקומות סביב מסוע הכבודה. עכשיו כבר מאוחר מדי. הנה הוא: מתיו, במעיל פוך שחור קצר, דק מדי לחורף בוורמונט, חולצה לבנה מבהיקה מתחתיו; תספורת קוצים, חיוך זחוח על פרצופו, עיקום קל של שפתיו, מוכר מספיק להעלות גועל בגרונו של גיל.

הוא ידע שהנער ייראה שונה אחרי כל הזמן הזה, אבל לא היה מוכן למראה עיניו. מי שהיה ילד כחוש צמח לגובה מרשים, גבוה בכמה סנטימטרים מגיל. מתיו עקף גבר מבוגר שהתקשה להסתדר עם מעיל וטרולי, ארשת זלזול משועממת על פניו; כאילו זאת שגרה, כאילו הוא איש עסקים צעיר שנשלח מהעיר הגדולה לבחון השקעה באמצע שום מקום.

גיל נופף בידו, וכשמתיו הטה את ראשו לאות היכרות, הוא ראה להרף עין את אחותו. שרון. שמתה. שהורישה לו את זה. את בנה.

"היי, ברוך הבא," אמר גיל, ופרש את זרועותיו, אבל הנער נרתע לאחור, כמי שאינו מכיר את המחווה, או את הגבר שמאחוריה. "איך היתה הטיסה?"

"הטיסה?" אמר מתיו, והחמיץ פנים למראה דלפקי הקבלה החשוכים, דוכני השכרת הרכב הריקים, השלג הנוחת בזווית על האספלט שבחוץ, דודו המטומטם במעילו השחור עם הברדס ובמגפי החורף הגסים. "אני משער שכמו רוב הטיסות. בסדר, כי אני לא זוכר ממנה כלום."

"נהדר," גיל אמר, "יש לך תיקים?" הוא הצביע לעבר הקהל שהתבונן בייאוש במסוע האפור הדומם.

"לא. הכול כאן," מתיו אמר, ומשך ברצועת הכתף.

האם עליו להציע לקחת אותו? אבל התיק היה קטן וקל לנשיאה, כאילו הנער הגיע לכאן רק לסוף־שבוע. מתיו הציץ בו באדישות, יודע שעליו להמתין לגיל שיוביל אותו, אף שהסיבות שהכפיפו אותו לאדם זה היו בבירור עיוות דין, בהתחשב במצבם האמיתי בחיים. או שגיל סתם נהג בטיפשות. אולי מתיו מתנשא כי הוא מרגיש מוזר: להגיע לחיות עם דודו שלא פגש שנים רבות. זה עשוי להסביר את החיוך הקפוץ. הוא ציפה שגיל, המבוגר, ייטול עליו את ההובלה.

"אני חונה קרוב בחניון לטווח קצר," אמר גיל, ופנה לעבר דלתות הזכוכית ששיקפו את דמויותיהם — מטושטשות ומרוסקות בשל השלג הנערם לצד אבני שפה, הבהובי פנסים קדמיים חולפים — שהזכירו תמונה דוממת מניו יורק. דייר רחוב (גיל), מתחנן לנדבת בנקאי צעיר עצבני (מתיו).

"אולי תרצה לרכוס את המעיל. קר מאוד," אמר גיל.

"אני אשרוד כנראה," אמר מתיו, דלתות הזכוכית נפתחו, ומשב רוח קפוא חדר בעוצמה לתוך הטרמינל.

בעודם ממתינים למונית שתחצה את מעבר החציה, שוב ראה גיל בחטף את אחותו. צדודיתו של הנער היתה כשל שרון, עצמות לחיים גבוהות, סמוקות מקור עכשיו, עיניים אפורות־כחולות. אם זה מוצא חן בעיניו או לא, מתיו הוא קרוב משפחה, אחיינו היחיד, ולכן הוא חייב לנסות לראות דרך עיני הנער: רכב שטח שעליו כתמי קורוזיה חונה סמוך לאבני השפה, אזור איסוף הנוסעים שומם, רכב משטרה אחד חונה מעבר לכביש, עשן דליל מסתנן מצינור הפליטה שלו, אורות הפנסים מתחדדים בקור המקפיא שחודר אל מעילו. שדה תעופה כפרי בצפון הקפוא שאוכלוסייתו דלילה, לשם הוא נשלח לחיות בקרב זרים.

בסדר, גיל דפק את קבלת הפנים. אבל הוא יכול להשתפר. כולם, מולי, הבנות, כולם יכולים לגרום לילד הזה להרגיש רצוי אחרי כל הסבל שחווה. אלא שבעודו מוליך אותו אל הסובארו, לא יכול היה גיל להתעלם מכך שמתיו לא נראה מוטרד כלל. כועס, עצבני. אבל לא עצוב. לא שבור, כפי שכל נער אמור להיות אחרי שאיבד את שני הוריו לפני פחות מחודש.

תאונה בשדירה השישית. מכונית הספורט שלהם נמחצה כמעט לגמרי על ידי משאית משלוחים גנובה. הנהג ברח ממקום האירוע, נמלט למנהרת הרכבת התחתית ונבלע בה. מתיו התייתם בן רגע, אבל לא בדיוק. הוא היה בן שבע־עשרה. בוגר לכל הדעות. למעט בעיני החוק, ולכן הוא נמצא כאן בוורמונט, לפחות עד שיהיה בן שמונה־עשרה בקיץ, ואחרי כמה שבועות, יצא לקולג'.

גיל ומולי ובנותיהם טסו לניו יורק להלוויה המשותפת ועשו את הסידורים הנחוצים כדי לפרוש את חסותם על מתיו. הם שהו בדירתה של שרון באפר איסט סייד — דצמבר בניו יורק, עץ אשוח ענקי בסלון הדירה, מקושט בבירור בידי איש מקצוע, פתיתי שלג מוכספים וכדורי זכוכית עדינים, נוריות לבנות — אבל להפתעתם מתיו לא היה שם, לא כשהגיעו ולא בשום זמן אחרי כן. פרקליט המשפחה הסביר להם שמתיו שוהה עם חברים, היות שכך נוח לו בעת הקשה הזאת. אותו עורך דין הוא גם זה שהתקשר אליהם אחרי התאונה של שרון להודיע להם שעל פי הצוואה הם נהפכו לאפוטרופסים של מתיו. לפני שהיו לגיל ומולי ילדים, כשעוד התגוררו בברוקלין, ביקשה שרון שהם יהיו הסנדקים של הילד. הם נכחו בטקס הטבילה בטריניטי צ'רץ' ליד וול סטריט, החזיקו את התינוק המייבב, אבל בעקבות הנתק הכמעט מוחלט בין המשפחות, הניח גיל שאחותו תמנה מישהו אחר, מישהו מעולמה, או אולי את הוריו של ניילס, שפרשו לגמלאות באדינבורו, סקוטלנד. אבל התברר שלא. לא היה לגיל מושג אם היתה זאת שִכחה, משהו שאחותו חדלה לחשוב עליו כאשר מתיו גדל, או מחווה של קשר משפחתי. מולי היתה בטוחה שהאפשרות השנייה סבירה יותר. אנשים כמו ניילס ושרון, עשירים ובעלי נכסים, לא כתבו צוואה כלאחר יד ושכחו ממנה. אם היא צודקת — וכמובן הצדק היה איתה — למרות כל העוינות והמרירות של שש השנים האחרונות, שרון הפקידה בידיהם את בנה יחידה.

הם הניחו שמתיו יהיה נוכח בהלוויה, המון רב מבית הספר הפרטי שהנער למד בו ומבנק ההשקעות של ניילס פקד אותה. הגברים — גבוהי קומה, בתספורת קצרה מוקפדת להסתרת התקרחותם, או בסגנונות יקרים לתחזוקה ובלתי סבירים בעליל לגילם — לחצו ידיים בקשיחות, ראשיהם מוטים לאחור, כמי שנזכרים בפרט לא נעים שניילס סיפר להם על אודות גיסו. אתה סופר, נכון? מרצה באוניברסיטה? אתם חיים באיזה יער? במיין?

בוורמונט, הוא תיקן, והם הנהנו לציין שאין שום הבדל. לא בניו יורק, לא בעסקים. ולכן, לא אמיתי. נשותיהם היו מפוסלות ורזות להחריד, עם פרצופים שעברו אינספור הזרקות ומתיחות ולעולם לא יחייכו שוב חיוך אמיתי.

גיל בז מזמן לעולמה של אחותו, אבל ידע שהוא גם מקנא. בטח, הם היו מנוולים חסרי נשמה, אבל היו להם מיליוני דולרים, דירות יוקרה ענקיות בעיר, ובתי נופש מפוארים. הגברים היו אשפי מתמטיקה שפנו למסחר במט"ח ולמניפולציות בבורסה במקום, נגיד, לאסטרונומיה או לרפואה. הנשים היו בעלות תארים אקדמיים גבוהים בעסקים, משפטים ורפואה, אבל רק מעטות מהן עבדו. הן ויתרו על קריירות לטובת מותרות נגישים ביתר קלות באמצעות בעלים רבי־עצמה. גיל שכנע את עצמו שהוא אינו רוצה דבר מכל אלה. מה, שכמובן, לא הוצע לו: עולם הממון לא נזקק לסופרים בורים במתמטיקה. אז הוא היה מוגן.

כאשר הטקס עמד להתחיל הוא שאל אישה שבנה למד בכיתתו של מתיו אם ידוע לה היכן הוא.

"אה, אני לא חושבת שמתיו יגיע היום," אמרה האישה בעלת עצמות הלחיים המחודדות. היום, כאילו שזה עוד חלק מהשגרה, אימון כדורגל, או הצגה בבית ספר.

"עוד לא ראינו אותו. הוא בסדר? חשבתי שהוא יבוא," אמר גיל, וידע שהוא נשמע פתטי.

"אין לך את המספר שלו?" שאלה האישה, מתקשה להאמין, כמי שלא קלטה ככל הנראה כמה נמוך בסולם האבולוציה נמצא למעשה "אדם" זה.

"השארתי הודעות, כמובן," אמר גיל. אבל היא כבר פנתה הלאה, פורשת זרועות לחבק אישה שנוצקה ככל הנראה מאותה גלופה מוזהבת.

הנשים האלה הגנו על מתיו, סוככו עליו מפני גיל ומולי. ומדוע לא? הן ודאי ידעו על הנער יותר ממנו. למעשה הוא לא ידע עליו כמעט דבר, למעט מה שניתן ללקט ממכתבים ששלחה אחותו מדי שנה לקראת החגים. אפילו בעת שיחסיהם היו בשפל המדרגה הוא קרא אותם. הם היו עבורו הקשר האחרון לשנינותה, ותמיד הוא מצא בהם ניצוצות מהבהבים של שרון הצעירה והעוקצנית. שרון של ילדותו נמחקה בכל מובן אחר, נספגה לתוך חייה החדשים כרעיה עשירה.

הוא יצא מהחניה בנסיעה לאחור ושילם בביתן עבור השעה, בטוח שמתיו הבחין בשטר של דולר שגיל העביר לשומר העטוף והמכורבל. לא שנים־עשר, או שמונה־עשר, או כמה שלא עולה בניו יורק. כאן בכפר. בקרב הברברים שאינם בטוחים איך עובד כל העניין הזה של כסף.

"אתה רעב?" שאל גיל. "מולי מכינה לזניה."

"ברור," השיב מתיו במנוד ראש, כאילו היתה זאת השאלה הטיפשית ביותר ששמע מימיו. "כולם אוהבים לזניה, נכון?"

גיל לא ידע מה לומר, אז הוא חרחר בטיפשות, כאילו היתה זאת בדיחה, תשובה ממולחת.

על פי רוב הוא נהג בדרכים צדדיות מחוץ לברלינגטון, אבל I-89 היתה הנסיעה בכביש מהירה יותר. ובעודו יורד במחלף אל הכביש המהיר, הוא חשב שהכביש הבין־מדינתי, עמוס המשאיות והתנועה, עלול להזכיר למתיו את מות הוריו, אבל הנער המשיך לגחך בבוז — לא, ייתכן שזאת פשוט הבעת הפנים הרגילה שלו — למראה שורות החנויות ובתי הדירות של הפרוור, כולם עוטים קרח ושלג.

"נהדר שתוכל לסיים את התיכון מכאן," אמר גיל.

"כנראה," אמר מתיו, פרצופו עדיין מופנה לחלון. הוא הושיט שתי אצבעות ונגע בזכוכית, והילת ערפל התאבכה סביבן.

מנהל "הרברט", בית הספר הפרטי שבו למד הנער במנהטן, הסביר בשיחת טלפון בשבוע שעבר שמתיו יוכל לסיים את השיעורים שנותרו לו בהתכתבות עם מוריו באימייל. מתיו, אמר המנהל במבטא אנגלי מצוחצח, התקדם מאוד בכל המקצועות, כך שלא תהיה שום בעיה, בנסיבות הטרגיות האלה. עלתה גם אפשרות שמתיו יירשם לקורס אחד או שניים באסקס קולג', שבו גיל לימד. המנהל בחן את היתכנותה.

מתיו דיבר לפתע. "השנה האחרונה היא קצת בדיחה בהרברט. הייתי אמור לקרוע את התחת על תורת המוסר ויוגה, אז אני לא אפסיד הרבה."

"יופי, זה טוב," אמר גיל.

"למעשה התחלתי ללמוד בקולומביה בסתיו. אז גם ככה כבר כמעט סיימתי את הלימודים."

"ניקח אותך לשם לטקס הסיום," אמר גיל בזריזות.

מתיו נרתע, כמי שנקלע למסדרון שרצפתו מכוסה שתן. "אה, לא תודה. אין צורך."

"חשבתי שאולי תרצה..."

"כן, אני יודע. אני יודע. ותודה. אבל אני בסדר. נחמד להתרחק, בעצם. הבית ספר הזה הוא סוג של מאורת נחשים מחניקה."

גיל הסיט את מבטו מהכביש המושלג ונתן בו מבט חטוף, אבל על פניו נראה שמתיו דיבר בכנות. אולי זה נכון. אולי הוא שונא את ניו יורק. אולי הוא צעיר אומלל ולא אידיוט מפונק כפי שגיל הניח.

"וכל זה יפה מאוד," אמר מתיו, והצביע אל הנוף, אל ההרים שנצבעו כחול כהה לעת שקיעה. "לא מחניק כאן, נכון?"

"אתה תופתע," אמר גיל. "חכה עד שירד שלג. בלי סוף."

"אהה, כן, כלומר, אני יכול בהחלט לראות למה עזבתם את ניו יורק," אמר מתיו, אף שהכביש היה שקוע עכשיו ובשוליו לא נראה דבר פרט לשלג מרופש, ומעבר לו, עצים חשופים ושדות חרושים קפואים.

"אם תוכל להחזיק מעמד עד מאי, זה ישתלם לך," אמר גיל בהבלחת אשם. מתיו לא הגיע לכאן מעולם לבקר אותם. הם מעולם לא הזמינו. אף שמתיו בוודאי שהה זמן רב באתרי נופש יוקרתיים ובאחוזות רחבות ידיים, בתים שניים או שלישיים של עשירי ניו יורק בסטו או קילינגטון שבוורמונט.

"אני בטוח," אמר מתיו לבסוף, אחרי שתיקה ארוכה כל כך שגיל כמעט שכח למה הוא מתייחס. לקיץ, ליופייה של ורמונט. כמובן.

עד מהרה הם יגיעו הביתה. עד מהרה מולי תהיה שם ותיקח פיקוד. המתח המוזר הזה עם הנער לא יימשך לנצח. הוא רק הגיע. עם הזמן הכול יהיה מן הסתם קל יותר. וטוב יותר. הכול ישתפר עד מהרה.