מחושך לשיר

לב שבור

דמעות של עצב,

הזמן שלך נגמר.

הלכת מהר מדי,

לב שבור נשאר.

ניצוץ של הזדמנות הבזיק,

ניצני תקווה האירו.

שחור כיסה לבן

וקשיים הכריעו.

געגוע לחיבוק,

לשיחה כנה.

אכזריות הדממה,

שתיקה איומה.

זיכרון נשאר,

הטבעת את חותמך.

בלב שלי יש חור.

בגודל של דמותך.

פרדה

יד נשמטת, ארוכה וכבדה,

נשימה קשה, איטית וחלשה.

עיניים עצומות, כאילו ישנה,

ובחדר שוררים שקט ודממה.

ההיגיון כבר לא עובד,

גם הלב נותר כבד.

הלכת אל אין־חזור

ואני נותרתי מאחור.

חזרת הביתה, הנשמה משוחררת,

סוף המסע שלך ואני מתאבלת.

דמעות פרדה על סוף מהיר,

הכל קרה ביום אחד בהיר.

פתאום באמצע החיים

ככה פתאום הלכת לנו באמצע החיים,

השארת אותנו כאן לגמרי המומים

להתמודד לבדנו עם כל המכשולים

אל מול עצבות חותכת ורוויית קשיים.

ולנו רק נותר להתרפק על זיכרונות –

פגישות, צחוקים ושפע אהבות.

צחוקך וחיוכך מהדהדים עוד באוזנינו,

דמותך תמיד תהיה לנגד עינינו.

השארת לנו צוואה בלכתך,

להישאר מאוחדים גם אחרי מותך,

המשפחה הייתה תמיד הדבר הכי חשוב בעבורך,

ואנחנו מכאן ממשיכים בדרכך.

“סוד ההצלחה בחינוך הוא התמדה”,

תמיד אמרת בחיבה רבה.

ואנחנו פה ליישם את החוקים

ולהראות לילדים כמה הם מיוחדים.

נפש עדינה

ילדים קטנים שואלים שאלות גדולות

כאלה שלפעמים אין לנו עליהן תשובות.

נמצאים במצב לא הגיוני,

מדברים על הסוף הקיומי.

לא פייר לדבר על סוף כבר בהתחלה,

להסביר מה זה אומר שאין דרך חזרה.

ילדים קטנים, דמעות גדולות

שאת הלב הן מפלחות.

זעקות מגוף קטן

רוצים את זאת שכבר אינה

ולנו אין שום דרך לנחמה.

הסוף המר משאיר אחריו צל כבד

שאיתו נפש עדינה צריכה להתמודד.