רוח סין

פרק ראשון
מושלים וּבָנים: הקיסרות של כיבוד אב ואם
 

סין של ספר זה היא סין של המסורת שגוועה אולי לנֶצח בימי המאה ה-20. לפיכך יש לספר מטרה מאגית מפוכחת — לחדור לקרב התודעה שאותה שימרו בחיים האומנות, הספרות, ההיסטוריה והפילוסופיה המסורתיות של סין.

התכוונתי לקצר, ופסחתי על הרבה דברים מעניינים ביותר כשהם לעצמם. כמעט לא נדרשתי לתורות הפילוסופיה הראשונות שעיצבו את סין לבודהיזם או לספרות העממית יותר, כלומר המחזה והרומן. התרכזתי בנושאים ספורים ובפרק זמן מוגבל, סביב האלף השני לספירה. סין של האלף השני היא שהשאירה לנו את העדוּת השלמה והנאמנה ביותר, שמשובצות בה הוויותיה הקודמות, ושעודה ניצבת מולנו בדמותם של סינים בעלי השכלה מסורתית.

הניסיון שאני עושה כאן מעורר שאלה קשה אך בלתי נמנעת. היש טעם להניח, ולו אך על דרך המשל, כאילו יש לה לסין נפש אחת ויחידה? מובן מאליו שאין סין אדם פרטי. היא הטרוגנית בגיאוגרפיה שלה, תושביה באים ממקורות אתניים שונים, ולשונותיה — גם אם כולן סינית — שונות זו מזו כדרך שלשונות לטיניות (צרפתית, איטלקית ועוד) שונות זו מזו. יתר על כן, סין מאוכלסת עד מאוד זה מאות שנים. ב-1393 כבר היו בה כ-60 מיליון תושבים, ב-1600 — 150 מיליון, וב-1800 — 300 מיליון. אותם עשרות מיליונים ולימים מאות מיליונים הפזורים בהרים ובעמקים צחיחים, דחוקים בבקעות נהרות ולאורך חופי הים, עסקו בכל משלח יד אפשרי ותפסו כל שלב בסולם העושר, השׂררה, החוכמה, הכישורים או הרגישות. מה המשמעות אפוא של דיבור על "התרבות" או "הנפש" של סין?

בזכות טיבם של מקורותינו, התשובה פשוטה למדי. המחשבה הסינית נמסרה על ידי מעמד של אנשים יודעי ספר בעלי השכלה אחידה כמעט. הם שבראו או לכל הפחות ביטאו את תרבותה של סין, ולא הרוב שאינו יודע קרוא וכתוב. אין זה אומר, כמובן, שהסינים יודעי הספר היו זהים בהיבט האינטלקטואלי. אבל אם התקיימה אחדות מה בתרבותם, אם זו לא הייתה רצף מאורעות סתמי, בהכרח היו לה סימני היכר יציבים במידה זו או אחרת. ההיסטוריונים נהגו לראות בסין מופת לאומה סטטית, בלתי משתנה כל כך עד שנדמה כאילו פרשה מן ההיסטוריה. אלא שרוב ההיסטוריונים המומחים יותר גורסים כעת את ההפך, וסבורני שהצדק איתם. אין בכך לומר שסימני ההיכר היציבים של הסינים היו מהותיים בתרבותם יותר מן הלא יציבים, אלא רק זאת: סימני ההיכר היציבים הם שהפכו את המחשבה הסינית למחשבה סינית מגובשת, אולי מאוּששת בייחודה.

המושג של תרבות, או מעין נפש כללית, הוא עצמו סיני אופייני. קונפוציוס אמר פעם לאחד מתלמידיו, כי חוט אחד עובר את כל משנתו. לימים פירשו את דבריו כאילו בני האדם יש להם חלק בנפש אחת ויחידה, החודרת לתוך הדברים כולם כמו הדם בגוף. אבל נפשם של הסינים שונה מזו שלנו, והמלומדים הסינים נוטים לכפור בכך שאיש המערב עשוי לתפוס אותה באמת. בין שהם מגזימים ובין שאינם מגזימים, ברור שאיש — ולו גם מלומד סיני — אינו יכול לתפוס אותה במלואה. הציור של נפש זו יש בו להועיל — הרי זה חוט של הבנה המוליך בתוך מבוך העובדות; אלא שנפשה של סין איננה יחיד דווקא, גם לא ריבוי דווקא.

המרכז: משפחות וכיבוד אב ואם

אנו יכולים לפתוח במרכז שממנו נאצלו החיים כולם. לתחושתם של הסינים המסורתיים, הרבה יותר מאשר לתחושתנו אנו, המשפחה הייתה מרכז ההוויה האנושית. במובן האידיאלי כללה המשפחה כמה דורות שגרים בכפיפה אחת באותו בית משפחה. הואיל והסינים האמינו שרוחות אבותיהם מוסיפות להיות פעילות ומבינות בדרך זו או אחרת, היו הרוחות מוזמנות לכל האירועים המשפחתיים. לוחות לציון זכרם של קדמונים זכו לשימור ולכבוד באולם מיוחד, במחשבה שאם תנוח דעתן של הרוחות הן יעזרו למשפחה, ואם ירגיזו אותן מדי — תהיה פגיעתן רעה. גם הוולדות שטרם נולדו נחשבו בני משפחה, וחובתה המוסרית של המשפחה להעביר להם את מסורתה ורכושה.

משך כל ההיסטוריה שלה נשארה סין כפרית ביסודה. ביטחון המשפחה היה תלוי באדמה שברשותה. מכירתה של אדמת המשפחה נמשלה לנתינת יד למותה של המשפחה; וקניית אדמה למשפחה — לעריכת טקס כלולות על הבטחת הפריון והכוח הטמונים בכך. מחוץ לאדמה, לחריצות ולהגינות המסורתית, הלמדנות היא שהעניקה למשפחה את יוקרתה. משפחה שנכלל בה חכם בעל דרגה הפגינה את כבודה בהצבת תורן דגל כפול מול דלתה. אך אפילו המשפחה החרוצה, המהוגנת והמלומדת ביותר הייתה עלולה להתפזר או להישמד מחמת מגֵפה, שיטפון או רעב.

המשפחה גוננה על בניה. אף על פי כן לא קלים היו חייו של היחיד. לאחר כמה שנים פטורות מדאגה, חש הילד בהלם של משמעת מחריפה והולכת. האב נדרש להיות קשה כארז, ותכופות אכן היה; ובנו, שלמד לחוש מבוכה בנוכחותו, לא היה יכול לומר לו הרבה יותר ממה שנחוץ בהחלט. האֵם הייתה אשת סודם של הילדים, משענם הרגשי ואהובת נפשם. משל סיני אומר: "יכול אתה לוותר על אב גם אם הוא דיין ושופט, אך לא על אֵם גם אם היא פושטת יד."

זיווגים נקשרו מוקדם ככל האפשר ונחגגו בגיל רך. הרעיה נדרשה להעביר את משכנה אל בית משפחת בעלה; ברשות הרבים הייתה מנועה מלגלות חיבה כלפיו וחויבה לפנות אליו רק בלשון "הוא" הרשמית. הואיל והיה עליה לציית לחותנתה ולשרתה, עגום היה גורלה במשפחה שלא אהדה אותה. פעמים נקרע בעלה בינה לבין אמו הקנאית. גם הוא נאלץ להיזהר שלא לגלות את חיבתו בפומבי. ואולם ברבות הימים יכלו בני הזוג המזקינים לחוש יתר נינוחות ברשות הרבים ואולי אף לאחוז זה ביד זה. אם עקרו ממקומם היו נעשים ראשי משפחה בזכות עצמם, ובכל אשר פנו היו ילדיהם משרתים אותם ביראת כבוד, כדרך ששירתו הם עצמם בשעתו את הוריהם. החיים נטו לנהוג במידת הצדק עם אדם שהאריך ימים דיו. כיוון ששילם את מחירה של צייתנות, עשוי היה למצוא לו שלווה בקרב הרודנות הנוחה של אבות משפחה סינים.

שליטת הזקנים

הורים וילדים: לפעמים דומה שכל תורת המוסר של סין מרוכזת ביחסים שביניהם. הספרות הישנה של סין מלאה הטפות מוסר לילדים בני כל הגילים ולאחים צעירים. קונפוציוס, מעין אב נערץ לכולם, שואל רטורית: "וכי אין מסירות לאב ואֵם ויראת כבוד לזקנים שבמשפחה יסוד היסודות ללב אנוש?״

"ספר המופת של כיבוד אב ואם", שכמו נכתב בידי אב מושבע, מרחיק לכת עוד יותר:

"והנה כיבוד אב ואם הוא שורש כל המידות הטובות, וממנו מקור כל חוכמה... את גופותינו, כל חוט שׂערה וכל חלקיק של עור, אנו מקבלים מהורינו, ובל נהין לפגוע בהם או לפוצעם. זו תחילתו של כיבוד אב ואם. משעה שאנו מתערים בהליכות 'הדרך', למען יתפרסם שמנו בדורות עתיד ובכך יפוארו הורינו, זוהי המטרה של כיבוד אב ואם."

ב"ספר הטקסים" מופיעה נוסחה קצרה, מעשית:

״שלושה ביטויים לכיבוד אב ואם: הגדול הוא כיבוד הורים; השני הימנעות מביושם; השלישי פִּרנוסם."

משל סיני, לא קדמוני דווקא, מפרש מה תועלתו של כיבוד אב ואם:

"אנשים שותלים עצים לפי שהם חפצים בצל; אנשים מגדלים בנים מדאגה לימי זִקנתם."

עוד משל, נטול הומור ככל שהוא מעשי, מוסיף ואומר:

״גם בבנות יש צורך!״

אל לנו להניח שכיבוד אב ואם ושליטתם של הזקנים נשארו עניין להטפות מוסר, משלים ומצפונים. החוק אכף אותם בתוקף. בתור ראש המשפחה המוכר היה האב או הסב שליט כמעט ללא מצרים. אם הכה את בנו הבוגר עד זוב דם, פעל בגדר זכויותיו, והבן היה מצוּוה "לא לכעוס אלא לגלות עוד יותר הערצה וכיבוד אב ואם". בן, יהיה גילו אשר יהיה, אם העליב את הוריו, קילל אותם, הכה אותם או פרק עול, יכלו הללו להמיתו בלי לחשוש להתערבותה של המדינה.1 הורים גם יכלו למסור את ילדיהם לידי השלטונות, שהיו מלקים או אוסרים אותם בבית הכלא אם חטאו באחד ממיני ה״התנהגות שאין בה כיבוד אב ואם״: תביעה משפטית נגד הורים או הורֵי הורים; מגורים בריחוק מהורים או מהורֵי הורים; הפרדת הרכוש מרכושם של הורים או הורי הורים; אי־תמיכה בהורים או הורי הורים; נישואים, שעשועים או צורת התרשלות אחרת באבלוּת על הורים לפני תום תקופת האבל.

שליטת הזקנים הודגשה בחוק שראה בהסתת אב או סב להתאבדות — מעשה פשע בהגדרה. אדם הואשם בפשע זה כאשר אביו או אבי האב התאבד מתוך כעס על מי מבני משפחתו. אפשר היה לטפול אשמה זו גם במקרה של מוות בתאונה. כך עולה משני המקרים הבאים המופיעים ברשומות המשפטיות של השושלת האחרונה, שושלת צִ'ינְג (Qing): "צֶ'ן וֶן־ס'וּאָן גער בבנו כאשר הביא לו הלז ספל תה קר. והאב שפך את התה ארצה ותפס במקל להלקות בו את בנו. הבן ברח, והאב אחריו. מחמת התה שנשפך הייתה הרצפה חלקלקה, וּון־סואן מעד, נחבל בראשו ומת בפצעו."

במקרה זה היה גזר הדין "מעצר בכלא לשם חניקה". במקרה השני הוקל גזר הדין, כפי שמסביר הכתוב:

"ג'יאָנְג שָׁאוֹ־סיֶין מלקה היה את רעייתו משום שלא טחנה את הדגן. אמו הייתה בחדרה וצעקה אליו שיחדל. אולם הרעיה מצווחת הייתה בקול גדול כל כך, עד שלא שמע הבן את אמו. או אז יצאה האם מחדרה, אך כָּשלה ומתה מחמת הנפילה. מושל גוּוֶיג'וֹאוּ מצא את שָׁאוֹ־סיֶין אשם בהפרת הוראות ובהבאת האם לידי התאבדות. אולם בתוך כך מסר את העובדות למשרד המשפטים, באומרו כי לא במזיד פגע שאו־סיין באמו. משרד המשפטים החליט כי הואיל וקולה של האם לא נשמע, הרי לא הפר הבן את מצוותיה, ולא עוד אלא שנפילתה של האם לא הייתה צפויה, ולא היה בכוונתה לטרוף את נפשה בכפה. העונש הומתק להגליה בהסכמתו של הקיסר."

עם כוח כזה בידיהם של הורים על פי מנהג ודין, מובן שילדיהם התייראו מפניהם ומילאו אחר משאלותיהם. מריבות משפחה יושבו במידת האפשר מחוץ לבית הדין. פנייה לשופטים הייתה מבישה, ואם לא די בכך גם יקרה הייתה, ובהתחשב בעונשים הצפויים — מסוכנת. העיקרון המקובל על בתי המשפט התבטא בקיצוניותו בכך שהצדק הוא תמיד עם הקשיש שבבני המשפחה. פקיד אחד מן המאה ה-16 אמר:

"ראיתי כמה פקידים שענשו את האשם כאשר באו קשיש וצעיר והאשימו זה את זה לפני בית הדין... כשמזדמן משפט מסוג זה, הרי אם גם חטוֹא חטא הקשיש, יש לשאת זאת ולמחול לו. גם אם הוא מעז פנים כנגד הפקיד, אין לגזור עליו עונש לבל יחשבו האחרים שבגלל הצעיר נענש הקשיש. זוהי עצם תמציתו של העיקרון המוסרי."

הערכים המדיניים והאינדוקטרינציה של הקונפוציאניזם

על פי ההשקפה הסינית המקובלת — כיבוד אב ואם, כבוד לאח ואחות ושליטתם הכללית של זקנים היו לא רק עקרונות המשפחה אלא גם עקרונות החיים המדיניים. כמאמר פסוק קלאסי: "שלטון יעיל במדינה מתבטא בהכרח בהשכנת סדר והרמוניה במשפחותיה." כנגד יחס כבוד מדורג כהלכה מצד בן או נתין צריכה הייתה לבוא, עקרונית, מרות מדורגת כהלכה מצד אב, פקיד או שליט, שהרי הכבוד מלמד כבוד, וטוב הלב מלמד טוב לב. ההרמוניות של המשפחה והמדינה, אמרו הקונפוציאנים, משלימות זו את זו ומידבקות הדדית.

סינים יודעי ספר ספגו את הערכים האלה עם הכשרתם הכללית, ובפרט מתוך הספרים. אולם בני הכפר היו רחוקים מהשגת השכלה נאותה במובן הקונפוציאני, ולא התקבל כלל על הדעת שיהיו יודעי ספר. הממשלה חיפשה דרכים להחדיר בהם את ערכיה. באמצע המאה ה-17 הוחלט כי על המלומדים המקומיים או על זקנים הולמים לדרוש דרשות בדבר כללי הקיסרות ומעשיהם הטובים והרעים של הכפריים. כללי הקיסרות האלה היו מעטים, קצרים ונוקבים:

1. עשֵׂה את המוטל עליך כלפי אביך ואמך.

2. כבֵּד וירָא את הקשישים ממך והעליונים עליך.

3. קיֵים יחסים של הרמוניה עם שכניך.

4. למֵד תורה ומשמעת לבניך ולנכדיך.

5. יעבוד כל איש בשלום לפרנסתו שלו.

6. אל תעשה מעשים רעים.

לדאבון הלב, כפי שהתחוור לממשלה, גם המצוות הקצרות והמוסריות ביותר לא תמיד הופכות לטובה את לב האנשים הנאלצים ללמוד אותן על פה. לפיכך היא החליטה לחזק ולהרחיב את כללי הקיסרות, כדי להרחיק כל צל של ספק לגבי משמעותם למעשה. אין צורך לחזור כאן על הנוסח המורחב במלואו. אפשר להזכיר לדוגמה את לשונו של הכלל האחרון, "אל תעשה מעשים רעים". פירושו המורחב: ראשית, שצריך אדם לבאר את החוקים כדי להזהיר את הנבערים או המושחתים; שנית, שצריך אדם לחדול מהאשמות שקר; שלישית, שצריך אדם לסרב להסתיר עריקים; רביעית, שצריך אדם לשלם את מִסיו במלואם; חמישית, שצריכים שכנים להתארגן כדי להקשות על גנֵבות; ולבסוף, שצריך ליישב ריב ומדנים בדרך שלום.

שיטת הדרשות הורחבה גם לציבור החיילים. מטבע הדברים קשה להעריך את התוצאות, אבל סימנים מעידים שלעיתים קרובות היו הדרשות ביטוי לרשמיוּת ריקה מתוכן, גם אם לפעמים פעלו את פעולתן; ובסופו של דבר הצמיחו שיטה חדשה של פיקוח משטרתי. הכפריים היו שקועים כל כך בדאגות קיומם עד שלא נתנו דעתם לשליטיהם הרחוקים. דוגמה לעמדתם אנו מוצאים בדין וחשבון של האב היק שסייר בסין באמצע המאה ה-18. הואיל וזה מקרוב הלך הקיסר לעולמו, שאל האב קבוצה של איכרים מה דעתם על ירושת הכס. התשובה הייתה שפוליטיקה היא עסקם של מי שמקבלים שכר לשם כך, הפקידים המלומדים. האיכר ששימש דובר לקבוצה הוסיף: "אל לנו להתייסר במה שאינו נוגע לנו. שוטים גדולים נהיה אם נרצה לעסוק בעסקי פוליטיקה בלא מחיר."

המדרג החברתי

במדרג החיים הסיניים היה כל אחד — בצורה זו או אחרת, אם למעשה ואם להלכה — נתמך ותומך, נעזר ועוזר, מצַווה ונכנע, בדיוק על פי מעמדו החברתי, מעמד המִשנה שלו והסטטוס האישי. שלושה מהמעמדות החברתיים הוכרו כחשובים ביותר — מעמד הפקידים, שרובם עמדו בבחינות להוכיח את למדנותם; מעמד האנשים הרגילים, מכובדים על פי דין, שאפשר לקרוא להם פשוטי עם; ומעמד האנשים הטמאים או ה"נִקלים" מבחינה חברתית. הסינים הבדילו ביסודיות שאין למעלה ממנה בין המעמדות האלה ומעמדות המִשנה שבתוכם. ההבדל ביניהם היה לא רק על פי התואר, השׂררה והשכר, אלא גם על פי הדגלים שלהם, הכובעים, הנעליים, הלבוש, החגורות, התכשיטים, המרכבות, הסוסים והרעיות; ועל פי הבתים שלהם, המיטות, המצעים, כלי הבית, המאכלים, המשקאות, הקורבנות וההלוויות.

לפקידים היו זכויות־יתר על פי דין. החשובות ביותר היו פטור מעונשי גוף, ממס העבודה ומס הגולגולת, ממתן עדות במשפטיהם של פושעים ומהתנפלות מצד פשוטי עם. נוסף עליהן היו עוד זכויות־יתר מנקרות עיניים במיוחד. אם נצטמצם בימיה של שושלת צִ'יְנג (1912-1644), להבדיל מאזרחים רגילים היו הפקידים זכאים לבתים גדולים מדורגים על פי מעלתם; ללבוש רשמי, כפתורי קישוט, כובעים ופרוות יקרות לפי מעלתם; קישוטים של נחושת זהב ושל כסף, זהב וירקן, רהיטים וכלי בית מעוטרי זהב וכן אפִּריונים, מסומנים לפי מעלתם ומלוּוים במספר משַמשים שאינו עולה על זה המוקצה למעלתו של הנוסע. הקלות מעטות ניתנו גם לפשוטי עם, שהיו זכאים לרהיט אחד מעוטר זהב, גביע יין אחד של זהב, זוג אחד של עגילי זהב לנשים, ואפריון מסומן כיאות לזקן או לחולה; אך מעולם לא הגיעו ההקלות עד כדי מתן רשות לצבוע את קורות הבית בצבע. למרות העונשים שקבע החוק, נראה שכללים אלה הופרו לעיתים קרובות.

בקרב פשוטי העם היו בעלי הסטטוס הגבוה ביותר המלומדים, שנחשבו פקידים בכוח וזכו בשמץ מן ההוקרה וזכויות היתר של הפקידים. מתחתם היו האיכרים, שזכו לשבחים משום שבעבודתם כלכלו את זולתם. אחרונים היו בעלי המלאכה והסוחרים, שעליהם הסתכלו מגבוה שכן הוסכם שאין הם יצרניים באמת.

ה״נִקלים", שסיווגיהם במקומות שונים נבדלו קלות, כללו עבדים, זונות, בדרנים וקבצנים; וכן מיני טיפוסים של פקידי ממשלה, כגון שליחים, סוהרים, חוקרי מקרי מוות, שוטרים ומבַצעיהם של עונשי גוף. על פי דין נאסר על כל ה"נקלים" לגשת לבחינות הממשלתיות, שהיו הנתיב המקובל היחיד לסטטוס גבוה יותר. בן למשפחה "נקלה" שנתפס בהגשת בקשה להיבחן היה סופג מאה מלקות בקנה חזרן. נישואי תערובת עם פשוטי עם היו אסורים בחוק, אף כי לא נקבע מה עונשו של פשוט עם שנישא לשפחה או לזונה. בדרך כלל היה קל לזהות את ה"נקלים" על פי הלבוש שהכתיב להם החוק; והיו משפחות שגירשו מקרבן את בניהן, ואלה הפכו להיות שחקנים, זונות או עובדי מדינה "נקלים".

הכפרי בבית הספר

בסין המסורתית התייחסו ביראת כבוד לחוכמת ספרים. השלטון העניק לה חשיבות משום שהיא הפיצה את הערכים הקונפוציאנים בקרב העם, סיפקה אינדוקטרינציה לפקידים הרלוונטיים על מנת למשול בסין, וסייעה להטמיע אנשים מוכשרים ושאפתניים במנגנון הממשלתי. לשאפתנים עצמם וכן למשפחותיהם, הייתה חוכמת הספרים המפתח לשררה ולשלטון. כיוון שלסין הייתה זה מכבר ספרות עשירה, היו לספרים כוחות משיכה משלהם. לפיכך הייתה סין אומה למדנית למדי. מיסיונר דומיניקני שחי בה באמצע המאה ה-17 כתב מתוך הערכה:

"האומה הסינית שוקדת מאוד על לימודים ונוטה לקריאה. בדרך פגשתי אנשים הנישאים באפריונים על כתפיהם של בני אדם, וספר בידיהם. בערים ראיתי לעיתים קרובות מנדרינים באותה צורה. הסוחרים והחנוונים יושבים מאחורי דלפקיהם וספר לפניהם. כדי לעודד את הילדים ללמוד יש בספרי הלימוד למתחילים דוגמאות מיוחדות ומִתווים של בני אדם העולים לגדולה בזכות תלמודם. בין השאר יש מתווה של אדם הרועה פרות; הוא רכב על אחת מהן, כרגיל בארץ ההיא, וספר היה מונח לפניו על קרניה ששימשו לו שולחן, וכך למד כל היום. אחרי שנים אחדות נעשה מלומד וקיבל תואר, וסופו שנעשה מנדרין גדול."

בתי הספר היסודיים בסין הוקמו בדרך כלל על ידי מורה, משפחה או קבוצה של משפחות. קרוא וכתוב נלמדו באמצעות הקלאסיקות הקונפוציאניות, שכל תלמיד מתקדם צריך היה לדעתם כמעט מילה במילה. לימוד הקלאסיקות הצריך שנים ארוכות של שינון מכאני בהדרכתם של מורים, שדרבנו את תלמידיהם בעונשים קשים. אולם חשיבותו של החינוך הפורמלי התפשטה עד כדי כך שאפילו בכפרים הקטנים היו בתי ספר.

מה היה טיבו של החינוך בכפר הסיני? איך הרגישו הילדים עצמם? מפתח לכך אנו מוצאים אצל אנתרופולוג שעשה את ילדותו בכפר סיני בבית ספר מסורתי. הוא שנא אותו, ונהג לברוח ממנו. לאחר שספג הרבה מלקות נשאר לבסוף בכיתה, אלא שישן בשעה שהמורה הרביץ את תורתו, ובצאתו היה מוליך את הנערים להשתולל. וכך הוא כותב:

"רוב הילדים לא גילו עניין כלשהו בלימודיהם. בית הספר עצמו היה חדר אחד שרצפתו עפר. הכתלים היו כהים, ועל החלונות היה מודבק נייר ישן ומפויח, לכן התאורה הייתה דלה מאוד. את השולחנות, הספסלים והשרפרפים היו התלמידים מביאים מבתיהם. לתוך חדר אחד נדחקו בני שש עד עשרים. התלמידים נשלחו לבית הספר בבוקר לפני זריחת השמש, כשעה לפני בוא המורה. במשך הזמן הזה חזקה הייתה על כל נער שיקרא מה שהוטל עליו בקול רם ויזכור על פה מה שהוא קורא... בהופיע המורה הייתה עוד שעה אחת יוצאת על שינון ספרי הלימוד. אחרי כן נקראו הנערים לדקלם בזה אחר זה. כל נער בבוא תורו הניח את ספריו על שולחנו של המורה, הפך גב ודקלם את כל שיעורו או חלק ממנו. כל זה היה מתרחש לפני פת שחרית. התלמידים והמורים כאחד היו הולכים הביתה לאכול. בשובם מארוחת הבוקר היו עושים תרגילים בקליגרפיה ומנסים ידם בחריזה ובחיבור שירים. לפעמים היו דרשות על דרך ארץ ועל משנות המוסר של קונפוציוס. המורה היה מחלק לכל תלמיד לחוד את השיעורים החדשים, הואיל ולא ניהל את הכיתה כחטיבה אחת... הנערים המעטים שהצטיינו ויכלו להמשיך בלימודי בית הספר הכינו עצמם לבחינות הקיסריות מיד עם סיימם את הלימודים הרגילים. הם למדו את השירים והמסות שנכתבו בידי המלומדים העתיקים וגם כתבו קצת משלהם.

״אמרנו קודם שרוב התלמידים לא חיבבו את בית הספר. הם למדו את שיעוריהם על פה בלי להבין את פירוש הדברים שנדרשו לקרוא. פרט לרְ'ה יוֹנְג דְזָא דְזְה [Ri Yong Za Zi, 日用雜字, (מילון מילים ומונחים של יום־יום)] היו כל ספרי הלימוד נפלאים מבינתם, אבל הם נאלצו לקוראם ולזכור מה שקראו. הייתה זו מלאכה מייגעת. לדאבון הלב, לא המורה ולא ההורים לא היה להם כל עניין למצוא תקנה למצב, והתלמידים היו אנוסים לשנן על פה עד בלי די, ואם לא עמדו בכך היו נענשים בכל חומרת הדין.

"בבית הספר מן הנוסח הישן לא היו הפסקות כלל. ברגיל היה התלמיד צריך לשבת על כיסאו ולשתוק כל הזמן. כשהיה שומע את השאון, הצחוק והריצה הפראית של הנערים ברחוב, היו הוא וכל יתר התלמידים חשים כמיהה עזה להצטרף אליהם, אך לא העזו. הסיכוי היחיד להתבדר היה בהיעדר המורה מבית הספר. באותן שעות נדירות היו מרצם, דמיונם ושמחתם של הנערים מתפרצים מיד ובבת אחת. הם היו הופכים שולחנות ועורמים ספסלים כבימה ל'הצגה'. זורקים כדורים של נייר ומתיזים מים במשחק של 'מלחמה'. הם היו מתגנבים אל גינת הירק שליד בית הספר לקטוף פירות, מלפפונים או צנוניות. אפילו שכנים רחוקים היו יכולים לשמוע את הצעקות, הגידופים והצחוק. נער קטן אחד או שניים היו עומדים על המשמר בפינה נידחת לחכות לבואו של המורה. כאשר אך הבחינו בו ונתנו את האות, מיד חזרו כל הנערים לבית הספר בריצה פרועה והחזירו כל דבר למקומו. לפרקים היו מתגלים ונענשים."

הנסיך בבית הספר

מעניין לעבור אל הקצה השני של המדרג החברתי ולראות כיצד חינכו נסיך לתפקידו לעתיד, תפקיד של קיסר. צאו וראו, למשל, את צ'יֶין לוֹנג, שנולד ב-1711 והיה קיסר מ-1735 עד 1769. הוא הוכשר להיעשות אנין הטעם־המלומד, אציל ושליט כאחד, ובהתאם לכך היה חינוכו מחמיר, מדוקדק ושלם. כג'נטלמן סיני למד לא רק את הקלאסיקות הקונפוציאניות אלא גם קומפוזיציה של תמונות, קליגרפיה ושירה. כמי שעשוי להיות חייל, למד לרכוב, לצוד, לירות ולקחת חלק בתכנון צבאי. ובתור הקיסר למד למלא את התפקיד המרכזי בטקסי החצר, ובמילה אחת — לשלוט.

הערכים שלמד צ'יין לוֹנג היו בעיקרם אותם ערכים שלמד כל סיני, החל בתלמיד הכפרי. מוריו נבחרו משום שהיה אפשר לסמוך עליהם, ולאו דווקא בשל היותם מבריקים. תחילה הוא למד את הקלאסיקות הקונפוציאניות מאביו. אחרי כן למד בבית הספר של הארמון שהוקם זה לא כבר; נהגו בו שעות לימודים ממושכות, גינוני טקס קפדניים וחינוך אורתודוקסי. בדומה לכל שאר הילדים הסינים, למד תחילה את הכתובים המסורתיים על פה, בלי שום הסבר. נאמר לו כי מחובתו שלא לשכוח אותם. לימים אמר: "קודם עלותי על כס המלוכה למדתי על פה היטב היטב את שש הקלאסיקות ואת ספרי ההיסטוריה השונים. מאז נטלתי עלי את תפקידי הממלכה הייתה שעתי פנויה הרבה פחות, אך לא פסקתי מעיון בקלאסיקות ומלימוד הפולחנים." אבל הספרות העתיקה של סין משכה את לבו הרבה פחות מן ההיסטוריה שלה, אשר בה מצא את הלקחים שקיסר חייב לדעת באמת. הוא נמשך במיוחד, אפילו כאחוז בולמוס, אל דמותו של קיסר סין מן המאה השביעית טָאי־דְזוֹנְג משושלת טאנג, שבדרכו קיווה ללכת.

חיבורי התלמיד צ'יֶין לוֹנג, שלימים ראו אור ואף הורחבו ופורסמו מחדש כמקור השראה לאחרים, מציגים אותו באור של שליט קונפוציאני אמיתי — לעולם הוא מתון, שקדן, פתוח לעצות ונוהג יראת כבוד בשמים ובאדם כאחד; חכם יותר מאשר עריץ. שלטון חמור, נמהר, אומר צ'יֶין לוֹנג, מביא לידי חורבן, ואילו רוחב לב זוכה להכרת טובה ולקבלת עול. תפקידו הגורלי ביותר של הקיסר, לדעתו, הוא למצוא את האנשים הנכונים שיעזרו לו למשול. הוא, השַליט, עליון עליהם; אבל הוא והם יכולים להיות מאוחדים בלבבם, ומתוך אחדות זו עצמה הם יכולים ליצור הרמוניה חברתית בכל מקום.2

חיי הבחינות

התרבות המדינית והאינטלקטואלית של סין השתרשה עם הזמן במוסד סיני יחיד במינו: שיטת הבחינות. שיטה זו, שעליה התבססו כל הדרגים של החינוך הפורמלי, נועדה, כפי שכבר אמרנו, להעמיד פקידות נאמנה ויעילה. על פי כל התקדימים ההיסטוריים, קיסרות סין הייתה צריכה להתפורר ולהתפרק לרכיביה הנפרדים. היא הייתה עצומה, מגוונת ומורכבת מכדי שתוכל להאריך ימים; ואף על פי כן האריכה ימים — בעודה משנה צורה, מתכווצת, מתבקעת וחוזרת ומתלכדת — משך זמן רב יותר מכל קיסרות אחרת שאפשר להשוותה אליה. התמדה זו אין לה שום נימוק ברור מחוץ לפקידות על שיטת הבחינות שלה ועל האידיאולוגיה הקונפוציאנית שלה. הרושם האוטופי כמעט שפקידות המלומדים יכלה לעורר בבני אירופה ניכר בעליל בדבריו של מטאו ריצ'י, הישועי בן המאה ה-16. הוא התרשם במיוחד מן היחסים הלא אירופיים בין תלמידי חכמים לאנשי צבא:

"הממלכה כולה מנוהלת על ידי מעמד המלומדים, שמקובל לקרוא להם הפילוסופים. האחריות לניהולה המסודר של הממלכה נתונה כל כולה בידיהם. הצבא, קצינים וחיילים כאחד, נוהגים בהם יראת כבוד מרובה ומגלים כלפיהם צייתנות וריצוי מיידיים, ולעיתים לא רחוקות הם מטילים משמעתם על אנשי הצבא כדרך שמורה מעניש את התלמיד... לפילוסופים יתרון רב על פני ראשי הצבא מצד הרצון הטוב ויראת הכבוד של העם ומצד האפשרויות לעשיית הון. הדבר המפתיע עוד יותר את הזרים הוא זה שבכל הנוגע לאצילות הרגש ולמידת הבוז לסכנה ולמוות, משעה שהדברים אמורים בנאמנות למלך ולמולדת, הרי אותם פילוסופים עצמם, כפי שהם קרויים, עולים אף על אלה שמקצועם המיוחד הוא להגן על ארץ המולדת."

ראשיתה של שיטת הבחינות לפחות מאתיים שנה לפנה"ס. סביב שנת 140 לפנה״ס אנו שומעים על מושל מחוז בשם וֶן וָאנְג, שבחר לו פקידים זוטרים מוכשרים, ולאחר שהכשירם בבירה עשה אותם מורים למועמדים אחרים לכהונה. בשנת 124 לפנה״ס ייסד הקיסר חָאן ווּ־דִי אקדמיה קיסרית ובה חמישים תלמידים שכלכלתם על הממשלה, ואם הצליחו בלימודיהם קיבלו כהונות רשמיות. לאקדמיה זו, בדומה לשיטת הבחינות כולה, הייתה היסטוריה מגוונת, אבל ברבות הימים נוסדו בתי ספר מדורגים להשכלה גבוהה, הוקמו ספריות ונבנו פנימיות לתלמידים. באמצע המאה השנייה לספירה כבר למדו בבתי הספר 30,000 תלמידים. בתי הספר ושיטת הבחינות התפתחו יחדיו עד אשר בשנות ה-90 של המאה ה-19 ניגשו לבחינות כשני מיליון מועמדים מדי שנה.

רק שיעור מזערי, אולי אחוז אחד או שניים, עמדו בבחינות. השיטה כפי שהתקיימה במאה ה-19 התבססה על שלוש מערכות עיקריות של בחינות ושלושה תארים או "דרגות", דרגה לכל מערכת בחינות. כל מי שעמד בבחינה הראשונה, בנפה, נחשב תלמיד הממשלה, או בניב עממי יותר — כישרון מתחיל. תלמיד ממשלתי זכה לכך שיפנו אליו בנימוס מיוחד, היה פטור ממס העבודה ונהנה מסטטוס מכובד בכפרו. אך עדיין לא היה כשיר לשמש בכהונה, ואפשר היה לראות בו מפשוטי העם.

המשך הפרק בספר המלא