בין כחול לאפור

פרק 1:

שמיים כחולים

18-17 בספטמבר 2020

בלילה שבין חמישי לשישי, יממה לפני ערב ראש השנה, רני לא נרדם. הוא התהפך על משכבו ללא הפסקה, אגלי זיעה שטפו את פניו והוא נשם בכבדות.

הוא לא הפסיק לחשוב על הפרק האחרון ב"האחרונים", הסדרה הבריטית שריתקה אליה עשרות מיליוני צופים בכל העולם.

ג'ואנה, הדמות הראשית, מחליטה בסצנה הסוגרת את העונה, לעזוב את ג'ון בעלה ב־17 השנים האחרונות ולתת הזדמנות לקשר בינה לבין סקוט, שהיה החבר הראשון שלה בתקופת הלימודים בקולג'.

רני לא ממש אהב את הסוף הזה.

איך זורקים לפח שבע עשרה שנים של נישואים? בגלל גחמה? פנטזיה? הרי זה לא שג'ואנה הפסיקה לאהוב את ג'ון.

אולי לא גילו לנו את הכול ובעונה הבאה זה יתברר, חשב לעצמו, וחש בראשיתה של עצבות העולה בעיניו.

כשלא הצליח להירגע, החל לחשוב לעצמו. טוב, נו זו רק סדרה. הם הרי חייבים היו לסיים את העונה עם משהו דרמטי כדי לתת לצופים חומר למחשבה לעונה הבאה, הרהר עוד רגע נוסף ונרדם.

"בוקר טוב", לחשה לו גלי.

"ישנתי מעולה", אמרה תוך כדי פיהוק מתפנק.

"אז לפחות אחד מאיתנו ישן טוב", סינן רני בייאוש לא מוסתר.

"שוב לא נרדמת?" שאלה בזמן שהתהפכה על צידה, מביטה בו ישירות, "כל השבוע אתה לא ישן טוב". היא הביטה ברני שנראה לה מהורהר, התקרבה אליו באיטיות, עיניה הירוקות נפקחות לעומתו, והיא מתרפקת על עוד רגע של מגע עם מצעי הכותנה הרכים והירקרקים שעטפו את שמיכת הצמר הדקה.

"זה כלום", השיב, "סתם מחשבות לא חשובות".

"אם זה היה לא חשוב, זה לא היה מפריע לך", השיבה בחצי חיוך.

"מביך אפילו לדבר על זה", אמר. "עזבי, בואי נכין קפה, זה תמיד עושה את העבודה".

בעת שלגם מספל הקפה הרותח, הרגיש רני שהוא לא רגוע עדיין. ליבו הלם בחוזקה ואגלי הזיעה זלגו על מצחו.

"רני, אני יוצאת לסידורים, צריך לעשות השלמה של הקניות לפני שהחג ייכנס, ועוד מעט גם מתחיל הסגר. אולי כדאי שתלך לקופת החולים? המרפאות יהיו סגורות עכשיו כמה ימים בגלל החג. אתה מתלונן על כאבי ראש ועייפות כבר כמה ימים, אני חושבת שכדאי שתבדוק בגלל התקופה, אתה יודע".

"שטויות", אמר רני, "זה לא קורונה. אין לי חום, אין לי שיעול, סתם כאבי ראש של עייפות וגם לא הייתי ליד חולה מאומת. עבדתי כל השבוע מהבית, חוץ מהפעם ההיא כשהלכתי למכולת של ניסים לקנות קורנפלקס". רני אהב ללכת למכולת הקטנה בפינת הרחוב, שניחוח הלחמים והלחמניות הנהדר תמיד הציף אותה. ניסים גם אהב לפנק את דיירי השכונה בגבינות מיוחדות שהיה דואג להביא מהמשק של משפחתו בדרום הארץ, ורני הודה בינו לבין עצמו שגם המנהג הזה הפך כל ביקור במכולת לחוויה קולינרית קטנה עבורו.

"טוב, גם אם זו לא קורונה, שווה שרופא יראה אותך, זה נמשך יותר מדי", קראה אליו גלי מחדר המדרגות.

ועכשיו הסגר הזה, איך עוברים את שלושת השבועות הקרובים? הרהר בזמן שיצא רגע אחרי גלי לאסוף את שירה, ששוב העדיפה לישון אצל חברה, כאילו אין לילדה הזו בית, המשיך להרהר, מחייך בכל זאת בשביעות רצון מן היכולת של הילדה הזו שלהם להתחבר עם כל אחד.

בחוץ, רחובותיה הרחבים של השכונה החולונית הצעירה והמטופחת התמרקו לקראת החג, ועוד יום קיץ אופייני לחודש ספטמבר קיבל בברכה את פניו. מזג האוויר היה חמים, והשמיים התכולים והנקיים מענן עטפו את העיר באווירת חופש מתעתעת. הגוון הכחול של השמיים שפעם היה מרגיע אותו בקלות לא עשה הפעם את העבודה. רני חש מועקה בעודו משחזר את כל מה שקרה בשבועיים האחרונים. גם משימה פשוטה יחסית של סיום דו"ח התזרים שתכנן להגיע אליה בתחילת השבוע, לא עלה בידו לסיימה.

בדרך לאסוף את שירה פגש את יובל, אחד השכנים בבניין, שנראה לו במבט חטוף מעט מודאג.

"מה המצב?" שאל רני, "איך אתם שורדים?"

"בקושי", הנהן יובל בקול חלש, "סמדר עובדת ללא הפסקה בבית החולים והיא כמעט לא בבית. ואני מתרוצץ בין הלימודים של הילדים לבין שיחות הזום בעבודה. זה מרגיש כמו מבחן שאין סיכוי שנעבור אותו. חוץ מזה, עכשיו הודיעו בכיתה של הבן הגדול שלי, שאחד הבנים הוא חולה מאומת וכולנו צריכים להיכנס לבידוד".

"טוב", אמר רני, "גם ככה כל המדינה נכנסת לסגר בעוד כמה שעות, אז זה לא כזה נורא".

"כן, אבל מה אם עוד ילדים נדבקו?"

"מי זה הילד?" שאל רני.

"עוד לא אמרו, אבל אני מניח שזה ירוץ עוד מעט בוואטסאפ, ממש בקרוב".

אחר הצהריים החלו רני וגלי להכין את ארוחת החג החגיגית.

רני הכין עוף בתנור עם תפוחי אדמה, מהסוג שכולם אהבו לאכול וכשפתח את התנור, הרגיש משב חום חזק וממש התקשה לנשום.

"אני צריך לשבת רגע", אמר, "אין לי אוויר".

"אתה בסדר?" התקרבה אליו גלי, מודאגת, נוגעת במצחו בעדינות. "אמרתי לך ללכת לרופא".

"מה זה? רני, אתה רותח!" הרימה את הקול בבהלה, "לא שמת לב?"

"אני לא רותח, זה בגלל החום של התנור".

"בוא רגע, נמדוד לך חום".

היא הוציאה המדחום מהמגירה העליונה במטבחם הלבן והמעוצב.

"רני, 39.7 מעלות. אתה בוער!"

"תראי לי".

רני התבונן במדחום במבט של אדם המשלים עם גורלו לימים הקרובים.

"כנראה התשתי את עצמי".

"לך תשתה מים ותנוח, אני אבדוק אם המרק כבר מוכן".

כשצעד לכיוון חדר השינה, צלצל הטלפון שלו. על הקו היה יובל.

"אתה שומע, רני, אמרו בוואטסאפ שתומר שפירא הוא הילד החולה".

"אהה, מזל. אין לו אחים או אחיות עם הילדים שלי", אמר רני, "תודה שעדכנת".

בזמן שכיסה את עצמו בשמיכה, נזכר כי בדיוק לפני שבוע, ביום שישי, פגש את אימו של תומר בסופר השכונתי. הם עמדו אחד מאחורי השני בתור ושוחחו על השכונה, ואיך שהיא גדלה ונהייתה צפופה ואנשים כבר לא מכירים זה את זה כמו פעם.

דיברנו רק שלוש דקות, חשב. יכול להיות? הרהר עוד לרגע נוסף ונרדם.

19 בספטמבר 2020

כשהתעורר למחרת, אחרי ארבע עשרה שעות שינה, הזדחל רני באיטיות אל הסלון והתיישב על הספה.

"תראו מי התעורר", אמרה גלי, "איך אתה מרגיש? ישנת ממש חזק".

"אממ, אני עדיין מרגיש חלש", אמר. "אולי תכיני לי כוס תה?"

אחרי שהשתרע על הספה, פתח את האינסטגרם וראה תמונה מוכרת: ענבל רג'ואן מי"ב 8 שלמדה יחד איתו בשיעורי פיזיקה, החלה לעקוב אחריו לפני שבוע. הוא זכר שראה על זה משהו בשבת האחרונה כשדפדף באפליקציה אבל לא ייחס לזה חשיבות באותו הרגע. הם אף פעם לא היו בקשר הדוק, רק דיברו מדי פעם. הוא זוכר שחשב שהיא ממש חמודה אבל לא היה שם משהו מעבר לזה. לה היה חבר כל התיכון והוא היה יותר בעניין של לימודים וכדורסל.

מה היא נזכרה בי עכשיו? חשב, והחל להסתכל בעמוד שלה. הוא ראה תמונות שלה ושל שני ילדים ואז הבחין שקיבל ממנה הודעה. באותו רגע שוב הרגיש שנשימתו נהיית כבדה עליו.

"גלי, אני חייב לעשות בדיקת קורונה ע־כ־ש־י־ו".