מלך המהגרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

(1989) נולד בבלארוס ומתגורר בתל-אביב. ספרו הראשון “פתיתי שלג בחמסין” ראה אור בשנת 2017 בהוצאת ספרי “עיתון 77”. ספרו השני “בולמוס הנשייה”, הוצאת ספרי “עיתון 77” (2018) זכה במענק מועצת מפעל הפיס לתרבות בתחום הספרות והשירה לשנת 2018. 

תקציר

הערת המחבר 1: "מלך המהגרים" נכתב שלוש פעמים ובהפרשי זמן ניכרים. כלומר, בשלושה מצבים מנטליים שונים. לכן, אפשר להגיד, שאין ביניהם חפיפה. הבכור מביניהם, משום כך, לא יראה אור, ואילו הצעיר והמרדן מורכב וסבוך. הפואטיקה שתססה בעקבות שלושת המצבים המנטליים המנוגדים, בשכבות השונות של הגנאלוגיה הספרותית (והמחשבה על ספרות בכלל), יצרה ספר שירה שהוא גם (ואולי יותר) מטפיזיקה. יש למחבר צורך משונה להתנצל על המורכבות הזאת... אם כך, הינה, התנצלתי! אם בכל זאת, משום מה, תבחרו לקרוא ביצירה זו – האחריות כולה שלכם ושלכן. עתה נוכל לגשת לנוסח הסופי.
הערת המחבר 2: ובכן, חברים, השתיקה המתוקה החלה.
הערת המחבר 3: רצוי לקרוא על נפש מלאה.
הערת המחבר 4: "הדבר היחידי שאדם מוכרח לדעת זה את מיקום הספרייה הקרובה".

פרק ראשון

הקדמה

ליש אני קורא כל מה שנעדר — שמות פרטיים, עצמים, מושאים וכולי. בנעדר אנחנו מעצבים את מה שאנחנו מדמים בנפשנו "שפה טבעית".

שמות פרטיים הם אותם השמות אשר מקשרים כביכול בין השכל — על ידי מבנים לשוניים — למושאים או לעצמים, אף על פי שבפועל מובנם נזיל ומשתנה מחברה לחברה ומזמן לזמן, ולא ניתן לייחס להם שום מושא של ממש. גם בעת קריאת ספר זה השימוש בשמות נעשה לצורך פואטי בלבד ולא ניתן להוציאם ממנו אלא אם כן העולם שאותו מדמים הוא אותו עולם איגיון החביב כל כך על צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון.

מושאים הם אותם פיקציות לשוניות (או דימויים שבדמיון) אשר התקבעו לצורך "מדידת" הזמן שקרן אור עוברת מהשמש לכדור הארץ, למשל, כדי להטיס משום מה אל הירח איזשהו כלי תעופה ובו אדם, במקום להציב את האדם קודם כל על מבנה תבוני יציב בהרבה.

על היש נכפה להיות ואין היש יכול להפסיק להיות על־פי התכוונותו בלבד אלא עליו להיעלם לחלוטין מכל הדעות הקדומות אותן מחזיקים ישים אחרים עליו.

העמוד האחרון בספר אינו משקף את העתיד ואילו המבוא אינו משקף את העבר או את ההווה, אלא הם נתחייבו להתקיים בזמן משום שלשכל אין דרך אחרת לתפוס את הפעולה הממושכת (ממושכת על־פי הדמיון). עם זאת איני שולל כי בעולם אחר אפשר היה כי יתקיים חיבור דומה לזה אותו הישים עשויים היו לתפוס בבת אחת ועל ידי כך להימלט ממלכודות לשוניות שבדמיון.

משורר אני קורא לאותו היש שדומה כי תפקידו לחשוף את המלכודות הלשוניות על ידי שימוש תכוף ומקורי בהן. פעולה זו אפשר לדמות, כפי שעשו זאת בעבר, לחליצת פקק בקבוק שבו לכוד חרק. עם זאת, על ידי החליצה החרק עלול להיכלא בעוונותיו בתוך בקבוק חדש ואותו יהיה על המשורר לחשוף מחדש וכך הלאה עד המרד הסופי בהחלט (והאינסופי בפועל).

את החרק הזה אני מכנה יש מהגר. יש אשר משתמש בשפה כדי לצאת מהבקבוק אך בשגגה מוצא את עצמו בבקבוק אחר. כדי להיחלץ מהטעות שבדמיון עלינו לקבל את העמדה המושפלת על עצמנו.

העמדה המושפלת היא שמאפשרת את פעולת המרידה על ידי התכוונות וכולי וכולי.

1. יש הוא כל דבר אשר נעדר. 

Павел
 

אֲנִי טוֹבֵעַ, וּבִשְׁבִיל לְהִנָּצֵל

אֲנִי מוֹצִיא מֵהַכִּיסִים סְלָעִים בִּיּוֹגְרָפִיִּים:

אֶת שְׁמִי כְּמוֹת שֶׁהוּא יְכוֹלִים לַהֲגוֹת רַק הַהוֹרִים.

בַּשְּׁכוּנָה דּוֹגְשִׁים אוֹתִי

וַאֲנִי מַשְׁלִיךְ מִלִּים עַל פַּרְצוּפִים מְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג

כְּמוֹ כַּדּוּרֵי תֵּשַׁע מִילִימֶטֶר

בַּשְּׁכוּנוֹת הַשְּׁחֹרוֹת בְּאַרְצוֹת־הַבְּרִית.

 

אַחֲרֵי שָׁנִים אֲחָדוֹת שָׁכַחְתִּי גַּם אֲנִי אֶת שְׁמִי,

הָעִבְרִית רָמְסָה אוֹתוֹ בְּרַגְלֶיהָ

אִמִּי כְּבָר לֹא הוֹגָה אוֹתוֹ

אָבִי גַּם לֹא מֵעֵז

אִשְׁתִּי מֵעוֹלָם לֹא יָכְלָה

רַק רֹאשִׁי צָף

רַק רֹאשִׁי

 

(1989) נולד בבלארוס ומתגורר בתל-אביב. ספרו הראשון “פתיתי שלג בחמסין” ראה אור בשנת 2017 בהוצאת ספרי “עיתון 77”. ספרו השני “בולמוס הנשייה”, הוצאת ספרי “עיתון 77” (2018) זכה במענק מועצת מפעל הפיס לתרבות בתחום הספרות והשירה לשנת 2018. 

עוד על הספר

מלך המהגרים פבל אלכסנדרוביץ׳ מובשוביץ׳

הקדמה

ליש אני קורא כל מה שנעדר — שמות פרטיים, עצמים, מושאים וכולי. בנעדר אנחנו מעצבים את מה שאנחנו מדמים בנפשנו "שפה טבעית".

שמות פרטיים הם אותם השמות אשר מקשרים כביכול בין השכל — על ידי מבנים לשוניים — למושאים או לעצמים, אף על פי שבפועל מובנם נזיל ומשתנה מחברה לחברה ומזמן לזמן, ולא ניתן לייחס להם שום מושא של ממש. גם בעת קריאת ספר זה השימוש בשמות נעשה לצורך פואטי בלבד ולא ניתן להוציאם ממנו אלא אם כן העולם שאותו מדמים הוא אותו עולם איגיון החביב כל כך על צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון.

מושאים הם אותם פיקציות לשוניות (או דימויים שבדמיון) אשר התקבעו לצורך "מדידת" הזמן שקרן אור עוברת מהשמש לכדור הארץ, למשל, כדי להטיס משום מה אל הירח איזשהו כלי תעופה ובו אדם, במקום להציב את האדם קודם כל על מבנה תבוני יציב בהרבה.

על היש נכפה להיות ואין היש יכול להפסיק להיות על־פי התכוונותו בלבד אלא עליו להיעלם לחלוטין מכל הדעות הקדומות אותן מחזיקים ישים אחרים עליו.

העמוד האחרון בספר אינו משקף את העתיד ואילו המבוא אינו משקף את העבר או את ההווה, אלא הם נתחייבו להתקיים בזמן משום שלשכל אין דרך אחרת לתפוס את הפעולה הממושכת (ממושכת על־פי הדמיון). עם זאת איני שולל כי בעולם אחר אפשר היה כי יתקיים חיבור דומה לזה אותו הישים עשויים היו לתפוס בבת אחת ועל ידי כך להימלט ממלכודות לשוניות שבדמיון.

משורר אני קורא לאותו היש שדומה כי תפקידו לחשוף את המלכודות הלשוניות על ידי שימוש תכוף ומקורי בהן. פעולה זו אפשר לדמות, כפי שעשו זאת בעבר, לחליצת פקק בקבוק שבו לכוד חרק. עם זאת, על ידי החליצה החרק עלול להיכלא בעוונותיו בתוך בקבוק חדש ואותו יהיה על המשורר לחשוף מחדש וכך הלאה עד המרד הסופי בהחלט (והאינסופי בפועל).

את החרק הזה אני מכנה יש מהגר. יש אשר משתמש בשפה כדי לצאת מהבקבוק אך בשגגה מוצא את עצמו בבקבוק אחר. כדי להיחלץ מהטעות שבדמיון עלינו לקבל את העמדה המושפלת על עצמנו.

העמדה המושפלת היא שמאפשרת את פעולת המרידה על ידי התכוונות וכולי וכולי.

1. יש הוא כל דבר אשר נעדר. 

Павел
 

אֲנִי טוֹבֵעַ, וּבִשְׁבִיל לְהִנָּצֵל

אֲנִי מוֹצִיא מֵהַכִּיסִים סְלָעִים בִּיּוֹגְרָפִיִּים:

אֶת שְׁמִי כְּמוֹת שֶׁהוּא יְכוֹלִים לַהֲגוֹת רַק הַהוֹרִים.

בַּשְּׁכוּנָה דּוֹגְשִׁים אוֹתִי

וַאֲנִי מַשְׁלִיךְ מִלִּים עַל פַּרְצוּפִים מְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג

כְּמוֹ כַּדּוּרֵי תֵּשַׁע מִילִימֶטֶר

בַּשְּׁכוּנוֹת הַשְּׁחֹרוֹת בְּאַרְצוֹת־הַבְּרִית.

 

אַחֲרֵי שָׁנִים אֲחָדוֹת שָׁכַחְתִּי גַּם אֲנִי אֶת שְׁמִי,

הָעִבְרִית רָמְסָה אוֹתוֹ בְּרַגְלֶיהָ

אִמִּי כְּבָר לֹא הוֹגָה אוֹתוֹ

אָבִי גַּם לֹא מֵעֵז

אִשְׁתִּי מֵעוֹלָם לֹא יָכְלָה

רַק רֹאשִׁי צָף

רַק רֹאשִׁי