על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה
מכר
מאות
עותקים
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה
מכר
מאות
עותקים

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה

4.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: What We Talk About When We Talk About Love
  • תרגום: משה רון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: יולי 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 181 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 1 דק'
  • קריינות: אבי שחרון
  • זמן האזנה: 3 שעות ו 45 דק'

ריימונד קארבר

ריימונד קארבר (1938 - 1988) הוא סופר ומשורר אמריקאי מן החשובים והידועים במאה העשרים, אמן בכתיבת סיפורים קצרים. בספריו ובשיריו מתאר קארבר לרוב מצבים מחיי היום יום של מעמד הפועלים האמריקני. הסיפורים נקראים בתחושה של אינטימיות, כאילו המדובר בחבר טוב המשתף את הקורא במחשבותיו האינטימיות, ובמקרים אשר קרו לו. קארבר נחשב לאמן המינימליזם. גדולתו היא ביכולת לרגש בקטעים קצרים, בתיאור של מצב או הלך רוח, במספר מילים מצומצם. הוא הושפע רבות מאנטון צ'כוב.
 
 
קארבר נולד בקלצקני, אורגון, למשפחה ממעמד הפועלים. בגיל 19 נישא ריימונד למרי אן, שהייתה אז בת 16, ועד מהרה נולדו לזוג שני ילדים. קארבר עבד בעבודות מזדמנות, לעיתים כפועל במנסרה לצד אביו, על מנת לפרנס את משפחתו.
בשנת 1958 החל ללמוד בקולג' בצ'יקו, קליפורניה. שם נתגלה כישרונו הספרותי. הוא החל לפרסם סיפורים קצרים ושירים, בין היתר בעיתונים נחשבים כ"אסקווייר" ו"הניו יורקר".
 
קארבר המלנכולי התמכר לאלכוהול והדבר גרם לשורה של אשפוזים ופרידות מאשתו. חיי נישואיו היו סוערים ביותר. על אף כישרונו המוכח לא הצליח להיחלץ ממצוקה כלכלית ולהתבסס והתמכרותו לאלכוהול דחפה אותו להרס עצמי כמו גם למסעות למקומות שונים בעולם (בין היתר גרה משפחת קארבר שנה וחצי בשכונת רמת אביב בתל אביב בין ינואר 1968 למאי 1969 לאחר שאשתו של קארבר קיבלה מלגה ללימודים מאוניברסיטת תל אביב).
 
בשנת 1977 חל לפתע שינוי לטובה בחייו של קארבר. קובץ סיפוריו "התואיל להיות בשקט, בבקשה?" זכה לפרסום ולהכרה ובגיל 37 לפתע יכול היה ליהנות מתשלום תמלוגים מהמו"ל שלו ולמקדמה על חשבון ספרו הבא. הוא הפסיק לשתות ולאחר שאשתו עזבה אותו סופית הכיר את המשוררת טס גאלאגר שהפכה לאשתו השנייה. השנים שלאחר מכן היו שנים מאושרות, פוריות ויצירתיות בחייו.
 
קארבר נפטר בגיל 50 בשנת 1988 ממחלת סרטן הריאה.
 

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

“איש בלי ידיים בא לדלת למכור לי תצלום של הבית שלי.“ מי חוץ מריימונד קארבֶר יכול לפתוח סיפור כך, ובהמשך להראות את החֶסר הכואב עוד יותר שממנו סובל בעל הבית?

גבר מעמיד את תכולת ביתו למכירת־חצר ומבקש מזוג צעיר שמתעניין בקניית מיטה לרקוד לצלילי אחד התקליטים שלו; זוג שכנים מנהל שיחת לילה חרישית, הוא אלמן שיוצא למגר את החשופיות שבגינתו, היא מתקשה להירדם לקול הנחרות של בעלה השיכור. כמה עושר ועומק מצליח קארבר לצקת לאינטראקציות האקראיות והיומיומיות הללו. מי עוד מכיר כמוהו מבפנים ומכל הצדדים את הסבך הבלתי פתיר של בדידות, אהבה, כעס, אלימות וניתוק?   

זוהי מהדורה מחודשת של על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה, קובץ הסיפורים השני של קארבר, שנערך על ידי משה רון. הקובץ המקורי ראה אור ב־1981 והפך את קארבר כמעט בן־לילה יעד לחיקוי לסופרים צעירים בכל רחבי ארצות הברית. אלא שהריאליזם הקשוח שלו פשוט רק לכאורה; למעשה מפעמים בו רגישות פיוטית ותחכום של מספֵּר המקשים על החיקוי ומפתיעים בכל פעם מחדש. 

קובץ זה מצטרף למהדורה המחודשת של דבר קטן וטוב שאף היא ראתה אור לאחרונה בסדרה לספרות יפה.

“קארבר לא רק מכשף, הוא משכנע.“ טיים
“קארבר עשה מה שרבים מהסופרים המוכשרים מתקשים לעשות: הוא המציא ארץ משלו, שאינה דומה לשום ארץ אחרת, ארץ שהיא של כולנו.“ ניו יורק טיימס בוק ריוויו

פרק ראשון

אולי תרקדו?

במטבח, הוא מזג משקה נוסף והביט במערכת חדר השינה בחצרו הקדמית. המזרן היה חשוף והסדינים המפוספסים בוורוד־מסטיק נחו לצד שני כרים על השידה. פרט לכך, הדברים נראו בערך כפי שנראו בעבר בתוך חדר השינה — כַּן לילה ומנורת קריאה בצד המיטה שלו, כן לילה ומנורת קריאה בצד המיטה שלה.
צד שלו, צד שלה.
הוא שקל זאת תוך שהוא לוגם מן הוויסקי.
השידה עמדה מטר או שניים ממרגלות המיטה. הוא רוקן את המגירות לתוך קרטונים בבוקר אותו יום, והקרטונים היו בסלון. תנור חימום מיטלטל היה ליד השידה. כיסא קש עם כרית דקורטיבית עמד למרגלות המיטה. מערכת המטבח מהאלומיניום עם ציפוי העור תפסה חלק משביל החניה. מפת מוסלין צהובה, הרבה יותר מדי גדולה, מתנה, כיסתה את השולחן וגלשה מצדדיו. עציץ שרך היה על השולחן, ביחד עם קופסה של סכו"ם ופטפון, גם אלה מתנות. מכשיר טלוויזיה גדול, מאלה הבנויים כרהיט, נח על גבי שולחן קפה, ומטר או שניים משם עמדו ספה וכיסא ומנורה עומדת. שולחן הכתיבה נדחף והוצמד אל דלת המוסך. על שולחן הכתיבה היו כמה כלי עבודה, ואיתם שעון קיר ושני הדפסים ממוסגרים. בשביל החניה הייתה גם קופסת קרטון ובה ספלים, כוסות וצלחות, כשכל חפץ עטוף בנייר עיתון. בבוקר אותו יום הוא פינה את כל הארונות, ומלבד שלושת הקרטונים שבסלון, כל שאר הדברים היו מחוץ לבית. הוא משך חוט מאריך עד לשם, והכול היה מחובר. הדברים עבדו, בדיוק כמו שהיה כשהיו בפנים.
מדי פעם האטה מכונית והאנשים בהו. אבל איש לא עצר.
עלה בדעתו שגם הוא לא היה עוצר.
 
"זאת בטח מכירת חצר," אמרה הנערה לנער.
הנערה הזאת והנער הזה עסקו בריהוטהּ של דירה קטנה.
"בוא נראה כמה הם רוצים בעד המיטה," אמרה הנערה.
"ובעד הטלוויזיה," אמר הנער.
הנער נכנס לשביל החניה ועצר לפני שולחן המטבח.
הם יצאו מהמכונית והתחילו לבחון את הדברים, כשהנערה נוגעת במפת המוסלין, הנער מחבר את הבלנדר לזרם החשמל ומסובב את המתג ל"רסק", הנערה מרימה פלטה לחימום, הנער מפעיל את מכשיר הטלוויזיה ועורך בו כוונונים.
הוא התיישב על הספה כדי לצפות. הוא הדליק סיגריה, הביט לצדדים, השליך את הגפרור אל הדשא.
הנערה ישבה על המיטה. הניחה לנעליה לנשור ונשכבה לאחור. היה נדמה לה שהיא רואה כוכב.
"בוא הנה, ג'ק. נסה את המיטה הזאת. תביא איתך כר אחד," אמרה.
"איך היא?" שאל.
"נסה אותה," אמרה.
הוא הביט לצדדים. הבית היה חשוך.
"יש לי הרגשה מוזרה," אמר. "כדאי לראות אם יש מישהו בבית."
היא קיפצה על המיטה.
"נסה אותה קודם," אמרה.
הוא נשכב על המיטה ושם את הכר מתחת לראשו.
"איך היא?" שאלה.
"עושה רושם מוצק," אמר.
היא הסתובבה על צידה ושמה את ידה על פניו.
"נשק אותי," אמרה.
היא עצמה עיניים. היא חיבקה אותו.
הוא אמר, "אני הולך לראות אם יש מישהו בבית."
אבל הוא רק הזדקף ונשאר במקומו, מעמיד פנים שהוא צופה בטלוויזיה.
אורות נדלקו בבתים במעלה הרחוב ובמורדו.
"אתה לא חושב שזה יהיה מוזר אם," אמרה הנערה וגיחכה ולא סיימה.
הנער צחק, אך ללא כל סיבה מיוחדת. ללא כל סיבה מיוחדת הדליק את מנורת הקריאה.
הנערה סילקה יתוש במחי יד, ואז קם הנער והכניס את חולצתו למכנסיו.
"אני הולך לראות אם יש מישהו בבית," אמר. "אני לא חושב שיש מישהו בבית. אבל אם כן, אני אראה כמה הדברים עולים."
"כמה שהם יבקשו, תציע עשרה דולר פחות. ככה תמיד כדאי," אמרה. "וחוץ מזה, הם בטח מיואשים או משהו."
"זאת טלוויזיה לא רעה," אמר הנער.
"תשאל אותם כמה," אמרה הנערה.
 
האיש בא לאורך המדרכה עם שקית מהחנות. היו לו כריכים, בירה, ויסקי. הוא ראה את המכונית בשביל החניה ואת הנערה על המיטה. הוא ראה את הטלוויזיה פועלת ואת הנער על מרפסת הכניסה.
"שלום," אמר האיש לנערה. "מצאת את המיטה. יופי."
"שלום," אמרה הנערה וקמה. "אני רק ניסיתי אותה." היא טפחה על המיטה. "זאת מיטה לא רעה."
"זאת מיטה טובה," אמר האיש, הוריד את השקית והוציא את הבירה והוויסקי.
"חשבנו שאין כאן אף אחד," אמר הנער. "אנחנו מעוניינים במיטה ואולי בטלוויזיה. אולי גם בשולחן הכתיבה. כמה אתה רוצה בעד המיטה?"
"אני חשבתי חמישים דולר בעד המיטה," אמר האיש.
"תיקח ארבעים?"
"אני אקח ארבעים," אמר האיש.
הוא הוציא כוס מקופסת הקרטון. הוא הסיר את העיתון מהכוס. הוא שבר את החותם על בקבוק הוויסקי.
"מה בקשר לטלוויזיה?" שאל הנער.
"עשרים וחמש."
"תיקח חמש־עשרה?" שאלה הנערה.
"חמש־עשרה הולך. אני מוכן לקחת חמש־עשרה," אמר האיש.
הנערה הביטה בנער.
"אתם בטח תרצו לשתות משהו, חבר'ה," אמר האיש. "הכוסות שם בקופסה. אני הולך לשבת. אני הולך לשבת על הספה."
האיש ישב על הספה, נשען לאחור ובהה לעבר הנער והנערה.
 
הנער מצא שתי כוסות ומזג ויסקי.
"זה מספיק," אמרה הנערה. "אני חושבת שאני רוצה מים בשלי."
היא משכה החוצה כיסא וישבה אל שולחן המטבח.
"יש מים בברז ההוא שם," אמר האיש. "תפתח את הברז."
הנער חזר עם הוויסקי במים. הוא כחכח בגרונו וישב אל שולחן המטבח. הוא גיחך. אבל הוא לא שתה כלום מכוסו.
האיש השקיף לעבר הטלוויזיה. הוא סיים את המשקה שלו והתחיל עוד אחד. הוא הושיט יד להדליק את המנורה העומדת. ואז נשרה הסיגריה מאצבעותיו ונפלה אל בין הכריות.
הנערה קמה ועזרה לו למצוא אותה.
"אז מה את רוצה?" אמר הנער לנערה.
הנער הוציא את פנקס הצ'קים וקירב אותו אל שפתיו כשקוע במחשבה.
"אני רוצה את שולחן הכתיבה," אמרה הנערה. "כמה עולה שולחן הכתיבה?"
האיש נופף בידו למשמע שאלה נואלת זו.
"תגידי סכום," אמר.
הוא הביט בהם כשהם יושבים ליד השולחן. לאור המנורה, היה להם משהו בפנים. זה היה משהו נחמד או שזה היה משהו מרושע. לא היה אפשר לדעת.
 
"אני מכבה את הטלוויזיה ושם תקליט," אמר האיש. "גם הפטפון הולך. בזול. תציעו מחיר."
הוא מזג עוד ויסקי ופתח בירה.
"הכול הולך," אמר האיש.
הנערה הושיטה את כוסה, והאיש מזג.
"תודה," אמרה. "אתה מאוד נחמד," אמרה.
"זה עולה לראש," אמר הנער. "אני מרגיש את זה בראש." הוא הרים את כוסו וטִלטל אותה.
האיש סיים את המשקה שלו ומזג עוד אחד, ואחר מצא את הקופסה עם התקליטים.
"תבחרי משהו," אמר האיש לנערה והושיט את התקליטים לעברה.
הנער עסק בכתיבת הצ'ק.
"הנה," אמרה הנערה כשהיא בוחרת משהו, סתם משהו, כי לא הכירה את השמות של התוויות. היא קמה מהשולחן וחזרה וישבה. היא לא רצתה לשבת במנוחה.
"אני עושה אותו עצמי," אמר הנער.
"בטח," אמר האיש.
הם שתו. הם האזינו לתקליט. ואז האיש שם תקליט אחר.
אולי תרקדו, חבר'ה? החליט לומר, ואחר אמר זאת. "אולי תרקדו?"
"אני לא חושב," אמר הנער.
"קדימה," אמר האיש. "זאת החצר שלי. מותר לכם לרקוד אם אתם רוצים."
 
חבוקים זה בזרועות זה, כשגופיהם מהודקים יחדיו, נעו הנער והנערה הלוך ושוב לאורך שביל החניה. הם רקדו. וכשהסתיים התקליט, הם רקדו שוב, וכשזה הסתיים, הנער אמר, "אני שיכור."
הנערה אמרה, "אתה לא שיכור."
"דווקא כן," אמר הנער.
האיש הפך את התקליט והנער אמר, "באמת."
"תרקוד איתי," אמרה הנערה לנער ואחר לאיש, וכשהאיש קם, היא באה אליו כשזרועותיה פתוחות לרווחה.
 
"האנשים האלה שם, הם מסתכלים," אמרה.
"זה בסדר," אמר האיש. "זה הבית שלי," אמר.
"שיסתכלו," אמרה הנערה.
"בדיוק כך," אמר האיש. "הם חשבו שהם ראו כאן כבר הכול, אבל את זה הם עוד לא ראו, נכון?" אמר.
הוא חש בנשימתה על צווארו.
"אני מקווה שהמיטה שלכם מוצאת חן בעינייך," אמר.
הנערה עצמה ואחר פקחה את עיניה. היא דחקה את פניה אל תוך כתפו של האיש. "אתה בטח מיואש או משהו," אמרה.
 
כעבור שבועות היא אמרה: "הטיפוס הזה היה בערך בגיל העמידה, כל הדברים שלו שמה בחוץ בחצר. בלי הגזמה. השתכרנו כהוגן ורקדנו. בחניה שלו. הו, אלוהים. אל תצחקו. הוא השמיע לנו תקליטים. תסתכלו על הפטפון הזה. הטיפוס המבוגר הזה נתן לנו אותו. וכל התקליטים המחורבנים האלה. אתם מוכנים לראות את הזבל הזה?"
היא דיברה בלי הפסקה. היא אמרה לכולם. היה בזה עוד, והיא השתדלה להוציא את זה החוצה עד הסוף. אחרי זמן־מה היא חדלה להשתדל.

ריימונד קארבר

ריימונד קארבר (1938 - 1988) הוא סופר ומשורר אמריקאי מן החשובים והידועים במאה העשרים, אמן בכתיבת סיפורים קצרים. בספריו ובשיריו מתאר קארבר לרוב מצבים מחיי היום יום של מעמד הפועלים האמריקני. הסיפורים נקראים בתחושה של אינטימיות, כאילו המדובר בחבר טוב המשתף את הקורא במחשבותיו האינטימיות, ובמקרים אשר קרו לו. קארבר נחשב לאמן המינימליזם. גדולתו היא ביכולת לרגש בקטעים קצרים, בתיאור של מצב או הלך רוח, במספר מילים מצומצם. הוא הושפע רבות מאנטון צ'כוב.
 
 
קארבר נולד בקלצקני, אורגון, למשפחה ממעמד הפועלים. בגיל 19 נישא ריימונד למרי אן, שהייתה אז בת 16, ועד מהרה נולדו לזוג שני ילדים. קארבר עבד בעבודות מזדמנות, לעיתים כפועל במנסרה לצד אביו, על מנת לפרנס את משפחתו.
בשנת 1958 החל ללמוד בקולג' בצ'יקו, קליפורניה. שם נתגלה כישרונו הספרותי. הוא החל לפרסם סיפורים קצרים ושירים, בין היתר בעיתונים נחשבים כ"אסקווייר" ו"הניו יורקר".
 
קארבר המלנכולי התמכר לאלכוהול והדבר גרם לשורה של אשפוזים ופרידות מאשתו. חיי נישואיו היו סוערים ביותר. על אף כישרונו המוכח לא הצליח להיחלץ ממצוקה כלכלית ולהתבסס והתמכרותו לאלכוהול דחפה אותו להרס עצמי כמו גם למסעות למקומות שונים בעולם (בין היתר גרה משפחת קארבר שנה וחצי בשכונת רמת אביב בתל אביב בין ינואר 1968 למאי 1969 לאחר שאשתו של קארבר קיבלה מלגה ללימודים מאוניברסיטת תל אביב).
 
בשנת 1977 חל לפתע שינוי לטובה בחייו של קארבר. קובץ סיפוריו "התואיל להיות בשקט, בבקשה?" זכה לפרסום ולהכרה ובגיל 37 לפתע יכול היה ליהנות מתשלום תמלוגים מהמו"ל שלו ולמקדמה על חשבון ספרו הבא. הוא הפסיק לשתות ולאחר שאשתו עזבה אותו סופית הכיר את המשוררת טס גאלאגר שהפכה לאשתו השנייה. השנים שלאחר מכן היו שנים מאושרות, פוריות ויצירתיות בחייו.
 
קארבר נפטר בגיל 50 בשנת 1988 ממחלת סרטן הריאה.
 

סקירות וביקורות

בחזרה אל אבי הכתיבה הרזה בשנים שחלפו מהפופולריות הגדולה שלו בשנות ה-‭90‬ ועד הוצאת ספריו לאחרונה בכריכות חדשות, נראה היה שקארבר, על המינימליזם הגברי שלו, כבר לא רלוונטי. ההוצאה המחודשת של 'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה' מתוזמנת מצוין, כשאיכויותיו מודגשות לנוכח מפלי המלל השוצפים מכל עבר ומה שנראה כקץ העידן ההומניסטי

איור: רות גוילי

ב-‭1981‬ קארבר נמצא בחלק הקצר והמתוק יותר של חייו, אחרי הגמילה מאלכוהול, לצידה של אשתו השנייה, טס גלאגר, אך בצילו של העורך שלו, גורדון ליש. "אם הספר יראה אור במתכונת הערוכה הנוכחית", כתב קארבר לליש לפני הוצאת הקובץ שלפנינו, "ייתכן שלעולם לא אכתוב עוד סיפור אחד נוסף". אך הוא כתב עוד רבים נוספים. 'קתדרלה' שיצא שנתיים מאוחר יותר נחשב בעיני רבים לטוב שבספריו. השאלה עד כמה 'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה', שהקפיץ את קארבר לשורה הראשונה של הסיפורת האמריקאית, הוא באמת שלו נותרה בעינה עד פרסום הסיפורים בנוסחם המקורי על ידי גלאגר לאחר מותו.

בישראל יצא הקובץ ב-‭,1992‬ חמש שנים אחרי 'דבר קטן וטוב'. שניהם, כמובן, בתרגומו המופלא של משה רון. עבור בני דורי, המפגש הראשון עם תרגומי קארבר היה אירוע מכונן. קארבר הציע ספרות פשוטה, לכאורה, יומיומית כמו קופסת סיגריות. הפרגמנטציה היטיבה להעביר את תפיסת חיינו כבדלי אירועים (או "תמונות קצרות"), נטולי אידיאולוגיה, הקשר או סיבה עמוקה; פרידה מרצון מכל סוג של שגב. לצד זאת, הבלוז העמוק של החיים האמריקאיים כפי שהוא נשקף מהסיפורים, עדיין לא נתפס כמאיים. ישראל של אז טרם נכבשה באופן מלא על ידי הקפיטליזם המאוחר: הכבישים שלנו עוד לא נומרו במרכזי קניות, שתינו פחות, נשותינו עוד לא נרצחו בסיטונות. קארבר השתלב היטב גם בהערצת האסתטיקה-של-ההזנחה בראשית הניינטיז (גראנג', הרואין שיק, סרטי אינדי, קמפיינים של דיזל ג'ינס). הוא הגיע בדיוק ברגע שבו אפשר היה להיקסם מהפואטיקה של חוסר המוצא, בעודנו שוגים באשליה שגורלנו יהיה אחר, שהאפשרויות פרוסות לפנינו כמו כביש מהיר אל האינסוף, או לפחות אל אוסלו. השפעת הסגנון הקארברי - ואולי גם המשה-רוני - ניכרה בכתיבתם של כמה מכוכבי הספרות הישראלית בשנות ה-‭,90 ‬ עם עליית קרנה של "הכתיבה הרזה".

בשנים שחלפו מהפופולריות הגדולה שלו אז ועד הוצאת ספריו לאחרונה בכריכות חדשות (ומוצלחות פחות לטעמי. קארבר הוא יותר הופר מהוקני, ובטח מפרפרזות על הוקני), נראה היה שקארבר, על המינימליזם הגברי שלו, כבר לא רלוונטי, שכמעט לא ניתן לקרוא אותו. ההוצאה המחודשת שלו מתוזמנת מצוין, כשאיכויותיו מודגשות לנוכח מפלי המלל השוצפים מכל עבר ומה שנראה כקץ העידן ההומניסטי.

סגנונם של 17 הסיפורים שבקובץ מצליח להפתיע שוב בגאונות החסכנית שלו, בדרך שבה הוא מסתת אמת, כמו שירה; באופן שבו כמויות עצומות של מידע נדחסות במילים מדודות. כך נפתח הסיפור הראשון, 'אולי תרקדו': "במטבח, הוא מזג משקה נוסף והביט במערכת חדר השינה בחצרו הקדמית". הכל כאן: הארכיטקטורה הפרוורית; המשקה, שאינו ראשון; הבדידות והאינטימיות, שמונחות כמות שהן בחוץ, למכירה. אמריקה של קארבר היא "ארץ ההזדמנות האחת". לגיבוריו מספיקה שגיאה אחת והחלום האמריקאי של עבודה טובה, משפחה טובה ופנאי טוב - עף דרך החלון, אל החצר הקדמית.

רבות נכתב על השורה הפותחת של הסיפור העוקב, 'עינית': "איש בלי ידיים בא לדלת למכור לי תצלום של הבית שלי". כוחה של השורה ניתן לה גם מהשורה שחותמת את הפסקה: "כי אני הרי עמדתי וראיתי הכול דרך החלון". זה קיום סימולקרי: מבוך מראות אינסופי של מבט ותיעוד, ללא גאולה. המצולם מביט במצלם, לכל אחד מהם עין אחת - עינית או חלון - חור הצצה שהם ניצבים מאחוריו. קארבר לא מאפשר לקוראים לדעת יותר מגיבוריו, שמודעים בכל רגע למצבם. המספר יודע שתצלום יפה של ביתו לא יהפוך את חייו לאידיליה: "אז למה לי תמונה של הטרגדיה הזאת? התבוננתי יותר מקרוב וראיתי את הראש שלי, הראש שלי, בתמונה בתוך חלון המטבח. זה הביא אותי לחשוב, כשראיתי את עצמי כך. אני יכול להגיד לך, זה מביא בן-אדם לחשוב". השורות האלו, התחושה שהמציאות נושאת איתה תמיד סימבוליות רברבנית שאם תתאמץ תוכל לפענח אותה, נקראות כמעט כפרודיה על כל תחום ביקורת התרבות של שלהי המאה ה-‭.20‬ הגיבור מבקש מהצלם לצלם עוד תמונות: "זה לא ילך", אמר האיש. "הם לא יחזרו". כלומר, גם הוא מסרב לשקר שהסיטואציה מציעה. "עוד פעם", הגיבור מתעקש והבקשה לחזרתיות שמאפשר התיעוד, תוך ידיעה שאין בכך מרפא, הופכת אותו לסיזיפוס פוסטמודרני.

וכך מתחיל הסיפור הבא, 'מיסטר קופי ומיסטר פיקסיט': "ראיתי בחיי כמה דברים. פעם הייתי בדרך אל אימי ללון אצלה כמה לילות. אבל כשהגעתי למדרגה העליונה הסתכלתי והיא הייתה על הספה, מתנשקת עם גבר. היה קיץ, הדלת הייתה פתוחה. הטלוויזיה פעלה. זה אחד מהדברים שראיתי בחיי. אימי בת שישים וחמש. היא חברה במועדון של פנויים. למרות הכול, זה היה קשה. עמדתי עם היד על המעקה והבטתי בעוד הגבר מנשק אותה. היא נישקה אותו בחזרה, והטלוויזיה פעלה". בכתיבה כל כך מינימליסטית, החזרה הכפולה על "דברים שראיתי" ו"הטלוויזיה פעלה" - מעבר להדגמת אורח החיים ה"וייט טראשי" - מטרתה להדגיש את מרכזיותו של המבט, ושל הדימוי הנראה והמשודר.

הסיפור שהעניק לספר את שמו הוא מעין פרפרזה אמריקאית על 'המשתה' לאפלטון. שני זוגות ב"סיבוב שני" יושבים סביב שולחן המטבח, שותים ג'ין זול ומדברים על אהבה. מל, מנתח לב ש"תמיד חושב על אהבה", מתווכח עם אשתו השנייה, טרי. בעלה לשעבר הכה אותה, ניסה לרצוח אותה ולהתאבד בשתיית רעל עכברים ואחר כך בירייה בראשו. מל אומר שזו לא אהבה, טרי אומרת שכן. אבל יש בסיפור זוג שלישי - זוג זקנים שמל מספר עליהם: הם עברו תאונת דרכים, אושפזו במצב קריטי ושרדו, מגובסים מכף רגל ועד ראש. גם כשנודע לזקן שאשתו תשרוד הוא נשאר מדוכא בגלל "שהוא לא היה יכול לראות אותה דרך חורי העיניים שלו". שוב מופיע המבט דרך העינית, דרך חור ההצצה, כמרכז הקיום האמריקאי. סיפור אחר סיפור מסתכלים הגיבורים של קארבר מהחלון: מסתכלים על החיים חולפים, מנסים לצאת מתוך עצמם, אבל הדבר היחיד שיש להם הוא המבט.

שני דברים שוברים את ה(ה)חזרה הנצחית של האנטי-גיבור הפרוורי, ומצליחים לייצר חריגה: אלכוהול ואהבה. בזכות הבחירה באהבה, התינוק שמת בסוף הסיפור 'מכניקה פופולרית' מוחלף בתינוקת חיה בסיפור שאחריו ('הכל נדבק לו'). וזו גם הסיבה שטרי מגינה על בעלה לשעבר: אם אהבה היא המוצא היחיד, הרי שהיא ראויה לכל סוג של מאבק, ולכל הפחות, היא ראויה להיקרא אהבה. 

שרון קנטור
איור: רות גוילי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות".

שרון קנטור ידיעות אחרונות 11/08/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: What We Talk About When We Talk About Love
  • תרגום: משה רון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: יולי 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 181 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 1 דק'
  • קריינות: אבי שחרון
  • זמן האזנה: 3 שעות ו 45 דק'

סקירות וביקורות

בחזרה אל אבי הכתיבה הרזה בשנים שחלפו מהפופולריות הגדולה שלו בשנות ה-‭90‬ ועד הוצאת ספריו לאחרונה בכריכות חדשות, נראה היה שקארבר, על המינימליזם הגברי שלו, כבר לא רלוונטי. ההוצאה המחודשת של 'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה' מתוזמנת מצוין, כשאיכויותיו מודגשות לנוכח מפלי המלל השוצפים מכל עבר ומה שנראה כקץ העידן ההומניסטי

איור: רות גוילי

ב-‭1981‬ קארבר נמצא בחלק הקצר והמתוק יותר של חייו, אחרי הגמילה מאלכוהול, לצידה של אשתו השנייה, טס גלאגר, אך בצילו של העורך שלו, גורדון ליש. "אם הספר יראה אור במתכונת הערוכה הנוכחית", כתב קארבר לליש לפני הוצאת הקובץ שלפנינו, "ייתכן שלעולם לא אכתוב עוד סיפור אחד נוסף". אך הוא כתב עוד רבים נוספים. 'קתדרלה' שיצא שנתיים מאוחר יותר נחשב בעיני רבים לטוב שבספריו. השאלה עד כמה 'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה', שהקפיץ את קארבר לשורה הראשונה של הסיפורת האמריקאית, הוא באמת שלו נותרה בעינה עד פרסום הסיפורים בנוסחם המקורי על ידי גלאגר לאחר מותו.

בישראל יצא הקובץ ב-‭,1992‬ חמש שנים אחרי 'דבר קטן וטוב'. שניהם, כמובן, בתרגומו המופלא של משה רון. עבור בני דורי, המפגש הראשון עם תרגומי קארבר היה אירוע מכונן. קארבר הציע ספרות פשוטה, לכאורה, יומיומית כמו קופסת סיגריות. הפרגמנטציה היטיבה להעביר את תפיסת חיינו כבדלי אירועים (או "תמונות קצרות"), נטולי אידיאולוגיה, הקשר או סיבה עמוקה; פרידה מרצון מכל סוג של שגב. לצד זאת, הבלוז העמוק של החיים האמריקאיים כפי שהוא נשקף מהסיפורים, עדיין לא נתפס כמאיים. ישראל של אז טרם נכבשה באופן מלא על ידי הקפיטליזם המאוחר: הכבישים שלנו עוד לא נומרו במרכזי קניות, שתינו פחות, נשותינו עוד לא נרצחו בסיטונות. קארבר השתלב היטב גם בהערצת האסתטיקה-של-ההזנחה בראשית הניינטיז (גראנג', הרואין שיק, סרטי אינדי, קמפיינים של דיזל ג'ינס). הוא הגיע בדיוק ברגע שבו אפשר היה להיקסם מהפואטיקה של חוסר המוצא, בעודנו שוגים באשליה שגורלנו יהיה אחר, שהאפשרויות פרוסות לפנינו כמו כביש מהיר אל האינסוף, או לפחות אל אוסלו. השפעת הסגנון הקארברי - ואולי גם המשה-רוני - ניכרה בכתיבתם של כמה מכוכבי הספרות הישראלית בשנות ה-‭,90 ‬ עם עליית קרנה של "הכתיבה הרזה".

בשנים שחלפו מהפופולריות הגדולה שלו אז ועד הוצאת ספריו לאחרונה בכריכות חדשות (ומוצלחות פחות לטעמי. קארבר הוא יותר הופר מהוקני, ובטח מפרפרזות על הוקני), נראה היה שקארבר, על המינימליזם הגברי שלו, כבר לא רלוונטי, שכמעט לא ניתן לקרוא אותו. ההוצאה המחודשת שלו מתוזמנת מצוין, כשאיכויותיו מודגשות לנוכח מפלי המלל השוצפים מכל עבר ומה שנראה כקץ העידן ההומניסטי.

סגנונם של 17 הסיפורים שבקובץ מצליח להפתיע שוב בגאונות החסכנית שלו, בדרך שבה הוא מסתת אמת, כמו שירה; באופן שבו כמויות עצומות של מידע נדחסות במילים מדודות. כך נפתח הסיפור הראשון, 'אולי תרקדו': "במטבח, הוא מזג משקה נוסף והביט במערכת חדר השינה בחצרו הקדמית". הכל כאן: הארכיטקטורה הפרוורית; המשקה, שאינו ראשון; הבדידות והאינטימיות, שמונחות כמות שהן בחוץ, למכירה. אמריקה של קארבר היא "ארץ ההזדמנות האחת". לגיבוריו מספיקה שגיאה אחת והחלום האמריקאי של עבודה טובה, משפחה טובה ופנאי טוב - עף דרך החלון, אל החצר הקדמית.

רבות נכתב על השורה הפותחת של הסיפור העוקב, 'עינית': "איש בלי ידיים בא לדלת למכור לי תצלום של הבית שלי". כוחה של השורה ניתן לה גם מהשורה שחותמת את הפסקה: "כי אני הרי עמדתי וראיתי הכול דרך החלון". זה קיום סימולקרי: מבוך מראות אינסופי של מבט ותיעוד, ללא גאולה. המצולם מביט במצלם, לכל אחד מהם עין אחת - עינית או חלון - חור הצצה שהם ניצבים מאחוריו. קארבר לא מאפשר לקוראים לדעת יותר מגיבוריו, שמודעים בכל רגע למצבם. המספר יודע שתצלום יפה של ביתו לא יהפוך את חייו לאידיליה: "אז למה לי תמונה של הטרגדיה הזאת? התבוננתי יותר מקרוב וראיתי את הראש שלי, הראש שלי, בתמונה בתוך חלון המטבח. זה הביא אותי לחשוב, כשראיתי את עצמי כך. אני יכול להגיד לך, זה מביא בן-אדם לחשוב". השורות האלו, התחושה שהמציאות נושאת איתה תמיד סימבוליות רברבנית שאם תתאמץ תוכל לפענח אותה, נקראות כמעט כפרודיה על כל תחום ביקורת התרבות של שלהי המאה ה-‭.20‬ הגיבור מבקש מהצלם לצלם עוד תמונות: "זה לא ילך", אמר האיש. "הם לא יחזרו". כלומר, גם הוא מסרב לשקר שהסיטואציה מציעה. "עוד פעם", הגיבור מתעקש והבקשה לחזרתיות שמאפשר התיעוד, תוך ידיעה שאין בכך מרפא, הופכת אותו לסיזיפוס פוסטמודרני.

וכך מתחיל הסיפור הבא, 'מיסטר קופי ומיסטר פיקסיט': "ראיתי בחיי כמה דברים. פעם הייתי בדרך אל אימי ללון אצלה כמה לילות. אבל כשהגעתי למדרגה העליונה הסתכלתי והיא הייתה על הספה, מתנשקת עם גבר. היה קיץ, הדלת הייתה פתוחה. הטלוויזיה פעלה. זה אחד מהדברים שראיתי בחיי. אימי בת שישים וחמש. היא חברה במועדון של פנויים. למרות הכול, זה היה קשה. עמדתי עם היד על המעקה והבטתי בעוד הגבר מנשק אותה. היא נישקה אותו בחזרה, והטלוויזיה פעלה". בכתיבה כל כך מינימליסטית, החזרה הכפולה על "דברים שראיתי" ו"הטלוויזיה פעלה" - מעבר להדגמת אורח החיים ה"וייט טראשי" - מטרתה להדגיש את מרכזיותו של המבט, ושל הדימוי הנראה והמשודר.

הסיפור שהעניק לספר את שמו הוא מעין פרפרזה אמריקאית על 'המשתה' לאפלטון. שני זוגות ב"סיבוב שני" יושבים סביב שולחן המטבח, שותים ג'ין זול ומדברים על אהבה. מל, מנתח לב ש"תמיד חושב על אהבה", מתווכח עם אשתו השנייה, טרי. בעלה לשעבר הכה אותה, ניסה לרצוח אותה ולהתאבד בשתיית רעל עכברים ואחר כך בירייה בראשו. מל אומר שזו לא אהבה, טרי אומרת שכן. אבל יש בסיפור זוג שלישי - זוג זקנים שמל מספר עליהם: הם עברו תאונת דרכים, אושפזו במצב קריטי ושרדו, מגובסים מכף רגל ועד ראש. גם כשנודע לזקן שאשתו תשרוד הוא נשאר מדוכא בגלל "שהוא לא היה יכול לראות אותה דרך חורי העיניים שלו". שוב מופיע המבט דרך העינית, דרך חור ההצצה, כמרכז הקיום האמריקאי. סיפור אחר סיפור מסתכלים הגיבורים של קארבר מהחלון: מסתכלים על החיים חולפים, מנסים לצאת מתוך עצמם, אבל הדבר היחיד שיש להם הוא המבט.

שני דברים שוברים את ה(ה)חזרה הנצחית של האנטי-גיבור הפרוורי, ומצליחים לייצר חריגה: אלכוהול ואהבה. בזכות הבחירה באהבה, התינוק שמת בסוף הסיפור 'מכניקה פופולרית' מוחלף בתינוקת חיה בסיפור שאחריו ('הכל נדבק לו'). וזו גם הסיבה שטרי מגינה על בעלה לשעבר: אם אהבה היא המוצא היחיד, הרי שהיא ראויה לכל סוג של מאבק, ולכל הפחות, היא ראויה להיקרא אהבה. 

שרון קנטור
איור: רות גוילי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות".

שרון קנטור ידיעות אחרונות 11/08/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה ריימונד קארבר

אולי תרקדו?

במטבח, הוא מזג משקה נוסף והביט במערכת חדר השינה בחצרו הקדמית. המזרן היה חשוף והסדינים המפוספסים בוורוד־מסטיק נחו לצד שני כרים על השידה. פרט לכך, הדברים נראו בערך כפי שנראו בעבר בתוך חדר השינה — כַּן לילה ומנורת קריאה בצד המיטה שלו, כן לילה ומנורת קריאה בצד המיטה שלה.
צד שלו, צד שלה.
הוא שקל זאת תוך שהוא לוגם מן הוויסקי.
השידה עמדה מטר או שניים ממרגלות המיטה. הוא רוקן את המגירות לתוך קרטונים בבוקר אותו יום, והקרטונים היו בסלון. תנור חימום מיטלטל היה ליד השידה. כיסא קש עם כרית דקורטיבית עמד למרגלות המיטה. מערכת המטבח מהאלומיניום עם ציפוי העור תפסה חלק משביל החניה. מפת מוסלין צהובה, הרבה יותר מדי גדולה, מתנה, כיסתה את השולחן וגלשה מצדדיו. עציץ שרך היה על השולחן, ביחד עם קופסה של סכו"ם ופטפון, גם אלה מתנות. מכשיר טלוויזיה גדול, מאלה הבנויים כרהיט, נח על גבי שולחן קפה, ומטר או שניים משם עמדו ספה וכיסא ומנורה עומדת. שולחן הכתיבה נדחף והוצמד אל דלת המוסך. על שולחן הכתיבה היו כמה כלי עבודה, ואיתם שעון קיר ושני הדפסים ממוסגרים. בשביל החניה הייתה גם קופסת קרטון ובה ספלים, כוסות וצלחות, כשכל חפץ עטוף בנייר עיתון. בבוקר אותו יום הוא פינה את כל הארונות, ומלבד שלושת הקרטונים שבסלון, כל שאר הדברים היו מחוץ לבית. הוא משך חוט מאריך עד לשם, והכול היה מחובר. הדברים עבדו, בדיוק כמו שהיה כשהיו בפנים.
מדי פעם האטה מכונית והאנשים בהו. אבל איש לא עצר.
עלה בדעתו שגם הוא לא היה עוצר.
 
"זאת בטח מכירת חצר," אמרה הנערה לנער.
הנערה הזאת והנער הזה עסקו בריהוטהּ של דירה קטנה.
"בוא נראה כמה הם רוצים בעד המיטה," אמרה הנערה.
"ובעד הטלוויזיה," אמר הנער.
הנער נכנס לשביל החניה ועצר לפני שולחן המטבח.
הם יצאו מהמכונית והתחילו לבחון את הדברים, כשהנערה נוגעת במפת המוסלין, הנער מחבר את הבלנדר לזרם החשמל ומסובב את המתג ל"רסק", הנערה מרימה פלטה לחימום, הנער מפעיל את מכשיר הטלוויזיה ועורך בו כוונונים.
הוא התיישב על הספה כדי לצפות. הוא הדליק סיגריה, הביט לצדדים, השליך את הגפרור אל הדשא.
הנערה ישבה על המיטה. הניחה לנעליה לנשור ונשכבה לאחור. היה נדמה לה שהיא רואה כוכב.
"בוא הנה, ג'ק. נסה את המיטה הזאת. תביא איתך כר אחד," אמרה.
"איך היא?" שאל.
"נסה אותה," אמרה.
הוא הביט לצדדים. הבית היה חשוך.
"יש לי הרגשה מוזרה," אמר. "כדאי לראות אם יש מישהו בבית."
היא קיפצה על המיטה.
"נסה אותה קודם," אמרה.
הוא נשכב על המיטה ושם את הכר מתחת לראשו.
"איך היא?" שאלה.
"עושה רושם מוצק," אמר.
היא הסתובבה על צידה ושמה את ידה על פניו.
"נשק אותי," אמרה.
היא עצמה עיניים. היא חיבקה אותו.
הוא אמר, "אני הולך לראות אם יש מישהו בבית."
אבל הוא רק הזדקף ונשאר במקומו, מעמיד פנים שהוא צופה בטלוויזיה.
אורות נדלקו בבתים במעלה הרחוב ובמורדו.
"אתה לא חושב שזה יהיה מוזר אם," אמרה הנערה וגיחכה ולא סיימה.
הנער צחק, אך ללא כל סיבה מיוחדת. ללא כל סיבה מיוחדת הדליק את מנורת הקריאה.
הנערה סילקה יתוש במחי יד, ואז קם הנער והכניס את חולצתו למכנסיו.
"אני הולך לראות אם יש מישהו בבית," אמר. "אני לא חושב שיש מישהו בבית. אבל אם כן, אני אראה כמה הדברים עולים."
"כמה שהם יבקשו, תציע עשרה דולר פחות. ככה תמיד כדאי," אמרה. "וחוץ מזה, הם בטח מיואשים או משהו."
"זאת טלוויזיה לא רעה," אמר הנער.
"תשאל אותם כמה," אמרה הנערה.
 
האיש בא לאורך המדרכה עם שקית מהחנות. היו לו כריכים, בירה, ויסקי. הוא ראה את המכונית בשביל החניה ואת הנערה על המיטה. הוא ראה את הטלוויזיה פועלת ואת הנער על מרפסת הכניסה.
"שלום," אמר האיש לנערה. "מצאת את המיטה. יופי."
"שלום," אמרה הנערה וקמה. "אני רק ניסיתי אותה." היא טפחה על המיטה. "זאת מיטה לא רעה."
"זאת מיטה טובה," אמר האיש, הוריד את השקית והוציא את הבירה והוויסקי.
"חשבנו שאין כאן אף אחד," אמר הנער. "אנחנו מעוניינים במיטה ואולי בטלוויזיה. אולי גם בשולחן הכתיבה. כמה אתה רוצה בעד המיטה?"
"אני חשבתי חמישים דולר בעד המיטה," אמר האיש.
"תיקח ארבעים?"
"אני אקח ארבעים," אמר האיש.
הוא הוציא כוס מקופסת הקרטון. הוא הסיר את העיתון מהכוס. הוא שבר את החותם על בקבוק הוויסקי.
"מה בקשר לטלוויזיה?" שאל הנער.
"עשרים וחמש."
"תיקח חמש־עשרה?" שאלה הנערה.
"חמש־עשרה הולך. אני מוכן לקחת חמש־עשרה," אמר האיש.
הנערה הביטה בנער.
"אתם בטח תרצו לשתות משהו, חבר'ה," אמר האיש. "הכוסות שם בקופסה. אני הולך לשבת. אני הולך לשבת על הספה."
האיש ישב על הספה, נשען לאחור ובהה לעבר הנער והנערה.
 
הנער מצא שתי כוסות ומזג ויסקי.
"זה מספיק," אמרה הנערה. "אני חושבת שאני רוצה מים בשלי."
היא משכה החוצה כיסא וישבה אל שולחן המטבח.
"יש מים בברז ההוא שם," אמר האיש. "תפתח את הברז."
הנער חזר עם הוויסקי במים. הוא כחכח בגרונו וישב אל שולחן המטבח. הוא גיחך. אבל הוא לא שתה כלום מכוסו.
האיש השקיף לעבר הטלוויזיה. הוא סיים את המשקה שלו והתחיל עוד אחד. הוא הושיט יד להדליק את המנורה העומדת. ואז נשרה הסיגריה מאצבעותיו ונפלה אל בין הכריות.
הנערה קמה ועזרה לו למצוא אותה.
"אז מה את רוצה?" אמר הנער לנערה.
הנער הוציא את פנקס הצ'קים וקירב אותו אל שפתיו כשקוע במחשבה.
"אני רוצה את שולחן הכתיבה," אמרה הנערה. "כמה עולה שולחן הכתיבה?"
האיש נופף בידו למשמע שאלה נואלת זו.
"תגידי סכום," אמר.
הוא הביט בהם כשהם יושבים ליד השולחן. לאור המנורה, היה להם משהו בפנים. זה היה משהו נחמד או שזה היה משהו מרושע. לא היה אפשר לדעת.
 
"אני מכבה את הטלוויזיה ושם תקליט," אמר האיש. "גם הפטפון הולך. בזול. תציעו מחיר."
הוא מזג עוד ויסקי ופתח בירה.
"הכול הולך," אמר האיש.
הנערה הושיטה את כוסה, והאיש מזג.
"תודה," אמרה. "אתה מאוד נחמד," אמרה.
"זה עולה לראש," אמר הנער. "אני מרגיש את זה בראש." הוא הרים את כוסו וטִלטל אותה.
האיש סיים את המשקה שלו ומזג עוד אחד, ואחר מצא את הקופסה עם התקליטים.
"תבחרי משהו," אמר האיש לנערה והושיט את התקליטים לעברה.
הנער עסק בכתיבת הצ'ק.
"הנה," אמרה הנערה כשהיא בוחרת משהו, סתם משהו, כי לא הכירה את השמות של התוויות. היא קמה מהשולחן וחזרה וישבה. היא לא רצתה לשבת במנוחה.
"אני עושה אותו עצמי," אמר הנער.
"בטח," אמר האיש.
הם שתו. הם האזינו לתקליט. ואז האיש שם תקליט אחר.
אולי תרקדו, חבר'ה? החליט לומר, ואחר אמר זאת. "אולי תרקדו?"
"אני לא חושב," אמר הנער.
"קדימה," אמר האיש. "זאת החצר שלי. מותר לכם לרקוד אם אתם רוצים."
 
חבוקים זה בזרועות זה, כשגופיהם מהודקים יחדיו, נעו הנער והנערה הלוך ושוב לאורך שביל החניה. הם רקדו. וכשהסתיים התקליט, הם רקדו שוב, וכשזה הסתיים, הנער אמר, "אני שיכור."
הנערה אמרה, "אתה לא שיכור."
"דווקא כן," אמר הנער.
האיש הפך את התקליט והנער אמר, "באמת."
"תרקוד איתי," אמרה הנערה לנער ואחר לאיש, וכשהאיש קם, היא באה אליו כשזרועותיה פתוחות לרווחה.
 
"האנשים האלה שם, הם מסתכלים," אמרה.
"זה בסדר," אמר האיש. "זה הבית שלי," אמר.
"שיסתכלו," אמרה הנערה.
"בדיוק כך," אמר האיש. "הם חשבו שהם ראו כאן כבר הכול, אבל את זה הם עוד לא ראו, נכון?" אמר.
הוא חש בנשימתה על צווארו.
"אני מקווה שהמיטה שלכם מוצאת חן בעינייך," אמר.
הנערה עצמה ואחר פקחה את עיניה. היא דחקה את פניה אל תוך כתפו של האיש. "אתה בטח מיואש או משהו," אמרה.
 
כעבור שבועות היא אמרה: "הטיפוס הזה היה בערך בגיל העמידה, כל הדברים שלו שמה בחוץ בחצר. בלי הגזמה. השתכרנו כהוגן ורקדנו. בחניה שלו. הו, אלוהים. אל תצחקו. הוא השמיע לנו תקליטים. תסתכלו על הפטפון הזה. הטיפוס המבוגר הזה נתן לנו אותו. וכל התקליטים המחורבנים האלה. אתם מוכנים לראות את הזבל הזה?"
היא דיברה בלי הפסקה. היא אמרה לכולם. היה בזה עוד, והיא השתדלה להוציא את זה החוצה עד הסוף. אחרי זמן־מה היא חדלה להשתדל.