באה בחשבון

בפתח הספר

אלימות כלכלית היא שימוש בכסף כאמצעי שליטה, כפייה, איום או סנקציה. כשהיא מתקיימת במסגרת קשר זוגי, השלכותיה קשות במיוחד. בעמותת רוח נשית, המסייעת לנשים נפגעות אלימות להגיע לעצמאות כלכלית, אנו פוגשות נשים מכל רחבי הארץ ומכל חלקי החברה הישראלית, בהן נשים משכילות, מרקע סוציו־אקונומי גבוה, שאינן עונות לשום פרופיל מדומיין של "אישה נפגעת אלימות". רובן ככולן חוו אלימות כלכלית מצד בן זוג, אם בנוסף לסוגי אלימות אחרים ואם לאו. כמי שמלוות נשים אלה במאמציהן לבנות לעצמן חיים חדשים ונטולי אלימות, אנו רואות מקרוב את קשיי ההתמודדות שלהן עם ההשלכות הכלכליות והנפשיות של האלימות הכלכלית, השלכות הנמשכות לאורך שנים.

גילינו כי קיים פעם עצום בין חומרת התופעה, שפגיעתה קשה ביותר, לבין האופן בו היא נתפסת בציבור הישראלי. לרבים בציבור כלל אין מודעות בנוגע לאלימות כלכלית. יש התופסים אותה כעניין קל בהרבה מכפי שהיא באמת, או שתוהים מה מבדיל בינה לבין התנהגויות שעדיין נתפסות כנורמטיביות בהרבה משפחות - למשל שהגבר הוא זה שאחראי על נושאים כלכליים במשפחה. את חוסר ההבנה הזה ניתן לאתר גם בקרב אנשי תקשורת, מקבלי החלטות ברשויות הממשלה ובכנסת, שופטים ושופטות, עובדים סוציאליים ועורכות דין.

לחוסר ההבנה הזה יש מספר הסברים. ראשית, מדובר בתופעה שקשה לזהותה, בעיקר כשלא נלווית אליה אלימות פיזית. לאלימות כלכלית אין סימנים חיצוניים. הנפגעת "לא נראית" כמי שנתונה לאלימות. לעתים, כלפי חוץ, הכול במשפחה נראה טוב ונוצץ - בית גדול, רכב חדש, מותגים. כל אלה אינם מסגירים את מה שבאמת קורה בתוך הבית. שנית, נשים אינן נוטות לספר שהן נתונות לאלימות כלכלית, בין היתר בגלל בושה. לאלה יש להוסיף את העובדה כי המונח "אלימות כלכלית" אינו קיים עדיין בחקיקה הישראלית. בהיעדר חוק נגד אלימות כלכלית, אין שם משפטי לתופעה שקיימת במציאות ולכן יש פחות מודעות אליה וקל לטעות בהבנת משמעותה האמיתית.

לעתים הנשים עצמן, המצויות באלימות כלכלית, אינן מודעות לכך - בגלל אופייה הסמוי של האלימות הכלכלית, בשל העובדה שהיא נוצרת הרבה פעמים באופן הדרגתי, ובעיקר כאשר אינה משולבת באלימות פיזית. בהרבה מקרים, נשים מבינות שחוו אלימות כלכלית רק לאחר סיום מערכת היחסים, כשמתברר להן שהתנהגות בני זוגן לא נבעה מכך שהן לא ידעו להתנהל עם כסף, אלא מרצון "להעמיד אותן במקום".

העלאת מודעות לתופעה זו היא חשובה אם כך, לא רק כדי להשפיע על מדיניות וחקיקה ולעודד זיהוי ודיווח על אלימות כלכלית, אלא בעיקר כדי לסייע למי שנפגעות ממנה להבין מה עובר עליהן ולדעת שאפשר לקבל עזרה. זו הסיבה שבגללה החלטנו לשתף במקצת מהסיפורים המגיעים לפתחנו.

העולם הפמיניסטי הכיר מזמן בכך שסיפור אישי יכול לחבר בין חוויה אישית לבין תופעה רחבה אותה רוצים להבין ולשנות. בספרה על נשים החיות בעוני כתבה פרופ' מיכל קרומר נבו כי נשים כאלה יכולות לשמש מקור חשוב של ידע למי שרוצה ללמוד מהו עוני. מעבר לכך, לדבריה: "חשוב גם לאפשר לנשים לשמוע זו את קולה של זו, כדי לאפשר להן לעמוד על המקור החברתי של מצוקתן... חשוב לאפשר לנשים אלה לדבר זו עם זו... כדי שתוכלנה להיעזר זו בזו". (מיכל קרומר נבו, נשים בעוני - סיפורי חיים: מגדר, כאב, התנגדות, 2009, עמ' 219.) מילים אלו רלוונטיות מאוד גם לנשים המעידות על חיים בצל אלימות כלכלית.

כל הנשים שהסכימו לספר את סיפוריהן האישיים, המורכבים ומלאי הכאב, דיברו איתנו על תחושת אחריות - לשתף בסיפור האישי כדי לעזור לנשים אחרות. אנחנו מודות להן על הנכונות לשתף בגילוי לב, גם במחיר של התמודדות לא פשוטה עם זיכרונות קשים. אנחנו מאמינות שהעדויות שלהן יוכלו לעזור לנשים החוות אלימות כלכלית לפקוח עיניים לגבי מצבן; לאפשר לגורמים רלוונטיים במערכת אכיפת החוק ובקרב גופי הטיפול והסיוע להתמודד טוב יותר עם התופעה; ולתרום להבנה טובה יותר, בציבור הרחב, של מהי באמת אלימות כלכלית. לבקשתן של המרואיינות, כל השמות בספר בדויים למעט שלוש מרואיינות שביקשו להופיע בשמותיהן האמיתיים.

מעבר לחשיפת הסיפור האישי, נשים שחוו אלימות כלכלית היו חלק מרכזי גם בכל שלבי החשיבה, פיתוח החזון והעיצוב הסופי של הספר, כמעין "ועדת היגוי". במפגש החשיבה הראשון של קבוצת נשים זו, סברו חלקן שאת החוויה של להיות נתונה לאלימות כלכלית לא ניתן להעביר באופן מילולי, ושרק מי שחוותה זאת בעצמה תוכל להבין. אנו סבורות שהנשים המופיעות בספר זה הצליחו, בהחלט, בעוצמה ובבהירות, לפתוח לכולנו פתח להבנה מהם חיים תחת אלימות כלכלית - במילים שלהן, בקול שלהן.

ליאור
43, אמא לשלושה
עובדת בתחום המחשבים

בעלה של ליאור הרחיק אותה ממשפחתה ומחבריה, התמכר לסמים ולאלכוהול והפעיל נגדה טרור נפשי וכלכלי. בהתחלה סירבה להיכנס למקלט לנפגעות אלימות, כי לא חשבה שהיא מתאימה לכך. בדיעבד, המקלט נתן לה את החיים בחזרה

זכיתי בחיים שלי במתנה. אני ההוכחה שאפשר להתחיל בחיים חדשים. אני מקווה שהסיפור שלי ייתן תקווה לנשים אחרות. זה קשה, כי מי שנמצאת במצב הזה מדחיקה ובדרך כלל הודפת את מי שמנסה לעזור.

גדלתי כבת בכורה בין שלושה אחים. אבי היה מנהל פרויקט עירוני וחבר מועצה בעירייה, אמא שלי עבדה בבנק 42 שנה. גרנו בווילה. לא היינו מיליונרים אבל לא חסר לי כלום. היתה לי ילדות מאושרת. הייתי תלמידה ממוצעת ומקובלת בחברה, בלי שום בעיות. גם הנעורים עברו עליי בטוב, הבית תמיד היה פתוח לחברים, יצאתי וביליתי.

אחרי שירות מרתק בתפקיד פיקודי עברתי לגור בתל אביב עם ידידים, למדתי ועשיתי תואר במדעי ההתנהגות. בגיל 25 התחתנתי בפעם הראשונה, ואחרי שנה התגרשתי. לא היתה בינינו התאמה. זה היה יותר כמו חבר וחברה, אבל דרך הרבנות. לא היו ילדים, לא היה רכוש. זה היה וזה נגמר.

עבדתי בשירות לקוחות ובגיל 30 הכרתי באינטרנט את מי שנהיה האבא של ילדיי. מה משך אותי אליו? אין לי הסבר ואני גם לא יודעת איך לא ראיתי את הנורות האדומות שדלקו מההתחלה. הוא מבוגר ממני בעשר שנים, גרוש ואב לילדה שחיה בחו"ל עם אמה. עצמאי שעבד בשיפוצים, עם כיסים שתמיד מפוצצים בכסף. יצאנו חצי שנה לפני שהתחתַנו. הוא אהב לבלות ולצחוק. היינו מבלים עם החבר'ה ועושים "על האש" עם המשפחה שלי. הכרתי את המשפחה שלו. הם אהבו אותי והתייחסו אליי יפה.

התחתַנו, נכנסתי להיריון, והוא הציע לי להפסיק לעבוד. אמר שהוא מרוויח המון ולא חסר לנו כלום. לא היה לו חשבון בנק, אבל כל הזמן היו לו סכומי כסף גבוהים במזומן, 300 אלף שקל למשל. קנינו כל מה שרצינו, היה שפע. אמרתי לעצמי שהוא צודק. היריון ראשון, מה רע לי להתפנק בבית? לפני הלידה הלכנו לחנות למוצרי תינוקות והוא אמר שאקנה הכול, והכי יקר. אני זוכרת את עצמי מתלהבת. קונה מיטה, עגלה, מוצצים, חיתולים. בלי חשבון. ועל הכול הוא שילם במזומן.

אחרי הלידה של הבת שלנו רציתי לחזור לעבוד, אבל הוא שוב אמר שאין סיבה ונשארתי בבית. לא הרגשתי חוסר. כשהייתי מבקשת כסף לקנות משהו הוא תמיד נתן לי.

לאט לאט הוא התחיל להרחיק אותי מהמשפחה ומהחברים שלי. היה שוטף לי את המוח. אומר שהאחים שלי לא מתייחסים אליי יפה, שהם נגדי, שהם מזלזלים בי. הוא רב מריבה קשה עם אחי, כי כביכול אחי אמר עליי משהו, ואמר לי: "אני מגן עלייך מאח שלך, מאיך שהוא מדבר עלייך". גם עם אחותי היה סכסוך: היא באה אלינו כשהתינוקת נולדה, אמרה משהו שלא מצא חן בעיניו, הוא נתן לה מכה בראש עם כפכף ואמר שזה בצחוק. אחותי השתוללה, היה ברוגז מטורף וכל המשפחה התנתקה ממני.

גם מהחברות הוא הרחיק אותי. היה אומר שהן מקנאות בי, שאני לא צריכה אותן. היה אומר לי: "בשביל מה את צריכה אנשים אחרים? בואי נעשה על האש שנינו, בואי לים רק אנחנו עם אוהל". זה הקסים אותי. נראה לי רומנטי. את המשפחה שלו המשכנו לפגוש בשבתות ובחגים; את שלי לא. הוא אמר לי שהמשפחה שלו אוהבת אותי ושהמשפחה שלי נטשה אותי. היום אני יודעת שזו אלימות פסיכולוגית. זה כמו מנהיג כת שעושה שטיפות מוח, ואת מוצאת את עצמך חושבת שאולי את באמת לא בסדר ושיש משהו במה שהוא אומר.

נכנסתי להיריון שני כשהגדולה היתה בת ארבעה חודשים. נולד לנו בן, והאחים שלי לא הגיעו לברית. רק אמי הגיעה (אבי נפטר שנים קודם לכן). זה היה קשה מאוד.

אחרי שהבן נולד הוא הפסיק לעבוד. כל השנים הוא עבד בשיפוצים עבור מישהו שהיה קונה דירות בתל אביב ומפצל אותן להשכרה. אבל העסקים ההם נגמרו, ובן הזוג שלי נשאר בלי עבודה ולא הצליח למצוא עבודה אחרת. הכסף נגמר והוא התחיל לשתות יותר ויותר. הגיע ל-20-30 פחיות בירה ליום וגם התחיל לעשן גראס. כבר לא היה עם מי לדבר. נכנסנו לחובות מטורפים. נוצר לו חוב לביטוח לאומי בגלל מזונות שלא שילם לבת הגדולה מנישואיו הקודמים. לא היה לנו איך לשלם חשבונות חשמל, מים וארנונה. היה לנו חוב לבעל הבית שאיים לזרוק אותנו מהדירה ששכרנו.

הלכתי בבכי לאמא שלי וביקשתי עזרה. כעובדת בנק הגיעה לה הלוואה של 40 אלף שקל בתנאים טובים. היא נתנה לו את הכול. הוא שילם לבעל הדירה, אבל בדיעבד הבנתי שאת החובות הוא לא שילם.

למה נתתי לו את הכסף? כי הוא אמר לי שאני בזבזנית ולא יודעת לנהל כספים ושרק הוא יודע ומבין

חזרתי לעבוד, בתמיכה טכנית בחברה גדולה. את שני הילדים הכנסתי למשפחתון. זה עלה 6,000 שקל לחודש והתחיל בלגן כי לא היה לי איך לשלם. בבושה גדולה התקשרתי לאחות של אמי. היא ובעלה אנשים אמידים. לא דיברתי איתם המון זמן אבל לא היתה לי ברירה: לא היה לי כסף לחיתולים ולסימילאק. בכיתי בכי תמרורים. הם נתנו לי 50 אלף שקל במזומן. שילמתי את החוב למשפחתון ואת שאר הכסף נתתי לו.

למה נתתי לו את הכסף? כי הוא אמר לי שאני בזבזנית ולא יודעת לנהל כספים ושרק הוא יודע ומבין. המילים חלחלו לי למוח. הייתי בטוחה שהכול אמת ושהוא צודק. היינו יושבים בשקט בסלון והוא היה אומר שאני חולת נפש שצריכה טיפול ושהוא אומר את זה לטובתי כי הוא אוהב אותי. הכול בתחכום גדול.

כשבעל הדירה הודיע שאנחנו צריכים לצאת כי לא שילמנו, פניתי לאמי בבקשה לתת לנו להיכנס ליחידת דיור שהיא השכירה אצלה בחצר. אמרתי לה שאחרת נהיה ברחוב עם שני הקטנים. האחים שלי התנגדו בכל תוקף שאיכנס לשם יחד איתו. אמרו שהם לא סומכים עליו; שהם פוחדים שהוא ישתלט על המקום. כעסתי עליהם מאוד. לא הבנתי למה הם מדברים כך.

אמי אפשרה לנו לגור ביחידת הדיור, כמובן בלי שנשלם לה. היה בה חדר שינה אחד וכך גרנו ארבעתנו. הוא עבד און אנד אוף: כל פעם היה מביא הרבה כסף ואז שוב לא עובד. אני הכנסתי בערך עשרת אלפים שקל בחודש וכל המשכורת שלי היתה עוברת אליו. שמחתי ללכת לעבודה. נהניתי לקום בבוקר, להתלבש, להתאפר, להיות עם אנשים.

הוא היה מטריף אותי שאני חייבת לעזוב את העבודה. נהייתי יותר מדי עצמאית בשבילו וזה לא מצא חן בעיניו

ואז הגיעה הנפילה הגדולה. התחילו לו כאבים בגב וחבר נתן לו מדבקה משככת כאב, שכנראה היה בה חומר ממכר. כשסיים ביקש עוד ועוד. הוא התחיל להיעלם בלילות, והבנתי שהוא מחפש קוק. ברגע שהתחיל להסניף הוא נהיה אובססיבי בקשר אליי. הוא התחיל לעקוב אחריי לעבודה, לבדוק אם אני נמצאת ליד גברים. יום אחד הוא התחיל להשתולל: "אמרו לי שרואים אותך עם גבר במסעדה". אמרתי לו שזה אחי, שעבד קרוב אליי והייתי פוגשת אותו לצהריים. הוא לא האמין לי.

הוא היה מטריף אותי שאני חייבת לעזוב את העבודה. נהייתי יותר מדי עצמאית בשבילו וזה לא מצא חן בעיניו. הוא היה משתולל כשהמנהל היה מתקשר אליי. מנע ממני ללכת לתורנויות. בסוף זה הצליח לו. לא יכולתי להתרכז יותר בעבודה והתפטרתי אחרי ארבע ומשהו שנים.

בבית לא היה אוכל. המקרר והמזווה היו ריקים לחלוטין

ואז גיליתי שאני בהיריון. אמי וחמותי אמרו לי לעשות הפלה ולמזלי לא הקשבתי להן. הקטנה שלי היום בת חמש, ואני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיה.

הוא היה צועק עליי, מקלל ומאיים: "את נמצאת מילימטר מלחטוף; עוד מילה אחת ואת חוטפת; חבל, זה ייגמר ברע". פחדתי מאוד. הוא גבוה ורחב כתפיים, אם הוא היה מרביץ לי לא הייתי שורדת.

עכשיו הוא כבר סירב לתת לי כסף. התחננתי: בבית לא היה אוכל. המקרר והמזווה היו ריקים לחלוטין. הוא היה מוציא 200 שקל ומחתים אותי בפנקס שקיבלתי את הסכום בתאריך הזה והזה. בסכום הזה הייתי צריכה לקנות הכול. נניח כדי להכין שניצלים לילדים הייתי צריכה גם פירורי לחם וגם ביצים וגם שמן, כי בבית לא היה כלום. אם הייתי קונה סבון הוא היה צורח עליי למה קניתי את זה כשאמרתי שאני צריכה כסף לאוכל. הייתי מבקשת נדבות מהמשפחה. שבוע אחד הלכתי לאמא שלו לבקש נייר טואלט, שבוע אחרי זה לאמא שלי לבקש אבקת כביסה. אמא שלי שמעה את הצעקות, כי גרנו לידה, אבל לא העזה להתערב. אם מישהו היה שואל משהו הייתי הודפת ואומרת שהכול טוב. פחדתי.

הייתי הולכת לקניות ברגל, בכל מזג אוויר, עם שני ילדים בני שבע וחמש ועם בטן, ואחר כך כשהתינוקת נולדה - גם איתה. אנשים ריחמו עליי והציעו לי טרמפ כדי שלא אסחוב, אבל אני לא הסכמתי כי פחדתי שהוא יֵדע וישתולל.

בתקופות שבהן הוא היה עובד הייתי מחכה שיתמוטט משתייה ומסמים ולוקחת לו שטרות מהכיס. הייתי לוקחת כל פעם 200 שקל, רואה שהוא לא שם לב ולוקחת עוד. הייתי מבקשת מסבתא שלי כסף. היא היתה האדם הכי קרוב אליי והאדם היחיד שסיפרתי לו הכול. היא היתה אומרת לי: "קחי, אבל אל תיתני לו". היא נתנה לי אורז, שמן, קנתה בשבילי עוף בסופר. יום אחד באתי והיא שאלה אותי אם אני צריכה משהו. ביקשתי שמפו והיא נתנה לי את השמפו האישי שלה, המותחל. איכשהו דווקא זה שבר אותה. באותה שבת היא הלכה לדודה שלי וסיפרה לה בבכי על מצבי. המשפחה שלי עשתה מגבית, וביום ראשון בבוקר הגיעה אליי בת דודתי עם קניות באלפיים־שלושת אלפים שקל: אוכל, חיתולים, מגבונים וסימילאק.

התפללתי שימות. השתדלתי להיות כמה שפחות בבית. הייתי לוקחת את הילדים לטייל בעיר ברגל והיינו חוזרים הביתה כשהם התעייפו, רק להתקלח ולישון. זה לא עזר לי. הילדים היו עדים לזוועות. הוא לא קילל אותם ישירות, אבל הם ראו איך הוא מתייחס אליי. הבת שלי היתה נכנסת מתחת לשולחן כתיבה, הבן שלי היה מתכסה בשמיכה במיטה, והקטנה היתה בידיים שלי - מגן אנושי.

כשהגדולה היתה בערך בת תשע היא החליטה שלא מוצא חן בעיניה שהוא צועק עליי ואני שותקת. היא לא ידעה שאני שותקת כדי שהמצב לא יסלים. היא היתה אומרת לו: "אתה מפלצת, חרא, תעוף מפה", והוא היה רודף אחריה. הייתי נעמדת ביניהם שלא ירביץ לה.

יום אחד אמו הגיעה אלינו לקידוש וראתה אותו רץ אחרי הילדה. היא אמרה לו שהיא תתקשר למשטרה והוא דחף אותה ולקח ממנה את הטלפון. היא לקחה אותי הצדה ואמרה לי: "לא מעניין אותי שאתם רבים, אבל עד הנכדים שלי. זה פשע נגד הילדים, ואם את לא תלכי לרווחה, אני אלך". הלכתי לרווחה וסיפרתי להם את סיפור חיי.

מהרווחה הציעו לי לפנות למשטרה ולמקלט לנשים נפגעות אלימות. סירבתי בתוקף. לא חשבתי שאני אישה מוכה. מבחינתי אישה מוכה זאת אישה שמסתובבת עם פנס בעין, ואני לא קיבלתי מכות אף פעם.

ביקשתי שיעזרו לי להתגרש, והם הפנו אותי לטיפול. עבדתי אז בהוסטל כאם בית, ניקיתי שירותים ורצפות, ופעם בשבוע הייתי יוצאת מהעבודה לפני הזמן והולכת לטיפול.

המטפלת הציעה לי לגייס לעזרה את המשפחה שלי. לא האמנתי שזה יעבוד אבל היא שכנעה אותי. בעצתה ובעידודה פתחתי קבוצת ואטסאפ של בני ובנות המשפחה הקרובה, כולל הדודים, והופתעתי כי התגובות היו מדהימות. הם אמרו שיהיו איתי ויתמכו בי. זה נתן לי המון כוח.

עם הביטחון שקיבלתי מהם באתי לבן הזוג שלי ואמרתי שאני רוצה להתגרש. הוא שאל אם צמחו לי ביצים ומי שוטף לי את המוח. לעג לי: "איך תסתדרי בלעדיי? אפילו קופסת סיגריות את לא יכולה לקנות לבד". כשקלט שאני רצינית אמר שירצח אותי ואת הילדים ויתאבד. שתמות נפשו עם פלשתים. התקשרתי לרווחה ומייד הגיעה מונית למקלט.

להיות במקלט היה עבורי זכות גדולה. הילדים ואני היינו שם תשעה חודשים. אלה היו החודשים הכי קשים והכי משמעותיים בחיי. מקלט זה לא קייטנה, זה סיוט, אבל אני מודה לצוות על כל דמעה שירדה לי שם. להיות במקלט זה להיות בקומונה עם עוד משפחות, עם המון ילדים, כשיש המון חוקים ואת צריכה לעשות הרבה דברים, ולוקח לך זמן להבין איפה את. אבל זה היה שווה כל רגע. עברנו שיקום אישי ומשפחתי ויצאנו מגובשים ומחוזקים, עם כלים להתמודד בחוץ.

כשיצאתי מהמקלט פחדתי, כי לא ידעתי איך אסתדר עם כסף. הייתי בת 41 שלא יודעת איך משלמים חשבונות

במקלט הרגשתי מיליונרית. ירד לי מהראש הלחץ איך לקנות אוכל. פתאום לא הייתי צריכה לדאוג והיה נייר טואלט, שמפו, שלוש ארוחות ביום ואפילו ארוחת ארבע. שמונה טונות ירדו לי מהראש. היו שם מחסני בגדים מטורפים, תרומות של אנשים, והכול חדש: בגדי ים, סנדלים, מה לא. התחלתי גם לקבל קצבה מביטוח לאומי: פתאום לקבל 3,500 שקל כשיש לך הכול? וואו. יכולתי לפנק את הילדים. לקנות להם גלידה. זה היה מדהים.

כל הזמן אומרים לי שאני לא טַייפ־קאסט למקלט, אני משכילה, לא קיבלתי מכות, אבל היום אני יודעת שאין דבר כזה. פגשתי במקלט נשים מרשימות עם מקצועות רציניים וקריירות.

עורכת הדין של המקלט ייצגה אותי בבית הדין בגירושים. קיבלתי משמורת מלאה על הילדים. הוא פנה לרווחה ואחרי שהם בדקו את הנושא הוא קיבל את הזכות לראות את הילדים. פעמיים בשבוע הוא לוקח את הילד אליו, ולפעמים גם הקטנה מצטרפת. הבת הגדולה לא רוצה ללכת אליו.

כשיצאתי מהמקלט פחדתי, כי לא ידעתי איך אסתדר עם כסף. הייתי בת 41 שלא יודעת איך משלמים חשבונות, והייתי צריכה ללמוד הכול מהתחלה. אמא חתמה לי ערבות על שכירות לדירה, עזרה לי כשלמדתי, ועוזרת לי גם היום. אני גרה ליד האחים שלי וגם הם עוזרים לי המון. אני יודעת שהם לא ייתנו לי ליפול.

דרך המקלט קיבלתי מלגת לימודים, למדתי ניהול רשתות מערכות מידע ואני עובדת בתחום ומפרנסת בעצמי את הילדים. הוא לא משלם מזונות, אבל לא חסר להם דבר. יש להם מה שיש לכולם בסביבתם, ואני אפילו מחזיקה רכב.

בהתחלה הוא עוד ניסה לשגע אותי, היה מסתובב מסביב לבית, אבל זה עבר. היום יש לי זוגיות טובה, אני מצליחה בעבודה, והוא מפחד ממני יותר משאני מפחדת ממנו.