להרגיש שווה

הקדמה

התעוררתי מכאבים חזקים בבטן. הרגשתי כאילו מישהו מנסר לי את הגוף. פקחתי את העיניים והסתכלתי על השעון המעורר, השעה הייתה 4:00 בבוקר. יסמין השותפה שלי ישנה במיטה לידי. הכאבים היו חזקים כל כך עד שלא יכולתי להביא את עצמי לקום מהמיטה. הם הגיעו בגלים, כמו צירי לידה. מכווצים את הבטן, סוחטים אותה חזק, משתחררים למספר שניות ואז שוב הכול מחדש.

לא רציתי להעיר את יסמין, אז החלטתי לקום לשירותים. התחלתי לחשוב מה אכלתי אתמול בערב, אולי זה קלקול קיבה, אבל אז נזכרתי שיסמין ואני נשארנו בבית והכנו חביתה וסלט. הורדתי את הרגליים לרצפה וניסיתי לעמוד, אבל שוב הגיע כאב חזק וחצה את הגוף לשניים. מרוב כאב התקפלתי על הרצפה ולאט־לאט, בין ציר לציר, גררתי את עצמי לכיוון השירותים. כנראה באיזשהו שלב התעלפתי מרוב כאבים, כי זה הדבר האחרון שאני זוכרת. מאוחר יותר יסמין סיפרה לי שהיא התעוררה מרעש מוזר של אנחות וכשהרימה את הראש מהמיטה היא ראתה אותי שוכבת על הרצפה במסדרון. יסמין הזמינה אמבולנס, והוא הגיע מיד ולקח אותי לבית החולים הקרוב.

כשהתעוררתי לא ידעתי איפה אני נמצאת. הסתכלתי מסביב והבנתי שאני בבית חולים. כשניסיתי לקום כאב חד פילח את הבטן שלי. הרמתי את השמיכה וראיתי שיש לי תחבושות על הבטן. באותו רגע נכנסה אחות לחדר ואמרה: ״ברוכה הבאה, החלטת לקום?״ ביקשתי לדעת איפה אני ומה קרה, והאחות סיפרה לי בעדינות שהייתה לי חסימת מעיים ושהגעתי לבית החולים במצב קריטי. הם היו צריכים לנתח אותי מיד, אחרת היו מאבדים אותי. הסתכלתי על האחות כאילו היא השתגעה, ולא הבנתי על מה היא מדברת. חצי שעה לאחר מכן הגיע רופא צעיר ונחמד, הוא התיישב לידי וסיפר לי באנגלית פשוטה ובהרבה סבלנות שנוצר קשר במעי הגס שלי שחסם את זרימת הדם, ושהתפתח נמק. ״היינו חייבים לנתח אותך ולהוציא עשרה סנטימטרים מהמעי הגס. אבל אל תדאגי, המעי הגס מאוד ארוך ואת תוכלי להמשיך לתפקד כרגיל.״

המומה וכואבת בהיתי בו והתחלתי לבכות. בכיתי כי פחדתי, לא באמת הבנתי מה זה אומר שהוציאו לי עשרה סנטימטרים מהמעי. הרגשתי בודדה כל כך ורציתי שאימא שלי תבוא, הרגשתי כאילו משאית דרסה אותי וכל הגוף כאב לי.

לאט־לאט הימים עברו, ואני התחזקתי. אחרי עשרה ימים הסירו את הזונדה והתחלתי לאכול דרך הפה. תחילה מאכלים רכים ונוזליים, ואחר כך אוכל מוצק יותר, כמו לחם או בננה. האחיות עודדו אותי לקום מהמיטה כמה שיותר ולהסתובב במסדרון, כדי להזרים את הדם ולזרז את תהליך הריפוי.

בוקר אחד הגיעה האחות ואמרה שמותר לי להתקלח. היא הורידה לי את התחבושות, ובפעם הראשונה מאז הגעתי לבית החולים יכולתי להסתכל על הבטן שלי. לאורך הבטן ובמרכזה היה חתך באורך של עשרה סנטימטרים, מהודק בסיכות ברזל שתפסו את שני צדדיה. לרגע הפסקתי לנשום ובהיתי בבטן שלי. הייתי בהלם ממראה החתך. האחות ראתה שנלחצתי וניסתה לדבר ולהצחיק אותי, ״לא נורא מותק, תראי איזו יפה את, מי מסתכל על הבטן, מקסימום תעשי שם קעקוע ואף אחד לא יראה את זה.״ בכיתי בלי סוף, כל כך הרבה עד שהעיניים שלי שרפו ונהיו אדומות.

אחרי חודש שלם בבית החולים, חיוורת, במשקל נוצה, ועם צלקת ענקית לאורך הבטן — שחררו אותי הביתה. הרגשתי רע עם המראה שלי ולא קיבלתי את הגוף שלי. לא מספיק שאני שטוחה ואין לי ציצי, עכשיו גם יש לי צלקת מגעילה. הערך העצמי שלי, שגם ככה אף פעם לא היה גבוה, התרסק לחלוטין, והרגשתי שהתחושה שליוותה אותי כל חיי, שאני לא טובה מספיק, ממשיכה לגדול ולהתעצם.

כמה חודשים לאחר מכן הכרתי את שחר והפכנו לזוג. אני זוכרת שהתביישתי כל כך שהוא יראה את הצלקת שבבטן שלי. חוץ מזה, המעי שלי עדיין לא חזר לתפקד במלואו, ובכל פעם שאכלתי, מיד מצאתי את עצמי רצה לשירותים. גלגל ההצלה שלי באותם ימים, וגם היום, היה שחר. הוא היה נסיך שאלוהים שלח אליי. הוא תמיד נתן לי את ההרגשה שאני יפה ומושכת והתנהג אליי כמו אל מלכה. בשבילו הייתי לא פחות ממושלמת, והוא תמיד דאג להגיד לי את זה.

לצערי, הערך העצמי הנמוך שלי החמיר והמשיך ללוות אותי לאורך כל השנים בישראל ובאמריקה. גורמים חיצוניים כמו בעלי האהוב שחר, הילדים שלי, המשפחה הנרחבת, ההצלחה בלימודים, ובהמשך גם בניית עסק משלי, השפיעו על הערך העצמי שלי לטובה, אבל מעולם לא הצליחו להעלים את אותה תחושה. האמונה שאני לא טובה מספיק ליוותה את חיי כחוט השני והשפיעה על ההחלטות, הבחירות וההתנהגות שלי.

באחד הימים פשוט החלטתי שהגיע הזמן להסתכל ל״מפלצת״ בעיניים, ולהפוך אותה לחברה הכי טובה שלי. למה? התשובה פשוטה — כי נמאס לי. נמאס לי להרגיש שאני לא שווה, נמאס לי לחשוב שאני לא טובה מספיק, נמאס לי לרדוף אחרי עוד תעודה, עוד סמינר, עוד תואר, והכול כדי להוכיח שאני, כמו שאני כעת — זה מספיק.

והאמת היא שגם התעייפתי. התעייפתי מלהעמיד פנים וללבוש מסכות והתעייפתי מלחפש אישורים: תגידו לי שאני יפה, תגידו לי שאני חכמה, תגידו לי שאני מוכשרת. החלטתי ללמוד ולהבין את נושא הערך העצמי לעומק. קניתי ספרים בנושא, ראיתי סרטונים, נרשמתי לקורסים, דיברתי עם מומחים לערך עצמי ועם מאמנים אישיים.

בעוד ארבעה חודשים אהיה בת 50. אני כותבת את הספר הזה אחרי הרבה עבודה עצמית ואחרי לימודים בנושא ההתפתחות האישית. תוך כדי המסע הנפלא הזה נפלו לי המון אסימונים, ופתחתי תיבות פנדורה רבות. חזרתי לעבר והסכמתי לשוטט בתודעה שלי ובתוך ים הזיכרונות שלי.

אני זוכרת למשל שהייתי בכיתה ד׳ ושהייתה לי חברה טובה מאוד שביליתי איתה כל הזמן. היא גרה בבניין לידי, קראתי לה מיכי והיא קראה לי אוסי. צחקנו יחד, גילינו סודות ובעיקר אהבנו מאוד אחת את השנייה. בוקר אחד הודיעה לי מיכי שהיא לא יכולה להיות חברה שלי יותר, כי האח הבכור שלה גילה שההורים שלי גרושים.

לאט־לאט הציפו אותי עוד ועוד זיכרונות קטנים שכאלה — אני בכיתה. המורה קוראת שמות: רוזנפלד, ברנשטיין, חרלובסקי, דביר... פתאום יש שקט. ואז — ג׳יג׳י? הכיתה מתפקעת מצחוק. בלב, אני מתקנת אותה — גיגי, המורה, לא ג׳יג׳י. אבל אני מרכינה את הראש ושותקת.

אני זוכרת שכולם לבשו ג׳ינס ליווייס. לדנה היו שניים, למיכל שלושה. אימא שלה קנתה לה זוג נוסף עכשיו כי היא קיבלה 90 במבחן. אני מחשבת: אם אני אנקה את המדרגות של הבניין פעם בשבוע, אוציא את הכלבים של גברת כץ ואעשה בייביסיטר, אולי בעוד חודש אוכל לקנות לעצמי זוג אחד בודד.

בחופש הגדול כל החברים שלי נסעו עם סבא וסבתא לחו״ל. אני הלכתי לעזור לאימא לנקות את הבית של השופטת מכרמליה.

בגיל 17 כולם למדו לנהוג והוציאו רישיון. גם אני רציתי. עבדתי בשלוש עבודות — ליצנית בימי הולדת, סדרנית באולם קונצרטים ובייביסיטר. שילמתי על שיעורי נהיגה ועברתי טסט ראשון, אבל לא היה לי רכב לנהוג עליו. אני זוכרת שבאחד הימים עבדתי כליצנית ביום הולדת, וניגשה אליי גברת נחמדה. היא שאלה אותי אם אני הבת של חנה. אמרתי שכן ואז היא צעקה לחברות העשירות שלה: ״איזה קטע. זו הבת של חנה העוזרת.״

אני יכולה להמשיך ולספר על כל אותם אירועים חיצוניים שגרמו לי להגיע למסקנה אחת חשובה — אני פחות טובה, אני לא שווה מספיק. נזכרתי איך בלילות הייתי בוכה ושואלת, ״למה דווקא אני, אלוהים? למה לא יכולתי להיוולד למשפחה נורמלית, להורים מלומדים, אשכנזים? למה אין לנו כסף? למה דווקא ההורים שלי היו צריכים להתגרש?״

עם הזמן גיליתי שאני לא היחידה שסובלת מערך עצמי נמוך. זו תופעה רווחת בכלל האוכלוסייה ונתקלתי בה במהלך השנים בקרב מאות אנשים שאימנתי באופן אישי. סבל רב נוצר בגלל ערך עצמי נמוך אצל גברים ונשים, עשירים ועניים, מלומדים וחסרי השכלה, ישראלים, אמריקאים, אירופאים, למעשה אצל כל בני האדם. לדעתי, ערך עצמי נמוך הוא השורש לרוב הבעיות הפסיכולוגיות כמו חרדות, דיכאון, חוסר יכולת תפקוד, צריכה מוגברת של אלכוהול וסמים ופחדים משתקים. הערך שאנו מייחסים לעצמנו קובע היכן נעבוד, כמה נרוויח, כמה מהר נתקדם בעבודה, עם מי נתחתן, איך נתנהג עם בן או בת הזוג שלנו, עם הילדים ועם החברים שלנו, ומשפיע גם על התשובה לשאלה עד כמה נהיה מאושרים.

שני הפרקים הראשונים בספר עוסקים בהגדרה של המושג ערך עצמי, ובשאלה מתי ואיך הוא נבנה אצל כל אחד מאיתנו. השאלות האלו הן הבסיס להבנת הערך העצמי ולעבודה עליו. שאר פרקי הספר עוסקים בתהליכים פנימיים שיש לעבוד עליהם ולתרגל אותם כדי להעלות את הערך העצמי, וכן בגורמים חיצוניים עיקריים שמשפיעים על תחושת הערך העצמי. לכל פרק מצורפים סיפורים אמיתיים מתוך החוויה האישית שלי ושל אנשים יקרים שהסכימו לפתוח את ליבם ולהיות שותפים לכתיבת הספר. נוסף על כך, מצורפים תרגילים לעבודה עצמית.¹

כאדם שהקדיש את חייו להתפתחות, התקדמות ועשייה, אחת המטרות העיקריות שלי הייתה שהספר הזה יהווה גם מדריך מעשי. חשוב לי שתבינו את מקומה של תחושת הערך העצמי בחייכם, משום שהיא מהווה את היסוד לתפקודים רבים כל כך בחיי היום־יום. מעבר להבנה התאורטית של התהליך, חשוב לי גם שתוכלו לתרגל בעצמכם ולשפר את תחושת הערך העצמי שלכם. במילים אחרות, הספר הזה לא נועד לתת לכם רק ידע כללי מעניין אלא גם לתת לכם את הכלים, הרצון והכוח לשנות את חייכם לטובה. אני מאמינה שזה אפשרי. ולא רק אפשרי אלא גם רצוי, נחוץ ונכון.

אם הצלחתי לשפר את תחושת הערך העצמי שלי לאין ערוך, ולשלוף אותה מתוך התהומות שלתוכן היא הידרדרה, אני בטוחה שגם אתם תצליחו במשימה. חשוב לי לומר שאני עומדת לצידכם במסע, מעודדת ותומכת, ותמיד תוכלו לפנות אליי בשאלות אישיות לכתובת הדוא"ל הפרטית שלי:

osnatshabtay@yahoo.com

אני מזמינה אתכם ואתכן לתפוס מקום בשורה הראשונה, להדק חגורות ולצאת איתי למסע מהרס עצמי לערך עצמי.

1 התרגילים מנוסחים בלשון רבים באופן שמתאים לבני כל המגדרים; האמונות המקדמות המשובצות לאורך הספר מנוסחות בלשון נקבה, היות שהן מבוססות על החוויה האישית שלי, ובמקומות נוספים בספר הניסוח בלשון זכר, למען הגיוון והשוויון.

פרק ראשון:
מהו ערך עצמי?

"אף אחד לא יכול להשפיל אותך ללא אישורך"

אלינור רוזוולט

אם היו מחלקים פרסי אוסקר בשנות השמונים אצלנו בשכונה, אני בטוחה שהייתי זוכה במקום הראשון.

נעים להכיר, שמי אסנת ואני שחקנית מעולה מלידה. איך אני יודעת שאני שחקנית מעולה? זה פשוט, את מרבית חיי העברתי במשחק מאחורי מסכות, ואף אחד מסביבי לא ידע בכלל שזו לא אני. לכאורה הייתי ילדה מקובלת מאוד, אחת מהחבר׳ה, כזאת שיש לה ביטחון עצמי גבוה, שמחה ורעשנית. תמיד היו לי חברות, תמיד הוזמנתי למסיבות ותמיד לבשתי את אותם המותגים שחבריי לכיתה לבשו. אבל מה שאף אחד לא ידע, גם לא החברות הכי קרובות שלי, הוא שהכול היה בעצם משחק, הצגה גדולה שהייתי השחקנית הראשית בה.

נולדתי בחיפה על הכרמל, בשכונה שמבחינה סוציו־אקונומית אף פעם לא הייתי שייכת אליה. הוריי נולדו במרוקו ועלו לארץ בגיל צעיר — אימי עלתה לארץ בגיל 14 ואבי הגיע ארצה כשהיה בן 10. המשפחה של אימי גרה במגדל העמק, שהייתה אז עיירת פיתוח ומרבית האוכלוסייה בה ממוצא ספרדי. אבי ומשפחתו גרו בחיפה. הם הכירו כאשר אימי למדה בחטיבת הביניים ואבי שירת בחיל האוויר בבסיס שהיה ממוקם ליד מגדל העמק. אחרי החתונה שכרו הוריי דירה קטנה בשכונת נווה שאנן בחיפה, שם אני נולדתי. אחרי כמה שנים, בעקבות תאונת דרכים שאימי עברה ובזכות כספי הפיצויים שקיבלה, הם קנו דירה קטנה בגודל של שישים מטר רבוע בשכונת רוממה שבכרמל. בשנות השמונים שכונת רוממה נחשבה לשכונה אמידה, והיו בה בעיקר תושבים ממוצא אשכנזי, משכילים ובעלי אמצעים.

אתם אולי תוהים למה אני מספרת את כל זה, אך יש לזה מטרה אחת וברורה — הפרטים האלו הם הבסיס והרקע לערך העצמי הנמוך שליווה אותי לאורך כל חיי, ואולי תוכלו לזהות חלק מן האלמנטים האלו או אלמנטים דומים להם גם אצלכם.

אימי עזבה את בית הספר בכיתה י״א ואבי הפסיק ללמוד כשהיה בכיתה י׳. שניהם היו צריכים לעזור בפרנסת המשפחה, ובאותם ימים חוק חינוך חובה לא חל על בני גילם. לאבי היו זוג ידי זהב שידעו לתקן הכול. כשהם התחתנו, הוא עבד כאיש תחזוקה בבתי מלון שונים ואימי הייתה תקופה קצרה גננת, ולאחר מכן עבדה בעיקר בתחום משק הבית.

כשהייתי בת 6 התגרשו הוריי. אבי התחתן בשנית, והוא ואשתו השנייה הולידו שלושה ילדים נוספים. אימי נשארה לבד והקדישה את חייה לגדל ולפרנס את שני אחיי ואותי. מאחר שגדלתי בשכונת רוממה ולמדתי בבתי הספר השכונתיים, רוב החברים שלי היו ממוצא אשכנזי וההורים היו בעלי השכלה ואמצעים. כדי להרגיש שייכת, מגיל צעיר מאוד הרגלתי את עצמי ללבוש מסכה ולהתאים את עצמי לסביבה. לדוגמה, כשחברה סיפרה לי שאתמול היא הלכה לקניון עם אימא שלה וקנתה שני מכנסי ג׳ינס ליווייס, אני העמדתי פנים ואמרתי שאת הג׳ינס ליווייס שאני לובשת, וקניתי מכספי הבייביסיטר, אימא שלי קנתה לי. כששאלו אותי מה המוצא שלי, שיקרתי ואמרתי שאני רומנייה, וכשהייתה מסיבה והחברים ארגנו הורה שייקח אותנו והורה שיחזיר אותנו, התחמקתי בטענה שאבי בחו״ל ושלאימא שלי אין רישיון.

בימי הקיץ החמים, בזמן שחבריי טסו עם סבתא שלהם לטיול בר מצווה ובת מצווה באירופה, אימא שלחה אותי למגדל העמק לבלות עם בנות הדודות שלי. אפילו בנושא כל כך בסיסי כמו סבא וסבתא, הייתי שונה מחבריי והרגשתי שאיני שייכת. הסבתות של החברות שלי היו נשים מגונדרות שמשחקות ברידג׳, מושחות אודם ורוד על השפתיים, עונדות עגילי פנינים ותמיד היה להן ריח כבד של נפטלין ובושם מתוק. הסבתא היחידה שלי הייתה אישה צנועה עם מטפחת על הראש, תמיד לבשה שמלות צבעוניות וענדה צמידים מרוקאיים שצלצלו והודיעו בכל רגע על המיקום שלה. בעוד הסבתות של החברים שלי דיברו עברית והיה להן כסף, סבתא שלי דיברה בעיקר מרוקאית, וכסף בוודאי לא היה לה.

אהבתי להיות במגדל העמק. שם הייתי ״שווה״. אני הייתי הילדה שבאה מחיפה, העיר הגדולה, הילדה שגרה על הכרמל והולכת לבית הספר עם כל העשירים. במגדל העמק, התושבים שמעו את אותה מוזיקה שאימא שלי שמעה, והרבה מהם דיברו במרוקאית, אותה שפה שאימא ואבא שלי דיברו עם האחים והאחיות שלהם. במגדל העמק לא הייתי צריכה ללבוש מסכות, לא הייתי צריכה לפחד שמישהו יגלה את השקרים שלי, ובעיקר לא התביישתי. יכולתי להיות אני ואפילו ליהנות מתחושת עליונות בדויה. אם היו נותנים לי לדרג את הערך העצמי שלי על סולם דמיוני בין 0 ל־100, במגדל העמק הערך העצמי שלי היה מאה, ובחיפה בקושי עשרים.

*המשך הפרק בספר המלא*