ציוויליזציות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ציוויליזציות
מכר
מאות
עותקים
ציוויליזציות
מכר
מאות
עותקים

ציוויליזציות

4.2 כוכבים (29 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Civilizations
  • תרגום: ארז וולק
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: יולי 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 368 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 8 דק'
  • קריינות: רועי ווסט
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 17 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מה היה קורה אילו לא גילה קולומבוס את אמריקה, ובני האינקה היו פולשים לאירופה, מנחילים את דת השמש וכובשים את היבשת בהדרכת "הנסיך" של מקיאבלי? 

ציוויליזציות הוא רומן היסטוריה חלופית מבריק, שמעלה השערה: שלושה דברים חסרו לאינדיאנים כדי לעמוד בפני הכובשים הספרדים: תנו להם סוסים, ברזל ונוגדנים למחלות, ושיניתם את תולדות העולם. 
בתנאים אלה נוחת אפוא שליט האינקה אטַוַולְפָּה באירופה של קרל החמישי. 
מה הוא מוצא?
את האינקוויזיציה הספרדית, את מרטין לותר ותומכיו ואת הקפיטליזם בחיתוליו; את פלא הכתב והדפים המדברים; מלכויות מותשות ממלחמות אין־סופיות; ים שורץ שודדי ים; יבשת קרועה ממריבות דת וירושה.
אך יותר מכול הוא מוצא אוכלוסיות מדוכאות, מורעבות, על סף התקוממות: יהודים אנוסים מטולדו, מוסלמים מגרנדה, איכרים גרמנים – במילים אחרות בעלי ברית. האם יעלה בידם של בני האינקה לייסד ביבשת אירופה עולם יפה וצודק יותר במקום זה שהצמיחה הדת הנוצרית?

יצירתו השאפתנית והמבדרת של לורן בינה, זוכה פרס גונקור וזוכה פרס האקדמיה הצרפתית, מביאה סיפור של גלובליזציה הפוכה – בזכות כישרונו המופלג של בינה, נדמה כי ביסודו של דבר רק קוצו של יו"ד חסַר כדי שתנצח ותהיה למציאות. 

פרק ראשון

1. אֶייריק

אישה הייתה ושמה אוֹד טובת השכל, בתו של קֵטיל שטוח האף, והיא הייתה מלכה. היא הייתה אלמנתו של אוֹלָף הלבן, המלך הלוחם מאירלנד. עם מות בעלה היא באה לאיי ההֶבְּרידים ומשם לסקוטלנד; בנה, תוֹרסטיין האדום, הוכתר שם למלך, ואז בגדו בו הסקוטים והוא נפל בקרב.

כשנודע לאוד דבר מות בנה, היא יצאה הימה עם עשרים גברים בני חורין, הפליגה לאיסלנד וכבשה את השטחים שבין נהר ארוחת הצהריים ונהר קפיצת סְקְרָאוּמָה.

בחברתה היו אצילים רבים שנלקחו בשבי במסעות הוויקינגים למערב, והיא התייחסה אליהם כאל עבדים.

איש היה ושמו תוֹרְוַולְד, והוא עזב את נורווגיה עם בנו אֶייריק האדום בשל רצח. הם היו איכרים עובדי אדמה. אֵיוֹלְף המטונף, קרובו של אחד משכניו של אֶייריק, הרג באחד הימים כמה מעבדיו של אֶייריק כיוון שגרמו למפולת בוץ. אֶייריק הרג את איולף המטונף. הוא הרג גם את הְראפְן לוחם הדו־קרב.

על כן גורש.

הוא יישב את אי השוורים. הוא השאיל לשכנו את קורות העץ שלו, אך כשבא לקחת אותן בחזרה, השכן סירב להחזירן. הם נלחמו, ואנשים נוספים מתו. אספת התינְג של תוֹרְסְנֶס כונסה, והוא שוב גורש.

לא היה אפשר לו להישאר עוד באיסלנד, וגם לא לחזור לנורווגיה. לכן בחר להפליג לכיוון הארץ שבנו של אוּלְף העורב הבחין בה באחד הימים, כשסטה ממסלולו מערבה. הוא העניק לארץ את השם גרינלנד, כי אמר שאנשים יתאוו ללכת לארץ ההיא אם תיקרא בשם יפה.

הוא נשא לאישה את תוֹרְהילד, נכדתה של תוֹרְבְּיוֹרְג בעלת חזה הספינה, והוליד איתה ילדים רבים. אבל הייתה לו גם בת מאישה אחרת. שמה היה פְרֶיידיס.

 

2. פְרֶיידיס

על אימה של פְרֶיידיס איננו יודעים דבר. אבל פְרֶיידיס, כמו אחֶיה, ירשה מאביה אֶייריק את החיבה למסעות. וכך היא עלתה על הספינה שאחיה למחצה, לֵייף בר המזל, השאיל לתוֹרְפין קַרְלְסֶפְנִי כדי שימצא את הדרך לווינְלַנְד, ארץ היין.

הם הפליגו מערבה. הם חנו במַרְקְלַנְד, ואחר כך הגיעו לווינלנד, ומצאו את המחנה שלֵייף אייריקסון השאיר מאחור.

הארץ נראתה להם עשירה בעץ, יערותיה קרובים לים וחופיה זרועים חול לבן. היו שם איים רבים ומים רדודים. היום והלילה היו קרובים זה לזה באורכם יותר מבגרינלנד או באיסלנד.

אבל היו גם סְקְרֵלינגים1 שדמו לטרולים נמוכי קומה. הם לא היו בעלי רגל אחת כמו בסיפורים, אבל עורם היה כהה והם אהבו בדים אדומים. הגרינלנדים החליפו איתם את הבדים האדומים שהיו להם בתמורה לעורות. נוצר מסחר. אבל יום אחד ברח מהמכלאה שור גועה שהשתייך לקרלספני והבהיל את הסקרלינגים. אז הם תקפו את המחנה, ואנשיו של קרלספני היו ודאי מובסים לולא פְרֶיידיס, בזעמה על בריחתם, לקחה סיף לידה והתייצבה מול פני התוקפים. היא קרעה את חולצתה, הכתה את שדיה בצד הלהב והכבירה קללות על הסקרלינגים. היא הייתה אחוזה זעם מטורף וקיללה את חבריה מוגי הלב. או אז נתקפו הגרינלנדים בושה וחזרו כלעומת שבאו, והסקרלינגים, מבוהלים ממראה הדדנית הקוצפת, נפוצו לארבע רוחות השמיים.

פְרֶיידיס הייתה הרה ונרגנת. היא הסתכסכה עם צמד אחים שהיו שותפיה. כיוון שרצתה לעצמה את הסירה שלהם, שהייתה גדולה משלה, היא הורתה לבעלה תורוַורְד שיהרוג אותם ואת אנשיהם, וכך עשה. פְרֶיידיס הרגה את נשותיהם בגרזן.

החורף חלף והקיץ קרב. אבל פְרֶיידיס לא העזה לחזור לגרינלנד, כי פחדה מהזעם שימלא את לֵייף אחיה כשייוודע לו שהיא אשמה ברצח. עם זה, היא הרגישה שאנשי המחנה איבדו את אמונם בה ושאינה רצויה שם עוד. היא הכינה את ספינתם של שני האחים ואז הפליגה עם בעלה, כמה גברים, בקר וסוסים. אלה מאנשי המושבה הקטנה שנותרו בווינלנד חשו הקלה בעזיבתה. אבל לפני שיצאה שוב לים היא אמרה להם: ״אני, פְרֶיידיס בת אֶייריק, נשבעת שעוד אשוב.״

הם הפליגו דרומה.

 

3. הדרום

ספינת הקְנוֹר רחבת הדפנות שייטה לאורך החוף. סופה פרצה, ופְרֶיידיס התפללה לאל תוֹר. הספינה כמעט התנפצה על המצוקים. על הסיפון החיות המבועתות השתוללו כל כך עד שהאנשים עמדו להשליכן הימה, כי חששו שיהפכו את הספינה. אבל בסוף שכך זעם האל.

המסע ארך זמן רב יותר משחישבו. הצוות לא מצא מעגן כי המצוקים היו גבוהים מדי, ובכל חוף שגילו ראו סקרלינגים מאיימים, מנופפים בקשתות ומשליכים עליהם אבנים. היה מאוחר מכדי להתחיל להפליג מזרחה, ופְרֶיידיס לא רצתה לפנות לאחור. הגברים דגו דגים למאכל, ואחדים שתו ממי הים וחלו.

בינות לחותרים, בין שני ספסלים, ביום שבו שום רוח מצפון לא באה לעזרתם ומילאה את מפרשיהם, ילדה פְרֶיידיס תינוק מת. היא התכוונה לקרוא לו אֶייריק, על שם סבו; היא מסרה אותו לים.

לבסוף מצאו מפרצון לעגינה.

 

סקירות וביקורות

כשאידיאולוגיה מעיבה על הסיפור 'ציוויליזציות' הוא ספר בידור אינטליגנטי, אך נופל במזוכיזם כלפי המערב שמובלע בתוכו

מאנקו פאנקה - האינקה הראשון, אמצע המאה ה־‭.18‬ מוזיאון ברוקלין

אם תורשה לי הערה פנורמית על שדה הסיפורת העכשווית: לבד ממקרים נדירים מאוד (להערכתי, וכמובן מתוך ההיצע שאני מכיר, אחת לעשור), הסיפורת העכשווית ככלל אינה מפיקה מתוכה תופעות רוחניות הרות משמעות. אך אין זה אומר שהיא חסרת ערך. הערך נחלק לשניים: ערך בידורי וערך אמנותי. "בידור" אינו מילה גסה. הוא צורך אנושי בסיסי (צורך בהסחת דעת וצורך בפורקן סובלימטיבי). הוא גם תובע מיומנות מיוחדת מכותבו ויכול להיות אינטליגנטי מאוד. חלק מהספרים, אפוא, מקבלים את ערכם מהיותם בידור מוצלח כזה, או נפסלים בהיותם בידור לא מוצלח (גס, לא פקחי, מגוחך וכו'). "אמנות", מאידך גיסא, אינה מילה מקודשת. כאמור, אני מדבר על ספרים שאינם יוצאי דופן בהישגיהם. אני מגדיר ספרים כ"אמנות" כאשר הם מגלמים חזון ייחודי של הסופר או מפגינים רצינות בסיסית ביחס למצב האנושי. גם כאן, יכולים להיות ספרים בעלי התכוונות אמנותית ראויה אך לא מוצלחים (החזון הייחודי כביכול חקייני; הרצינות כביכול לא משכנעת וכו').

ההקדמה הזו נועדה לומר ש'ציוויליזציות' הוא ספר בידורי. לא יותר. אך גם לא פחות. ומדובר בבידור אינטליגנטי מאוד, מהנה מאוד לקריאה. לורן בינה (‭,(1972‬ מסופריה הבולטים של צרפת (על ספרו זה זכה ב-‭2019‬ בפרס האקדמיה הצרפתית), פורס ברומן סיפור של היסטוריה אלטרנטיבית. לפי הסיפור (שבחלקו הארי נמסר כביכול בידי היסטוריון אנונימי של בני האינקה), קולומבוס נכשל במסעו מערבה ואילו מנהיג האינקה מדרום אמריקה, אטוולפה (דמות היסטורית), פולש מצידו לפורטוגל ומקים באירופה אימפריה אדירה. ההנאה הבסיסית של הקריאה נובעת מההיפוך, כמובן, אך גם מכך שזהו בפשטות ספר מסע מלהיב על גילוי עולם חדש. יש לנו נוסטלגיה מיוחדת לעידן גילויי הארצות, כשנדמה שסיימנו למפות את כדור הארץ ולא נותרו בו כבר אזורים פראיים ובתוליים. אך מה שהופך את הבידור לאינטליגנטי מאוד, מלבד ההנעה המיומנת של העלילה, רבת-התפניות, המפתיעות ועם זאת האמינות (במסגרת העולם האלטרנטיבי שיצר בינה), הוא השליטה של בינה במאורעות ההיסטוריים שאכן קרו; שליטה שמאפשרת לו לערוך היפוכים אירוניים מעניינים. כך נפרסות התוצאות המפתיעות שהיו לפלישת האינקה על מאורעות הזמן הכבירים: לותר וייסוד הפרוטסטנטיות; תרבות הרנסנס המפוארת; המרד של הנרי השמיני האנגלי בקתוליות ועוד. חשוב לציין שגם קורא שלא בקיא בכל נבכי ההיסטוריה האירופית בת הזמן יחוש בחוש את המיומנות של בינה דרך קפלי הטקסט העשירים.

באחד ההיפוכים האירוניים שבטקסט מוצגים לתושבי מערב אירופה ‭ 95"‬ התזות של השמש", כלומר של תרבות האינקה. ההיפוך, כפי שמעיר המתרגם המצוין ארז וולק, הוא ביחס ל‭95- ‬ הטיעונים המפורסמים שמסמר לותר על דלתות הכנסייה בוויטנברג ב-‭.1517‬ התזות של בני האינקה מפגינות נאורות וסובלנות דתית פגאנית. "השמש אינו דורש את מות האלים האחרים [‭...‬] השמש אינו קנאי, אינו בוחר לעצמו עם [‭...‬] באותו אופן, האינקה, בן השמש, פורש את טוב ליבו על כל אנשי העולם, בלי יוצא מן הכלל". הנקודה המסעירה בזמן שבה, בשלהי המאה ה-‭15‬ ותחילת המאה ה-‭,16‬ גילה המערב את אמריקה (אך גם פרץ דרך למזרח על ידי הקפת אפריקה במסעו של וסקו דה גמה ב-‭,(1497‬ הפכה בעשורים האחרונים לשדה היסטורי רווי יצרים. וזאת משום שהיא כרוכה בסוגיה פוליטית בוערת: המענה לשאלה מה הביא לעליונות המערב. בעשורים האחרונים (תהליך שהחל לכל המאוחר עם תום מלחמת העולם השנייה) הנטייה היא להציג תפיסה רדוקטיבית כהסבר לעליונות המערב. המערב לא ניצח בגלל תרבותו או דתו או אפילו המדע הנעלים שלו, אלא מסיבות אחרות. רגע מפתח בשיח המנמיך הזה הוא פרסום רב-המכר המדעי זוכה הפוליצר, 'רובים, חיידקים ופלדה', של ג'ארד דיימונד ב-‭.1997 ‬ ואילו רק לפני שבועות אחדים הצגתי כאן את ספרו של בן ארצו וזמנו של לורן בינה, תומא פיקטי, שמציג ב'קיצור תולדות השוויון' תפיסה רדוקטיבית דומה כהסבר לעליונות המערב (זו הייתה, טוען פיקטי, עליונות צבאית ותו לא). הנושא הזה הפך להיות לא רק אידיאולוגי גרידא, אלא הוא ממש "מסריח מאידיאולוגיה", כביטוי שטבע וולבק לתיאור כיבושן של דיסציפלינות מדעיות בידי אג'נדות פוליטיות, לרוב משמאל. גם הספר של בינה מפגין את מה שאני מכנה "מזוכיזם מערבי". לא רק שניצחון המערב הוא מקרי, לפי הרומן, אלא האינקה גם מציגים מודל נאור בהרבה, רב-תרבותי, סקרן ולא קנאי, בהשוואה לתרבויות אירופה בנות הזמן. אני מזכיר שמדובר בתרבות שהיו בה קורבנות אדם, כן?

בינה הוא סופר פיקח והיחס הסנטימנטלי הזה לאינקה אינו בוטה או מתעלם לחלוטין מצדדיה הלא-מצודדים של התרבות הדרום אמריקאית. ובכל זאת, יש ב'ציוויליזציות' ביטוי לאחת התופעות הרוחניות המטרידות של זמננו, "המזוכיזם המערבי", שהוא רק וריאנט לתופעה מטרידה עוד יותר: "המזוכיזם האנושי" (החדווה האידיאולוגית, "המסריחה מאידיאולוגיה", שיש בכל מחקר מדעי שמגלה יכולות אינטליגנטיות בקרב בעלי החיים; השנאה העצמית האנושית שעולה משיח האקלים ועוד). אלו תופעות מטרידות בין היתר כי ביזוי עצמי אינו דרבון לתיקון אלא מוביל לרפיון ידיים פסיבי.

אריק גלסנר
איור: מאנקו פאנקה - האינקה הראשון, אמצע המאה ה־‭.18‬ מוזיאון ברוקלין

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 14/07/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Civilizations
  • תרגום: ארז וולק
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: יולי 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 368 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 8 דק'
  • קריינות: רועי ווסט
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 17 דק'

סקירות וביקורות

כשאידיאולוגיה מעיבה על הסיפור 'ציוויליזציות' הוא ספר בידור אינטליגנטי, אך נופל במזוכיזם כלפי המערב שמובלע בתוכו

מאנקו פאנקה - האינקה הראשון, אמצע המאה ה־‭.18‬ מוזיאון ברוקלין

אם תורשה לי הערה פנורמית על שדה הסיפורת העכשווית: לבד ממקרים נדירים מאוד (להערכתי, וכמובן מתוך ההיצע שאני מכיר, אחת לעשור), הסיפורת העכשווית ככלל אינה מפיקה מתוכה תופעות רוחניות הרות משמעות. אך אין זה אומר שהיא חסרת ערך. הערך נחלק לשניים: ערך בידורי וערך אמנותי. "בידור" אינו מילה גסה. הוא צורך אנושי בסיסי (צורך בהסחת דעת וצורך בפורקן סובלימטיבי). הוא גם תובע מיומנות מיוחדת מכותבו ויכול להיות אינטליגנטי מאוד. חלק מהספרים, אפוא, מקבלים את ערכם מהיותם בידור מוצלח כזה, או נפסלים בהיותם בידור לא מוצלח (גס, לא פקחי, מגוחך וכו'). "אמנות", מאידך גיסא, אינה מילה מקודשת. כאמור, אני מדבר על ספרים שאינם יוצאי דופן בהישגיהם. אני מגדיר ספרים כ"אמנות" כאשר הם מגלמים חזון ייחודי של הסופר או מפגינים רצינות בסיסית ביחס למצב האנושי. גם כאן, יכולים להיות ספרים בעלי התכוונות אמנותית ראויה אך לא מוצלחים (החזון הייחודי כביכול חקייני; הרצינות כביכול לא משכנעת וכו').

ההקדמה הזו נועדה לומר ש'ציוויליזציות' הוא ספר בידורי. לא יותר. אך גם לא פחות. ומדובר בבידור אינטליגנטי מאוד, מהנה מאוד לקריאה. לורן בינה (‭,(1972‬ מסופריה הבולטים של צרפת (על ספרו זה זכה ב-‭2019‬ בפרס האקדמיה הצרפתית), פורס ברומן סיפור של היסטוריה אלטרנטיבית. לפי הסיפור (שבחלקו הארי נמסר כביכול בידי היסטוריון אנונימי של בני האינקה), קולומבוס נכשל במסעו מערבה ואילו מנהיג האינקה מדרום אמריקה, אטוולפה (דמות היסטורית), פולש מצידו לפורטוגל ומקים באירופה אימפריה אדירה. ההנאה הבסיסית של הקריאה נובעת מההיפוך, כמובן, אך גם מכך שזהו בפשטות ספר מסע מלהיב על גילוי עולם חדש. יש לנו נוסטלגיה מיוחדת לעידן גילויי הארצות, כשנדמה שסיימנו למפות את כדור הארץ ולא נותרו בו כבר אזורים פראיים ובתוליים. אך מה שהופך את הבידור לאינטליגנטי מאוד, מלבד ההנעה המיומנת של העלילה, רבת-התפניות, המפתיעות ועם זאת האמינות (במסגרת העולם האלטרנטיבי שיצר בינה), הוא השליטה של בינה במאורעות ההיסטוריים שאכן קרו; שליטה שמאפשרת לו לערוך היפוכים אירוניים מעניינים. כך נפרסות התוצאות המפתיעות שהיו לפלישת האינקה על מאורעות הזמן הכבירים: לותר וייסוד הפרוטסטנטיות; תרבות הרנסנס המפוארת; המרד של הנרי השמיני האנגלי בקתוליות ועוד. חשוב לציין שגם קורא שלא בקיא בכל נבכי ההיסטוריה האירופית בת הזמן יחוש בחוש את המיומנות של בינה דרך קפלי הטקסט העשירים.

באחד ההיפוכים האירוניים שבטקסט מוצגים לתושבי מערב אירופה ‭ 95"‬ התזות של השמש", כלומר של תרבות האינקה. ההיפוך, כפי שמעיר המתרגם המצוין ארז וולק, הוא ביחס ל‭95- ‬ הטיעונים המפורסמים שמסמר לותר על דלתות הכנסייה בוויטנברג ב-‭.1517‬ התזות של בני האינקה מפגינות נאורות וסובלנות דתית פגאנית. "השמש אינו דורש את מות האלים האחרים [‭...‬] השמש אינו קנאי, אינו בוחר לעצמו עם [‭...‬] באותו אופן, האינקה, בן השמש, פורש את טוב ליבו על כל אנשי העולם, בלי יוצא מן הכלל". הנקודה המסעירה בזמן שבה, בשלהי המאה ה-‭15‬ ותחילת המאה ה-‭,16‬ גילה המערב את אמריקה (אך גם פרץ דרך למזרח על ידי הקפת אפריקה במסעו של וסקו דה גמה ב-‭,(1497‬ הפכה בעשורים האחרונים לשדה היסטורי רווי יצרים. וזאת משום שהיא כרוכה בסוגיה פוליטית בוערת: המענה לשאלה מה הביא לעליונות המערב. בעשורים האחרונים (תהליך שהחל לכל המאוחר עם תום מלחמת העולם השנייה) הנטייה היא להציג תפיסה רדוקטיבית כהסבר לעליונות המערב. המערב לא ניצח בגלל תרבותו או דתו או אפילו המדע הנעלים שלו, אלא מסיבות אחרות. רגע מפתח בשיח המנמיך הזה הוא פרסום רב-המכר המדעי זוכה הפוליצר, 'רובים, חיידקים ופלדה', של ג'ארד דיימונד ב-‭.1997 ‬ ואילו רק לפני שבועות אחדים הצגתי כאן את ספרו של בן ארצו וזמנו של לורן בינה, תומא פיקטי, שמציג ב'קיצור תולדות השוויון' תפיסה רדוקטיבית דומה כהסבר לעליונות המערב (זו הייתה, טוען פיקטי, עליונות צבאית ותו לא). הנושא הזה הפך להיות לא רק אידיאולוגי גרידא, אלא הוא ממש "מסריח מאידיאולוגיה", כביטוי שטבע וולבק לתיאור כיבושן של דיסציפלינות מדעיות בידי אג'נדות פוליטיות, לרוב משמאל. גם הספר של בינה מפגין את מה שאני מכנה "מזוכיזם מערבי". לא רק שניצחון המערב הוא מקרי, לפי הרומן, אלא האינקה גם מציגים מודל נאור בהרבה, רב-תרבותי, סקרן ולא קנאי, בהשוואה לתרבויות אירופה בנות הזמן. אני מזכיר שמדובר בתרבות שהיו בה קורבנות אדם, כן?

בינה הוא סופר פיקח והיחס הסנטימנטלי הזה לאינקה אינו בוטה או מתעלם לחלוטין מצדדיה הלא-מצודדים של התרבות הדרום אמריקאית. ובכל זאת, יש ב'ציוויליזציות' ביטוי לאחת התופעות הרוחניות המטרידות של זמננו, "המזוכיזם המערבי", שהוא רק וריאנט לתופעה מטרידה עוד יותר: "המזוכיזם האנושי" (החדווה האידיאולוגית, "המסריחה מאידיאולוגיה", שיש בכל מחקר מדעי שמגלה יכולות אינטליגנטיות בקרב בעלי החיים; השנאה העצמית האנושית שעולה משיח האקלים ועוד). אלו תופעות מטרידות בין היתר כי ביזוי עצמי אינו דרבון לתיקון אלא מוביל לרפיון ידיים פסיבי.

אריק גלסנר
איור: מאנקו פאנקה - האינקה הראשון, אמצע המאה ה־‭.18‬ מוזיאון ברוקלין

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 14/07/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
ציוויליזציות לורן בינה

1. אֶייריק

אישה הייתה ושמה אוֹד טובת השכל, בתו של קֵטיל שטוח האף, והיא הייתה מלכה. היא הייתה אלמנתו של אוֹלָף הלבן, המלך הלוחם מאירלנד. עם מות בעלה היא באה לאיי ההֶבְּרידים ומשם לסקוטלנד; בנה, תוֹרסטיין האדום, הוכתר שם למלך, ואז בגדו בו הסקוטים והוא נפל בקרב.

כשנודע לאוד דבר מות בנה, היא יצאה הימה עם עשרים גברים בני חורין, הפליגה לאיסלנד וכבשה את השטחים שבין נהר ארוחת הצהריים ונהר קפיצת סְקְרָאוּמָה.

בחברתה היו אצילים רבים שנלקחו בשבי במסעות הוויקינגים למערב, והיא התייחסה אליהם כאל עבדים.

איש היה ושמו תוֹרְוַולְד, והוא עזב את נורווגיה עם בנו אֶייריק האדום בשל רצח. הם היו איכרים עובדי אדמה. אֵיוֹלְף המטונף, קרובו של אחד משכניו של אֶייריק, הרג באחד הימים כמה מעבדיו של אֶייריק כיוון שגרמו למפולת בוץ. אֶייריק הרג את איולף המטונף. הוא הרג גם את הְראפְן לוחם הדו־קרב.

על כן גורש.

הוא יישב את אי השוורים. הוא השאיל לשכנו את קורות העץ שלו, אך כשבא לקחת אותן בחזרה, השכן סירב להחזירן. הם נלחמו, ואנשים נוספים מתו. אספת התינְג של תוֹרְסְנֶס כונסה, והוא שוב גורש.

לא היה אפשר לו להישאר עוד באיסלנד, וגם לא לחזור לנורווגיה. לכן בחר להפליג לכיוון הארץ שבנו של אוּלְף העורב הבחין בה באחד הימים, כשסטה ממסלולו מערבה. הוא העניק לארץ את השם גרינלנד, כי אמר שאנשים יתאוו ללכת לארץ ההיא אם תיקרא בשם יפה.

הוא נשא לאישה את תוֹרְהילד, נכדתה של תוֹרְבְּיוֹרְג בעלת חזה הספינה, והוליד איתה ילדים רבים. אבל הייתה לו גם בת מאישה אחרת. שמה היה פְרֶיידיס.

 

2. פְרֶיידיס

על אימה של פְרֶיידיס איננו יודעים דבר. אבל פְרֶיידיס, כמו אחֶיה, ירשה מאביה אֶייריק את החיבה למסעות. וכך היא עלתה על הספינה שאחיה למחצה, לֵייף בר המזל, השאיל לתוֹרְפין קַרְלְסֶפְנִי כדי שימצא את הדרך לווינְלַנְד, ארץ היין.

הם הפליגו מערבה. הם חנו במַרְקְלַנְד, ואחר כך הגיעו לווינלנד, ומצאו את המחנה שלֵייף אייריקסון השאיר מאחור.

הארץ נראתה להם עשירה בעץ, יערותיה קרובים לים וחופיה זרועים חול לבן. היו שם איים רבים ומים רדודים. היום והלילה היו קרובים זה לזה באורכם יותר מבגרינלנד או באיסלנד.

אבל היו גם סְקְרֵלינגים1 שדמו לטרולים נמוכי קומה. הם לא היו בעלי רגל אחת כמו בסיפורים, אבל עורם היה כהה והם אהבו בדים אדומים. הגרינלנדים החליפו איתם את הבדים האדומים שהיו להם בתמורה לעורות. נוצר מסחר. אבל יום אחד ברח מהמכלאה שור גועה שהשתייך לקרלספני והבהיל את הסקרלינגים. אז הם תקפו את המחנה, ואנשיו של קרלספני היו ודאי מובסים לולא פְרֶיידיס, בזעמה על בריחתם, לקחה סיף לידה והתייצבה מול פני התוקפים. היא קרעה את חולצתה, הכתה את שדיה בצד הלהב והכבירה קללות על הסקרלינגים. היא הייתה אחוזה זעם מטורף וקיללה את חבריה מוגי הלב. או אז נתקפו הגרינלנדים בושה וחזרו כלעומת שבאו, והסקרלינגים, מבוהלים ממראה הדדנית הקוצפת, נפוצו לארבע רוחות השמיים.

פְרֶיידיס הייתה הרה ונרגנת. היא הסתכסכה עם צמד אחים שהיו שותפיה. כיוון שרצתה לעצמה את הסירה שלהם, שהייתה גדולה משלה, היא הורתה לבעלה תורוַורְד שיהרוג אותם ואת אנשיהם, וכך עשה. פְרֶיידיס הרגה את נשותיהם בגרזן.

החורף חלף והקיץ קרב. אבל פְרֶיידיס לא העזה לחזור לגרינלנד, כי פחדה מהזעם שימלא את לֵייף אחיה כשייוודע לו שהיא אשמה ברצח. עם זה, היא הרגישה שאנשי המחנה איבדו את אמונם בה ושאינה רצויה שם עוד. היא הכינה את ספינתם של שני האחים ואז הפליגה עם בעלה, כמה גברים, בקר וסוסים. אלה מאנשי המושבה הקטנה שנותרו בווינלנד חשו הקלה בעזיבתה. אבל לפני שיצאה שוב לים היא אמרה להם: ״אני, פְרֶיידיס בת אֶייריק, נשבעת שעוד אשוב.״

הם הפליגו דרומה.

 

3. הדרום

ספינת הקְנוֹר רחבת הדפנות שייטה לאורך החוף. סופה פרצה, ופְרֶיידיס התפללה לאל תוֹר. הספינה כמעט התנפצה על המצוקים. על הסיפון החיות המבועתות השתוללו כל כך עד שהאנשים עמדו להשליכן הימה, כי חששו שיהפכו את הספינה. אבל בסוף שכך זעם האל.

המסע ארך זמן רב יותר משחישבו. הצוות לא מצא מעגן כי המצוקים היו גבוהים מדי, ובכל חוף שגילו ראו סקרלינגים מאיימים, מנופפים בקשתות ומשליכים עליהם אבנים. היה מאוחר מכדי להתחיל להפליג מזרחה, ופְרֶיידיס לא רצתה לפנות לאחור. הגברים דגו דגים למאכל, ואחדים שתו ממי הים וחלו.

בינות לחותרים, בין שני ספסלים, ביום שבו שום רוח מצפון לא באה לעזרתם ומילאה את מפרשיהם, ילדה פְרֶיידיס תינוק מת. היא התכוונה לקרוא לו אֶייריק, על שם סבו; היא מסרה אותו לים.

לבסוף מצאו מפרצון לעגינה.