1. אֶייריק
אישה הייתה ושמה אוֹד טובת השכל, בתו של קֵטיל שטוח האף, והיא הייתה מלכה. היא הייתה אלמנתו של אוֹלָף הלבן, המלך הלוחם מאירלנד. עם מות בעלה היא באה לאיי ההֶבְּרידים ומשם לסקוטלנד; בנה, תוֹרסטיין האדום, הוכתר שם למלך, ואז בגדו בו הסקוטים והוא נפל בקרב.
כשנודע לאוד דבר מות בנה, היא יצאה הימה עם עשרים גברים בני חורין, הפליגה לאיסלנד וכבשה את השטחים שבין נהר ארוחת הצהריים ונהר קפיצת סְקְרָאוּמָה.
בחברתה היו אצילים רבים שנלקחו בשבי במסעות הוויקינגים למערב, והיא התייחסה אליהם כאל עבדים.
איש היה ושמו תוֹרְוַולְד, והוא עזב את נורווגיה עם בנו אֶייריק האדום בשל רצח. הם היו איכרים עובדי אדמה. אֵיוֹלְף המטונף, קרובו של אחד משכניו של אֶייריק, הרג באחד הימים כמה מעבדיו של אֶייריק כיוון שגרמו למפולת בוץ. אֶייריק הרג את איולף המטונף. הוא הרג גם את הְראפְן לוחם הדו־קרב.
על כן גורש.
הוא יישב את אי השוורים. הוא השאיל לשכנו את קורות העץ שלו, אך כשבא לקחת אותן בחזרה, השכן סירב להחזירן. הם נלחמו, ואנשים נוספים מתו. אספת התינְג של תוֹרְסְנֶס כונסה, והוא שוב גורש.
לא היה אפשר לו להישאר עוד באיסלנד, וגם לא לחזור לנורווגיה. לכן בחר להפליג לכיוון הארץ שבנו של אוּלְף העורב הבחין בה באחד הימים, כשסטה ממסלולו מערבה. הוא העניק לארץ את השם גרינלנד, כי אמר שאנשים יתאוו ללכת לארץ ההיא אם תיקרא בשם יפה.
הוא נשא לאישה את תוֹרְהילד, נכדתה של תוֹרְבְּיוֹרְג בעלת חזה הספינה, והוליד איתה ילדים רבים. אבל הייתה לו גם בת מאישה אחרת. שמה היה פְרֶיידיס.
2. פְרֶיידיס
על אימה של פְרֶיידיס איננו יודעים דבר. אבל פְרֶיידיס, כמו אחֶיה, ירשה מאביה אֶייריק את החיבה למסעות. וכך היא עלתה על הספינה שאחיה למחצה, לֵייף בר המזל, השאיל לתוֹרְפין קַרְלְסֶפְנִי כדי שימצא את הדרך לווינְלַנְד, ארץ היין.
הם הפליגו מערבה. הם חנו במַרְקְלַנְד, ואחר כך הגיעו לווינלנד, ומצאו את המחנה שלֵייף אייריקסון השאיר מאחור.
הארץ נראתה להם עשירה בעץ, יערותיה קרובים לים וחופיה זרועים חול לבן. היו שם איים רבים ומים רדודים. היום והלילה היו קרובים זה לזה באורכם יותר מבגרינלנד או באיסלנד.
אבל היו גם סְקְרֵלינגים1 שדמו לטרולים נמוכי קומה. הם לא היו בעלי רגל אחת כמו בסיפורים, אבל עורם היה כהה והם אהבו בדים אדומים. הגרינלנדים החליפו איתם את הבדים האדומים שהיו להם בתמורה לעורות. נוצר מסחר. אבל יום אחד ברח מהמכלאה שור גועה שהשתייך לקרלספני והבהיל את הסקרלינגים. אז הם תקפו את המחנה, ואנשיו של קרלספני היו ודאי מובסים לולא פְרֶיידיס, בזעמה על בריחתם, לקחה סיף לידה והתייצבה מול פני התוקפים. היא קרעה את חולצתה, הכתה את שדיה בצד הלהב והכבירה קללות על הסקרלינגים. היא הייתה אחוזה זעם מטורף וקיללה את חבריה מוגי הלב. או אז נתקפו הגרינלנדים בושה וחזרו כלעומת שבאו, והסקרלינגים, מבוהלים ממראה הדדנית הקוצפת, נפוצו לארבע רוחות השמיים.
פְרֶיידיס הייתה הרה ונרגנת. היא הסתכסכה עם צמד אחים שהיו שותפיה. כיוון שרצתה לעצמה את הסירה שלהם, שהייתה גדולה משלה, היא הורתה לבעלה תורוַורְד שיהרוג אותם ואת אנשיהם, וכך עשה. פְרֶיידיס הרגה את נשותיהם בגרזן.
החורף חלף והקיץ קרב. אבל פְרֶיידיס לא העזה לחזור לגרינלנד, כי פחדה מהזעם שימלא את לֵייף אחיה כשייוודע לו שהיא אשמה ברצח. עם זה, היא הרגישה שאנשי המחנה איבדו את אמונם בה ושאינה רצויה שם עוד. היא הכינה את ספינתם של שני האחים ואז הפליגה עם בעלה, כמה גברים, בקר וסוסים. אלה מאנשי המושבה הקטנה שנותרו בווינלנד חשו הקלה בעזיבתה. אבל לפני שיצאה שוב לים היא אמרה להם: ״אני, פְרֶיידיס בת אֶייריק, נשבעת שעוד אשוב.״
הם הפליגו דרומה.
3. הדרום
ספינת הקְנוֹר רחבת הדפנות שייטה לאורך החוף. סופה פרצה, ופְרֶיידיס התפללה לאל תוֹר. הספינה כמעט התנפצה על המצוקים. על הסיפון החיות המבועתות השתוללו כל כך עד שהאנשים עמדו להשליכן הימה, כי חששו שיהפכו את הספינה. אבל בסוף שכך זעם האל.
המסע ארך זמן רב יותר משחישבו. הצוות לא מצא מעגן כי המצוקים היו גבוהים מדי, ובכל חוף שגילו ראו סקרלינגים מאיימים, מנופפים בקשתות ומשליכים עליהם אבנים. היה מאוחר מכדי להתחיל להפליג מזרחה, ופְרֶיידיס לא רצתה לפנות לאחור. הגברים דגו דגים למאכל, ואחדים שתו ממי הים וחלו.
בינות לחותרים, בין שני ספסלים, ביום שבו שום רוח מצפון לא באה לעזרתם ומילאה את מפרשיהם, ילדה פְרֶיידיס תינוק מת. היא התכוונה לקרוא לו אֶייריק, על שם סבו; היא מסרה אותו לים.
לבסוף מצאו מפרצון לעגינה.