החיים על פי רותי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החיים על פי רותי

החיים על פי רותי

5 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

רותי יצחקי-ריכטר

רות יצחקי ריכטר, סופרת ותסריטאית. כתבה עד כה 8 ספרים. בין ספריה האחרים: "ארץ ירוקה שלי" ו"ים כחול שלי", "הלב והאבן" ,"בלילה אשיר בבריכה", "התמונה" ו"עפיפונים ועוגיות שוקולד". סרטים לפי תסריטים שכתבה הופקו והוצגו בכל הערוצים המסחריים והציבוריים בישראל. כגון, "תמונה משפחתית" (סרט המשך לספר "התמונה"), "לחם", "עוד לא זקנה" ועוד.

תקציר

הספר "החיים על פי רותי" מספר את תולדותיה של המחברת באמצעות מאורעות שקרו לה בתקופות שונות. אם זאת, אין לראות בו לקט של סיפורים קצרים אלא מעין סיפור בתוך סיפור, כי באמצעות הדמויות הדמיוניות נוצר חוט מקשר לסיפור חייה של הסופרת. 
הספר המרתק כתוב בשפה פשוטה ומיועד הן לבני נוער והן לקורא הבוגר.

רות ריכטר הוציאה לאור עד כה 16 ספרים. ספריה ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, דני ספרים, הוצאת מופת, כרטא ועוד. רות היא גמלאית ומקדישה את רוב זמנה לכתיבת ספרים ותסריטים. ספרה "התמונה" זכה בפרס עירית חיפה לספרות ילדים ונוער בשנת 1990, שניים מסיפוריה הקצרים זכו בתחרות הסיפור הקצר של מעריב, וסיפורים קצרים אחרים פורסמו בירחונים הספרותיים "מאזניים" ו"סלונט".  ספריה "העיניים של אימא ו"חברים" נבחרו למצעד הספרים של משרד החינוך התרבות והספורט. בשנת תש"פ  ובשנת תשפ"ב. 

פרק ראשון

מרק עוף בניחוח נרקיסים

זה קרה לפני שישים שנה כשהייתי בת שש. בשבת יפה וחמימה של חורף, כשהייתי ילדה קטנה. אימא כרגיל בישלה במטבח, ואבא שרטט ליד שולחן האוכל הגדול. הוא פיזם לעצמו מנגינה ישנה מימי ילדותו, והתעסק בסרגל החישוב החדש שעליו הייתה גאוותו, כי בימים הרחוקים ההם עוד לא המציאו את המחשב, וסרגל החישוב הקל מאוד על עבודתם של המהנדסים.

"אני לא יכול," הסביר אבא, "אני עסוק. אני חייב לסיים את התוכנית הזאת עד מחר."

שנאתי את השרטוטים והתוכניות האלה. לחברות שלי האיר המזל פנים. האבות שלהן לא היו מהנדסים אלא פועלים, ובשבתות נהגו לטייל עם ילדיהם או ללכת אתם לים, אבל אבי שרטט מדי שבת, ותמיד היה עליו לסיים את התוכנית עד יום ראשון.

"אני רוצה לעמק הנרקיסים!" התעקשתי. "דבורה'לה ושרה'לה ועמיחי ויאיר ושאר הילדים כבר הלכו לשם, וגם רבקה'לה וישראל ומושיק וחיים טיילו שם, ורק אצלנו לא הולכים לטייל!"

אבא הרים את מבטו מסרגל החישוב היקר, הביט בעיניי הדומעות ואמר: "את צודקת, רותי, נלך לעמק הנרקיסים."

בימים ההם, ימי המנדט הבריטי, לא ידענו שאסור לקטוף את פרחי הבר, ומדי חורף יצאנו לביצה שליד בתי הזיקוק, לגבעת הרקפות או למורדות הכרמל, וחזרנו עמוסי פרחים ככל שיכלו ידינו הקטנות לשאת.

רציתי שגם אימא תבוא אתנו, אבל היא אמרה שהיא צריכה לבשל את מרק העוף ולהכין את ארוחת הצהריים של שבת.

"זה לא חשוב, אימא, לא מוכרחים לאכול כל שבת מרק עוף. תבואי אתנו, וכשנחזור נאכל תפוחי אדמה עם לֶבֶּן".

אימא הביטה בי בתימהון. "אבל רותי, איך אפשר? איך אפשר לא לאכול בשבת מרק עוף?"

אבי ואחי אהבו מאוד את מרק העוף המפורסם של אימי, שריחו פשט מדי שבת ברחובנו, אבל אני תיעבתי אותו והתגברתי בקושי על המנה שגדשה אימא בצלחתי. הייתי מוכרחה לסיים את מנתי ולא להשאיר אפילו טיפה אחת, כי כידוע יש בהודו ובסין ילדים רעבים שהיו שמחים מאוד לסיים במקומי את המרק המזין. רציתי לשלוח להם את המנה שלי, אבל לא ידעתי איך עושים זאת.

"תראי, אימא, נכון שתמיד את מבקשת שאשאיר שתי כפיות לבֶּן בכוס, ואת מוסיפה להן חלב וככה את עושה לנו לבֶּן חדש? אז אולי אני יכולה להשאיר קצת מרק, ואת תוסיפי מים ותכיני ככה מרק חדש?" שאלתי בתקווה.

אימא צחקה. "לא, רותי, מרק עוף לא מכינים משאריות של מרק ישן."

"חבל שלא בישלת את המרק אתמול," אמרתי.

"אי אפשר, רותי, המרק חייב להיות טרי."

"שמעתי שבאמריקה הנשים מבשלות ליומיים."

"כן, כי לכל אחת שם יש מקרר חשמלי גדול שנקרא פריג'ידר, ולא רק ארגז קרח קטן כמו שיש לנו," ענתה אימא, ומיד חגרה את הסינר הלבן והמעומלן ופנתה אל סיריה.

ביום הקודם נסעתי עם הוריי לחנות נעליים בחיפה, ושם קנו לי זוג נעליים חדשות, יפהפיות, שריח של עור עלה מהן. הן השמיעו צפצוף מיוחד כשפסעתי בהן בזהירות על המדרכה ברחוב הרצל. ועורן האדום והמבריק היה חלק ונקי ללא כתמים וחריצים.

"תנעלי את הנעליים הישנות כי יש הרבה בוץ בעמק הנרקיסים," ביקש אבא.

"אני לא רוצה לנעול את הנעליים הישנות!" אמרתי בתוקף.

אבא ואימא הביטו זה בזה, ולבסוף משכה אימא בכתפיה וויתרה, וכך יצאתי עם הנעליים החדשות ועם אבי ואחי הקטן לעמק הנרקיסים שליד בתי הזיקוק.

נסענו באוטובוס וכל הדרך בחנתי בהנאה רבה את הנעליים החדשות. הכרנו את הנהג, כי בשכונה שלנו כולם מכירים את כולם. הוא היה אבא־של־אריה־ושל־דליה ודיבר אתי ועם אחי כאילו היינו אנשים מבוגרים.

"רותי, אני רואה שיש לך נעליים חדשות," אמר אבא־של־דליה־ושל־אריה בחביבות.

"כן," עניתי בגאווה. "רק אתמול קנו לי אותן."

"ואת הולכת אתן לקטוף נרקיסים? לא כדאי לך. חבל עליהן," אמר הנהג.

"מה כבר יכול לקרות להן שם? אם יתלכלכו, אנקה אותן," אמרתי בביטחון.

הנהג הביט בי ברחמים ולא ויתר. "כל שבת אני מסיע ילדים שאיבדו נעליים בבוץ של עמק הנרקיסים," הסביר אבא־של־דליה־ושל־אריה לאבא, "אולי כדאי שתחזרו הביתה ותחליפו נעליים?"

"לא. אין צורך. אני ילדה גדולה ואני יודעת להיזהר."

"יש ליד עמק הנרקיסים בית ששקע בבוץ ועומד עקום ממש כמו מגדל פיזה," סיפר הנהג לאבא. "אתה בטח סקרן לראות אותו ולבדוק איך אפשר ליישר אותו."

אור נדלק בעיניי אבי. הוא אהב מאוד אתגרים מקצועיים, ועד יומו האחרון, כשהיה כבר בן תשעים, חיפש פתרונות מיוחדים לבעיות הנדסיות מסובכות.

"כן. אני מעוניין לראות את הבית הזה ולבדוק מה קרה שם. אולי אפשר ליישר אותו וכך לעזור למשפחה שגרה בו," ענה אבא.

ירדנו מהאוטובוס באחת התחנות והתחלנו לצעוד מזרחה, לעמק הנרקיסים. בתחילה היה הכביש תקין ונקי וההליכה בו הייתה קלה, אבל כידוע נרקיסים אינם גדלים בכביש אלא בשדות בוציים, ולכן נאלצנו לרדת מכביש האספלט הנוח ולצעוד בשדה החום, הדשן, ששלוליות גדולות נִקוו במרחביו ומימיהן הבהיקו מול קרני השמש.

לא רחוק משדה הנרקיסים עמד הבית העקום והביט בנו בעיני חלונותיו הפעורים בשחור. היה זה בית בעל שתי קומות שנטה על צדו. הוא היה נטוש, ואבא הסביר לנו שהמגורים בו מסוכנים ולכן מתגוררים עכשיו בעליו בבתי קרוביהם.

אבא פנה לבדוק את הבית השקוע ואני ואחי נכנסנו לשדה. ככל שהרחקנו מהכביש התרבה הבוץ ועמו התרבו גם הנרקיסים. היו שם אלפי נרקיסים שגדלו מושבות־מושבות ויצרו יחד משטח לבן. ריחם הנעים והמשכר פשט בשדה, וככל שהרבינו לקטוף כן גברה תאוותנו, ולא הסתפקנו רק בפרחים אלא הוצאנו גם בצלים כדי לשתול אותם בגינתנו.

לפתע חשתי שאני שוקעת בבוץ החום, הדביק, ואינני יכולה להוציא את רגליי מהאדמה הבוגדנית, הכהה, השונה כל־כך מאדמת החול הידידותית בחצר שלנו. קראתי לאבי והוא מיהר לבוא לעזרתי. ניסינו לחלץ את נעליי החדשות מהבור הבוצי, אבל הצלחנו לחלץ רק אחת מהן, כי ככל שהעמקנו לחפור הלכה ושקעה הנעל בבוץ המימי. לבסוף שלף אבא את רגלי מתוך הנעל הטובעת, ונשא אותי על כתפיו עד לכביש המתפתל סמוך לבית הנטוי. בלב דואב נאלצנו להשאיר את הנעל בשדה הנרקיסים ולחזור הביתה בלעדיה, אף על פי שידענו שאימא לא תעבור בשתיקה על המחדל הזה.

הגענו לתחנה ואחרי שעה קלה הגיע האוטובוס המיוחל ואסף אותנו לחללו החמים. גם הפעם נהג באוטובוס אבא־של־דליה־ושל־אריה. הוא הביט בנו בחמלה ולא אמר דבר, ואני הייתי אסירת תודה על שלא טען: "אמרתי לכם. ידעתי שכך יקרה."

כשהגענו הביתה ישבנו לאכול את המרק הנצחי ואת העוף שכובס בו שעה ארוכה. ידעתי שאימי הכעוסה לא תוותר לי אפילו על טיפת מרק אחת ובלעתי אותו ללא ויכוח, ואחר כך עזרתי לאימא לשתול את בצלי הנרקיסים בחזית החצר, ליד מרפסת המטבח.

למחרת נסענו שוב לחנות הנעליים בחיפה, ושוב זכיתי בנעליים אדומות, גבוהות וארוכות שרוכים, זהות לחלוטין לנעל שאיבדתי בעמק הנרקיסים. אימא שאלה אם אפשר לקבל הנחה בהתחשב בעובדה שזה הזוג השני שקונים לי השבוע, ואני שאלתי אם אפשר לקנות רק נעל אחת, כי נעל אחת כבר יש לי בבית. המוכרת צחקה והסבירה שנעליים, כמו זוגות נשואים, באים זוגות־זוגות. אימא קרצה לה ואמרה שהיא מכירה בחיפה כמה זוגות נשואים שבאים בשלשות, ושתיהן פרצו בצחוק ואני לא הבנתי מדוע.

יותר משישים שנה חלפו מאז, ועדיין פורחים הנרקיסים מדי חורף בחצר שלנו. שבועיים אחרי שמחת תורה מגיחים חודי העלים מבין רגבי החול, כעבור ימים אחדים נוספים עליהם במהירות עלים חדשים, וחודש לאחר חג החנוכה עולים גבעולי הפרחים הלבנים, בעלי העטרה הצהובה.

ואתם ידידיי, אם תמצאו בשדה שליד בתי הזיקוק נעל אדומה, גבוהה וארוכת שרוכים שמספרה שלושים וארבע, אנא השיבו לי אותה. אני עדיין מתגעגעת אליה.

רותי יצחקי-ריכטר

רות יצחקי ריכטר, סופרת ותסריטאית. כתבה עד כה 8 ספרים. בין ספריה האחרים: "ארץ ירוקה שלי" ו"ים כחול שלי", "הלב והאבן" ,"בלילה אשיר בבריכה", "התמונה" ו"עפיפונים ועוגיות שוקולד". סרטים לפי תסריטים שכתבה הופקו והוצגו בכל הערוצים המסחריים והציבוריים בישראל. כגון, "תמונה משפחתית" (סרט המשך לספר "התמונה"), "לחם", "עוד לא זקנה" ועוד.

עוד על הספר

החיים על פי רותי רותי יצחקי-ריכטר

מרק עוף בניחוח נרקיסים

זה קרה לפני שישים שנה כשהייתי בת שש. בשבת יפה וחמימה של חורף, כשהייתי ילדה קטנה. אימא כרגיל בישלה במטבח, ואבא שרטט ליד שולחן האוכל הגדול. הוא פיזם לעצמו מנגינה ישנה מימי ילדותו, והתעסק בסרגל החישוב החדש שעליו הייתה גאוותו, כי בימים הרחוקים ההם עוד לא המציאו את המחשב, וסרגל החישוב הקל מאוד על עבודתם של המהנדסים.

"אני לא יכול," הסביר אבא, "אני עסוק. אני חייב לסיים את התוכנית הזאת עד מחר."

שנאתי את השרטוטים והתוכניות האלה. לחברות שלי האיר המזל פנים. האבות שלהן לא היו מהנדסים אלא פועלים, ובשבתות נהגו לטייל עם ילדיהם או ללכת אתם לים, אבל אבי שרטט מדי שבת, ותמיד היה עליו לסיים את התוכנית עד יום ראשון.

"אני רוצה לעמק הנרקיסים!" התעקשתי. "דבורה'לה ושרה'לה ועמיחי ויאיר ושאר הילדים כבר הלכו לשם, וגם רבקה'לה וישראל ומושיק וחיים טיילו שם, ורק אצלנו לא הולכים לטייל!"

אבא הרים את מבטו מסרגל החישוב היקר, הביט בעיניי הדומעות ואמר: "את צודקת, רותי, נלך לעמק הנרקיסים."

בימים ההם, ימי המנדט הבריטי, לא ידענו שאסור לקטוף את פרחי הבר, ומדי חורף יצאנו לביצה שליד בתי הזיקוק, לגבעת הרקפות או למורדות הכרמל, וחזרנו עמוסי פרחים ככל שיכלו ידינו הקטנות לשאת.

רציתי שגם אימא תבוא אתנו, אבל היא אמרה שהיא צריכה לבשל את מרק העוף ולהכין את ארוחת הצהריים של שבת.

"זה לא חשוב, אימא, לא מוכרחים לאכול כל שבת מרק עוף. תבואי אתנו, וכשנחזור נאכל תפוחי אדמה עם לֶבֶּן".

אימא הביטה בי בתימהון. "אבל רותי, איך אפשר? איך אפשר לא לאכול בשבת מרק עוף?"

אבי ואחי אהבו מאוד את מרק העוף המפורסם של אימי, שריחו פשט מדי שבת ברחובנו, אבל אני תיעבתי אותו והתגברתי בקושי על המנה שגדשה אימא בצלחתי. הייתי מוכרחה לסיים את מנתי ולא להשאיר אפילו טיפה אחת, כי כידוע יש בהודו ובסין ילדים רעבים שהיו שמחים מאוד לסיים במקומי את המרק המזין. רציתי לשלוח להם את המנה שלי, אבל לא ידעתי איך עושים זאת.

"תראי, אימא, נכון שתמיד את מבקשת שאשאיר שתי כפיות לבֶּן בכוס, ואת מוסיפה להן חלב וככה את עושה לנו לבֶּן חדש? אז אולי אני יכולה להשאיר קצת מרק, ואת תוסיפי מים ותכיני ככה מרק חדש?" שאלתי בתקווה.

אימא צחקה. "לא, רותי, מרק עוף לא מכינים משאריות של מרק ישן."

"חבל שלא בישלת את המרק אתמול," אמרתי.

"אי אפשר, רותי, המרק חייב להיות טרי."

"שמעתי שבאמריקה הנשים מבשלות ליומיים."

"כן, כי לכל אחת שם יש מקרר חשמלי גדול שנקרא פריג'ידר, ולא רק ארגז קרח קטן כמו שיש לנו," ענתה אימא, ומיד חגרה את הסינר הלבן והמעומלן ופנתה אל סיריה.

ביום הקודם נסעתי עם הוריי לחנות נעליים בחיפה, ושם קנו לי זוג נעליים חדשות, יפהפיות, שריח של עור עלה מהן. הן השמיעו צפצוף מיוחד כשפסעתי בהן בזהירות על המדרכה ברחוב הרצל. ועורן האדום והמבריק היה חלק ונקי ללא כתמים וחריצים.

"תנעלי את הנעליים הישנות כי יש הרבה בוץ בעמק הנרקיסים," ביקש אבא.

"אני לא רוצה לנעול את הנעליים הישנות!" אמרתי בתוקף.

אבא ואימא הביטו זה בזה, ולבסוף משכה אימא בכתפיה וויתרה, וכך יצאתי עם הנעליים החדשות ועם אבי ואחי הקטן לעמק הנרקיסים שליד בתי הזיקוק.

נסענו באוטובוס וכל הדרך בחנתי בהנאה רבה את הנעליים החדשות. הכרנו את הנהג, כי בשכונה שלנו כולם מכירים את כולם. הוא היה אבא־של־אריה־ושל־דליה ודיבר אתי ועם אחי כאילו היינו אנשים מבוגרים.

"רותי, אני רואה שיש לך נעליים חדשות," אמר אבא־של־דליה־ושל־אריה בחביבות.

"כן," עניתי בגאווה. "רק אתמול קנו לי אותן."

"ואת הולכת אתן לקטוף נרקיסים? לא כדאי לך. חבל עליהן," אמר הנהג.

"מה כבר יכול לקרות להן שם? אם יתלכלכו, אנקה אותן," אמרתי בביטחון.

הנהג הביט בי ברחמים ולא ויתר. "כל שבת אני מסיע ילדים שאיבדו נעליים בבוץ של עמק הנרקיסים," הסביר אבא־של־דליה־ושל־אריה לאבא, "אולי כדאי שתחזרו הביתה ותחליפו נעליים?"

"לא. אין צורך. אני ילדה גדולה ואני יודעת להיזהר."

"יש ליד עמק הנרקיסים בית ששקע בבוץ ועומד עקום ממש כמו מגדל פיזה," סיפר הנהג לאבא. "אתה בטח סקרן לראות אותו ולבדוק איך אפשר ליישר אותו."

אור נדלק בעיניי אבי. הוא אהב מאוד אתגרים מקצועיים, ועד יומו האחרון, כשהיה כבר בן תשעים, חיפש פתרונות מיוחדים לבעיות הנדסיות מסובכות.

"כן. אני מעוניין לראות את הבית הזה ולבדוק מה קרה שם. אולי אפשר ליישר אותו וכך לעזור למשפחה שגרה בו," ענה אבא.

ירדנו מהאוטובוס באחת התחנות והתחלנו לצעוד מזרחה, לעמק הנרקיסים. בתחילה היה הכביש תקין ונקי וההליכה בו הייתה קלה, אבל כידוע נרקיסים אינם גדלים בכביש אלא בשדות בוציים, ולכן נאלצנו לרדת מכביש האספלט הנוח ולצעוד בשדה החום, הדשן, ששלוליות גדולות נִקוו במרחביו ומימיהן הבהיקו מול קרני השמש.

לא רחוק משדה הנרקיסים עמד הבית העקום והביט בנו בעיני חלונותיו הפעורים בשחור. היה זה בית בעל שתי קומות שנטה על צדו. הוא היה נטוש, ואבא הסביר לנו שהמגורים בו מסוכנים ולכן מתגוררים עכשיו בעליו בבתי קרוביהם.

אבא פנה לבדוק את הבית השקוע ואני ואחי נכנסנו לשדה. ככל שהרחקנו מהכביש התרבה הבוץ ועמו התרבו גם הנרקיסים. היו שם אלפי נרקיסים שגדלו מושבות־מושבות ויצרו יחד משטח לבן. ריחם הנעים והמשכר פשט בשדה, וככל שהרבינו לקטוף כן גברה תאוותנו, ולא הסתפקנו רק בפרחים אלא הוצאנו גם בצלים כדי לשתול אותם בגינתנו.

לפתע חשתי שאני שוקעת בבוץ החום, הדביק, ואינני יכולה להוציא את רגליי מהאדמה הבוגדנית, הכהה, השונה כל־כך מאדמת החול הידידותית בחצר שלנו. קראתי לאבי והוא מיהר לבוא לעזרתי. ניסינו לחלץ את נעליי החדשות מהבור הבוצי, אבל הצלחנו לחלץ רק אחת מהן, כי ככל שהעמקנו לחפור הלכה ושקעה הנעל בבוץ המימי. לבסוף שלף אבא את רגלי מתוך הנעל הטובעת, ונשא אותי על כתפיו עד לכביש המתפתל סמוך לבית הנטוי. בלב דואב נאלצנו להשאיר את הנעל בשדה הנרקיסים ולחזור הביתה בלעדיה, אף על פי שידענו שאימא לא תעבור בשתיקה על המחדל הזה.

הגענו לתחנה ואחרי שעה קלה הגיע האוטובוס המיוחל ואסף אותנו לחללו החמים. גם הפעם נהג באוטובוס אבא־של־דליה־ושל־אריה. הוא הביט בנו בחמלה ולא אמר דבר, ואני הייתי אסירת תודה על שלא טען: "אמרתי לכם. ידעתי שכך יקרה."

כשהגענו הביתה ישבנו לאכול את המרק הנצחי ואת העוף שכובס בו שעה ארוכה. ידעתי שאימי הכעוסה לא תוותר לי אפילו על טיפת מרק אחת ובלעתי אותו ללא ויכוח, ואחר כך עזרתי לאימא לשתול את בצלי הנרקיסים בחזית החצר, ליד מרפסת המטבח.

למחרת נסענו שוב לחנות הנעליים בחיפה, ושוב זכיתי בנעליים אדומות, גבוהות וארוכות שרוכים, זהות לחלוטין לנעל שאיבדתי בעמק הנרקיסים. אימא שאלה אם אפשר לקבל הנחה בהתחשב בעובדה שזה הזוג השני שקונים לי השבוע, ואני שאלתי אם אפשר לקנות רק נעל אחת, כי נעל אחת כבר יש לי בבית. המוכרת צחקה והסבירה שנעליים, כמו זוגות נשואים, באים זוגות־זוגות. אימא קרצה לה ואמרה שהיא מכירה בחיפה כמה זוגות נשואים שבאים בשלשות, ושתיהן פרצו בצחוק ואני לא הבנתי מדוע.

יותר משישים שנה חלפו מאז, ועדיין פורחים הנרקיסים מדי חורף בחצר שלנו. שבועיים אחרי שמחת תורה מגיחים חודי העלים מבין רגבי החול, כעבור ימים אחדים נוספים עליהם במהירות עלים חדשים, וחודש לאחר חג החנוכה עולים גבעולי הפרחים הלבנים, בעלי העטרה הצהובה.

ואתם ידידיי, אם תמצאו בשדה שליד בתי הזיקוק נעל אדומה, גבוהה וארוכת שרוכים שמספרה שלושים וארבע, אנא השיבו לי אותה. אני עדיין מתגעגעת אליה.