והאופניים וחיות הקודש

הקדמה

ספר זה הוא מסע עלייה לרגל מודרני, של 12 "מרגלים" לכאורה, דרך נקודות ציון בהיסטוריה היהודית - עד להגעתם אל ארץ ישראל ולירושלים. בכל אחד מ־12 הפרקים שזורים פרטי המסע, הן מבחינה פיזית, בדרכם האישית של כל אחד מהגיבורים והגיבורות, תוך סקירת מאורעות מכוננים שאירעו בתחנות המסע, לרבות דמויות מרכזיות שחיו בהן, והן בנושאים אקטואליים כגון משבר בן דורי, אהבה, קולינריה, גזענות, התבוללות, אקולוגיה, דת, יתמות, גיור, השתייכות, פוליטיקה, ועוד אתגרים העומדים בפני צעירים בני דורנו, תוך מגוון ציטוטים מהמקורות ומשירה עברית עכשווית.

הרוכבים במסע הם אתם, היוצאים למסע משלכם בקריאת ספר זה. התחנות בו רבות, והמקומות והנופים היפים עשירים בהיסטוריה של עם שחי בגלות וחווה תלאות. ההתחלה תמיד קשה, אך בדומה לרוכבים הממוקדים בתחילת המסע במאמץ, בנשימה ובשרירים הכואבים מיום האתמול, גם אתם תתגברו במהרה על הקושי, ועם מעט התמדה תזכו להיכנס ביתר קלות לנעלי הרכיבה של כל דמות, לכושר למידה, וליהנות מהדרך ללא מאמץ.

הספר נולד מתוך חלום ישן לארגן קבוצת מסע מגוונת לצורך מסע עלייה לרגל, או יותר נכון מסע אופניים, בן חמישה חודשים אל ארץ ישראל. אומנם החלום טרם הבשיל, אך החלטתי בינתיים לתת לו דרור במקום שבו אין מגבלות - בדמיוני.

איזהו חכם? הלומד מכל אדם. קל להבין אך קשה ליישם. בניגוד אלינו בני התמותה, המתקשים לעיתים להבחין בהזדמנות ללמוד או במסרים שבני אדם שונים מגלגלים לפתחינו, הדמויות שתפגשו בספר זה הינם מדריכי תיירים שיִשְׁבּוּ את נפשותיכם להתנתק מממדי המקום והזמן כדי לצאת איתם למסע. מעין כלים פתוחים נטולי אגו האוספים לתוכם מידע ותובנות רבות, ומזמינים את הקורא היוצא איתם למסע, ליטול מהם בדרכו ובזמנו החופשי רעיונות, וללמוד אותם לעומק בכוחות עצמן, כל אחד לפי עניינו, בעזרת המובאות.

לפיכך אני מקדיש את ספרי זה להוריי, לחבריי ולעמיתיי, ולכל אחת ואחד שהזדמן אל חיי ביוזמתו או בדרך המקרה כמורה כדי ללמד אותי שיעור או לקח כלשהו, ואשמח להשיב להם כגמולם.

פתח דבר

מקום זה הוא מקום של גולה, מקום בו שורה מציאותנו, אבל אינו יותר מתחנת מעבר.

בכל מקום נמצאים אנשים שהם בגרעין ההוויה. הם מרכיבים אותה, מגדירים אותה, מתחזקים אותה ומגינים עליה. הקשר בין חברי הגרעין הוא קשר גורדי, וכמעט לא ניתן להתירו. מסביבם ישנם גם אחרים הסובבים את ההוויה כאלקטרונים יחידניים סביב גרעין האטום במסלולים שונים. חלקם בקרבתו ואחרים ביתר ריחוק. ולמרות שמסלולם נשמע לכוח המשיכה של הגרעין, הם מודעים היטב גם לריק המצוי מחוצה לו, מפלרטטים עימו ולעיתים אף עם חלקיקים אחרים המתקרבים למסלולם או מתערבים בו; ואחת לתקופה, בנסיבות מסוימות גם מועפים זמנית או לצמיתות ממסלולם על ידי התנגשות או בתגובה לכוח חיצוני.

“לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ” מעטים הם האנשים שקמים פתאום בבוקר, מצייתים לקול, מפנימים שהם עם ומתחילים לנוע... יחידי סגולה שללא הודעה מוקדמת או סימן מקדים פורשים מן הגרעין, כמו אברהם אבינו, והולכים עצמאית נגד הזרם, הרחק מכוח המשיכה של ארצם ומולדתם, שלא במסלול הנגזר מהעבר, אל הלא נודע, כדרך הטבע. לעומתם, רבים הם האנשים השומעים קול קורא לנדוד. הם מחכים בתחנה או פוזלים אליה מהחלון בתקווה לחבור למסע או לרועה שיעשה בהם נפשות, ויוליך אותם משם אל גרעינו או אל גרעין אחר שסביבו הם חפצים לסוב.

כאדם המצוי בתנועה מתמדת קינאתי באלו היחידים המותכים אל הגרעין או מסתובבים בצמוד לו, אך תמהתי לגבי אלו שנועדו להקיפו מרחוק, תרים בעיניהם אחַר עתיד אחֵר בחלומותיהם ובשאיפותיהם, מחכים למקור השראה, מעין אירוע של חום, לחץ או מתח חשמלי חזק שינתק אותם מהמסלול ההיקפי, ימקד את כוחותיהם בקו ישיר ובמהירות בלתי נתפסת עם עוד חלקיקים רבים אחרים כמותם, לעבר התחנה הבאה.

שנים חלמתי לאסוף אנשים הנמצאים בתנועה, צעירים וגמישים, למסע מכונן דרך העבר - אל עתיד של הגשמה. “אני ואתה נשנה את העולם” - שר איינשטיין אחד, אך כדי להגיע למטרה ללא הסחים, יש להתמקד במטרה ולנוע במסילה. ולשם כך אמר איינשטיין אחר: “החיים הם כמו רכיבה על אופניים, כדי לשמור על שיווי המשקל צריך להיות כל הזמן בתנועה”. מפעל ההעפלה - שניצב לפני דורות ספורים כמגדלור בפני מאות אלפי רדיקלים חופשיים, שרידי מפצים, לחצים וחומה של אש כבשן, פליטים שנפלטו מעיירות, קהילות ומסגרות שונות, חלקם מיוזמתם ורובם שלא מבחירתם - היווה עבורי השראה. אותה השראה הניעה בעבר מאות אלפים להגיע בכוחות עצמם ובסודיות אל תחנות היציאה הספורות, להסתדר במעט אמצעים, ולהמשיך את תנופת המסע גם בהגיעם לחוף המציאות. גם המפעל הגדול והמכובד הזה החל באוניית מעפילים אחת רעועה, הוולוס (velos), והיה השראה לחדש אותו בזעיר אנפין, בשיירת מסע של צעירים שאפתנים בני דורנו, שיגיעו לעתידם החדש בכוח רגליהם ובדוושות האופניים כקבוצה, לא בדרך הקלה והמהירה ביותר בטיסה, אלא דווקא בזו הקשה והרצופה בתחנות הדרושות על מנת לבנות תנופה. תנופה - בוודאי תידרש, שכן גם בהגיעם ליעדם יידרש מהם להמשיך לדווש, להביט מדי פעם לאחור על הדרך ועל האתגרים שחלפו, אך ורק על מנת לשאוב מהם כוח, ולנצח בכל יום מחדש.

והניצחון הוא לא רק עבורם, אלא על מנת לשמש דוגמה, לעורר השראה, להבקיע שערים ולסלול מסילה לאחרים שבוודאי יגיעו אחריהם, ירחיבו את המסילה הצרה ויאריכו אותה למחוזות חדשים.

"לכל אחד יש זכות לחלום

סירות נייר במים

רציתי רק לשוט הכי רחוק

אני אדם משום מקום

שמחפש לו רק סיבה לנשום".¹

אולי עוד אזכה להתגבר על ספקותיי שלי ועל מכשולי המציאות, ולאסוף את אותם תריסר חולמים למסע מופלא וראשון מסוגו, אחד מני רבים שוודאי יובילו אחרים; ואולי פשוט אשקע לי בשגרת החיים ואצטער על כך ברבות ימיי כמו על הזדמנויות מפוספסות אחרות. אך בדמיוני המסע כבר פרוט לפרטים, המרכבה כבר יצאה לדרך, וגלגלי האופניים דרוכים עם רוכביהם על קו הזינוק, מחכים להתחיל במסע אל ארץ ישראל. דרך צלחה.

1 קוצים - אביב גפן.

רמקולים מנומסים מספקים לי התראה: “התחנה הבאה: סאות’ פרי”. זהו זה, הנה זה מגיע. לכאורה הודעה שגרתית, אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. כל אדם מקרי שחושב שהוא מכיר אותי, לא יבין מה כה מיוחד בנסיעה בקו האדום של הרכבת התחתית בניו יורק בבוקר יום ראשון, ומדוע אני כל כך נרגש להגיע לתחנה האחרונה הזו ואף חושש לקום מהמושב. כל אחד מיושבי הקרון בבוקר זה רק מתחנן לצאת ממנו ולחלץ את עצמותיו אחרי שהייה ממושכת במחילה התת־קרקעית הזאת שמתאימה יותר לכורי פחם או אולי לעכברים. רובם ישמחו לראות את השמיים הכחולים שבחוץ במקום את שאר עובדי הדחק המכורבלים במעיליהם בקרון, ואת אלה המכתתים את רגליהם ברכבת הזו לעבודות ללא מוצא בשכר נמוך כדי לנקות את המשרדים של וול־סטריט לקראת שבוע סוער נוסף. ועוד רבים אחרים מיושבי הקרון המנומנם ישמחו לצאת ממנו על מנת להחליף את ריח האלכוהול והקיא שהשאירו פה בלייני סוף השבוע ששבו לבתיהם רק מספר שעות מוקדם יותר. וכל איש ואישה סבירים יוותרו ברצון על ריח השתן והעליבות שמפיץ חסר הבית שבילה את הלילה בקרון וליווה אותנו כל הנסיעה כאילו הוא חלק מתפאורת הסאבווי, כזו שבלעדיה לא ניתן להפעיל את השירות ביום ראשון בבוקר של העיר הזו.

מאידך, מי באמת רוצה לקום ממושב בסאבווי של ניו יורק כשיש לו את כל הספסל לעצמו? הרי זה עומד בניגוד לכל היגיון, בערך כמו לפנות חניית חינם ששוליה אפורים לצד מדרכה במרכז תל אביב (עוד נשארו כאלו?). אני מכיר מספיק תל־אביבים או תושבים של כל עיר גדולה שמכבדת את עצמה, שישמחו לשלם על מונית ובלבד שלא יפנו את החנייה הזאת אפילו לחמש דקות, כי מי יודע אם המזל יאיר להם פנים באופן הזה פעם נוספת.

בקרון הזה עמדתי פעמים רבות, מפני שברוב המקרים לא היה לי מקום ישיבה. ולא רק לי, שכן הקו האדום הזה אוסף בכל בוקר מימות השבוע עשרות אלפי עובדים מהברונקס ומהארלם: מנהלים מלאי חשיבות עצמית מהאפֵּר־ווסט סייד, חכמולוגים פרבריים מעונבים מלונג איילנד בתחנת פורט אות’ריתי, והיפסטרים אורבנים מהובוקן בתחנת כריסטופר. כולם בכל המלבושים ובכל הצבעים ובכל השפות ומכל המדינות, ברגים, אומים גלגלי שיניים, ובעיקר עבדים שמגיעים לתפעל ולתחזק את עגל הזהב של וול־סטריט. וגם אני, אוי כמה עבדתי קשה כדי לזכות למרֵק עוד קצת את קרניו, וכמה חשבתי שאהיה מאושר פה, כמו רוב חבריי לספסל הלימודים. אבל כיום הייאוש נעשה יותר נוח וגם העגל הזה הוא לא כזה נורא, כי הוא מאפשר לך מנוחה חלקית ביום שבת ואפילו ביום ראשון. טוב, לא לכולם, מישהו עדיין צריך לנקות את שאריות ההילולה של סוף השבוע, בה מתערבבים מנצחים ומרוויחים, סוחרים ועורכי דין, בנקאים ויזמים, והרבה מוזגים, בדרנים, נפקניות, מלצרים, שומרי סף ומאבטחים מאוד מאוד מקצוענים, כי פה זה אמריקה ואין מקום לטעויות. טיים איז מאני אנד אברית’ינג איז ביזנס.

ובכל זאת הגיע הזמן לקום, אלא אם כן מתחשק לכם לקרוא ספר על חוויותיי בחברת ההומלס בנסיעה חזרה מלוֹוֵר מנהטן ועד שמורידים את שנינו בברונקס שעתיים מאוחר יותר.

אני קם בדילוג, יוצא מהדלת האחורית בנחישות ניו יורקית ובהליכה מהירה עובר את הקרוסלה לעבר המדרגות הנעות. מחשבות רבות עוברות בראשי תוך כדי עלייה ממפלס הרציף המטונף מריחות דיזל, שתן וייאוש של ראשון בבוקר אל עבר משב הרוח המגיע מלמעלה, ובהן הציפייה לשמיים הכחולים שהבטיח לי החזאי. והנה בעודי עולה מתהומות הטומאה במעלות הקדושה בלי להפעיל אף שריר, מתגלים השמיים הכחולים. אוויר צח וצונן חודר לריאותיי, מזכיר לי להדק עוד קצת את חגורת המעיל.