כותרת משנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כותרת משנה
מכר
מאות
עותקים
כותרת משנה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כותרת משנה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: רחל פן
    • הוצאה: ידיעות ספרים, פן
    • תאריך הוצאה: יוני 2014
    • קטגוריה: עיון
    • מספר עמודים: 456 עמ' מודפסים

    ארנסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

    סגנונו הספרותי של המינגוויי מתאפיין במשפטים קצרים ודקלרטיביים, תיאורים קונקרטיים והשמטה מכוונת של פרטים במטרה לאפשר לקורא להשלים את הפערים במידע בעצמו, ובאופן כזה "לערב" אותו בסיפור. בספרו מוות אחר הצהריים כתב המינגוויי: "הוד התנועה של הקרחון נובעת מכך שרק שמינית ממנו נמצאת מעל המים". בספרו חגיגה נודדת מתאר המינגוויי כיצד כאשר שהה בפריז הבין כי "ניתן להשמיט כמעט כל פרט בסיפור, כל עוד אתה עושה זאת במודע".

    תקציר

    כותרת משנה הינו אוסף עשיר של כתבותיו של ארנסט המינגוויי – מתחילת דרכו כעתונאי צעיר, דרך התפתחותו ככתב זר והבשלתו לעתונאי מנוסה. באמצעות כתיבתו העתונאית מספק המינגוויי עדויות חיות לאירועים ודמויות שעיצבו את המאה העשרים. הוא כותב על האינפלציה בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה ועל החיים באיטליה הפשיסטית, מצטרף לכוחות האנטי פשיסטיים במלחמת האזרחים בספרד, לנחתת אמריקאית בפלישת בעלות הברית לחופי נורמנדי, לגיחת הפצצה בריטית מעל שמי גרמניה והוא העתונאי האמריקאי הראשון שנכנס לפריז המשוחררת. כל זאת לצד תיאור חיי הבוהמה האמריקאית בפריז, מפגשים עם תיירים אמריקאיים בשוויצריה, מסעות דיג וציד בפלורידה, קובה ואפריקה.

     

    הקו המפריד בין כתיבתו העיתונאית של המינגוויי לכתיבתו הספרותית אינו חד. הוא גילה בכתיבתו הבנה בפוליטיקה ובכלכלה, ידע להגיע למידע ולנתח אותו, אבל כתיבתו היתה כתיבה יצירתית ולא דיווח יבש. גם אם לפעמים הקל ראש בנוגע לעובדות, המינגוויי נתן קול להשפעה הרגשית של האירועים ההיסטוריים על האנשים שלקחו בהם חלק, והתמונה הכללית שצייר  היתה מלאה, ברורה וצלולה. מכאן ניתן להבין מדוע כתיבתו העיתונאית המיוחדת של המינגוויי נתפסת עדיין כרעננה וחיונית.

     

     

    ארנסט המינגוויי שינה את פניה של הפרוזה האנגלית יותר מכל סופר אחר במאה ה-20, ותרומה זו זיכתה אותו בשנת 1954 בפרס נובל לספרות. המינגוויי כתב משפטים קצרים, דקלרטיביים, ונודע כבעל סגנון תמציתי ונוקשה. הרומנים וזרח השמש (1926) והקץ לנשק (1929) ביססו מייד עם צאתם לאור את מעמדו כאחד ממאורות הספרות של המאה ה-20. המינגוויי חי בקרב קהילת הגולים האמריקאים בפריז בשנות ה-20 של המאה שעברה, לאחר שהספיק להיות עיתונאי ונהג אמבולנס במלחמת העולם הראשונה, ושם החל בקריירה ספרותית שהובילה אותו לתהילת עולם. המינגוויי היה חסיד נלהב של ציד ומלחמות-שוורים, וגיבוריו היו תמיד גברים ונשים אמיצים ונועזים שנשאו צלקות בלתי-נראות, הן פיזיות והן רגשיות. הוא כיסה כעיתונאי את מלחמת האזרחים בספרד ותיאר אותה ברומן המבריק למי צלצלו הפעמונים, ולאחר מכן כיסה את מלחמת העולם השנייה. הנובלה הקלאסית הזקן והים זיכתה אותו בפרס פוליצר לשנת 1953. המינגוויי מת באיידהו, ארה"ב, ב-1961.

    פרק ראשון

    גילוח חינם

     

    טורונטו סטאר ויקלי, 6 במרס 1920

     

    "ארצם של בני החופש ומולדתם של האמיצים" הוא ביטוי שנאמר על ידי אזרחים מסוימים ברפובליקה שמדרום לנו, כשהם מתכוונים לארץ שבה הם חיים. הם אולי אמיצים, אבל אין שם שום דבר חופשי. ארוחות חינם זה משהו שכבר מזמן נעלם, וכשאתם מנסים להתקבל ל"בונים החופשיים" נאמר לכם שיהיה עליכם לשלם שבעים וחמישה דולר.

    ביתם האמיתי של בני החופש והאמיצים הוא בית הספר לסַפָּרות. שם הכול חופשי. ועליכם להיות אמיצים. אם אתם רוצים לחסוך 5.60 דולר לחודש על תגלחות ותספורות, לכו לבית הספר לספּרות, אבל אל תשכחו להצטייד באומץ הלב.

    כי ביקור בבית הספר לספּרות דורש קור רוח וגבורה רבה, כשל אדם הפוסע בעיניים פקוחות אל עבר המוות. אם אינכם מאמינים, לכו למחלקת המתחילים של בית הספר לספּרות והציעו את עצמכם לגילוח חינם. אני עשיתי זאת.

    ברגע שנכנסים לבניין נתקלים במספרה מאובזרת לעילא בקומת הכניסה. כאן עובדים התלמידים שעומדים לסיים את לימודיהם. גילוח עולה חמישה סנטים, תספורת - חמישה־עשר.

    "הבא בתור," קרא אחד התלמידים. האחרים נראו כמצפים.

    "אני מצטער," אמרתי. "אני עולה למעלה."

    למעלה מתבצעת העבודה בחינם על ידי המתחילים.

    דממה השתררה במספרה. הספרים הצעירים לטשו זה אל זה מבטים רב־משמעיים. אחד מהם עשה תנועה מלאת הבעה של העברת האצבע המורה על צווארו.

    "הוא עולה למעלה," אמר ספר אחד בקול חלש.

    "הוא עולה למעלה," הדהד אחריו אחר, והם התבוננו זה בזה.

    עליתי למעלה.

    למעלה הסתובבה חבורה של צעירים, לבושים כולם בז'קטים לבנים, ושורת כיסאות ניצבה לאורך הקיר. עם היכנסי לחדר ניגשו שניים או שלושה ונעמדו ליד כיסאותיהם. האחרים נותרו לעמוד במקומותיהם.

    "בואו הנה, בחורים, הנה יש כאן עוד אחד," קרא אחד מן הז'קטים הלבנים שליד הכיסאות.

    "שיעבוד מי שרוצה לעבוד," ענה אחד מהקבוצה.

    "לא היית מדבר ככה אם היית משלם על הקורס שלך," ענה הבחור החרוץ.

    "שתוק. הממשלה שולחת אותי לכאן," ענה הלא־עובד, והקבוצה המשיכה בשיחתה.

    הושבתי את עצמי בכיסא שהיה באחריותו של צעיר אדמוני.

    "אתה כאן כבר הרבה זמן?" שאלתי כדי להרחיק מעצמי מחשבות על החוויה הקשה.

    "לא כל כך," הוא חייך.

    "כמה זמן עד שתעבור למטה?" שאלתי.

    "אָה, כבר הייתי למטה," אמר וכיסה את פני בקצף גילוח.

    "אז למה חזרת למעלה?" אמרתי.

    "היתה לי תאונה," אמר והמשיך למרוח את הקצף.

    באותו רגע ניגש אחד מהלא־עובדים והסתכל עלי מלמעלה.

    "תגיד, אתה רוצה שיחתכו לך את הגרון?" חקר בנעימות.

    "לא," אמרתי.

    "אהה!" אמר הלא־עובד.

    באותו רגע הבחנתי שכף ידו השמאלית של הספר שלי חבושה.

    "איך עשית את זה?" שאלתי.

    "לעזאזל, כמעט שחתכתי לעצמי את האצבע עם התער הבוקר," הוא ענה בחביבות.

    הגילוח לא היה גרוע כל כך. מדענים טוענים שמוות בתלייה הוא למעשה נעים מאוד. לחץ החבל על עצבי הצוואר ועורקיו מייצר סוג של אלחוש. ההמתנה לתלייה היא זאת שמטרידה את האדם.

    הסַפָּר האדמוני אמר שישנם ימים שבהם מאה אנשים באים לגילוח חינם.

    "וגם לא כולם 'קבצנים'. הרבה אנשים לוקחים סיכון רק כדי לקבל משהו תמורת כלום."

    שירותי מספרה אינם שירותי החינם היחידים שניתן לקבל בטורונטו. בית הספר לרפואת שיניים מעניק טיפול חינם לכל מי שמגיע אליו - לרחוב הָרון פינת קולג. משלמים את עלות החומרים בלבד.

    לפי ד"ר פ"ס ג'רמן, ראש מחלקת הבדיקות של המרפאה, יש להם כאלף מטופלים. כל העבודה נעשית על ידי הסטודנטים הבוגרים בפיקוח של מומחים לרפואת שיניים.

    שיניים נעקרות חינם אם נעשה שימוש בהרדמה מקומית, אבל תמורת השימוש בגז גובים שני דולרים. לפי ד"ר ג'רמן, רופאי שיניים רגילים גובים שלושה דולרים עבור עקירה של שן בודדת. בבית הספר לרפואת שיניים אתה יכול לעקור עשרים וחמש שיניים תמורת שני דולרים! זה בוודאי ימצא חן בעיני ציידי המציאות.

    טיפול מונע או ניקוי יסודי של השיניים, מבוצעים בבית הספר תמורת חמישים סנט עד דולר אחד. במרפאה פרטית זה יעלה בין דולר אחד לשניים. התקנת גשר נעשית באותה השיטה.

    שום מטופל אינו נדחה על ידי בית הספר לרפואת שיניים. גם מי שאינו יכול לשלם את עלות החומרים מקבל טיפול. מי שמוכן לקחת סיכון יכול בקלות לחסוך כסף על טיפולי שיניים.

    בבית החולים גרייס, שנמצא מול בית הספר לרפואת שיניים ברחוב הרון, יש מרפאה שמעניקה טיפול רפואי חינם לנזקקים ובכל חודש מטפלת ב־1,241 איש בממוצע.

    השירות הוא רק ל"נזקקים" של ממש. העניים שבינינו, שאינם נחשבים לנזקקים על ידי אחות שירותי הרווחה, צריכים לשלם עבור הטיפול הרפואי. בהתאם לנתונים של בית החולים גרייס, יותר ממחצית המקרים שטופלו בחודש שעבר היו בעלי לאום יהודי. האחרים היו אוסף של אנגלים, סקוטים, איטלקים, מקדונים ואנשים ממוצא לא־ידוע.

    ארוחות חינם הוגשו בעבר במיסיון פרד ויקטור, בפינת רחובות קווין וג'רוויס. אבל בעלי הסמכות במיסיון טוענים שעכשיו כמעט אין ביקוש. חוקי היובש והמלחמה פתרו את בעיית ה"קבצנים", ובמקום שבעבר היה תור ארוך של "חסרי כול" שהמתינו לקבל כרטיסים לארוחה חינם, כיום מפעם לפעם מזדמן לשם פושט יד.

    אם אתה רוצה להבטיח לעצמך ארוחות חינם, חדר חינם וטיפול רפואי חינם, יש רק דרך אחת לעשות זאת. גש אל השוטר הכי גדול שאתה רואה וחבוט בפניו.

    אורך התקופה שבה תקבל ארוחות וחדר חינם תלוי בקולונל דניסון (שופט־חוקר). ומידת הטיפול הרפואי שתקבל תלויה בגודלו של השוטר.

    ארנסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

    סגנונו הספרותי של המינגוויי מתאפיין במשפטים קצרים ודקלרטיביים, תיאורים קונקרטיים והשמטה מכוונת של פרטים במטרה לאפשר לקורא להשלים את הפערים במידע בעצמו, ובאופן כזה "לערב" אותו בסיפור. בספרו מוות אחר הצהריים כתב המינגוויי: "הוד התנועה של הקרחון נובעת מכך שרק שמינית ממנו נמצאת מעל המים". בספרו חגיגה נודדת מתאר המינגוויי כיצד כאשר שהה בפריז הבין כי "ניתן להשמיט כמעט כל פרט בסיפור, כל עוד אתה עושה זאת במודע".

    סקירות וביקורות

    האיש שהיה שם 'כותרת משנה‭ ,'‬ קובץ רשימותיו העיתונאיות של המינגוויי, מזכיר בעיקר כמה חקיינים מפונקים קמו לו לאורך השנים "כתבכם הוא עיתונאי זקן‭,"‬ קבע ארנסט המינגוויי עובדה בתחילת טקסט שכתב למגזין 'אסקווייר' בדצמבר ‭ .1934‬באותה שנה מלאו לו ‭ .35‬למרות גילו, ההצהרה לא הייתה מופרזת. הוא נכנס למקצוע בגיל ‭ ,18‬והניסיון שצבר מאז היה רחב יריעה. הוא סיקר את ועידות גנואה ולוזאן ומלחמת יוון-טורקיה, נתקל באינפלציה ובשנאת הזרים הגרמניות ובפשיזם באיטליה, בחן את מלחמות השוורים בספרד ואת נפלאות הסקי שיש לשווייץ להציע. ותמיד הייתה לו פריז. המינגוויי היה אז סופר עולה - 'וזרח השמש' ו'הקץ לנשק' כבר ראו אור וזכו לשבחים, וגם לא מעט יצירות קצרות. זה לא עצר אותו מלהמשיך להזדקן בתחום. בשנים ‭ 1939-1937‬תיעד את מלחמת האזרחים בספרד. ‭ 1941-ב‬נשלח על ידי מגזין אמריקאי לסין, כדי שידווח על העימות המתחמם בין הסינים ליפנים על רקע האינטרסים של ארה"ב באזור. הוא היה אז אחרי תהילת 'למי צלצלו ‭ ,'הפעמונים‬ שנוצק מחומרי משימתו העיתונאית הקודמת. מו"ל המגזין, ראלף אינגרסול, הציג בפני הקוראים את השליח באופן הבא: "רוב האנשים מכירים את המינגוויי כסופר מספר אחת. פרסומו ככותב רומנים הוא למעשה כה גדול עד שהוא מאפיל על המוניטין שלו בשני תחומים נוספים‭...‬ זמן רב לפני שנעשה סופר, היה ארנסט המינגוויי כתב מלחמה מפורסם‭."‬ התחום השני, ממשיך אינגרסול, הוא מומחיות צבאית - "הוא מתמצא בנושא המלחמה בצורה טוטאלית, החל בעמדות מקלעים, עבור דרך טקטיקה ותמרונים וכלה במורל אזרחי וארגון התעשייה בזמן מלחמה‭."‬ חמוש בכל הכישורים האלה, הגיע לאירופה ‭ .1944-ב‬ הוא לא יכול היה לפספס את ההזדמנות להשתתף בדרכו גם במלחמת העולם השנייה. בדרכו, זו המילה שמהדהדת לאורך הקריאה ב'כותרת ‭ ,'משנה‬קובץ כתבות וטקסטים שפירסם המינגוויי בעיתונים ובכתבי עת שונים שנוגעים בכל הנושאים הנ"ל, בתוספת חוויות מהרגלי הפנאי הידועים שלו: ציד ודיג. אלה מוכרים למדי מהפרוזה שלו, אבל בניגוד לתמציתיות המאלפת שלה, כאן הוא נוטה כמעט לפטפטנות - סגנון שערורייתי ממש בהשוואה למסורת העיתונאית הקפוצה שבתוכה היה אמור לפעול. הדיווח שלו לא ממוקד, אלא מורכב מאינספור סטיות. הוא לא מתבונן מהצד, אלא מעורב בעניינים מכל בחינה שהיא. מצבה העגום של קונסטנטינופול יבוא לידי ביטוי גם בנזקי הבשר שמוגש בה לשרירי הלסת שלו, ועידה בינלאומית תתואר גם על ידי קרב אגרוף בינו ובין עיתונאי אחר, מלחמות השוורים ילוו בדינמיקה בינו ובין אשתו וכך הלאה. לפעמים זה מתיש עד כדי חרחור. וכשמחרחרים אי-אפשר שלא לחשוב - זה לא המינגוויי שאנחנו מחרחרים בגללו, אלא המוני חקייניו. ניו-ג'ורנליזם, כתיבה אישית, לא משנה איך קוראים לזה - כשהמינגוויי עשה את זה, הוא היה פורץ דרך, היום הדרך הזאת משומשת כמו - דרוש חקיין כדי להשלים את הדימוי באופן גברי. המקור משלם את המחיר. מצד שני, כשהמינגוויי מתאר, למשל, במהלך הפלישה לנורמנדי את "החיילים חבושי הקסדות, שהיו דחוסים כתף אל כתף בידידות הקשוחה, המגושמת, הלא נוחה והבודדת של גברים בדרכם אל הקרב‭,"‬ מאמינים לו. כי הוא היה שם בשביל לספוג את זה, לא אימץ את זה מקריאה אובססיבית בכתביו של סופר ענק בעודו שקוע בכורסה מפנקת. לכן 'כותרת ‭ ,'משנה‬גם אם לא קל לצלוח אותו, מציע מסע היסטורי מאיר עיניים ואיתו תובנה עגומה על טיבו של המין האנושי. המינגוויי ממלא את תפקידו ללא יראת כבוד כלפי בעלי סמכות. הוא אמריקאי חצוף, שמגחך מול הדקדנס של אירופה המלוכנית והגסות של האליטות החדשות, שלא קונה את השטיקים הדיפלומטיים של פוסט מלחמת העולם הראשונה, שיוצא אל השטח, זה שמחוץ להיכלות הוועידות המפוארים, כדי לבדוק את השלכות האינפלציה בגרמניה וכמה שווה עיטור גבורה כשהקרבות נשכחים. הוא מתריע מפני מעורבות אמריקאית בעת מלחמת העולם השנייה, אבל מצטרף מאוחר יותר אל הכוחות הלוחמים, כמו בספרד, גם שם הוא מנסה באמת לקחת חלק - להיות חייל עד כמה שמתאפשר לו - אבל הטשטוש בין המשימה העיתונאית שלו למושא הסיקור הוא פיזי, לא תוכני. המינגוויי לא מסתיר את הבלגן בשדה הקרב, לא את הפציעות האיומות ולא את הגופות הנערמות. הוא האיש שנותן פנים ושמות לחיילים הפשוטים, לתומס א' נאש מסיאטל, לאדוארד פ' בנקר מברוקלין, ללייסי ט' שיפלט ‭ ,'מאורנג‬אבל גם מודה שהוא לא מאמין להשתלשלות האירועים שמגולל בפניו פצוע שפניו נחרבו (ושמבקש לראות את הסופר כשהוא שומע שהוא בסביבה. חייל מבקש לראות סופר‭(!‬ כי בדרך כלל האומללים האלה ממציאים (וכמה הוא שמח שהפעם מישהו מאשר לו שזו האמת‭.(‬ במקום שאנחנו נמצאים בו היום, בוודאי היו שולחים אותו לעזה. הוא היה חוזר משם עם סיפורים מדהימים. עוד 3 קבצים עיתונאיים של סופרים: הזמן הצהוב > דויד גרוסמן מסעותיי עם צ'רלי > ג'ון סטיינבק פה ושם בארץ ישראל > עמוס עוז בתמונה: המינגוויי עם חיילים אמריקאים בדרכם לכיבוש נורמנדי, 1944, צילום: גטי אימג'ס יעל נעמני 7 לילות 29/08/2014 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות החוש העיתונאי של ארנסט המינגוויי מתן חרמוני הארץ ספרים 03/09/2014 לקריאת הסקירה המלאה >

    עוד על הספר

    • תרגום: רחל פן
    • הוצאה: ידיעות ספרים, פן
    • תאריך הוצאה: יוני 2014
    • קטגוריה: עיון
    • מספר עמודים: 456 עמ' מודפסים

    סקירות וביקורות

    האיש שהיה שם 'כותרת משנה‭ ,'‬ קובץ רשימותיו העיתונאיות של המינגוויי, מזכיר בעיקר כמה חקיינים מפונקים קמו לו לאורך השנים "כתבכם הוא עיתונאי זקן‭,"‬ קבע ארנסט המינגוויי עובדה בתחילת טקסט שכתב למגזין 'אסקווייר' בדצמבר ‭ .1934‬באותה שנה מלאו לו ‭ .35‬למרות גילו, ההצהרה לא הייתה מופרזת. הוא נכנס למקצוע בגיל ‭ ,18‬והניסיון שצבר מאז היה רחב יריעה. הוא סיקר את ועידות גנואה ולוזאן ומלחמת יוון-טורקיה, נתקל באינפלציה ובשנאת הזרים הגרמניות ובפשיזם באיטליה, בחן את מלחמות השוורים בספרד ואת נפלאות הסקי שיש לשווייץ להציע. ותמיד הייתה לו פריז. המינגוויי היה אז סופר עולה - 'וזרח השמש' ו'הקץ לנשק' כבר ראו אור וזכו לשבחים, וגם לא מעט יצירות קצרות. זה לא עצר אותו מלהמשיך להזדקן בתחום. בשנים ‭ 1939-1937‬תיעד את מלחמת האזרחים בספרד. ‭ 1941-ב‬נשלח על ידי מגזין אמריקאי לסין, כדי שידווח על העימות המתחמם בין הסינים ליפנים על רקע האינטרסים של ארה"ב באזור. הוא היה אז אחרי תהילת 'למי צלצלו ‭ ,'הפעמונים‬ שנוצק מחומרי משימתו העיתונאית הקודמת. מו"ל המגזין, ראלף אינגרסול, הציג בפני הקוראים את השליח באופן הבא: "רוב האנשים מכירים את המינגוויי כסופר מספר אחת. פרסומו ככותב רומנים הוא למעשה כה גדול עד שהוא מאפיל על המוניטין שלו בשני תחומים נוספים‭...‬ זמן רב לפני שנעשה סופר, היה ארנסט המינגוויי כתב מלחמה מפורסם‭."‬ התחום השני, ממשיך אינגרסול, הוא מומחיות צבאית - "הוא מתמצא בנושא המלחמה בצורה טוטאלית, החל בעמדות מקלעים, עבור דרך טקטיקה ותמרונים וכלה במורל אזרחי וארגון התעשייה בזמן מלחמה‭."‬ חמוש בכל הכישורים האלה, הגיע לאירופה ‭ .1944-ב‬ הוא לא יכול היה לפספס את ההזדמנות להשתתף בדרכו גם במלחמת העולם השנייה. בדרכו, זו המילה שמהדהדת לאורך הקריאה ב'כותרת ‭ ,'משנה‬קובץ כתבות וטקסטים שפירסם המינגוויי בעיתונים ובכתבי עת שונים שנוגעים בכל הנושאים הנ"ל, בתוספת חוויות מהרגלי הפנאי הידועים שלו: ציד ודיג. אלה מוכרים למדי מהפרוזה שלו, אבל בניגוד לתמציתיות המאלפת שלה, כאן הוא נוטה כמעט לפטפטנות - סגנון שערורייתי ממש בהשוואה למסורת העיתונאית הקפוצה שבתוכה היה אמור לפעול. הדיווח שלו לא ממוקד, אלא מורכב מאינספור סטיות. הוא לא מתבונן מהצד, אלא מעורב בעניינים מכל בחינה שהיא. מצבה העגום של קונסטנטינופול יבוא לידי ביטוי גם בנזקי הבשר שמוגש בה לשרירי הלסת שלו, ועידה בינלאומית תתואר גם על ידי קרב אגרוף בינו ובין עיתונאי אחר, מלחמות השוורים ילוו בדינמיקה בינו ובין אשתו וכך הלאה. לפעמים זה מתיש עד כדי חרחור. וכשמחרחרים אי-אפשר שלא לחשוב - זה לא המינגוויי שאנחנו מחרחרים בגללו, אלא המוני חקייניו. ניו-ג'ורנליזם, כתיבה אישית, לא משנה איך קוראים לזה - כשהמינגוויי עשה את זה, הוא היה פורץ דרך, היום הדרך הזאת משומשת כמו - דרוש חקיין כדי להשלים את הדימוי באופן גברי. המקור משלם את המחיר. מצד שני, כשהמינגוויי מתאר, למשל, במהלך הפלישה לנורמנדי את "החיילים חבושי הקסדות, שהיו דחוסים כתף אל כתף בידידות הקשוחה, המגושמת, הלא נוחה והבודדת של גברים בדרכם אל הקרב‭,"‬ מאמינים לו. כי הוא היה שם בשביל לספוג את זה, לא אימץ את זה מקריאה אובססיבית בכתביו של סופר ענק בעודו שקוע בכורסה מפנקת. לכן 'כותרת ‭ ,'משנה‬גם אם לא קל לצלוח אותו, מציע מסע היסטורי מאיר עיניים ואיתו תובנה עגומה על טיבו של המין האנושי. המינגוויי ממלא את תפקידו ללא יראת כבוד כלפי בעלי סמכות. הוא אמריקאי חצוף, שמגחך מול הדקדנס של אירופה המלוכנית והגסות של האליטות החדשות, שלא קונה את השטיקים הדיפלומטיים של פוסט מלחמת העולם הראשונה, שיוצא אל השטח, זה שמחוץ להיכלות הוועידות המפוארים, כדי לבדוק את השלכות האינפלציה בגרמניה וכמה שווה עיטור גבורה כשהקרבות נשכחים. הוא מתריע מפני מעורבות אמריקאית בעת מלחמת העולם השנייה, אבל מצטרף מאוחר יותר אל הכוחות הלוחמים, כמו בספרד, גם שם הוא מנסה באמת לקחת חלק - להיות חייל עד כמה שמתאפשר לו - אבל הטשטוש בין המשימה העיתונאית שלו למושא הסיקור הוא פיזי, לא תוכני. המינגוויי לא מסתיר את הבלגן בשדה הקרב, לא את הפציעות האיומות ולא את הגופות הנערמות. הוא האיש שנותן פנים ושמות לחיילים הפשוטים, לתומס א' נאש מסיאטל, לאדוארד פ' בנקר מברוקלין, ללייסי ט' שיפלט ‭ ,'מאורנג‬אבל גם מודה שהוא לא מאמין להשתלשלות האירועים שמגולל בפניו פצוע שפניו נחרבו (ושמבקש לראות את הסופר כשהוא שומע שהוא בסביבה. חייל מבקש לראות סופר‭(!‬ כי בדרך כלל האומללים האלה ממציאים (וכמה הוא שמח שהפעם מישהו מאשר לו שזו האמת‭.(‬ במקום שאנחנו נמצאים בו היום, בוודאי היו שולחים אותו לעזה. הוא היה חוזר משם עם סיפורים מדהימים. עוד 3 קבצים עיתונאיים של סופרים: הזמן הצהוב > דויד גרוסמן מסעותיי עם צ'רלי > ג'ון סטיינבק פה ושם בארץ ישראל > עמוס עוז בתמונה: המינגוויי עם חיילים אמריקאים בדרכם לכיבוש נורמנדי, 1944, צילום: גטי אימג'ס יעל נעמני 7 לילות 29/08/2014 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות החוש העיתונאי של ארנסט המינגוויי מתן חרמוני הארץ ספרים 03/09/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
    כותרת משנה ארנסט המינגוויי

    גילוח חינם

     

    טורונטו סטאר ויקלי, 6 במרס 1920

     

    "ארצם של בני החופש ומולדתם של האמיצים" הוא ביטוי שנאמר על ידי אזרחים מסוימים ברפובליקה שמדרום לנו, כשהם מתכוונים לארץ שבה הם חיים. הם אולי אמיצים, אבל אין שם שום דבר חופשי. ארוחות חינם זה משהו שכבר מזמן נעלם, וכשאתם מנסים להתקבל ל"בונים החופשיים" נאמר לכם שיהיה עליכם לשלם שבעים וחמישה דולר.

    ביתם האמיתי של בני החופש והאמיצים הוא בית הספר לסַפָּרות. שם הכול חופשי. ועליכם להיות אמיצים. אם אתם רוצים לחסוך 5.60 דולר לחודש על תגלחות ותספורות, לכו לבית הספר לספּרות, אבל אל תשכחו להצטייד באומץ הלב.

    כי ביקור בבית הספר לספּרות דורש קור רוח וגבורה רבה, כשל אדם הפוסע בעיניים פקוחות אל עבר המוות. אם אינכם מאמינים, לכו למחלקת המתחילים של בית הספר לספּרות והציעו את עצמכם לגילוח חינם. אני עשיתי זאת.

    ברגע שנכנסים לבניין נתקלים במספרה מאובזרת לעילא בקומת הכניסה. כאן עובדים התלמידים שעומדים לסיים את לימודיהם. גילוח עולה חמישה סנטים, תספורת - חמישה־עשר.

    "הבא בתור," קרא אחד התלמידים. האחרים נראו כמצפים.

    "אני מצטער," אמרתי. "אני עולה למעלה."

    למעלה מתבצעת העבודה בחינם על ידי המתחילים.

    דממה השתררה במספרה. הספרים הצעירים לטשו זה אל זה מבטים רב־משמעיים. אחד מהם עשה תנועה מלאת הבעה של העברת האצבע המורה על צווארו.

    "הוא עולה למעלה," אמר ספר אחד בקול חלש.

    "הוא עולה למעלה," הדהד אחריו אחר, והם התבוננו זה בזה.

    עליתי למעלה.

    למעלה הסתובבה חבורה של צעירים, לבושים כולם בז'קטים לבנים, ושורת כיסאות ניצבה לאורך הקיר. עם היכנסי לחדר ניגשו שניים או שלושה ונעמדו ליד כיסאותיהם. האחרים נותרו לעמוד במקומותיהם.

    "בואו הנה, בחורים, הנה יש כאן עוד אחד," קרא אחד מן הז'קטים הלבנים שליד הכיסאות.

    "שיעבוד מי שרוצה לעבוד," ענה אחד מהקבוצה.

    "לא היית מדבר ככה אם היית משלם על הקורס שלך," ענה הבחור החרוץ.

    "שתוק. הממשלה שולחת אותי לכאן," ענה הלא־עובד, והקבוצה המשיכה בשיחתה.

    הושבתי את עצמי בכיסא שהיה באחריותו של צעיר אדמוני.

    "אתה כאן כבר הרבה זמן?" שאלתי כדי להרחיק מעצמי מחשבות על החוויה הקשה.

    "לא כל כך," הוא חייך.

    "כמה זמן עד שתעבור למטה?" שאלתי.

    "אָה, כבר הייתי למטה," אמר וכיסה את פני בקצף גילוח.

    "אז למה חזרת למעלה?" אמרתי.

    "היתה לי תאונה," אמר והמשיך למרוח את הקצף.

    באותו רגע ניגש אחד מהלא־עובדים והסתכל עלי מלמעלה.

    "תגיד, אתה רוצה שיחתכו לך את הגרון?" חקר בנעימות.

    "לא," אמרתי.

    "אהה!" אמר הלא־עובד.

    באותו רגע הבחנתי שכף ידו השמאלית של הספר שלי חבושה.

    "איך עשית את זה?" שאלתי.

    "לעזאזל, כמעט שחתכתי לעצמי את האצבע עם התער הבוקר," הוא ענה בחביבות.

    הגילוח לא היה גרוע כל כך. מדענים טוענים שמוות בתלייה הוא למעשה נעים מאוד. לחץ החבל על עצבי הצוואר ועורקיו מייצר סוג של אלחוש. ההמתנה לתלייה היא זאת שמטרידה את האדם.

    הסַפָּר האדמוני אמר שישנם ימים שבהם מאה אנשים באים לגילוח חינם.

    "וגם לא כולם 'קבצנים'. הרבה אנשים לוקחים סיכון רק כדי לקבל משהו תמורת כלום."

    שירותי מספרה אינם שירותי החינם היחידים שניתן לקבל בטורונטו. בית הספר לרפואת שיניים מעניק טיפול חינם לכל מי שמגיע אליו - לרחוב הָרון פינת קולג. משלמים את עלות החומרים בלבד.

    לפי ד"ר פ"ס ג'רמן, ראש מחלקת הבדיקות של המרפאה, יש להם כאלף מטופלים. כל העבודה נעשית על ידי הסטודנטים הבוגרים בפיקוח של מומחים לרפואת שיניים.

    שיניים נעקרות חינם אם נעשה שימוש בהרדמה מקומית, אבל תמורת השימוש בגז גובים שני דולרים. לפי ד"ר ג'רמן, רופאי שיניים רגילים גובים שלושה דולרים עבור עקירה של שן בודדת. בבית הספר לרפואת שיניים אתה יכול לעקור עשרים וחמש שיניים תמורת שני דולרים! זה בוודאי ימצא חן בעיני ציידי המציאות.

    טיפול מונע או ניקוי יסודי של השיניים, מבוצעים בבית הספר תמורת חמישים סנט עד דולר אחד. במרפאה פרטית זה יעלה בין דולר אחד לשניים. התקנת גשר נעשית באותה השיטה.

    שום מטופל אינו נדחה על ידי בית הספר לרפואת שיניים. גם מי שאינו יכול לשלם את עלות החומרים מקבל טיפול. מי שמוכן לקחת סיכון יכול בקלות לחסוך כסף על טיפולי שיניים.

    בבית החולים גרייס, שנמצא מול בית הספר לרפואת שיניים ברחוב הרון, יש מרפאה שמעניקה טיפול רפואי חינם לנזקקים ובכל חודש מטפלת ב־1,241 איש בממוצע.

    השירות הוא רק ל"נזקקים" של ממש. העניים שבינינו, שאינם נחשבים לנזקקים על ידי אחות שירותי הרווחה, צריכים לשלם עבור הטיפול הרפואי. בהתאם לנתונים של בית החולים גרייס, יותר ממחצית המקרים שטופלו בחודש שעבר היו בעלי לאום יהודי. האחרים היו אוסף של אנגלים, סקוטים, איטלקים, מקדונים ואנשים ממוצא לא־ידוע.

    ארוחות חינם הוגשו בעבר במיסיון פרד ויקטור, בפינת רחובות קווין וג'רוויס. אבל בעלי הסמכות במיסיון טוענים שעכשיו כמעט אין ביקוש. חוקי היובש והמלחמה פתרו את בעיית ה"קבצנים", ובמקום שבעבר היה תור ארוך של "חסרי כול" שהמתינו לקבל כרטיסים לארוחה חינם, כיום מפעם לפעם מזדמן לשם פושט יד.

    אם אתה רוצה להבטיח לעצמך ארוחות חינם, חדר חינם וטיפול רפואי חינם, יש רק דרך אחת לעשות זאת. גש אל השוטר הכי גדול שאתה רואה וחבוט בפניו.

    אורך התקופה שבה תקבל ארוחות וחדר חינם תלוי בקולונל דניסון (שופט־חוקר). ומידת הטיפול הרפואי שתקבל תלויה בגודלו של השוטר.