רוני ותום - החקירה הרביעית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רוני ותום - החקירה הרביעית
מכר
מאות
עותקים
רוני ותום - החקירה הרביעית
מכר
מאות
עותקים

רוני ותום - החקירה הרביעית

4.7 כוכבים (63 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

גיורא חמיצר

גיורא חמיצר (נולד ב-4 באוקטובר 1971) הוא יוצר טלוויזיה ישראלי.

בשנים 1994 - 2004 שהה חמיצר בחו"ל, בעיקר בניו יורק. במהלך התקופה השלים את לימודיו האקדמיים והקים וניהל חברות סטארט אפ בתחום הניו-מדיה. החל משנת 2005, כותב חמיצר תסריטים לטלוויזיה.
לצד סדרות הילדים שיצר, כתב חמיצר, יחד עם העיתונאית עטרה אופק והסופרת דניאלה שפיגלמן, ספרים נלווים של "השמיניה", "האי", "החממה" ו"שכונה".

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

שני הבלשים התקדמו לאט, נזהרים לא להשמיע רעש. תום תפסה מחסה מאחורי רכב שחור גדול. רוני וידא שאיש לא רואה אותם, והצטרף אליה. הם הזדקפו בזהירות והציצו, ובן רגע נרעדו מאימה. שני הבריונים עמדו שם עם אקדחים שלופים. "אמאל'ה…" לחש רוני. 
חופשת הפסח נגמרה, אבל כשרוני מגיע לבית הספר, הוא מגלה שתום לא הגיעה. קרה משהו? או אולי זה בגלל מה שהיה ביניהם? מה שמתחיל כמפגש מפתיע ועליז, הופך עד מהרה לאירוע מסתורי, שנהיה אפל מרגע לרגע.  איש בסיפור הזה אינו מי שהוא באמת.  רוני ותום מוצאים את עצמם נמלטים מעבריינים מסוכנים, בורחים מהמשטרה, מתגנבים לאזור המאובטח ביותר בעיר, והכול בניסיון אחרון לעצור את מי שעלולים להחריב את... טוב, לא באמת חשבתם שנגלה לכם הכול, נכון?
רוני ותום – החקירה הרביעית הוא הספר הרביעי בסדרת רבי המכר על צמד הבלשים הצעירים, שכתב גיורא חמיצר, יוצר הטלוויזיה המצליח ("השמינייה", "האי", "החממה" ו"שכונה"). גם הפעם, נקלעים השניים להרפתקאות מרתקות, שמתקדמות בקצב מסחרר מהשנייה הראשונה.   

פרק ראשון

פרק 1

הפתעה בדרך הביתה

המכונית המשפחתית זחלה לאט דרומה בכביש החוף, בתוך פקק שנראה אינסופי. אורנה גבריאלי בהתה בכביש ממקום מושבה שמאחורי ההגה. שי, בעלה, שישב לידה, לא הפסיק לרטון: "אמרתי לך שזאת טעות לצאת מהקיבוץ כל כך מאוחר! תראי איזה פקק!"

במושב שמאחוריהם הצטופפו יהלי, שהיה שקוע בנייד שלו, רוני, אחיו הבכור, ותום, חברתו הטובה של רוני ושותפתו הנאמנה לעסקי הבילוש.

עומרי, האח הצעיר של משפחת גבריאלי, הציץ מאחור, מהמושב הקטן שבתא המטען, מוקף בתיקים ובמזוודות. ידו הקטנה ליטפה בעדינות כלבת זאב שחורה שישבה לצדו, מתנשפת במהירות.

"אמא, היא מזילה עלי ריר!" קרא עומרי מאחור.

"אתה רוצה שאני אתחלף איתך?" הסתובבה אליו תום.

"מה פתאום. הכי כיף לשבת ליד פּוּגי," ענה לה עומרי.

"אולי יש איזו תאונה? זה פשוט לא זז," אמר שי לאורנה, שלא הגיבה.

"מתי נגיע? יש לי פיפי," התלונן יהלי.

"נו באמת," נאנח שי. "לא עשית אצל סבתא לפני שיצאנו?"

"אני תכף אעצור לך בתחנת דלק," אמרה אורנה.

"מה? זה עוד רבע שעה עיכוב מינימום," התמרמר שי.

"טוב, שי, מה לעשות?" פנתה אליו אורנה. "כשחוזרים לתל אביב יש פקקים."

"אם היינו יוצאים מתי שאני אמרתי..."

"אבל לא יצאנו, נכון?" קטעה אותו אורנה. "זה המצב."

היא לחצה על כפתור והדליקה את הרדיו, מקווה שהמוזיקה תחליף את השיחה המעצבנת.

"אני עדיין ממש צריך פיפי!" קרא יהלי, למקרה שהוריו שכחו.

"טוב, הבנו!" ענתה לו אורנה בחוסר סבלנות.

תום הביטה ברוני.

"לא נעים לי…" לחשה לו.

"מה? ממה?"

"אם לא היינו קמים כל כך מאוחר…"

"טוב מאוד שישנתם כמו שצריך!" ענתה אורנה במקומו של רוני. "אחרי כל מה שעברתם."

"תכלס…" מלמלה תום לעצמה.

היא השעינה את ראשה על החלון, והביטה בנחיל אורות הפנסים של הרכבים שלפניהם. באמת עברה עליהם חתיכת הרפתקה מטורפת. רק לפני עשרים וארבע שעות היא ורוני כמעט נפלו אל מותם מגשר התלוי מעל הירדן. המחשבה על הרגע האיום הזה העבירה בה צמרמורת, ותום ניסתה לחשוב מיד על משהו אחר. היא נזכרה בחגיגת יום ההולדת על הדשא בקיבוץ. היא היתה מוקפת שם באנשים שעד לפני כמה חודשים לא פגשה מעולם, ואת חלקם הכירה רק השבוע, אבל באותו הרגע היא הרגישה שהם קצת כמו משפחה שלה. לפני שכיבתה את הנרות שעל העוגה, ועוד לפני שביקשה בלבה את המשאלה, תום הביטה סביב ואמרה לעצמה שהיא חייבת לזכור לתמיד את הרגע הזה. את הרוח החמה המלטפת, את הריח הנעים שעלה מהדשא בקיבוץ, את הנוכחות המרגיעה של רוני שעמד לידה, את התחושה הזאת: היא הרגישה ממש מאושרת. גם עכשיו, באמצע הפקק, בתוך המכונית הצפופה, נזכרה תום ברגע ההוא ועל פניה עלה חיוך.

"מה?" חייך אליה רוני.

"כלום," ענתה תום בשקט, והניחה בעדינות את ידה בתוך ידו.

רוני קפא במקומו, מנסה להסתיר את התרגשותו. הוא הביט קדימה ווידא שאורנה לא קולטת כלום דרך המראה שמעל ההגה. אורנה היתה מרוכזת במוזיקה מהרדיו. איזה מזל.

תום הידקה מעט את אחיזתה. שניהם הקפידו לא להביט זה בזו, והמשיכו לבהות בפקק כרגיל, כאילו הידיים שלהם רק במקרה מונחות אחת בתוך השנייה.

* * *

השעה היתה כבר אחרי תשע בערב כשהחבורה המותשת הגיעה סוף־סוף לתל אביב. אורנה הכירה היטב את שביל העפר, המוביל אל הפרדס בדרך ההדרים. מתוך החשכה היה אפשר להבחין בין העצים באוטובוס הצהוב שבו תום גרה.

פּוּגי, שהריחה את הריח המוכר של הבית, החלה לנבוח בהתרגשות.

"את בטוחה שאת לא רוצה לישון אצלנו?"

"תודה, אורנה. אני מתה כבר להגיע למיטה שלי…" ענתה תום.

"שי!" ניערה אורנה את בעלה שנרדם בינתיים. "צא לעזור לתום עם הדברים שלה."

"מה? מה קרה?" שי התעורר בבהלה, לא מבין איפה הוא נמצא. "אנחנו עוד בפקק?"

"זה בסדר," הרגיע אותו רוני, "אני אלווה אותה."

רוני פתח את דלת תא המטען ופוגי זינקה ממנו, כמעט מועכת בדרך את עומרי שישן מכורבל בין המזוודות. הוא שלף את התיק של תום, שבינתיים נפרדה בחיבוקים משאר בני המשפחה.

"את בטוחה שתהיי בסדר?" שאלה אורנה בדאגה.

"אני הכי בסדר," ענתה תום בחיוך וזרקה מבט קטן לעבר רוני הנבוך.

"אני אלווה אותה," אמר רוני.

"אני יודעת, כבר אמרת את זה," ענתה אורנה בחיוך.

רוני ותום צעדו בחושך לעבר האוטובוס. לראשונה מאז שהחל היום הארוך הזה, הם מצאו את עצמם לבד.

"עוד יומיים חוזרים לבית ספר," רוני הפר את השתיקה.

"תענוג," ענתה תום, צינית כדרכה.

"יצא לך כבר לדבר עם אבא שלך?"

"הוא חיפש אותי כמה פעמים."

"נו?"

"לא היה לי כוח לשמוע אותו."

רוני הביט בתום בצער. הוא הבין אותה. תום היתה אמורה להיפגש עם צ'רלי, אביה, בלונדון, לחגוג לה בת מצווה. ואז, כשהיתה כבר בנתב"ג, ממש רגע לפני שעלתה על המטוס, הוא הודיע לה שלא יוכל להגיע.

"מחר אני אתקשר אליו," הרגיעה תום.

"רונצ'וק? אתה בא?" נשמע קולו של שי מעבר לעצים.

"שנייה!" ענה רוני ופנה אל תום. "אני חייב ללכת."

"אני שמחה שלא נסעתי איתו," אמרה תום.

"באמת?"

תום הנהנה.

"את שמחה שבמקום לעשות שופינג בלונדון כמעט נפלת איתי מהסכר של דגניה?"

"על החלק הזה הייתי מוותרת," חייכה תום, "אבל על כל השאר — בחיים לא."

רוני חייך.

הוא עמד להסתובב ולחזור אל הרכב כשתום התקרבה אליו פתאום ונישקה אותו על הלחי. הלב שלו החל לרוץ בפראות אבל הגוף שלו השתתק, לא יודע מה לעשות עם עצמו.

תום הבחינה במבוכה שלו וצחקה.

"אתה חמוד."

היא הסתובבה ופתחה את הדלת הצהובה.

"בואי פּוּגי, הגענו הביתה!"

היא העיפה ברוני עוד מבט אחד אחרון ונעלמה בתוך האוטובוס.

* * *

רוני שכב במיטה, עיניו פקוחות וראשו מלא במחשבות.

הוא הביט בחלון הגדול שלצד מיטתו, וראה בעדו את ראשיהם הירוקים של העצים שלמרגלותיו. הוא חשב על העץ הגדול שמעל האוטובוס הצהוב, ועל הילדה שגרה בתוך האוטובוס הזה, ועל הנשיקה שהגיעה משום מקום. מה קרה פה פתאום?

דפיקה על הדלת הקפיצה אותו.

"מי זה?"

"רונצ'וק? אתה עוד ער?"

קולה של אורנה מילא את רוני בתחושה חמימה.

"כן, בואי!" קרא.

אורנה נכנסה לחדר וסגרה מאחוריה את הדלת.

"מתוק שלי, אתה לא גמור מעייפות?"

"אני כן."

אורנה התיישבה לידו והחלה ללטף את ראשו המונח על הכר, מחליקה את הבלורית הזהובה.

"עברת חוויה מאוד לא פשוטה… לדברים ייקח זמן לשקוע," אמרה בשקט.

"ברור…" מלמל רוני.

"ששש. בוא תן לי להרדים אותך. כמו שעשיתי כל לילה מהיום שנולדת עד שהיית בן שלוש."

"מה, ככה בליטופים?"

"בדיוק ככה. למרות שאז היתה לך תסרוקת קצת פחות עדכנית," גיחכה אורנה.

רוני צחקק.

"בוא נגיד שרק כשיהלי נולד הבנו איך ללמד ילד להרדים את עצמו. אבל איתך — זה היה ככה כל ערב. לא היית מוכן שנזוז מהמיטה שלך עד שאתה נרדם."

רוני חייך. אורנה המשיכה ללטף אותו.

אחרי כמה שניות נעימות רוני מלמל פתאום, "זה לא רק זה."

"מה?"

"קשה לי להירדם לא רק בגלל כל מה שהיה בקיבוץ."

אורנה חייכה.

"זה קשור אולי ליד של תום?" לחשה.

רוני המופתע הביט באמו. הוא התרומם על המרפקים, ואורנה זזה מעט לאחור.

"מה, ראית?"

"ברור."

"גם אבא ראה?"

"אבא שלך ישן שנת ישרים בשלב הזה," ענתה אורנה. "אבל אהוב שלי, איזה כיף לכם!"

"אני לא יודע…" מלמל רוני.

"מה?" שאלה אורנה בעדינות.

"היא גם סוג של נתנה לי נשיקה על הלחי כשנפרדנו…"

"רוני!" התרגשה אורנה. "אני עוד שנייה בוכה פה!"

"די, אמא!" נזף רוני.

"אני מצטערת…" אורנה כמעט השתנקה. "איזה מהממת הילדה הזאת!"

"אני אבל…" נאנח רוני, "אני לא יודע, אני מבולבל לגמרי… כאילו… מה אמור להיות עכשיו?"

אורנה הביטה בבנה המתלבט.

"מה היית רוצה שיקרה?"

רוני חשב רגע, ומשך בכתפיו.

"הכול היה מעולה. אנחנו חברים טובים, אנחנו עושים ביחד דברים, אנחנו אחלה צמד בלשים…"

"צמד הבלשים הכי טוב בעולם," הוסיפה אורנה.

"ועכשיו, כאילו… הכול בטוח ישתנה לגמרי!"

רוני נראה אומלל. הוא נשא את עיניו לאמו. "מה, לא?"

אורנה הנהנה. "ברור שאם תחליטו להיות חברים זה יכול להיות סוג של שינוי ביניכם…"

"אבל אני ממש לא בטוח שבא לי שפתאום כל הדבר הזה יהפוך ל…" מלמל רוני, "משהו אחר."

הוא חזר ונשכב על המיטה.

"יפה שלי, תקשיב," התקרבה אליו אורנה, "אתה ממש לא חייב לעשות שום דבר שלא מרגיש לך טבעי."

"יופי," רטן רוני. "עכשיו זה מאוחר מדי."

"ממש לא. פשוט תדבר איתה. תגיד לה בדיוק מה שאמרת לי. היא ילדה מאוד חכמה ורגישה. היא תבין."

"ואם היא לא? ככה או ככה הכול נהרס כבר, את לא מבינה."

"אני מבינה לגמרי, אבל אני לא מסכימה איתך. שום דבר לא נהרס. ובטח שלא החברות המדהימה של שניכם. אתה יודע משהו? יכול להיות בכלל שהיא סתם הרגישה אתמול נוח לידך ונתנה לך יד."

"ונשיקה על הלחי."

"אז מה? זה ממש לא אומר שהיא החליטה שהיא רוצה שתהיו חברים. יכול להיות גם שזאת ממש סתם הגזמה של שנינו."

"וואלה."

המחשבה הזאת עזרה לרוני להירגע. יכול להיות שאמא צודקת. שזה סתם היה משהו תמים לגמרי. רוני נאנח. למה הוא תמיד חייב לקחת הכול כל כך קשה?

גיורא חמיצר

גיורא חמיצר (נולד ב-4 באוקטובר 1971) הוא יוצר טלוויזיה ישראלי.

בשנים 1994 - 2004 שהה חמיצר בחו"ל, בעיקר בניו יורק. במהלך התקופה השלים את לימודיו האקדמיים והקים וניהל חברות סטארט אפ בתחום הניו-מדיה. החל משנת 2005, כותב חמיצר תסריטים לטלוויזיה.
לצד סדרות הילדים שיצר, כתב חמיצר, יחד עם העיתונאית עטרה אופק והסופרת דניאלה שפיגלמן, ספרים נלווים של "השמיניה", "האי", "החממה" ו"שכונה".

עוד על הספר

ניתן למצוא גם ב -

רוני ותום - החקירה הרביעית גיורא חמיצר

פרק 1

הפתעה בדרך הביתה

המכונית המשפחתית זחלה לאט דרומה בכביש החוף, בתוך פקק שנראה אינסופי. אורנה גבריאלי בהתה בכביש ממקום מושבה שמאחורי ההגה. שי, בעלה, שישב לידה, לא הפסיק לרטון: "אמרתי לך שזאת טעות לצאת מהקיבוץ כל כך מאוחר! תראי איזה פקק!"

במושב שמאחוריהם הצטופפו יהלי, שהיה שקוע בנייד שלו, רוני, אחיו הבכור, ותום, חברתו הטובה של רוני ושותפתו הנאמנה לעסקי הבילוש.

עומרי, האח הצעיר של משפחת גבריאלי, הציץ מאחור, מהמושב הקטן שבתא המטען, מוקף בתיקים ובמזוודות. ידו הקטנה ליטפה בעדינות כלבת זאב שחורה שישבה לצדו, מתנשפת במהירות.

"אמא, היא מזילה עלי ריר!" קרא עומרי מאחור.

"אתה רוצה שאני אתחלף איתך?" הסתובבה אליו תום.

"מה פתאום. הכי כיף לשבת ליד פּוּגי," ענה לה עומרי.

"אולי יש איזו תאונה? זה פשוט לא זז," אמר שי לאורנה, שלא הגיבה.

"מתי נגיע? יש לי פיפי," התלונן יהלי.

"נו באמת," נאנח שי. "לא עשית אצל סבתא לפני שיצאנו?"

"אני תכף אעצור לך בתחנת דלק," אמרה אורנה.

"מה? זה עוד רבע שעה עיכוב מינימום," התמרמר שי.

"טוב, שי, מה לעשות?" פנתה אליו אורנה. "כשחוזרים לתל אביב יש פקקים."

"אם היינו יוצאים מתי שאני אמרתי..."

"אבל לא יצאנו, נכון?" קטעה אותו אורנה. "זה המצב."

היא לחצה על כפתור והדליקה את הרדיו, מקווה שהמוזיקה תחליף את השיחה המעצבנת.

"אני עדיין ממש צריך פיפי!" קרא יהלי, למקרה שהוריו שכחו.

"טוב, הבנו!" ענתה לו אורנה בחוסר סבלנות.

תום הביטה ברוני.

"לא נעים לי…" לחשה לו.

"מה? ממה?"

"אם לא היינו קמים כל כך מאוחר…"

"טוב מאוד שישנתם כמו שצריך!" ענתה אורנה במקומו של רוני. "אחרי כל מה שעברתם."

"תכלס…" מלמלה תום לעצמה.

היא השעינה את ראשה על החלון, והביטה בנחיל אורות הפנסים של הרכבים שלפניהם. באמת עברה עליהם חתיכת הרפתקה מטורפת. רק לפני עשרים וארבע שעות היא ורוני כמעט נפלו אל מותם מגשר התלוי מעל הירדן. המחשבה על הרגע האיום הזה העבירה בה צמרמורת, ותום ניסתה לחשוב מיד על משהו אחר. היא נזכרה בחגיגת יום ההולדת על הדשא בקיבוץ. היא היתה מוקפת שם באנשים שעד לפני כמה חודשים לא פגשה מעולם, ואת חלקם הכירה רק השבוע, אבל באותו הרגע היא הרגישה שהם קצת כמו משפחה שלה. לפני שכיבתה את הנרות שעל העוגה, ועוד לפני שביקשה בלבה את המשאלה, תום הביטה סביב ואמרה לעצמה שהיא חייבת לזכור לתמיד את הרגע הזה. את הרוח החמה המלטפת, את הריח הנעים שעלה מהדשא בקיבוץ, את הנוכחות המרגיעה של רוני שעמד לידה, את התחושה הזאת: היא הרגישה ממש מאושרת. גם עכשיו, באמצע הפקק, בתוך המכונית הצפופה, נזכרה תום ברגע ההוא ועל פניה עלה חיוך.

"מה?" חייך אליה רוני.

"כלום," ענתה תום בשקט, והניחה בעדינות את ידה בתוך ידו.

רוני קפא במקומו, מנסה להסתיר את התרגשותו. הוא הביט קדימה ווידא שאורנה לא קולטת כלום דרך המראה שמעל ההגה. אורנה היתה מרוכזת במוזיקה מהרדיו. איזה מזל.

תום הידקה מעט את אחיזתה. שניהם הקפידו לא להביט זה בזו, והמשיכו לבהות בפקק כרגיל, כאילו הידיים שלהם רק במקרה מונחות אחת בתוך השנייה.

* * *

השעה היתה כבר אחרי תשע בערב כשהחבורה המותשת הגיעה סוף־סוף לתל אביב. אורנה הכירה היטב את שביל העפר, המוביל אל הפרדס בדרך ההדרים. מתוך החשכה היה אפשר להבחין בין העצים באוטובוס הצהוב שבו תום גרה.

פּוּגי, שהריחה את הריח המוכר של הבית, החלה לנבוח בהתרגשות.

"את בטוחה שאת לא רוצה לישון אצלנו?"

"תודה, אורנה. אני מתה כבר להגיע למיטה שלי…" ענתה תום.

"שי!" ניערה אורנה את בעלה שנרדם בינתיים. "צא לעזור לתום עם הדברים שלה."

"מה? מה קרה?" שי התעורר בבהלה, לא מבין איפה הוא נמצא. "אנחנו עוד בפקק?"

"זה בסדר," הרגיע אותו רוני, "אני אלווה אותה."

רוני פתח את דלת תא המטען ופוגי זינקה ממנו, כמעט מועכת בדרך את עומרי שישן מכורבל בין המזוודות. הוא שלף את התיק של תום, שבינתיים נפרדה בחיבוקים משאר בני המשפחה.

"את בטוחה שתהיי בסדר?" שאלה אורנה בדאגה.

"אני הכי בסדר," ענתה תום בחיוך וזרקה מבט קטן לעבר רוני הנבוך.

"אני אלווה אותה," אמר רוני.

"אני יודעת, כבר אמרת את זה," ענתה אורנה בחיוך.

רוני ותום צעדו בחושך לעבר האוטובוס. לראשונה מאז שהחל היום הארוך הזה, הם מצאו את עצמם לבד.

"עוד יומיים חוזרים לבית ספר," רוני הפר את השתיקה.

"תענוג," ענתה תום, צינית כדרכה.

"יצא לך כבר לדבר עם אבא שלך?"

"הוא חיפש אותי כמה פעמים."

"נו?"

"לא היה לי כוח לשמוע אותו."

רוני הביט בתום בצער. הוא הבין אותה. תום היתה אמורה להיפגש עם צ'רלי, אביה, בלונדון, לחגוג לה בת מצווה. ואז, כשהיתה כבר בנתב"ג, ממש רגע לפני שעלתה על המטוס, הוא הודיע לה שלא יוכל להגיע.

"מחר אני אתקשר אליו," הרגיעה תום.

"רונצ'וק? אתה בא?" נשמע קולו של שי מעבר לעצים.

"שנייה!" ענה רוני ופנה אל תום. "אני חייב ללכת."

"אני שמחה שלא נסעתי איתו," אמרה תום.

"באמת?"

תום הנהנה.

"את שמחה שבמקום לעשות שופינג בלונדון כמעט נפלת איתי מהסכר של דגניה?"

"על החלק הזה הייתי מוותרת," חייכה תום, "אבל על כל השאר — בחיים לא."

רוני חייך.

הוא עמד להסתובב ולחזור אל הרכב כשתום התקרבה אליו פתאום ונישקה אותו על הלחי. הלב שלו החל לרוץ בפראות אבל הגוף שלו השתתק, לא יודע מה לעשות עם עצמו.

תום הבחינה במבוכה שלו וצחקה.

"אתה חמוד."

היא הסתובבה ופתחה את הדלת הצהובה.

"בואי פּוּגי, הגענו הביתה!"

היא העיפה ברוני עוד מבט אחד אחרון ונעלמה בתוך האוטובוס.

* * *

רוני שכב במיטה, עיניו פקוחות וראשו מלא במחשבות.

הוא הביט בחלון הגדול שלצד מיטתו, וראה בעדו את ראשיהם הירוקים של העצים שלמרגלותיו. הוא חשב על העץ הגדול שמעל האוטובוס הצהוב, ועל הילדה שגרה בתוך האוטובוס הזה, ועל הנשיקה שהגיעה משום מקום. מה קרה פה פתאום?

דפיקה על הדלת הקפיצה אותו.

"מי זה?"

"רונצ'וק? אתה עוד ער?"

קולה של אורנה מילא את רוני בתחושה חמימה.

"כן, בואי!" קרא.

אורנה נכנסה לחדר וסגרה מאחוריה את הדלת.

"מתוק שלי, אתה לא גמור מעייפות?"

"אני כן."

אורנה התיישבה לידו והחלה ללטף את ראשו המונח על הכר, מחליקה את הבלורית הזהובה.

"עברת חוויה מאוד לא פשוטה… לדברים ייקח זמן לשקוע," אמרה בשקט.

"ברור…" מלמל רוני.

"ששש. בוא תן לי להרדים אותך. כמו שעשיתי כל לילה מהיום שנולדת עד שהיית בן שלוש."

"מה, ככה בליטופים?"

"בדיוק ככה. למרות שאז היתה לך תסרוקת קצת פחות עדכנית," גיחכה אורנה.

רוני צחקק.

"בוא נגיד שרק כשיהלי נולד הבנו איך ללמד ילד להרדים את עצמו. אבל איתך — זה היה ככה כל ערב. לא היית מוכן שנזוז מהמיטה שלך עד שאתה נרדם."

רוני חייך. אורנה המשיכה ללטף אותו.

אחרי כמה שניות נעימות רוני מלמל פתאום, "זה לא רק זה."

"מה?"

"קשה לי להירדם לא רק בגלל כל מה שהיה בקיבוץ."

אורנה חייכה.

"זה קשור אולי ליד של תום?" לחשה.

רוני המופתע הביט באמו. הוא התרומם על המרפקים, ואורנה זזה מעט לאחור.

"מה, ראית?"

"ברור."

"גם אבא ראה?"

"אבא שלך ישן שנת ישרים בשלב הזה," ענתה אורנה. "אבל אהוב שלי, איזה כיף לכם!"

"אני לא יודע…" מלמל רוני.

"מה?" שאלה אורנה בעדינות.

"היא גם סוג של נתנה לי נשיקה על הלחי כשנפרדנו…"

"רוני!" התרגשה אורנה. "אני עוד שנייה בוכה פה!"

"די, אמא!" נזף רוני.

"אני מצטערת…" אורנה כמעט השתנקה. "איזה מהממת הילדה הזאת!"

"אני אבל…" נאנח רוני, "אני לא יודע, אני מבולבל לגמרי… כאילו… מה אמור להיות עכשיו?"

אורנה הביטה בבנה המתלבט.

"מה היית רוצה שיקרה?"

רוני חשב רגע, ומשך בכתפיו.

"הכול היה מעולה. אנחנו חברים טובים, אנחנו עושים ביחד דברים, אנחנו אחלה צמד בלשים…"

"צמד הבלשים הכי טוב בעולם," הוסיפה אורנה.

"ועכשיו, כאילו… הכול בטוח ישתנה לגמרי!"

רוני נראה אומלל. הוא נשא את עיניו לאמו. "מה, לא?"

אורנה הנהנה. "ברור שאם תחליטו להיות חברים זה יכול להיות סוג של שינוי ביניכם…"

"אבל אני ממש לא בטוח שבא לי שפתאום כל הדבר הזה יהפוך ל…" מלמל רוני, "משהו אחר."

הוא חזר ונשכב על המיטה.

"יפה שלי, תקשיב," התקרבה אליו אורנה, "אתה ממש לא חייב לעשות שום דבר שלא מרגיש לך טבעי."

"יופי," רטן רוני. "עכשיו זה מאוחר מדי."

"ממש לא. פשוט תדבר איתה. תגיד לה בדיוק מה שאמרת לי. היא ילדה מאוד חכמה ורגישה. היא תבין."

"ואם היא לא? ככה או ככה הכול נהרס כבר, את לא מבינה."

"אני מבינה לגמרי, אבל אני לא מסכימה איתך. שום דבר לא נהרס. ובטח שלא החברות המדהימה של שניכם. אתה יודע משהו? יכול להיות בכלל שהיא סתם הרגישה אתמול נוח לידך ונתנה לך יד."

"ונשיקה על הלחי."

"אז מה? זה ממש לא אומר שהיא החליטה שהיא רוצה שתהיו חברים. יכול להיות גם שזאת ממש סתם הגזמה של שנינו."

"וואלה."

המחשבה הזאת עזרה לרוני להירגע. יכול להיות שאמא צודקת. שזה סתם היה משהו תמים לגמרי. רוני נאנח. למה הוא תמיד חייב לקחת הכול כל כך קשה?