היפומאניה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היפומאניה
מכר
מאות
עותקים
היפומאניה
מכר
מאות
עותקים

היפומאניה

4.6 כוכבים (41 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

מגי אוצרי

מגי (מרגלית) אוצרי, ילידת חיפה, 1983. בתם של נטלה ויוסף אוצרי (לשעבר, אוצ'רשווילי), שעלו לישראל מגרוזיה בשנת 1973. 

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ועם בתם ספרה הראשון, שתי השמשות של דדיקה, ראה אור בהוצאת "כנרת זמורה ביתן", נכלל ברשימת ספרי הביכורים המומלצים של הספרייה הלאומית לשנת 2015, וזכה בפרס קרן לייב גולדברג.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

פרוזאק. זנקס. ליתיום. קלוזאפין. ריספרדל. טרזודון. ברוטיזולם. בולימיה נרבוזה. הפרעת חרדה. פסיכוזה. קווים פרנואידיים. מאניה דיפרסיה.
אני לא אומרת שאני לא משוגעת. אני רק אומרת שהדבר הזה הוא לא אשמתי. ואני חושבת, באמת חושבת, שאף אחד לא צריך להיכנס לכלא על מה שהוא לא אשם בו. על מעשה שאי אפשר שלא לעשות. על דרך שבה אי אפשר שלא ללכת. אפילו אם הכלא הוא מוסד לחולי נפש. אפילו אם זה אמור להיות לטובתו.

קצת אחרי שהעולם לא הגיע אל קיצו בשנת 2000, נערה בת שמונה־עשרה בורחת מהמחלקה הסגורה שבה היא מאושפזת. כשלצידה חברתה הטובה מימי התיכון, היא נוסעת לתל אביב כדי לפגוש בחור שהציל את חייה פעם, בתקווה שהוא יציל אותם בשנית.
אבל בעצם שום דבר בתיאור הזה לא נכון: כי העולם כן הגיע אל קיצו. כי החיים שלה בכלל לא ניצלו. כי שום דבר הוא אף פעם לא כמו שהוא נשמע או כמו שהוא נראה. כי כולם משקרים כל הזמן. גם היא בעצמה, לעצמה.
והיא כועסת. היא לא מפסיקה לכעוס. במונולוג ארוך וחשוף היא מספרת על כל מה שקרה באמת, ומבינה תוך כדי כך כמה מעט הבינה קודם.
היפומאניה הוא סיפור התבגרות סוחף שלוקח אותנו למסע שבין השפיות לבין השיגעון, בין האכזריות לבין החסד, בין השקר לבין האמת.
מגי אוצרי היא סופרת, כלת פרס שר התרבות והספורט לשנת 2021. היפומאניה הוא ספרה הרביעי.

פרק ראשון

1.

פרוזאק. זנקס. ליתיום. קלוזאפין. ריספרדל. טרזודון. ברוטיזולם. בולימיה נרבוזה. הפרעת חרדה. פסיכוזה. קווים פרנואידיים. מאניה דיפרסיה.

אני לא אומרת שאני לא משוגעת. אני רק אומרת שהדבר הזה הוא לא אשמתי. ואני חושבת, באמת חושבת, שאף אחד לא צריך להיכנס לכלא על מה שהוא לא אשם בו. על מעשה שאי אפשר שלא לעשות. על דרך שבה אי אפשר שלא ללכת. אפילו אם הכלא הוא מוסד לחולי נפש. אפילו אם זה אמור להיות לטובתו.

*

בהתחלה זו הייתה אבן אחת. אבן קטנה. חצץ. אבן אחת של חצץ שניתזה על בד הניילון של האוהל שלי ושל רינת. אבן אחת, ואז עוד אבן, ועוד אחת. כבר רכסנו את הכניסה לאוהל. התכוונו ללכת לישון.

השעה הייתה כבר הרבה אחרי חצות, ורק נקישות החצץ הטורדני הפרו את הדממה. אבן. ועוד אבן ועוד אבן. ואז התחילו הצחקוקים.

2.

אם יעשו סרט על החיים המחורבנים שלי אני רוצה שסטיבי ניקס תשיר את הפסקול. אפילו שהבנים לא שמים עליה ואומרים שהיא סתם פופ. אני יודעת שזה ממש לא נכון, כי היא טובה בדיוק כמו זפלין והנדריקס ופינק פלויד ובואי. אפילו יותר טובה. אולי פרדי מרקורי יותר מוצלח, עם החומרים המוקדמים של קווין, גג עד שנות התשעים, אבל זהו.

הם סתם לא שמים עליה כי היא בת וכאילו שרה על אהבה ולב שבור, במקום על חייזרים במאדים או מדרגות לגן עדן או אנשים בלתי נראים, או על עוד נושאים אחרים שנורא נורא רלוונטיים לחיים של כולנו פה בחיפה: עיר בצפון הארץ שהיא מופת לדו־קיום שבמסגרתו היהודים חיים בשכונות שלהם במעלה ההר, והערבים חיים בשכונות שלהם במורד ההר ושתי האוכלוסיות לא נפגשות לעולם. מחוז של בורגנים שמאלנים שחושבים את עצמם מוסריים ועילאיים רק מעצם היותם בורגנים שמאלנים, אבל בעצם כל הנשמה שלהם מסורטנת מבתי הזיקוק. כפר של סנובים על פסגת הכרמל.

בסוף הסרט שיעשו עליי אני רוצה שכל השכבה תמות. שימותו פשוט. ולא כמו שרינת באום ואני אומרות אחת לשנייה בצחוק, "תמותי". אני רוצה שיישרפו באמת. שיעלו באש, אמן. הייתי משאירה רק את רינת ואת טישלר, אפילו שהוא הכאיב לי נורא. כי כזאת אני — סתומה ורחומה. וכי בכל זאת אני חייבת לו, בגלל כל מה שהוא עשה עבורי בטיול השנתי.

וגם את יעל שטאוב הייתי משאירה אפילו שבגללה ובגלל השקרנות והאפסיות שלה אני במצב הזה בכלל. ילדת שמנת מסריחה, אבל אני עדיין חסה עליה כי החיים שלה עכשיו חרא, שזה אמנם מגיע לה, אבל נראה לי שזה עונש מספק גם בלי שהיא תמות.

את הכיתה שלי — י"ב חמש — הייתי מוחקת לגמרי. כיתה שהיא פח זבל אנושי. אין שם אף אחד שראוי לחלוק איתי פלנטה. גם י"ב שתיים של יעל וטישלר היא בסך הכול חבורה של מטומטמים מתלהבים שלא יחסרו לאיש. את רונן טל הייתי גם מענה לפני שהייתי חונקת אותו במיטה של הבית חולים. לא סולחת לו אפילו אם הוא יקיז דם. והוא לא יקיז. כי הוא אפס. אפילו כצמח הוא אפס. הלוואי שלא הייתי מכירה את הבנאדם הזה. הלוואי שהייתי יכולה לחזור אחורה בזמן לימים שבהם הוא היה רק שם של מישהו מהשכבה. שכל מה שידעתי עליו זה שאמא שלו מתה מסרטן או משהו. גם את זה ידעתי רק כי כולם עשו מזה עניין ממש גדול כשזה קרה, וכי כל השכבה דיברה רק על זה שבועות במין טון מתחנחן כזה של רחמים מזויפים, למרות שזו בסך הכול הייתה רכילות שהכניסה קצת עניין בחיים המשעממים שלהם.

זהו. שיעופו לי מהחיים. שיעופו מהעולם הזה. ילדים רקובים שיהפכו למבוגרים רקובים שרק ירקיבו ויסריחו את העולם המצחין הזה עוד יותר.

בכל מקרה, עכשיו אני תקועה ככה, בלימבו, בגללם. יש בי ציפייה אינסופית שרינת תבוא ותשחרר אותי. ובינתיים אני לא בנאדם אבל אני גם לא בדיוק חיה. ואני לא יכולה להיות בשום מקום. ואני לא רוצה להיות בשום מקום. אני לא יכולה להיות בנווה תרצה, בגלל שהעורך דין האידיוט סידר לי את ההסתכלות הזאת בגלל שזה היה אמור להיות יותר טוב מכלא, או משהו. אני גם לא רוצה להיות במחלקה. אני לא יכולה להיות בבית הספר. אני לא יכולה להיות בבית. לא נשארו לי חברים — בעצם, מעולם לא היו לי — חוץ מרינת.

בינתיים, אני מרחפת בבין לבין, ומחכה. מחכה שמישהו יפתח לי את הדלת לכור המצרף. אולי זו תהיה רינת. הלוואי. אני לא יודעת.

אחרי כל מה שקרה אבא של רינת החליף לה את הטוקמן וקנה לה נוקיה, כי הוא אמר שכבר אי אפשר לסמוך על אף אחד. שהוא רוצה לדעת איפה הילדה בכל רגע נתון, ושתמיד תהיה לה אפשרות להתקשר, לא משנה כמה יעלה. הוא גם אמר שכל הבתי ספר נהיו בתי משוגעים. הוא טעה. אני הייתי גם בבית ספר וגם בבית משוגעים. אמנם יש קווים משיקים, אבל זה לא בדיוק אותו הדבר.

רינת באה לבקר אותי במחלקה רק פעם אחת. היא הייתה הביקור היחיד שהסכמתי לקבל. את ההורים שלי ואת אחי לא הסכמתי.

כשהיא באה, היא סיפרה לי שדחו לה את הגיוס בכמה חודשים. היא נראתה קצת מאוכזבת למרות שכששאלתי היא אמרה שזה ממש שטויות, ושהבטיחו לה שזה יאפשר לה להתמיין לתפקידים שיש בהם "תרומה יותר משמעותית", והיא אמרה את זה בפרצוף ממש רציני כאילו היא ממש מאמינה בזבל הזה, כאילו כל השש שנים האלה מאז שהכרנו בכיתה ז' לא באמת קרו. כאילו הכול היה חלום. אבל לא הערתי לה על זה כי הבנתי בלב שלי שזה הרבה יותר קל לומר, "אני מחכה לגיוס מאוחר שבו ייתנו לי תפקיד משמעותי", מאשר "איזה באסה שדחו לי את הגיוס, אני מוכנה להיות עובדת רס"ר העיקר שייתנו לי סוף סוף לברוח ולא לחזור אל הבית הדפוק שלי". ולמרות שידעתי שזה משפט שאסור לומר, המשפט השני הזה, ידעתי שזה לא מתאים לה לא לומר אותו, כי היא — כמוני — לא פחדה מלומר או לחשוב או להרגיש דברים שאסור. הרי ככה בדיוק נהיינו חברות בחורף של כיתה ז', מיד אחרי שאַ־אַ־סַ־תָ־ה רצחה את רבין, ואני היחידה שהעזה לעשות דווקא ולומר את כל מה שמשתיקים, ורינת הייתה היחידה שהעזה לא לשנוא אותי על זה.

כמו אז כשאמרתי שכל ילדי הנרות האלה לא מרשימים אותי בכלל כי הם סתם מתלהבים שמחפשים זיון ומחיאות כפיים עם כל ההילת־ילדי־פרחים הזאתי, שבניגוד למקרה של ילדי הפרחים האמיתיים תתפוגג מיד עם צו הגיוס הראשון כשההורים יגידו להם שאם הם לא יתגייסו יהיה להם קשה למצוא עבודה משעממת במשרד עורכי דין שמתעסק במקרקעין. ואז, כשזה יקרה, כל השקר הזה של "חיילים בצבא השלום" יֵרד באסלה יחד עם השלשול שהם יחטפו מהאוכל הקוליפורמי שהם יאכלו בבית הקפה התל אביבי של המפורסמים. זה שהם ישבו בו אחרי שהם יעשו וי על השירה במעגלים ועל הדלקת הנרות.

כי אני, בלילה ההוא, כשאַ־אֲ־סָ־תַ־ה באה ורצחה אותו בכיכר מלכי ישראל, ושמעתי מהסלון את איתן הבר אומר, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה," והלכתי לסלון ואבא אמר לי "עופי למיטה שלך," רצתי מיד לאמבטיה כדי להסתכל בראי, ונראיתי לעצמי בדיוק אותו דבר כמו לפני. וידעתי שאני אמורה לבכות או משהו, ושכולם ישקרו למחרת כשיגידו כמה הם בכו ולקחו את זה קשה. אבל לא יצא לי כלום.

כי אני, כשכל הדליה איציק התראיינו בטלוויזיה וצעקו שא־א־ס־תה רצחה את ראש הממשלה, חשבתי לעצמי רק — "איפה האות ה' במדינה הזאת, מי רצח אותה ומתי, והיכן מקום קבורתה," ואפילו לא התביישתי בעצמי שזה מה שחשבתי, כי היה ברור לי שאף אחד לא באמת־באמת ביכה את זה שהוא מת. כי הרי הלב האנושי לא מספיק רחב כדי לבכות מטרגדיות של אנשים זרים, ולדעתי זה גם ממש בסדר. אנחנו בוכים באמת רק על הצרות האישיות שלנו. ככה זה אמור להיות.

וכי אני, בכל השידורים הארוכים שהיו, גם אז, וגם אחרי כל פיגוע, חשבתי לעצמי — שלא יזיינו את המוח, הם כל כך נהנים מהאקשן. כל כך שמחים שמישהו לוחץ להם על הכפתורים של הזעזוע. נגיד, אחרי שהיה הפיגוע בדיזנגוף סנטר, או הפיגוע בקו חמש, והיו מיליון שידורים אינסופיים כאלה, וצילמו את תל אביב ככה שתיראה כמו סראייבו, ותיארו שם ממש לעומק איך בדיוק אנשים מתו, וצילמו את כל הדם, וכל הכותרות בעיתונים היו בצבע אדום כדי שלא נשכח לרגע שאנשים מתו פה. שאנשים דיממו את עצמם למוות על האספלט.

או למשל, כשקראתי בעיתון איזו עדות של אישה — נראה לי ב"ידיעות אחרונות" — שסיפרה איך אחרי שהמחבל באוטובוס התפוצץ היא דילגה מעל לאישה ששכבה במעבר, וכל בית החזה שלה היה פתוח וראו את הלב שלה פועם. אין לי מושג מה קרה לאישה הזו בסוף, אם היא חיה או מתה, אבל אני זוכרת שחשבתי לעצמי, אין — אף אחד באף ספר לא יוכל להמציא כזו מטאפורה לחיים, ואנשים מבינים את זה, ומתענגים על זה.

בגלל זה גם יש היררכיה של פיגועים, אני חושבת. זה נורא תלוי כמה הרוגים יש וכמה זמן אפשר להקריא את שמות הנספים בקול דרמטי עם שקופית שחורה כזו סביב התמונה וכמה מקום בעיתון יתפסו הסיפורים של המשפחה על כמה שהקורבן אהב את החיים. שני הרוגים, למשל, זה קאסטה נמוכה של פיגוע. יש פריצה של איזה שעה בשידור, ואיזו כתבה בערב, והלאה. מעל שבעה זה פיגוע נחשב. יש לו סטטוס. פריצה של יום שלם עד המהדורה, ואז כל המהדורה תתעסק רק בזה ויזמינו פוליטיקאים שידברו על אוזלת היד של הממשלה, ועל כמה שדעתם לא נוחה מאיך שדברים מתנהלים, שזה ביטוי אידיוטי כי מה כבר יכול להיות נוח בדעה, דעה זה אף פעם לא דבר שנוח שיש אותו.

או נגיד כשביבי נבחר, וכל הילדים השמאלנים בכיתה — שהיו שמאלנים כי ההורים שלהם היו שמאלנים ולא כי באמת הייתה להם מחשבה אחת מקורית משלהם במוח הקטן והמוגבל שלהם — היו באבל כאילו דוד שלהם מת או משהו כי "לקחו להם את המדינה", ואני אמרתי להם שזה משהו שרק אשכנזים יכולים להרגיש. שמזרחים אף פעם לא ירגישו שלקחו להם את המדינה כי היא מעולם לא הייתה באמת שלהם אף פעם. ואז הם כולם דיברו בבעתה על זה שעכשיו לא יהיה תהליך שלום ותהיה מלחמה, ולי היה לגמרי ברור שהמבטים המודאגים שלהם הם רק כלפי חוץ, כי בלב כולם פה קצת שמחים כשיש מלחמה. מלחמות זה מעניין, וכולם נהנים מלשחק אותה עצובים אבל בגרון תמיד מזדחלת להם איזו הנאה נחשית שהיא לא בדיוק סאדיזם, אבל היא חולנית באותה מידה.

או כשבחרו את ברק והם ציטטו בהתרגשות את כל הבולשיט הזה עם ה"שחר של יום חדש" למרות שב־1 באוקטובר של תחילת י"ב כולם הבינו שאין שום שחר ואין שום יום חדש, אבל אף אחד מהאינפנטילים האלה, חוץ ממני, לא העז להגיד שהממשלה הזו גרועה בדיוק כמו הקודמת, כי אז זה יפגע בפאסון הבורגני־אשכנזוֹ־שמאלני שלהם והם כבר לא יוכלו לחשוב על עצמם שהם אליטה למרות שמה הם בכלל. ילדי מעמד בינוני מינוס, בשכונה מתחרדת, בעיר שאין בה שום דבר לעשות, שחושבים שהביצוע המחודש של "דרכנו" זה השיר הכי יפה בעולם, כי הם עד כדי כך ממוצעים.

או כשיצאנו מלבנון וכולם היו כאילו שמחים כי הנה נגמר, אבל בלב היה ברור לי שכל הבנים מבואסים בסתר כי לא תהיה להם הזדמנות להתפוצץ על איזה מטען צד ולהיות גיבורים. ואסנת רגב אמרה במין ארשת של משמעות ש"לפעמים גם נסיגה היא ניצחון." ואני פשוט התחלתי לצחוק כי זה היה משפט כל כך מגוחך של מורות.

נחמד לחיות במדינה הזאת שבה תמיד קורה משהו. באמת. אני לא אומרת את זה בסרקזם.

ואני היחידה שהעזה להגיד את כל זה, ורינת היחידה שזה לא הפחיד אותה. "ניהיליזם נאיבי", ככה ד"ר בארבי קראה לתפיסת העולם שלי. איך היא אוהבת להמציא שמות לדברים, האישה הזאת.

חשבתי שהביקורים במחלקה יהיו כמו שרואים בסרטים ביקורים בכלא — שיושבים בשני הצדדים של זגוגית שקופה עם מין טלפון כזה ומשוחחים ואי אפשר לגעת.

אבל זה לא היה ככה, כי למרות הכול, זה לא היה כלא.

קראתי פעם שנווה תרצה נמצא במרכז הארץ. זה נשמע לי נחמד. כמו התקדמות. קרוב להכול. לא כמו החור מחלקה הזה בחיפה, שלמרות שהוא סגור לגמרי עם חצר פרטית אני עדיין מרגישה היטב שהוא בחיפה, כי מוקדם בבוקר עם הזריחה, כשאני קמה, אי אפשר לטעות באוויר הקר שאופף אותו. אוויר שחריפות הזוהמה הפטרוכימית שעולה ממנו צורבת בעומק הריאות. ארומה של ציאניד. בכל פעם שהיינו נוסעים לבקר את המשפחה של אבא שלי בקריות, שזה המקום היחיד בארץ שהוא יותר חור מחיפה, הריח הזה היה מכה בשלבים. בהתחלה ריח הביצה הסרוחה של הקישון, ואז הריח של הכימיקלים שהבעיר את קנה הנשימה. צמד חמד. כשהייתי קטנה הייתי מפחדת מהנסיעות האלה. כשהתקרבנו לנחל הייתי מתחילה לבכות ולעשות רעשים של רפלקס הקאה, וההורים שלי היו אומרים לי שזה שום דבר. כבר אז הם היו חרא של הורים, כי זה לא היה שום דבר, כמו שגז פלפל זה לא שום דבר, כמו שציקלון בי זה לא שום דבר, אבל הם פשוט רצו לסתום לי את הפה.

אפרופו ציקלון בי, בטח עוד כמה שנים כל המטורללים במחלקה ימותו מסרטן וזה יהיה מאד נוח לכולם להיפטר מהם ככה, כמו שהיטלר קודם כול חנק את המשוגעים בגז, עוד לפני שהוא עשה את זה ליהודים. פעם משוגעים היו מקבלים קצת כבוד — הם היו נביאים ואורקלים ובמחזות של יוון העתיקה הם חלקו עם העיוורים ברוטציה את התקן של הדמות שרואה את הדברים נכוחה ואומרת את האמת שאיש לא מעז לומר. היום רק רוצים שיתפגרו איפה שהוא. רחוק מהעין ורחוק מהלב, העיקר לא לשמוע את האמת.

אבל למרות הכול המחלקה לא הייתה כלא.

זו הייתה מחלקה עם "אני מאמין" שיקומי. ככה הם הציגו את זה. זה היה מקום שריחפה בו הבטחה עמומה שאם אהיה ילדה טובה ואעשה כל מה שיגידו ואחלים את עצמי יפה־יפה, עוד אשתחרר ממנו על התנהגות טובה ואלך לעבוד באיזו עבודה שיסדרו לי בחוץ — עבודה לאנשים שיש להם "מגבלה נפשית", שזה אומר לסדר מוצרים בסופר או לעשות ריפוי עצמי בעיסוק באיזה מפעל — ולחיות חיים קטנים אפילו יותר מחיים של בורגנים, שזה כל כך חיים קטנים שאפשר למדוד את הגודל שלהם רק בננו־מטר.

חשבתי שכשרינת תבוא יהיה מסך שקוף בינינו אבל לא היה. לא היה גם טלפון. הקולות שלנו הדהדו בבירור בחלל. שום דבר לא חצץ בינינו. חיכיתי וחיכיתי והסתכלתי לה בעיניים וקיוויתי שתגיד דבר אחד שיש בו התכוונות. היא לא אמרה. חיכיתי וחיכיתי וקיוויתי שאני אגיד דבר אחד שיש בו התכוונות. לא אמרתי.

"טישלר עבר לתל אביב, שמעת?"

"לא, מאיפה אני אשמע." אמרתי את זה כאילו באדישות אבל החזה שלי התפוצץ כמו הגיטרה ב־״All Along the Watchtower״ בגירסה של ג'ימי הנדריקס.

"כן. הוא לא התגייס. כולם מדברים על זה. אומרים שהוא גר ממש על שינקין עכשיו."

כשהיא אמרה "מדברים", ידעתי גם מי זה "כולם" וגם שהם לא סתם מדברים. ידעתי ש"הם" מדברים במין קול גבוה כזה ומניחים את היד על בית החזה ופוערים עיניים ומנידים בראשם כמו שאמורים לעשות לפי "מדריך היד המלא למזועזע מהשתמטות", רב־מכר ישראלי. בראש רשימת רבי־המכר הישראליים מאז 30 בנובמבר 1947.

כי ככה זה. כולם בעיר הבורגנית הזאת רק עושים תחרות כל היום מי יותר "ערכי", ובגלל זה יוצאים להם ילדים רקב כמו אסנת רגב שמצד אחד גנבה לכולם כל בוקר את מוסף גלריה מעיתון "הארץ" — שהיו מביאים לנו לכיתה בשביל ההשכלה השמאלנית שלנו, אבל אף אחד לא רצה לקרוא כי זה היה עיתון משעמם חוץ מגלריה — אבל מצד שני אשכרה אמרה פעם, "אנחנו צריכים לצאת מעזה לא בשביל הפלסטינים אלא בשבילנו, כדי שנוכל להסתכל במראה. כדי שנוכל לשמור על צלם אנוש!" כמובן שבסוף י"ב היא התקבלה לטיס והשוויצה בזה לכל מי שהסכים לשמוע, כי הרי בשביל זה היא הלכה לטיס.

"מה? קב"ן?"

"כן."

אז הוא באמת עשה את זה. נסע לעיר הגדולה כדי להפוך לרוק־סטאר.

"וככה? בקלות? שחררו למרות שיש לו פרופיל תשעים ושבע?"

"כן. הלם. ברור שיש שמועות מטורפות על מה שקרה שם בחדר של הקב"ן."

"מה?"

"מיליון. אין לי מושג אם משהו מהן נכון בכלל."

"נו מה."

"שהוא השתין לקב"ן על השולחן." רינת נאבקה בצחוק אבל בית החזה שלה פרכס.

"איזה טישלר זה." אני דווקא הרשיתי לעצמי לגעות קצת וזה היה כמו אישור עבורה לצחוק גם.

"גם..." מבעד לצחקוק הנשי הזה שלה היא קטעה מילים. "יש איזה שמועה שהוא קיבל חוזה הקלטות."

"מה את אומרת." הצחוק שלי נרגע. "לפחות מישהו אחד ששווה משהו יֵצא מהשכבה הגרועה שלנו." במשפט האחרון הזה התכוונתי להישמע מרוצה אבל יצאה לי מין תוגה.

ואז היא סיפרה לי על יעל והמשפחה שלה. ואחר כך היה ברור שהפגישה נגמרה, כי לא היה עוד מה להגיד.

אחרי הביקור הזה אבא של רינת פסק שאסור לה ליצור איתי שום סוג של קשר, ורינת צייתה לו למרות שהיא כבר הייתה בת שמונה־עשרה. אף פעם לא הבנתי למה היא צייתה אם היא לא הייתה חייבת. הבנתי רק שאבא שלה היה בטוח שאני מסוכנת והשפעה רעה, ושיכולתי לעשות גם לה את מה שעשיתי ושבגללו כל הסיפור הזה הסתבך. הוא היה בטוח גם שלא ראיתי בעיניים, ושאיבדתי שליטה. אבל זה ממש לא נכון. ראיתי טוב מאוד והבנתי טוב מאוד.

ככה זה איתנו, המשוגעים. אנחנו מבינים מצוין. יותר טוב מכולם.

מגי אוצרי

מגי (מרגלית) אוצרי, ילידת חיפה, 1983. בתם של נטלה ויוסף אוצרי (לשעבר, אוצ'רשווילי), שעלו לישראל מגרוזיה בשנת 1973. 

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ועם בתם ספרה הראשון, שתי השמשות של דדיקה, ראה אור בהוצאת "כנרת זמורה ביתן", נכלל ברשימת ספרי הביכורים המומלצים של הספרייה הלאומית לשנת 2015, וזכה בפרס קרן לייב גולדברג.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

מגי אוצרי מציגה גרסה נשית להולדן קולפילד עמרי הרצוג הארץ 08/08/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

מגי אוצרי מציגה גרסה נשית להולדן קולפילד עמרי הרצוג הארץ 08/08/2023 לקריאת הכתבה >
היפומאניה מגי אוצרי

1.

פרוזאק. זנקס. ליתיום. קלוזאפין. ריספרדל. טרזודון. ברוטיזולם. בולימיה נרבוזה. הפרעת חרדה. פסיכוזה. קווים פרנואידיים. מאניה דיפרסיה.

אני לא אומרת שאני לא משוגעת. אני רק אומרת שהדבר הזה הוא לא אשמתי. ואני חושבת, באמת חושבת, שאף אחד לא צריך להיכנס לכלא על מה שהוא לא אשם בו. על מעשה שאי אפשר שלא לעשות. על דרך שבה אי אפשר שלא ללכת. אפילו אם הכלא הוא מוסד לחולי נפש. אפילו אם זה אמור להיות לטובתו.

*

בהתחלה זו הייתה אבן אחת. אבן קטנה. חצץ. אבן אחת של חצץ שניתזה על בד הניילון של האוהל שלי ושל רינת. אבן אחת, ואז עוד אבן, ועוד אחת. כבר רכסנו את הכניסה לאוהל. התכוונו ללכת לישון.

השעה הייתה כבר הרבה אחרי חצות, ורק נקישות החצץ הטורדני הפרו את הדממה. אבן. ועוד אבן ועוד אבן. ואז התחילו הצחקוקים.

2.

אם יעשו סרט על החיים המחורבנים שלי אני רוצה שסטיבי ניקס תשיר את הפסקול. אפילו שהבנים לא שמים עליה ואומרים שהיא סתם פופ. אני יודעת שזה ממש לא נכון, כי היא טובה בדיוק כמו זפלין והנדריקס ופינק פלויד ובואי. אפילו יותר טובה. אולי פרדי מרקורי יותר מוצלח, עם החומרים המוקדמים של קווין, גג עד שנות התשעים, אבל זהו.

הם סתם לא שמים עליה כי היא בת וכאילו שרה על אהבה ולב שבור, במקום על חייזרים במאדים או מדרגות לגן עדן או אנשים בלתי נראים, או על עוד נושאים אחרים שנורא נורא רלוונטיים לחיים של כולנו פה בחיפה: עיר בצפון הארץ שהיא מופת לדו־קיום שבמסגרתו היהודים חיים בשכונות שלהם במעלה ההר, והערבים חיים בשכונות שלהם במורד ההר ושתי האוכלוסיות לא נפגשות לעולם. מחוז של בורגנים שמאלנים שחושבים את עצמם מוסריים ועילאיים רק מעצם היותם בורגנים שמאלנים, אבל בעצם כל הנשמה שלהם מסורטנת מבתי הזיקוק. כפר של סנובים על פסגת הכרמל.

בסוף הסרט שיעשו עליי אני רוצה שכל השכבה תמות. שימותו פשוט. ולא כמו שרינת באום ואני אומרות אחת לשנייה בצחוק, "תמותי". אני רוצה שיישרפו באמת. שיעלו באש, אמן. הייתי משאירה רק את רינת ואת טישלר, אפילו שהוא הכאיב לי נורא. כי כזאת אני — סתומה ורחומה. וכי בכל זאת אני חייבת לו, בגלל כל מה שהוא עשה עבורי בטיול השנתי.

וגם את יעל שטאוב הייתי משאירה אפילו שבגללה ובגלל השקרנות והאפסיות שלה אני במצב הזה בכלל. ילדת שמנת מסריחה, אבל אני עדיין חסה עליה כי החיים שלה עכשיו חרא, שזה אמנם מגיע לה, אבל נראה לי שזה עונש מספק גם בלי שהיא תמות.

את הכיתה שלי — י"ב חמש — הייתי מוחקת לגמרי. כיתה שהיא פח זבל אנושי. אין שם אף אחד שראוי לחלוק איתי פלנטה. גם י"ב שתיים של יעל וטישלר היא בסך הכול חבורה של מטומטמים מתלהבים שלא יחסרו לאיש. את רונן טל הייתי גם מענה לפני שהייתי חונקת אותו במיטה של הבית חולים. לא סולחת לו אפילו אם הוא יקיז דם. והוא לא יקיז. כי הוא אפס. אפילו כצמח הוא אפס. הלוואי שלא הייתי מכירה את הבנאדם הזה. הלוואי שהייתי יכולה לחזור אחורה בזמן לימים שבהם הוא היה רק שם של מישהו מהשכבה. שכל מה שידעתי עליו זה שאמא שלו מתה מסרטן או משהו. גם את זה ידעתי רק כי כולם עשו מזה עניין ממש גדול כשזה קרה, וכי כל השכבה דיברה רק על זה שבועות במין טון מתחנחן כזה של רחמים מזויפים, למרות שזו בסך הכול הייתה רכילות שהכניסה קצת עניין בחיים המשעממים שלהם.

זהו. שיעופו לי מהחיים. שיעופו מהעולם הזה. ילדים רקובים שיהפכו למבוגרים רקובים שרק ירקיבו ויסריחו את העולם המצחין הזה עוד יותר.

בכל מקרה, עכשיו אני תקועה ככה, בלימבו, בגללם. יש בי ציפייה אינסופית שרינת תבוא ותשחרר אותי. ובינתיים אני לא בנאדם אבל אני גם לא בדיוק חיה. ואני לא יכולה להיות בשום מקום. ואני לא רוצה להיות בשום מקום. אני לא יכולה להיות בנווה תרצה, בגלל שהעורך דין האידיוט סידר לי את ההסתכלות הזאת בגלל שזה היה אמור להיות יותר טוב מכלא, או משהו. אני גם לא רוצה להיות במחלקה. אני לא יכולה להיות בבית הספר. אני לא יכולה להיות בבית. לא נשארו לי חברים — בעצם, מעולם לא היו לי — חוץ מרינת.

בינתיים, אני מרחפת בבין לבין, ומחכה. מחכה שמישהו יפתח לי את הדלת לכור המצרף. אולי זו תהיה רינת. הלוואי. אני לא יודעת.

אחרי כל מה שקרה אבא של רינת החליף לה את הטוקמן וקנה לה נוקיה, כי הוא אמר שכבר אי אפשר לסמוך על אף אחד. שהוא רוצה לדעת איפה הילדה בכל רגע נתון, ושתמיד תהיה לה אפשרות להתקשר, לא משנה כמה יעלה. הוא גם אמר שכל הבתי ספר נהיו בתי משוגעים. הוא טעה. אני הייתי גם בבית ספר וגם בבית משוגעים. אמנם יש קווים משיקים, אבל זה לא בדיוק אותו הדבר.

רינת באה לבקר אותי במחלקה רק פעם אחת. היא הייתה הביקור היחיד שהסכמתי לקבל. את ההורים שלי ואת אחי לא הסכמתי.

כשהיא באה, היא סיפרה לי שדחו לה את הגיוס בכמה חודשים. היא נראתה קצת מאוכזבת למרות שכששאלתי היא אמרה שזה ממש שטויות, ושהבטיחו לה שזה יאפשר לה להתמיין לתפקידים שיש בהם "תרומה יותר משמעותית", והיא אמרה את זה בפרצוף ממש רציני כאילו היא ממש מאמינה בזבל הזה, כאילו כל השש שנים האלה מאז שהכרנו בכיתה ז' לא באמת קרו. כאילו הכול היה חלום. אבל לא הערתי לה על זה כי הבנתי בלב שלי שזה הרבה יותר קל לומר, "אני מחכה לגיוס מאוחר שבו ייתנו לי תפקיד משמעותי", מאשר "איזה באסה שדחו לי את הגיוס, אני מוכנה להיות עובדת רס"ר העיקר שייתנו לי סוף סוף לברוח ולא לחזור אל הבית הדפוק שלי". ולמרות שידעתי שזה משפט שאסור לומר, המשפט השני הזה, ידעתי שזה לא מתאים לה לא לומר אותו, כי היא — כמוני — לא פחדה מלומר או לחשוב או להרגיש דברים שאסור. הרי ככה בדיוק נהיינו חברות בחורף של כיתה ז', מיד אחרי שאַ־אַ־סַ־תָ־ה רצחה את רבין, ואני היחידה שהעזה לעשות דווקא ולומר את כל מה שמשתיקים, ורינת הייתה היחידה שהעזה לא לשנוא אותי על זה.

כמו אז כשאמרתי שכל ילדי הנרות האלה לא מרשימים אותי בכלל כי הם סתם מתלהבים שמחפשים זיון ומחיאות כפיים עם כל ההילת־ילדי־פרחים הזאתי, שבניגוד למקרה של ילדי הפרחים האמיתיים תתפוגג מיד עם צו הגיוס הראשון כשההורים יגידו להם שאם הם לא יתגייסו יהיה להם קשה למצוא עבודה משעממת במשרד עורכי דין שמתעסק במקרקעין. ואז, כשזה יקרה, כל השקר הזה של "חיילים בצבא השלום" יֵרד באסלה יחד עם השלשול שהם יחטפו מהאוכל הקוליפורמי שהם יאכלו בבית הקפה התל אביבי של המפורסמים. זה שהם ישבו בו אחרי שהם יעשו וי על השירה במעגלים ועל הדלקת הנרות.

כי אני, בלילה ההוא, כשאַ־אֲ־סָ־תַ־ה באה ורצחה אותו בכיכר מלכי ישראל, ושמעתי מהסלון את איתן הבר אומר, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה," והלכתי לסלון ואבא אמר לי "עופי למיטה שלך," רצתי מיד לאמבטיה כדי להסתכל בראי, ונראיתי לעצמי בדיוק אותו דבר כמו לפני. וידעתי שאני אמורה לבכות או משהו, ושכולם ישקרו למחרת כשיגידו כמה הם בכו ולקחו את זה קשה. אבל לא יצא לי כלום.

כי אני, כשכל הדליה איציק התראיינו בטלוויזיה וצעקו שא־א־ס־תה רצחה את ראש הממשלה, חשבתי לעצמי רק — "איפה האות ה' במדינה הזאת, מי רצח אותה ומתי, והיכן מקום קבורתה," ואפילו לא התביישתי בעצמי שזה מה שחשבתי, כי היה ברור לי שאף אחד לא באמת־באמת ביכה את זה שהוא מת. כי הרי הלב האנושי לא מספיק רחב כדי לבכות מטרגדיות של אנשים זרים, ולדעתי זה גם ממש בסדר. אנחנו בוכים באמת רק על הצרות האישיות שלנו. ככה זה אמור להיות.

וכי אני, בכל השידורים הארוכים שהיו, גם אז, וגם אחרי כל פיגוע, חשבתי לעצמי — שלא יזיינו את המוח, הם כל כך נהנים מהאקשן. כל כך שמחים שמישהו לוחץ להם על הכפתורים של הזעזוע. נגיד, אחרי שהיה הפיגוע בדיזנגוף סנטר, או הפיגוע בקו חמש, והיו מיליון שידורים אינסופיים כאלה, וצילמו את תל אביב ככה שתיראה כמו סראייבו, ותיארו שם ממש לעומק איך בדיוק אנשים מתו, וצילמו את כל הדם, וכל הכותרות בעיתונים היו בצבע אדום כדי שלא נשכח לרגע שאנשים מתו פה. שאנשים דיממו את עצמם למוות על האספלט.

או למשל, כשקראתי בעיתון איזו עדות של אישה — נראה לי ב"ידיעות אחרונות" — שסיפרה איך אחרי שהמחבל באוטובוס התפוצץ היא דילגה מעל לאישה ששכבה במעבר, וכל בית החזה שלה היה פתוח וראו את הלב שלה פועם. אין לי מושג מה קרה לאישה הזו בסוף, אם היא חיה או מתה, אבל אני זוכרת שחשבתי לעצמי, אין — אף אחד באף ספר לא יוכל להמציא כזו מטאפורה לחיים, ואנשים מבינים את זה, ומתענגים על זה.

בגלל זה גם יש היררכיה של פיגועים, אני חושבת. זה נורא תלוי כמה הרוגים יש וכמה זמן אפשר להקריא את שמות הנספים בקול דרמטי עם שקופית שחורה כזו סביב התמונה וכמה מקום בעיתון יתפסו הסיפורים של המשפחה על כמה שהקורבן אהב את החיים. שני הרוגים, למשל, זה קאסטה נמוכה של פיגוע. יש פריצה של איזה שעה בשידור, ואיזו כתבה בערב, והלאה. מעל שבעה זה פיגוע נחשב. יש לו סטטוס. פריצה של יום שלם עד המהדורה, ואז כל המהדורה תתעסק רק בזה ויזמינו פוליטיקאים שידברו על אוזלת היד של הממשלה, ועל כמה שדעתם לא נוחה מאיך שדברים מתנהלים, שזה ביטוי אידיוטי כי מה כבר יכול להיות נוח בדעה, דעה זה אף פעם לא דבר שנוח שיש אותו.

או נגיד כשביבי נבחר, וכל הילדים השמאלנים בכיתה — שהיו שמאלנים כי ההורים שלהם היו שמאלנים ולא כי באמת הייתה להם מחשבה אחת מקורית משלהם במוח הקטן והמוגבל שלהם — היו באבל כאילו דוד שלהם מת או משהו כי "לקחו להם את המדינה", ואני אמרתי להם שזה משהו שרק אשכנזים יכולים להרגיש. שמזרחים אף פעם לא ירגישו שלקחו להם את המדינה כי היא מעולם לא הייתה באמת שלהם אף פעם. ואז הם כולם דיברו בבעתה על זה שעכשיו לא יהיה תהליך שלום ותהיה מלחמה, ולי היה לגמרי ברור שהמבטים המודאגים שלהם הם רק כלפי חוץ, כי בלב כולם פה קצת שמחים כשיש מלחמה. מלחמות זה מעניין, וכולם נהנים מלשחק אותה עצובים אבל בגרון תמיד מזדחלת להם איזו הנאה נחשית שהיא לא בדיוק סאדיזם, אבל היא חולנית באותה מידה.

או כשבחרו את ברק והם ציטטו בהתרגשות את כל הבולשיט הזה עם ה"שחר של יום חדש" למרות שב־1 באוקטובר של תחילת י"ב כולם הבינו שאין שום שחר ואין שום יום חדש, אבל אף אחד מהאינפנטילים האלה, חוץ ממני, לא העז להגיד שהממשלה הזו גרועה בדיוק כמו הקודמת, כי אז זה יפגע בפאסון הבורגני־אשכנזוֹ־שמאלני שלהם והם כבר לא יוכלו לחשוב על עצמם שהם אליטה למרות שמה הם בכלל. ילדי מעמד בינוני מינוס, בשכונה מתחרדת, בעיר שאין בה שום דבר לעשות, שחושבים שהביצוע המחודש של "דרכנו" זה השיר הכי יפה בעולם, כי הם עד כדי כך ממוצעים.

או כשיצאנו מלבנון וכולם היו כאילו שמחים כי הנה נגמר, אבל בלב היה ברור לי שכל הבנים מבואסים בסתר כי לא תהיה להם הזדמנות להתפוצץ על איזה מטען צד ולהיות גיבורים. ואסנת רגב אמרה במין ארשת של משמעות ש"לפעמים גם נסיגה היא ניצחון." ואני פשוט התחלתי לצחוק כי זה היה משפט כל כך מגוחך של מורות.

נחמד לחיות במדינה הזאת שבה תמיד קורה משהו. באמת. אני לא אומרת את זה בסרקזם.

ואני היחידה שהעזה להגיד את כל זה, ורינת היחידה שזה לא הפחיד אותה. "ניהיליזם נאיבי", ככה ד"ר בארבי קראה לתפיסת העולם שלי. איך היא אוהבת להמציא שמות לדברים, האישה הזאת.

חשבתי שהביקורים במחלקה יהיו כמו שרואים בסרטים ביקורים בכלא — שיושבים בשני הצדדים של זגוגית שקופה עם מין טלפון כזה ומשוחחים ואי אפשר לגעת.

אבל זה לא היה ככה, כי למרות הכול, זה לא היה כלא.

קראתי פעם שנווה תרצה נמצא במרכז הארץ. זה נשמע לי נחמד. כמו התקדמות. קרוב להכול. לא כמו החור מחלקה הזה בחיפה, שלמרות שהוא סגור לגמרי עם חצר פרטית אני עדיין מרגישה היטב שהוא בחיפה, כי מוקדם בבוקר עם הזריחה, כשאני קמה, אי אפשר לטעות באוויר הקר שאופף אותו. אוויר שחריפות הזוהמה הפטרוכימית שעולה ממנו צורבת בעומק הריאות. ארומה של ציאניד. בכל פעם שהיינו נוסעים לבקר את המשפחה של אבא שלי בקריות, שזה המקום היחיד בארץ שהוא יותר חור מחיפה, הריח הזה היה מכה בשלבים. בהתחלה ריח הביצה הסרוחה של הקישון, ואז הריח של הכימיקלים שהבעיר את קנה הנשימה. צמד חמד. כשהייתי קטנה הייתי מפחדת מהנסיעות האלה. כשהתקרבנו לנחל הייתי מתחילה לבכות ולעשות רעשים של רפלקס הקאה, וההורים שלי היו אומרים לי שזה שום דבר. כבר אז הם היו חרא של הורים, כי זה לא היה שום דבר, כמו שגז פלפל זה לא שום דבר, כמו שציקלון בי זה לא שום דבר, אבל הם פשוט רצו לסתום לי את הפה.

אפרופו ציקלון בי, בטח עוד כמה שנים כל המטורללים במחלקה ימותו מסרטן וזה יהיה מאד נוח לכולם להיפטר מהם ככה, כמו שהיטלר קודם כול חנק את המשוגעים בגז, עוד לפני שהוא עשה את זה ליהודים. פעם משוגעים היו מקבלים קצת כבוד — הם היו נביאים ואורקלים ובמחזות של יוון העתיקה הם חלקו עם העיוורים ברוטציה את התקן של הדמות שרואה את הדברים נכוחה ואומרת את האמת שאיש לא מעז לומר. היום רק רוצים שיתפגרו איפה שהוא. רחוק מהעין ורחוק מהלב, העיקר לא לשמוע את האמת.

אבל למרות הכול המחלקה לא הייתה כלא.

זו הייתה מחלקה עם "אני מאמין" שיקומי. ככה הם הציגו את זה. זה היה מקום שריחפה בו הבטחה עמומה שאם אהיה ילדה טובה ואעשה כל מה שיגידו ואחלים את עצמי יפה־יפה, עוד אשתחרר ממנו על התנהגות טובה ואלך לעבוד באיזו עבודה שיסדרו לי בחוץ — עבודה לאנשים שיש להם "מגבלה נפשית", שזה אומר לסדר מוצרים בסופר או לעשות ריפוי עצמי בעיסוק באיזה מפעל — ולחיות חיים קטנים אפילו יותר מחיים של בורגנים, שזה כל כך חיים קטנים שאפשר למדוד את הגודל שלהם רק בננו־מטר.

חשבתי שכשרינת תבוא יהיה מסך שקוף בינינו אבל לא היה. לא היה גם טלפון. הקולות שלנו הדהדו בבירור בחלל. שום דבר לא חצץ בינינו. חיכיתי וחיכיתי והסתכלתי לה בעיניים וקיוויתי שתגיד דבר אחד שיש בו התכוונות. היא לא אמרה. חיכיתי וחיכיתי וקיוויתי שאני אגיד דבר אחד שיש בו התכוונות. לא אמרתי.

"טישלר עבר לתל אביב, שמעת?"

"לא, מאיפה אני אשמע." אמרתי את זה כאילו באדישות אבל החזה שלי התפוצץ כמו הגיטרה ב־״All Along the Watchtower״ בגירסה של ג'ימי הנדריקס.

"כן. הוא לא התגייס. כולם מדברים על זה. אומרים שהוא גר ממש על שינקין עכשיו."

כשהיא אמרה "מדברים", ידעתי גם מי זה "כולם" וגם שהם לא סתם מדברים. ידעתי ש"הם" מדברים במין קול גבוה כזה ומניחים את היד על בית החזה ופוערים עיניים ומנידים בראשם כמו שאמורים לעשות לפי "מדריך היד המלא למזועזע מהשתמטות", רב־מכר ישראלי. בראש רשימת רבי־המכר הישראליים מאז 30 בנובמבר 1947.

כי ככה זה. כולם בעיר הבורגנית הזאת רק עושים תחרות כל היום מי יותר "ערכי", ובגלל זה יוצאים להם ילדים רקב כמו אסנת רגב שמצד אחד גנבה לכולם כל בוקר את מוסף גלריה מעיתון "הארץ" — שהיו מביאים לנו לכיתה בשביל ההשכלה השמאלנית שלנו, אבל אף אחד לא רצה לקרוא כי זה היה עיתון משעמם חוץ מגלריה — אבל מצד שני אשכרה אמרה פעם, "אנחנו צריכים לצאת מעזה לא בשביל הפלסטינים אלא בשבילנו, כדי שנוכל להסתכל במראה. כדי שנוכל לשמור על צלם אנוש!" כמובן שבסוף י"ב היא התקבלה לטיס והשוויצה בזה לכל מי שהסכים לשמוע, כי הרי בשביל זה היא הלכה לטיס.

"מה? קב"ן?"

"כן."

אז הוא באמת עשה את זה. נסע לעיר הגדולה כדי להפוך לרוק־סטאר.

"וככה? בקלות? שחררו למרות שיש לו פרופיל תשעים ושבע?"

"כן. הלם. ברור שיש שמועות מטורפות על מה שקרה שם בחדר של הקב"ן."

"מה?"

"מיליון. אין לי מושג אם משהו מהן נכון בכלל."

"נו מה."

"שהוא השתין לקב"ן על השולחן." רינת נאבקה בצחוק אבל בית החזה שלה פרכס.

"איזה טישלר זה." אני דווקא הרשיתי לעצמי לגעות קצת וזה היה כמו אישור עבורה לצחוק גם.

"גם..." מבעד לצחקוק הנשי הזה שלה היא קטעה מילים. "יש איזה שמועה שהוא קיבל חוזה הקלטות."

"מה את אומרת." הצחוק שלי נרגע. "לפחות מישהו אחד ששווה משהו יֵצא מהשכבה הגרועה שלנו." במשפט האחרון הזה התכוונתי להישמע מרוצה אבל יצאה לי מין תוגה.

ואז היא סיפרה לי על יעל והמשפחה שלה. ואחר כך היה ברור שהפגישה נגמרה, כי לא היה עוד מה להגיד.

אחרי הביקור הזה אבא של רינת פסק שאסור לה ליצור איתי שום סוג של קשר, ורינת צייתה לו למרות שהיא כבר הייתה בת שמונה־עשרה. אף פעם לא הבנתי למה היא צייתה אם היא לא הייתה חייבת. הבנתי רק שאבא שלה היה בטוח שאני מסוכנת והשפעה רעה, ושיכולתי לעשות גם לה את מה שעשיתי ושבגללו כל הסיפור הזה הסתבך. הוא היה בטוח גם שלא ראיתי בעיניים, ושאיבדתי שליטה. אבל זה ממש לא נכון. ראיתי טוב מאוד והבנתי טוב מאוד.

ככה זה איתנו, המשוגעים. אנחנו מבינים מצוין. יותר טוב מכולם.