צפצפה כסופה

מפגש ראשון עם אבי —
1.8.2013
 

"אה! סוף־סוף! כבר חשבתי שפספסתי אותך! ההוא שהיה אצלך קודם יצא לפני עשר דקות ולא ידעתי אם נשאר אצלך מישהו, ואפילו יצאתי לזמזם בפעמון בחוץ שנשמע יותר כמו כיסא חשמלי, חררררר. ואז ראיתי דרך הזכוכית החלבית, זאת שעכשיו פתחת, מישהו מטושטש עולה במדרגות ולא הייתי בטוח אם זה אתה או מישהו אחר כי הרי אני לא מכיר אותך..."

שטף המילים דהר לתוך מוחי כרכבת. ניסיתי להתגבר על העוצמה כדי לפשפש במגירות הזיכרון המבולגנות שלי ולברר אם הייתה לי תקשורת קודמת עם האיש שמאחורי רצף המילים הזה. שום דבר לא עלה בראשי. בדקתי ליתר ביטחון גם ביומן בסלולרי שלי. הייתה מסומנת בו בבורדו קובייה בכותרת "שנ"צ" ללא זכר לשום פגישה. יכול להיות ששכחתי? תעלומה.

"...גלית מאוד המליצה עליך, ונראה שלא יזיק לי לשבת אצלך במיזוג שעה בשבוע, בתנאי שבחדר הטיפולים המצב קצת יותר טוב מכאן..." שלוש נחרות צחוק שנשמעו יותר כמו שלבי סיום של בכי בריא הובילו סוף־סוף את הרכבת לתחנה.

עמדנו כבר כמה שניות משני צידי חדר המבואה ורק כעת התפניתי להביט בו. הוא נראה כבן שלושים וחמש, מוצק ונמוך ממני בראש לפחות. אגלי זיעה זעירים כיסו את מצחו ורקותיו, ונצצו גם מתוך זיפי זקנו השחור הדליל. איך אתה יכול להסביר, שרלוק, את הזיעה הזאת, כשהוא כבר לפחות עשר דקות במזגן? הנה לך עוד תעלומה.

"...ניסיתי ללחוץ על זה," הסביר, "אבל זה לא עובד. אולי נגמרה הבטרייה? אולי הפקק קפץ?" ניסה גם השרלוק שלו את כוחו והגיש לי את שלט המזגן. נו, לפחות תעלומה אחת נפתרה. "אני אבי..." הוא הושיט את ידו השנייה. "התכתבנו לפני שבועיים בערך?..." ידו הייתה לחה והשלט לא פחות.

מה הבעיה? אמרתי לעצמי, תרשום את הפרטים, תתנצל יפה ותקבע מועד אחר. "נעים מאוד, רוני," הצגתי את עצמי. "אני יודע," השיב בקוצר רוח, משך ממני את ידו והלך לכיוון השולחן הקטן שעליו השאיר את הטלפון שלו. התקדמתי פנימה אל תוך חדר המבואה ובפסיעה אחת — ים יבשה — נכנסתי ליער טרופי, אידיאלי לגידול סחלבים. "כתבת לי להגיע היום בארבע כי יש לך איזה חור..." בחש בקדחתנות בטלפון שלו, "הנה!" הציג לי בשמחת ניצחון תכתובת בירוק ולבן, ומאחר שלא זיהה את הניצוץ המקווה בעיניי, שמט את ידו באכזבה. "אני יכול לחזור בשעה אחרת או ביום אחר אם זה לא מתאים לך כרגע..." הוא הביט בי בציפייה וקרס בכבדות לתוך הכורסה התכלכלה שאת משענתה חצו באלכסון קל שני פסים ורודים. ראיתי בבירור את כתמי הזיעה שיישארו אחרי שיקום.

ואז נוצר מקום לשקט. נתתי לו להתפשט ולהתרווח לפני שאמרתי: "תסלח לי. לא זכרתי, ולצערי כנראה לא רשמתי ביומן שלי..." עיניו כבו ונדמה שגופו התרוקן. אתה באמת מתכוון לשַלֵח אותו בחזרה לגיהינום התל אביבי של אוגוסט בלי להשקות אותו? ואם אתה משקה, לא תדבר איתו כמה דקות? עד כדי כך אתה אכזר? "...אבל אני רואה שדווקא יש לי קצת זמן כעת." ראשו הורם וחיוך זעיר הפציע.

העפתי מבט אחרון בקוביית הבורדו שביומני. מאז שתיארה בפניי ציירת חובבת שאימנתי לפני כמה שנים את התחושות שצבעים מעוררים בה כשהיא ניצבת מול הקנבס — חרדל ברגעי ספק, בורדו בשעת רוגע, כתום בזמן עבודה דחוס ואפור כשעולים בה זיכרונות על משהו שהיה ואיננו עוד — אני מסמן את פגישות האימון בצבע קלמנטינה, מאפיר אותן כאשר הן מתבטלות, אלו שבספק צובע בחרדל, שנ"צ בבורדו ואת ערבי רביעי מדגיש בוורוד בזוקה. החלפתי עכשיו את הבורדו בקלמנטינה, רשמתי "אבי", ונפרדתי סופית ובצער משנת הצהריים. "שנעבור לחדר המלאכה?"

"בשמחה גדולה!" הוא קם לתחייה ואסף לכתפו תיק שחור. החום הלח במבואה היה בלתי אנושי. "לא היה לי שום מושג שהמיזוג לא עובד כאן! מזל שהכנסת אותי."

הסרתי את המכסה הקטן של השלט ועיסיתי את הסוללות בעריסתן. המזגן בקושי בן שנה! חסר לו אם מצא בדיוק עכשיו את הזמן להתפנק ולשבות מכל מלאכתו. "אה! וקשרתי את האופניים למעקה של המדרגות בחוץ. זה בסדר?" שאל. "שמת כרטיס חניה?" "מה?! צריך כרטיס?!" קור רוק דק נמתח בין שפתו התחתונה לאחת משיניו. סגרתי את המכסה ולחצתי על השלט. "לא," חייכתי. "אה!" התאושש בזריזות, "עבדת עליי! יפה!" נהימת המזגן המחדש את פעולתו השתלבה באופן מושלם עם סדרת נחרות הצחוק שלו.

במטבחון הצטיידנו במים קרים ונכנסנו לחדר המלאכה. "או! במיזוג כזה אני מוכן לשבת כל היום!" התלהב ולפני שהתיישב שאב לתוכו את תכולת הכוס במהירות של שיא גינס. "עוד?" הצעתי. "לא לא, תודה!" נאנח ושקע אל תוך הכורסה, אחותן התאומה של השתיים שבמבואה. "הבעיה שלי ברורה מאוד..." פתח במרץ. "רגע אחד!" קטעתי אותו, "נחכה קצת עם הבעיה." קור הרוק חזר והתייצב בצידו השמאלי של פיו הפתוח. "ספר לי קודם: מי הפנה אותך אליי?" "אה. אמרתי קודם, לא? בכל אופן — גלית, הדודה שלי, הייתה אצלך לפני שנה וחצי בערך והמליצה לי עליך. אמרה שעזרת לה מאוד." השם לא עורר בי זיכרון. "קטנה, רזה, קול חלש כזה, צמחונית?"

מעניין שדווקא הצמחונות העלתה את חגית מהמעמקים. רגע... גלית! לא חגית. גלית. עם פרצופים אני איכשהו בסדר אבל לשמות יש נטייה לפרוח מראשי ברגע שאומרים לי אותם. ככל שוכחי השמות בעולם, ביישתי את עצמי לא פעם, התנצלתי אינספור פעמים והולכתי שיחות לפינות אפלות רק כדי לסחוט מהעומד מולי את שמו בלי שישים לב. ברגע מביך במיוחד החלטתי שהגיע הזמן להתמודד. קניתי לעצמי ספרון ורוד קטן על שיפור הזיכרון ובעזרתו למדתי איך ליירט שמות, לשנן אותם כמה פעמים ולחבר אותם לזיכרון חווייתי כלשהו. להפתעתי השתפרתי.

גלית... בחרתי אז לזכור את שמה בעזרת תמונת אדוות גלים עדינות באמבט. "גלית... ודאי! עדיין עובדת כמנהלת חשבונות במשרד ההוא?" "לא, לא," השיב, "היא עצמאית כבר חצי שנה בערך ונראה לי שהיא די מרוצה."

גלית? עצמאית?! הייתי בהלם מוחלט.