המחברות השחורות של קרול שוורץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המחברות השחורות של קרול שוורץ

המחברות השחורות של קרול שוורץ

4 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

ניצן ויסמן

ניצן ויסמן (נולד ב-26 באוקטובר 1956) הוא סופר ישראלי. רו"ח במקצועו.

מספריו:
מעשה בבאר ואבן ענקית, ספר לגיל הרך, הוד השרון: אסטרולוג, 2005
על גבול יערות הרוזמרין, קובץ סיפורים, תל אביב: ידיעות ספרים, 2006
ארוחת בוקר ישראלית, קובץ סיפורים, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015
מקום, רומן, תל אביב: הוצאת כנרת זמורה דביר, 2021. נכלל ברשימה הארוכה של פרס ספיר.
המחברות השחורות של קרול שוורץ, הוצאת פטל מקור, 2023.

סיפורים פרי עטו התפרסמו ב״קשת החדשה״, ״עיתון 77״, ״מסמרים״, ״פטל״ ו-״עשרים ספורים קצרים 2017״.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3ht43hhr

תקציר

קרול שוורץ נולד מתוך חלום, חי כרעיון, הלך לעולמו כסמל, ניהל במשך שנים רבות חיים כפולים – בימים פקיד מסור, אפור, בסוכנות מכס קטנה בעיר התחתית של חיפה; בלילות סופר, משורר, מתרגם, מאהב מיוסר של מילים, של רעיונות, של סיפורים, ספון בין ספריו ומחברותיו בפינת דירת השיכון הקטנה בפאתי העיר, נאבק על מקומו הצנוע בממלכת הספרות והשירה שכה אהב.
לאחר מותו עורכת בתו סדר בחפציו, ומגלה תריסר מחברות שחורות, עבות כרס, קשורות בסרט עור דק, ובהן מאות עמודים בכתב ידו המוקפד של אביה האהוב. האיש המובס, שהקדיש את חייו למלים אך לא עלה בידו לפרסם דבר, קם לתחייה לאחר מותו, זוהר לרגע אחד נוסף לפני שישוב לשכחת עולמים..   
עורך הספר: אלי הירש. 

פרק ראשון

מתוך המחברות השחורות

על רוע מזלו של הכותב
 

1. תפקיד הסופר לספר, לא להסביר. לברוא, לא לתרץ. לדמויותיו זכות לחיים על פי דרכן. הן אינן זקוקות לסופר שיגן עליהן, גם לא שיחפור אלף טעמים וסיבות למעשיהן ולבחירותיהן, לעלייתן ולנפילתן ולקומן מאפרן; כל שהן מבקשות הוא יד מיומנת שתשרטט את עולמן בקו בטוח ובמילים מדויקות, עין בוחנת שתקיף את קיומן השברירי במבט אוהב, חסר מורא ונטול משוא פנים.

 

2. כשהסופר מיומן, הדמויות קמות מתוך המילים, יורדות מהדף ויוצאות לחיים חדשים, עצמאיים. לא כן כשהן נופלות בידי סופרים הססנים, או שמאוהבים בעצמם יותר מאשר בדמויותיהם; דמויות חסרות מזל אלה נותרות שטוחות, חיוורות — אלף מילות תואר נרגשות לא יפיחו בהן חיים. כי מדוע שהקורא הנבון, המנוסה, העסוק, שעולם הספרים כולו פרוש לרגליו, שאין דמות שאינה מנסה לפתותו, יגלה עניין דווקא באלו שיוצריהן לא הצליחו להפיח בהן חיים; זנוחות ועלובות תיעזבנה הדמויות ההן לגורלן, תתעינה בממלכת הצללים, תימוגנה בין ערפילי השכחה.

 

3. הסופר כמוהו כמרגל שנשכח בארץ לא־נודעת, עוינת; כדי לשמור על נפשו, עליו להמציא סיפור כיסוי, להסוות עצמו בדמויות שהוא קורא להן בשמות, לטוות להן פנים וקורות חיים ומקצוע ותכונות אופי ובני משפחה וזיכרונות וחלומות, ואז לקבור נפשו בתוכן בזהירות; המעידה הקטנה ביותר, רגע של חוסר תשומת לב, סדק זעיר באמינות — דיבור מושתל, מניעים מעורפלים, חוסר שליטה בעובדות — והקורא העירני, כאיש הביון הנגדי, יחשוף את התרמית ויגזור על הדמות מוות מיידי. כי עולם הספרות חסר רחמים אף יותר מעולם הריגול, והקורא לא יעניק הזדמנות שנייה לדמות שנחשפה בקלונה; גם לא לסופר שהתרשל. הוא יניח מידיו את הספר ויפנה לעלילה הפרומה כתף קרה. החיים קצרים, השולחן עמוס, סופרים חדשים מצטופפים בתור.

 

4. הכתיבה בעט — עדיף נובע, עדיף בדיו שחור — דורשת אחריות, ריכוז, מתינות. הכותב המיומן אומנם מניח לעצמו לסעור היכן שצריך, ולגעוש היכן שראוי, אבל לרגע אינו מרפה מדריכותו, אינו מניח לשליטה העצמית, אינו מסיט את מבטו מהמטרה. הכתיבה בעט, שלא כמו במכונת הכתיבה, דורשת תנועה צלולה, זורמת, נקייה. הכותב המיומן עוצר רגע לפני הדף החלק, נותן כבוד לריק הצחור, הנורא, ורק אז, בחיל וברעד, בצעדים שחורים, קטנים, טווה אותיות וסימני פיסוק — משפט אחר משפט, פיסקה אחר פיסקה, קוּרִים קוּרִים, בסבלנות עכבישית רוקם מלכודות למשמעות חמקמקה, לרעיון מעורפל, לחלום שייסרו בלילה ונמוג עם בוקר; אולי, בכל זאת, ולו רק הפעם, יתמזל מזלו ואלוהי הכותבים ייזכר גם בו. וכך, מפִּסקה לפִּסקה, שוכח הכותב את עצמו, המילים קולחות, היד כותבת כאילו מעצמה, המבט אובד מעבר לאופק, וברגע־לא־רגע, ללא אזהרה, הרשת מתרוממת והכותב נבלע במעמקיה.

 

5. צידה הפחות מואר של אומנות הכתיבה, אם כי לאו דווקא הפחות חשוב, הוא אומנות האי־כתיבה, שלעתים נוטים לבלבל אותה עם אומנות המחיקה, שהיא ענף שונה לחלוטין של תורת הכתיבה. בעוד אומנות המחיקה דומה במשהו לאומנותו של אומן הפטיש והמפסלת, זה שמסלק מגוש השיש את המיותר כדי לחשוף את ההכרחי והמהותי, אומנות האי־כתיבה נוגעת במסתורי, בבלתי קיים, ברגע שקדם לראשית הדברים, כשהכול עוד היה אפשרי, כשהבורא עדיין הרהר לעצמו אם ראוי לצוות "יהי אור" בדרך שאין ממנה חזרה.

 

6. אומן האי־כתיבה מתרגל בעיקר את הישיבה אל מול הדף הריק; עטו מוכן לידו, והוא עוצר בידו מלהרימו. גבו זקוף, נשימותיו עמוקות, עיניו עצומות. לפעמים הוא פוקח אותן לרגע כדי לגלות שהוא עדיין כאן, שהדף עדיין שם, שהעולם מעבר לחלון לא נעלם. בחדרו הקטן של אומן האי־כתיבה הזמן עומד מלכת. פעם אחר פעם בוהה אומן האי־כתיבה בתהום הלבנה, בגלי זיכרונות וּבִדְלִי חלומות שעולים ממנה, בהבזקי רצונות שלא הוגשמו ובחלומות שהפכו סיוט. תמונות מטושטשות של אנשים שפגש ושל אנשים שלא פגש, הדהודי דברים שאמר, קטעי משפטים שלא אמר, כל אלה מרצדים מולו ומתפוגגים בשממת הדף. כן, הדף הלבן הוא החלון, מזכיר אומן האי־כתיבה לעצמו, והשורות סורגי־כלא: שעות אפשר להביט מבעד להן. אומני־הכתיבה גודשים הררי־נייר בהמון מילים ומשפטים, פסקאות ופרקים, אורזים בבקבוק ומשליכים החוצה, אולי יעבור מישהו ויושיט יד, ירים מהקרקע וישלח עזרה. אומני האי־הכתיבה כבר אינם שוגים באשליות: חירותם יקרה להם מכל פרסום ותהילה, מכל פרנסה דלה וכבוד שלעולם יבושש לבוא. ועם כל זאת, כה רבים משתוקקים ללמוד את אומנות הכתיבה, כה מעטים מתמחים באומנות האי־כתיבה.

 

7. מספרים על אומן ציורי קיר שנתבקש על ידי אחד מקיסרי סין לעטר אחד מחדרי השינה שלו — משום מה אינני מצליח להיזכר לא בשמו של האומן, גם לא בשמו של הקיסר, אף לא היכן קראתי את הסיפור, אולי בכלל חלמתי אותו. אני מסכים, ענה מיד הצייר, רק קח בחשבון שמלאכת הציור עלולה להימשך זמן מה. צא לדרך, הורה הקיסר בשמחה — בדמיונו ראה אולי את אלף הפרחים והפרפרים והציפורים שיקבלו פניו כשיפקח עיניו בבוקר, את השמיים על אלף גווניהם שייפרשו מעל חלומו. הלך האומן והסתגר בחדרו של הקיסר, פנה הקיסר לניהול הקיסרות, הימים נאספו לשבועות והשבועות לחודשים, ובאחד הימים לא יכול היה הקיסר להתאפק עוד ובא לראות במו עיניו איך מתקדמת בריאת עולם הפרחים והפרפרים והציפורים, וכדי לא להפריע רק הציץ מהחלון. לתדהמתו היה הקיר לבן וריק, ואילו האומן עמד בפינה, ידיו שלובות, עיניו מצומצמות. כעבור כמה רגעים פנה האומן באיטיות לעבר מרכז החדר, ראשו לעבר הקיר, עיניו מצומצמות עדיין, ואז שב על עקבותיו, ראשו מהציור והלאה, ומשם חצה את החדר בצעדים גסים, מנופף בידיו לכל עבר, וכך שעה ארוכה המשיך במעשיו המוזרים, עד שהקיסר לא הצליח לכלוא עוד את רגשותיו, פרץ פנימה ודרש הסברים.

 

הקיר והציור, אמר האומן בשלווה, אינם אלא אחד — פניה של השלמות. הקיר הוא כלי הנגינה, הציור המנגינה העולה ממנו. והואיל ואדוני בנה את הכלי, כיצד יכול צייר פשוט כמוני לדעת איזו מנגינה עברה בראשו של אדוני כאשר הכלי נבנה? לשם כך עלי לרוקן את עצמי מעצמי ולהפוך, ולו לרגע, לאדוני. ומכיוון שאיני אלא צייר מתחיל, לא פלא שנדרשים לי ימים רבים לפני שאאזור אומץ ואגש למלאכת המכחולים והצבעים, שבהשוואה למלאכה הנדרשת ממני כעת — ההתרוקנות מעצמי וההידמות לך — אינה אלא מלאכה קלה ופשוטה, כמעט מובנת מאליה.

 

8. כי החלום, המציאות עמומה. החלום עז, המציאות דהויה. החלום טוטאלי, המציאות מפוררת. החלום נושא משמעות ופשר, המציאות — רק ספקות ושאלות. החלום מלא ועשיר, המציאות דלה וריקה. וכך, הסופר המיומן מוליך את קוראו בּשבילֵי חלום שחלם עבורו בעמל ובייסורים. קח את ידי בידך, מפציר הקורא בסופר, אחוז בה בתקיפות אך גם בעדינות, הצג לי את חזיונותיך, כַּשֵּׁף אותי במילותיך, עשה אותי — ולו לרגע — לאדם אחר. כל חלום יהיה טוב מחיי הקטנים והנבוכים, סרי־הטעם ודלי־המשמעות. אבל השגח בבקשה שהקסם לא ירפה ממני אף לא לרגע, ושלא אתעורר באמצע החלום אל חיי; כי אהובים עלי חלומות שנחלמו כאילו במיוחד למעני, חלומות שארוגים כך שהספר אך ייפתח וכבר תיעצמנה העיניים, וללא מאמץ אשקע לתוכם, ואהיה ער כמו שלא הייתי מימיי, והכול יהיה חד וברור, וסוף־סוף אדע, ולו לרגע, מיהו הטוב ומהו הרע, ואראה הכול בלי שאיש יראה אותי, אצחק ואבכה ואלחם ואנחל ניצחון וגם תבוסה, ואקום מאפרי ואשתוקק ואתייסר, כן, ולרגע לא אשתעמם, ולרגע לא ארצה לחזור.

 

9. השזיף בחצר התכסה בפרחים לבנים־אדומים; דומה שהרחוב כולו שקע בענן ורוד; זה הרגע, עוד מעט יחלוף, לא יעברו ימים רבים והפרחים יתחלפו בפירות אדומים קטנים, ולפני שנשים לב יתכסה העץ בעלווה סמיכה, נוקשה, ירוקה־אפורה־אדמדמה, עד החורף הבא. מעברים חטופים הם מטבעם ושבריריים; לא הספקת להבחין בקיומם וכבר חלפו. ומה אפשר ללמוד מכך על החיים ועל האופן שבו אנו חווים אותם? חוששני שלא הרבה. אין איש יודע מה יהיה יום מותו, ואיננו מכירים אנשים שמצליחים, או אפילו מנסים, לחיות כל יום כאילו היה יומם האחרון. הרי אין טעם לחבק שוב ושוב את אהובינו, או את אויבינו, בלב רועד ובעיניים שטופות דמע, כאילו לא נראה אותם שוב.

 

10. אלא שהכותב אין לו חופש להלך שאנן בעולם; עליו ללכוד את הרגע — בשלמותו, על כל מרכיביו וממדיו, על העבר שממנו נולד, והעתיד שיקברנו, והנצח שבו הוא מתקיים מאז ועד עולם; המדמנה שממנה צמח, והשמיים שבהם כמעט נגע; והאהבה והשנאה, המלחמה והשלום, החיים והמוות; כי כל דבר פחוּת מזה אינו מעפיל למעלת ספרות. בחוץ פריחה, אבל האביב אינו זוהר שם לכבודנו. אין לו דבר עמנו. אחת לו אם יתקיים איתנו או בלעדינו. הכותב, שהתבונן והתבשם וראה את המוות המסתתר מעבר לפריחה, יחדד כעת את עטו ויתאר את שראו עיניו — בחמלה, באכזריות, ביושר חסר פשרות.

*המשך הפרק בספר המלא*

ניצן ויסמן

ניצן ויסמן (נולד ב-26 באוקטובר 1956) הוא סופר ישראלי. רו"ח במקצועו.

מספריו:
מעשה בבאר ואבן ענקית, ספר לגיל הרך, הוד השרון: אסטרולוג, 2005
על גבול יערות הרוזמרין, קובץ סיפורים, תל אביב: ידיעות ספרים, 2006
ארוחת בוקר ישראלית, קובץ סיפורים, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015
מקום, רומן, תל אביב: הוצאת כנרת זמורה דביר, 2021. נכלל ברשימה הארוכה של פרס ספיר.
המחברות השחורות של קרול שוורץ, הוצאת פטל מקור, 2023.

סיפורים פרי עטו התפרסמו ב״קשת החדשה״, ״עיתון 77״, ״מסמרים״, ״פטל״ ו-״עשרים ספורים קצרים 2017״.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3ht43hhr

עוד על הספר

המחברות השחורות של קרול שוורץ ניצן ויסמן

מתוך המחברות השחורות

על רוע מזלו של הכותב
 

1. תפקיד הסופר לספר, לא להסביר. לברוא, לא לתרץ. לדמויותיו זכות לחיים על פי דרכן. הן אינן זקוקות לסופר שיגן עליהן, גם לא שיחפור אלף טעמים וסיבות למעשיהן ולבחירותיהן, לעלייתן ולנפילתן ולקומן מאפרן; כל שהן מבקשות הוא יד מיומנת שתשרטט את עולמן בקו בטוח ובמילים מדויקות, עין בוחנת שתקיף את קיומן השברירי במבט אוהב, חסר מורא ונטול משוא פנים.

 

2. כשהסופר מיומן, הדמויות קמות מתוך המילים, יורדות מהדף ויוצאות לחיים חדשים, עצמאיים. לא כן כשהן נופלות בידי סופרים הססנים, או שמאוהבים בעצמם יותר מאשר בדמויותיהם; דמויות חסרות מזל אלה נותרות שטוחות, חיוורות — אלף מילות תואר נרגשות לא יפיחו בהן חיים. כי מדוע שהקורא הנבון, המנוסה, העסוק, שעולם הספרים כולו פרוש לרגליו, שאין דמות שאינה מנסה לפתותו, יגלה עניין דווקא באלו שיוצריהן לא הצליחו להפיח בהן חיים; זנוחות ועלובות תיעזבנה הדמויות ההן לגורלן, תתעינה בממלכת הצללים, תימוגנה בין ערפילי השכחה.

 

3. הסופר כמוהו כמרגל שנשכח בארץ לא־נודעת, עוינת; כדי לשמור על נפשו, עליו להמציא סיפור כיסוי, להסוות עצמו בדמויות שהוא קורא להן בשמות, לטוות להן פנים וקורות חיים ומקצוע ותכונות אופי ובני משפחה וזיכרונות וחלומות, ואז לקבור נפשו בתוכן בזהירות; המעידה הקטנה ביותר, רגע של חוסר תשומת לב, סדק זעיר באמינות — דיבור מושתל, מניעים מעורפלים, חוסר שליטה בעובדות — והקורא העירני, כאיש הביון הנגדי, יחשוף את התרמית ויגזור על הדמות מוות מיידי. כי עולם הספרות חסר רחמים אף יותר מעולם הריגול, והקורא לא יעניק הזדמנות שנייה לדמות שנחשפה בקלונה; גם לא לסופר שהתרשל. הוא יניח מידיו את הספר ויפנה לעלילה הפרומה כתף קרה. החיים קצרים, השולחן עמוס, סופרים חדשים מצטופפים בתור.

 

4. הכתיבה בעט — עדיף נובע, עדיף בדיו שחור — דורשת אחריות, ריכוז, מתינות. הכותב המיומן אומנם מניח לעצמו לסעור היכן שצריך, ולגעוש היכן שראוי, אבל לרגע אינו מרפה מדריכותו, אינו מניח לשליטה העצמית, אינו מסיט את מבטו מהמטרה. הכתיבה בעט, שלא כמו במכונת הכתיבה, דורשת תנועה צלולה, זורמת, נקייה. הכותב המיומן עוצר רגע לפני הדף החלק, נותן כבוד לריק הצחור, הנורא, ורק אז, בחיל וברעד, בצעדים שחורים, קטנים, טווה אותיות וסימני פיסוק — משפט אחר משפט, פיסקה אחר פיסקה, קוּרִים קוּרִים, בסבלנות עכבישית רוקם מלכודות למשמעות חמקמקה, לרעיון מעורפל, לחלום שייסרו בלילה ונמוג עם בוקר; אולי, בכל זאת, ולו רק הפעם, יתמזל מזלו ואלוהי הכותבים ייזכר גם בו. וכך, מפִּסקה לפִּסקה, שוכח הכותב את עצמו, המילים קולחות, היד כותבת כאילו מעצמה, המבט אובד מעבר לאופק, וברגע־לא־רגע, ללא אזהרה, הרשת מתרוממת והכותב נבלע במעמקיה.

 

5. צידה הפחות מואר של אומנות הכתיבה, אם כי לאו דווקא הפחות חשוב, הוא אומנות האי־כתיבה, שלעתים נוטים לבלבל אותה עם אומנות המחיקה, שהיא ענף שונה לחלוטין של תורת הכתיבה. בעוד אומנות המחיקה דומה במשהו לאומנותו של אומן הפטיש והמפסלת, זה שמסלק מגוש השיש את המיותר כדי לחשוף את ההכרחי והמהותי, אומנות האי־כתיבה נוגעת במסתורי, בבלתי קיים, ברגע שקדם לראשית הדברים, כשהכול עוד היה אפשרי, כשהבורא עדיין הרהר לעצמו אם ראוי לצוות "יהי אור" בדרך שאין ממנה חזרה.

 

6. אומן האי־כתיבה מתרגל בעיקר את הישיבה אל מול הדף הריק; עטו מוכן לידו, והוא עוצר בידו מלהרימו. גבו זקוף, נשימותיו עמוקות, עיניו עצומות. לפעמים הוא פוקח אותן לרגע כדי לגלות שהוא עדיין כאן, שהדף עדיין שם, שהעולם מעבר לחלון לא נעלם. בחדרו הקטן של אומן האי־כתיבה הזמן עומד מלכת. פעם אחר פעם בוהה אומן האי־כתיבה בתהום הלבנה, בגלי זיכרונות וּבִדְלִי חלומות שעולים ממנה, בהבזקי רצונות שלא הוגשמו ובחלומות שהפכו סיוט. תמונות מטושטשות של אנשים שפגש ושל אנשים שלא פגש, הדהודי דברים שאמר, קטעי משפטים שלא אמר, כל אלה מרצדים מולו ומתפוגגים בשממת הדף. כן, הדף הלבן הוא החלון, מזכיר אומן האי־כתיבה לעצמו, והשורות סורגי־כלא: שעות אפשר להביט מבעד להן. אומני־הכתיבה גודשים הררי־נייר בהמון מילים ומשפטים, פסקאות ופרקים, אורזים בבקבוק ומשליכים החוצה, אולי יעבור מישהו ויושיט יד, ירים מהקרקע וישלח עזרה. אומני האי־הכתיבה כבר אינם שוגים באשליות: חירותם יקרה להם מכל פרסום ותהילה, מכל פרנסה דלה וכבוד שלעולם יבושש לבוא. ועם כל זאת, כה רבים משתוקקים ללמוד את אומנות הכתיבה, כה מעטים מתמחים באומנות האי־כתיבה.

 

7. מספרים על אומן ציורי קיר שנתבקש על ידי אחד מקיסרי סין לעטר אחד מחדרי השינה שלו — משום מה אינני מצליח להיזכר לא בשמו של האומן, גם לא בשמו של הקיסר, אף לא היכן קראתי את הסיפור, אולי בכלל חלמתי אותו. אני מסכים, ענה מיד הצייר, רק קח בחשבון שמלאכת הציור עלולה להימשך זמן מה. צא לדרך, הורה הקיסר בשמחה — בדמיונו ראה אולי את אלף הפרחים והפרפרים והציפורים שיקבלו פניו כשיפקח עיניו בבוקר, את השמיים על אלף גווניהם שייפרשו מעל חלומו. הלך האומן והסתגר בחדרו של הקיסר, פנה הקיסר לניהול הקיסרות, הימים נאספו לשבועות והשבועות לחודשים, ובאחד הימים לא יכול היה הקיסר להתאפק עוד ובא לראות במו עיניו איך מתקדמת בריאת עולם הפרחים והפרפרים והציפורים, וכדי לא להפריע רק הציץ מהחלון. לתדהמתו היה הקיר לבן וריק, ואילו האומן עמד בפינה, ידיו שלובות, עיניו מצומצמות. כעבור כמה רגעים פנה האומן באיטיות לעבר מרכז החדר, ראשו לעבר הקיר, עיניו מצומצמות עדיין, ואז שב על עקבותיו, ראשו מהציור והלאה, ומשם חצה את החדר בצעדים גסים, מנופף בידיו לכל עבר, וכך שעה ארוכה המשיך במעשיו המוזרים, עד שהקיסר לא הצליח לכלוא עוד את רגשותיו, פרץ פנימה ודרש הסברים.

 

הקיר והציור, אמר האומן בשלווה, אינם אלא אחד — פניה של השלמות. הקיר הוא כלי הנגינה, הציור המנגינה העולה ממנו. והואיל ואדוני בנה את הכלי, כיצד יכול צייר פשוט כמוני לדעת איזו מנגינה עברה בראשו של אדוני כאשר הכלי נבנה? לשם כך עלי לרוקן את עצמי מעצמי ולהפוך, ולו לרגע, לאדוני. ומכיוון שאיני אלא צייר מתחיל, לא פלא שנדרשים לי ימים רבים לפני שאאזור אומץ ואגש למלאכת המכחולים והצבעים, שבהשוואה למלאכה הנדרשת ממני כעת — ההתרוקנות מעצמי וההידמות לך — אינה אלא מלאכה קלה ופשוטה, כמעט מובנת מאליה.

 

8. כי החלום, המציאות עמומה. החלום עז, המציאות דהויה. החלום טוטאלי, המציאות מפוררת. החלום נושא משמעות ופשר, המציאות — רק ספקות ושאלות. החלום מלא ועשיר, המציאות דלה וריקה. וכך, הסופר המיומן מוליך את קוראו בּשבילֵי חלום שחלם עבורו בעמל ובייסורים. קח את ידי בידך, מפציר הקורא בסופר, אחוז בה בתקיפות אך גם בעדינות, הצג לי את חזיונותיך, כַּשֵּׁף אותי במילותיך, עשה אותי — ולו לרגע — לאדם אחר. כל חלום יהיה טוב מחיי הקטנים והנבוכים, סרי־הטעם ודלי־המשמעות. אבל השגח בבקשה שהקסם לא ירפה ממני אף לא לרגע, ושלא אתעורר באמצע החלום אל חיי; כי אהובים עלי חלומות שנחלמו כאילו במיוחד למעני, חלומות שארוגים כך שהספר אך ייפתח וכבר תיעצמנה העיניים, וללא מאמץ אשקע לתוכם, ואהיה ער כמו שלא הייתי מימיי, והכול יהיה חד וברור, וסוף־סוף אדע, ולו לרגע, מיהו הטוב ומהו הרע, ואראה הכול בלי שאיש יראה אותי, אצחק ואבכה ואלחם ואנחל ניצחון וגם תבוסה, ואקום מאפרי ואשתוקק ואתייסר, כן, ולרגע לא אשתעמם, ולרגע לא ארצה לחזור.

 

9. השזיף בחצר התכסה בפרחים לבנים־אדומים; דומה שהרחוב כולו שקע בענן ורוד; זה הרגע, עוד מעט יחלוף, לא יעברו ימים רבים והפרחים יתחלפו בפירות אדומים קטנים, ולפני שנשים לב יתכסה העץ בעלווה סמיכה, נוקשה, ירוקה־אפורה־אדמדמה, עד החורף הבא. מעברים חטופים הם מטבעם ושבריריים; לא הספקת להבחין בקיומם וכבר חלפו. ומה אפשר ללמוד מכך על החיים ועל האופן שבו אנו חווים אותם? חוששני שלא הרבה. אין איש יודע מה יהיה יום מותו, ואיננו מכירים אנשים שמצליחים, או אפילו מנסים, לחיות כל יום כאילו היה יומם האחרון. הרי אין טעם לחבק שוב ושוב את אהובינו, או את אויבינו, בלב רועד ובעיניים שטופות דמע, כאילו לא נראה אותם שוב.

 

10. אלא שהכותב אין לו חופש להלך שאנן בעולם; עליו ללכוד את הרגע — בשלמותו, על כל מרכיביו וממדיו, על העבר שממנו נולד, והעתיד שיקברנו, והנצח שבו הוא מתקיים מאז ועד עולם; המדמנה שממנה צמח, והשמיים שבהם כמעט נגע; והאהבה והשנאה, המלחמה והשלום, החיים והמוות; כי כל דבר פחוּת מזה אינו מעפיל למעלת ספרות. בחוץ פריחה, אבל האביב אינו זוהר שם לכבודנו. אין לו דבר עמנו. אחת לו אם יתקיים איתנו או בלעדינו. הכותב, שהתבונן והתבשם וראה את המוות המסתתר מעבר לפריחה, יחדד כעת את עטו ויתאר את שראו עיניו — בחמלה, באכזריות, ביושר חסר פשרות.

*המשך הפרק בספר המלא*