שישים ואט של תקווה

פרק ראשון

צריכה היתה להיות סיבה טובה על מנת לשכנע נער מתבגר לצאת לטיול שכזה, עם אמא בגיל המשברים. כמו פליטת קרי מבישה נפלטנו לביא ואני אל סדין חיינו, יתומים מרחם מנחם שיקלוט אותנו אל תוכו. לפעמים אני חושבת, כי אילו היינו יוצאים לטיול הזה במטוס פרטי, כך, רק הוא ואני, מבלי לעבור בטרמינל הכללי שבלע את ההתרגשות שלנו בתוך התרגשות של אלפי נוסעים אחרים, כל המסע הזה היה נראה אחרת.

הכול נקבע למן הצעד הראשון, וכבר כשדרכתי לראשונה בטרמינל ראיתי את לביא שלי מתכווץ. אני מקדימה לחצות את הדלתות ומאחורַי, איזו רגל ארוכה צולחת את הצעד הראשון, אחריה רגל שנייה, המחוברת גם היא לאגן הצר. מעל שתיהן עצמות פלביס בולטות כמו זיזים, גוררות אחריהן בטן שטוחה. זו דבוקה לעמוד שדרה לולבי והחזה, כאילו אין לו ברירה, נדחף מפניו. מין תנועה שהיא חסרת הרמוניה לשאר הגוף של לביא. אין שום דבר עגול בתנועה המקוטעת. מעל הגוף מתנשא צוואר דקיק, ועצם גרגרת מרמזת על גבריות מתפתחת. מבנה שיכול היה לאכלס אתלט מצטיין. מתוך הצוואר נולדים הפנים. הם היו יכולים להיות יפים כל כך עם מעט שומן ובשר עליהם, אבל העור מתוח דק מעל עצמות לחיים גבוהות ובולטות מדי. העיניים השחורות יכולות היו לפלוט תבונה ועומק, אבל להביט בהן זה כמו להביט בעיניים של חוקר שבויים. רק הצלקת הקטנה בזווית הפה מחווירה ומאדימה כמו ברומטר רגשי, המסמן את מה שקורה בתוך הגוף חסר החיים. הרבה דברים יכול היה להיות הילד שלי.

בוא נאכל משהו לפני הטיסה, אני אומרת כאילו בוטחת בניחום הקיבה לחימום האווירה בינינו. לביא סורק את המרחב ואיכשהו מוצא את הפינה המבודדת ביותר בכל הטרמינל הפרוץ, זורק את גופו על כיסא צר הבולע אותו מיד ולא בודק אם יש כיסא נוסף למי שמתלווה אליו. הרבה קולות עוטפים אותנו. ילדים מתרוצצים בין השולחנות, חלונות הראווה של החנויות הצבעוניות מכאיבים בפוטופוביה בוהקת בעיניים. שקיות מרשרשות מחוברות לידיים, אנשים בתנועה בלתי פוסקת של חדוות קניות רגע לפני עלייה למטוס, כאילו היוצאים למסע נדרשים להשאיר פירורים מן המקום ממנו יצאו על מנת שידעו לאן לחזור.

לביא מביט בי ושותק כשאני ממהרת לדחוס אל קרבי את גושי השוקולד של הבראוניז שרכש עבור עצמו, אבל לא נגע בהם. הכול נקבע למן הצעד הראשון, ומתיקות הפיסות האלו מותירה טעם צורב בגרון. אני מייחלת כבר לקריאה הגואלת של הכרוז. הרגל הקופצת של לביא מורטת את העצבים כמו מריטת שערות. אני שומעת את עצמי ממלאה את החלל ביתר מילים של אשמה. מילים הנשארות יתומות באוויר, כמו הבראוניז על הצלחת. "טיסה 333 לסן פרנסיסקו תצא בעוד מספר דקות. הנוסעים האחרונים מתבקשים להגיע לשער 34B." תודה לאל.

איפה תרצה לשבת? ליד החלון או במעבר? לא אכפת לי, הוא משיב, נכנס במהירות ומתיישב ליד החלון. כאן, הוא יודע, ייחסך ממנו קשר העין עם בני האדם האחרים במטוס. אמא, תבחרי לי את מה לאכול ולשתות. שלא ישאלו אותי יותר מדי שאלות. הוא מסובב את הראש לכיוון החלון ומפנה אלי צוואר צר. היד שנשלחת ללטף אותו נהדפת בתנועה חדה. תזכיר לי למה אנחנו נוסעים? אני עוקצת אותו. כדי להיזכר, אמא, הוא משיב מבלי להפנות מבט. טיסה יכולה להיות ארוכה כמו שנת חיים כאשר שתיקה עומדת בין שניים. מה חשבתי, ריבונו של עולם, הרי בין כל נקודה לנקודה יהיו הרבה שעות כמו זו. אל תדאגי, אני מנחמת את עצמי, החוויות ימלאו לנו בוודאי את החללים העמוקים שפערו השנים. כרגע מעסיקה אותי יותר הנחיתה וכל ההזדמנויות הבנאליות שעלולות לגרום לילד הזה להתפרצות. איסוף מזוודות יכול להיות רגע כזה. אני נערכת לכל אפשרות. אולי עדיף שיעמוד מנגד בפינת האולם ואני אגש לאיסוף המזוודות לבדי. גם ביקורת הדרכונים עלולה להיות מוקש, כל השאלות של אנשי ההגירה האמריקאים שהוא יידרש להשיב עליהן, בלי שאעמוד לצדו לסייע. אפילו אם אנסה לדחוף את עצמי, אולי לבוא לעזרתו, יש סיכוי שהנער יראה בזה חדירה גסה שלי או מראָה לחולשות שלו ואז, יתפרץ עלי בשטף פוגעני. הרבה מכשולים עלולים לעמוד בדרכנו מרחק מאה מטרים לכל היותר. אני מנסה לשלוט מראש בכל אחת מן האפשרויות. לעזאזל, כל תא בגופי מכיר את הצעידה המהוסה הזו בשדה מוקשים. אני עוצמת את עיני. מחשבתי נודדת אל נקודת הזמן בה הטמעתי אל תוכי את ההידוס האכזר. אוויר המזגנים המעופש במטוס לא מצליח להסדיר את נשימתי.

*

הקיץ ההוא היה קמצן באוויר ונדיב בלחות כבדה. את המזגן שמרנו בדקדקנות לשעות בהן כל בני הבית נכחו יחד. כובד התשלומים החודשיים היה שק על עורפי השפוף, ודילמת־תדיר עמדה בין מותרות המזגן וצינון הנשימה לבין השׂבעתה של הקיבה המקרקרת. הבחירה לא היתה קשה.

השעה חמש אחר הצהריים והשמש מכה על קירות הבית ללא חמלה. אני מושלכת כמו בגד ריק על הכיסא שבמטבח, פינת החישובים היומית שלי. לא תבשילים עולים על שולחני, אלא דפים אין סופיים של מספרים. אלף דרכים לפתרון אותה משוואה, שהתוצאה שלה תמיד זהה, מינוס. ימי בבית הזה הולכים ומתקצרים. עוד חודשים ספורים לכל היותר ואנחנו מקפלים הכול. כבר ברור לי שלביא לא יוכל להמשיך בבית הספר הפרטי. כל המעטפת החברתית שרקם במאמץ רב בשנתיים האחרונות עמדה להתמוסס. הוא שוב ייקרע בוודאי מהחברים וייאלץ להתחיל מחדש בבית ספר מקומי. מוחי קודח בניסיונות למצוא כמה קצוות של תושייה, אבל הם כולם פרומים. נבו, האיש הנושא איתו את ההבטחה לאהבה, האהוב המבקש ללטף את הלב הצרוב ממאבק גירושין אין סופי, אמור להיכנס בכל רגע, ודעתי כבר מוסחת. את הרמזים אקבל בשפת הגוף שלו. האופן בו הוא נושא את ראשו על כתפיו כשהוא נכנס הביתה. האם סנטר יינשא מילימטר מעל גובהו הרגיל? האם הוא יגיע בכתפיים שמוטות, כנוע מעומס היום. האם אז אוכל להתקרב אליו בעדנה? זיק של מבט צדי או נשיכת שפה תחתונה, כל ערב הוא הפתעה ולא תמיד היא טובה. הדלת נפתחת ואני עומדת מול נבו, ופני האיש שאני אוהבת מכורכמות. לביא יוצא מן החדר בהפגנתיות ופונה אלי באנגלית. כאילו השפה הזרה המדוברת מעל ראשו של נבו מודעת לפעולתה ולאופן בו היא לוחצת אצלו על הכפתורים. אנגלית זו לא שפה שגורה בפיו. חכם הילד שלי, מדבר ומעיף מבטים קטנים ביני לבין נבו, כאילו אומר לי, "תראי, תראי איך קל להפעיל אותו."

תגיד שלום! דורש נבו בדווקאות. לביא מתעלם, מביט עליו כמוצר חסר ערך על מדף. — למה אתה מתעלם! אין לך כבוד, אתה חרא של ילד.

נבו מתקרב אל לביא מרחק נשימה וילדי מפנה אלי את מבטו כאומר: את רואה את זה? ואז מסתובב ומסתלק לחדרו. הוא, עשה את חלקו.

את אפס, זבל, את לא יודעת להיות אמא, את נותנת לילד להתייחס אל הגבר שלך כמו לעציץ, אין לך עמוד שדרה.

אני מרגישה איך בבת אחת אני מתפצלת לשתי מערכות הפעלה: אחת לאישיות המלאכית של נבו, זו הניצבת על פודיום האהבה ולה אני סוגדת — והשנייה, הדמות הדמונית הרומסת אותי ללא רסן. לא הפיצול קשה לי, רק הזמן העומד בין שני התפקידים אותם הוא מגלם. המתח בינן הוא שדה חשמלי טעון ודחוס, אשר די לו בניצוץ אחד קטן, והוא אשר יכתיב את ההתנהגות שלי.

הוא רק ילד. עזוב.

אני מנסה, כמעט בתחינה, להכניס בנבו מעט שפיות, רגע לפני ההתפוצצות הבלתי נמנעת.

נסה לרכוש את לבו. אל תיכנע למניפולציות שלו. הוא בודק אותך.

אל תחנכי אותי. את מחלה, יש לך ריח של מחלה, אפילו אלוהים לא רצה ממך ילדים, כלבה.

נבו, אני ושדה הקרב הניטש בינינו. מערכה של עשרים וארבע שעות ביממה. כל שיחה היא טונדרה קפואה. אני לא יכולה לדעת איזו פצצה עומדת לנחות בשטחי. רק הזעם הניתך מגלה כי עשיתי ודאי משהו לא נכון. לעולם לא אצליח להבין את הסיבות לבואו ומתי הוא יפרוץ. העילה לעונש אף פעם לא הגיונית. חיינו הם צעידה תמידית בשדה מוקשים. אני לא ערה לדבר בחיי לבד מהמנעד השביר של נבו ומשום כך, אין בי רגע אחד של נחת. עיוורת לגמרי ללביא, לצרכיו, מצוקותיו ולאנשים חשובים אחרים בחיי. למדתי כי הרגע בו אני ארשה לעצמי להישען מעט לאחור במנוחה יהיה גם הרגע בו הכול יתהפך עלי. אני מיתר דק של טיפשים. בקלות נמתחת.

הילד שלך הוא חתיכת סדיסט לא קטן, את יודעת. הוא יעשה הכול להפריד בינינו. ואת חלשה, אפס.

זה לא נכון... אני משיבה בקול חלש, ואיתו באחת כל כוחותי עוזבים אותי. אני יודעת מה הילד שלי צריך. הוא צריך שאתה תראה לו שלמרות הכול אתה נשאר. באהבה.

את לא יודעת כלום. אני אגיד לך מה את, כי "אני" יודע מי את באמת.

על מנת לערער את קווי ההגנה האחרונים שלי, הוא מתמרן כהרגלו את המשפטים. משחק בראשי, עד שהעובדות והאישומים שהוא מטיח בי ללא נשימה מעוותים וחסרי היגיון כל כך שאני כבר לא זוכרת כלל מה היתה נקודת המוצא ומה ביקשתי להשיב. אני מתחילה לפקפק במחשבות המבולבלות שלי. במריבות האלה, הוא מציג עצמו כמי שמכיר אותי טוב ממני. בתחילה אני הודפת, משוכנעת בצדקתי. אבל זמן קצר אחר כך אני נכנעת ומאמינה כי הוא אכן יודע מי אני, טוב ממני. האם אני באמת חולה? אולי אני בת מזל שבמצבי הוא עדיין אוהב אותי. הוא אומר שהוא אוהב אותי ונשבע שהוא רוצה להיות איתי כל חייו. אבל הוא מקלל ולעתים מתעלם ממני שעות ארוכות. אבל הוא אוהב אותי. אני יודעת. לולאת ייסורים אין סופית. לפעמים, דווקא כשהוא מביט בי כך, מלא שנאה ובוז, השפתיים שלו לוחשות, אני דואג לך.

אתה לא יכול להגיד שאתה אוהב אותי ובאותה הנשימה לקלל אותי.

איך את יכולה להגיד שאני לא אוהב אותך. חוצפנית. איך את יכולה לחשוב שאני לא דואג לך, לא משנה מה עברנו, "אני" אף פעם לא האשמתי אותך שאת לא אוהבת אותי.

ושוב אני מתכווצת באשמה. ודאי טעיתי. אבל נורה אדומה וקטנטנה הנדלקת בקצה התודעה המבולבלת שלי שואלת: מדוע הנאשם הוא שוב אני. ולאן נעלמה אותה מתיקות חלבית שחלקנו פעם? איך זו הפכה לעייפות חמוצה ותשישות כרונית? ואיך זו דווקא אני מי שנדרשת לשפר את עצמי כל הזמן, בעוד הוא מפחית כל העת את שנדרש ממנו. איך הפך המאהב לצופה מן הצד, למבקר קפדן וחסר שביעות רצון. הכול מושלך עלי. ככל שהוא מסתגר ונסוג אל עצמו, כך אני נזעקת מיד למלא את החלל שנוצר.

אט אט, עול החיים נופל על כתפי. עולמי מצטמצם לנקודה אחת בלבד: להוכיח לנבו כי אני ממלאה את תפקידי היטב, מבלי לתת את דעתי כי הוא עצמו אינו עושה דבר. וככל שאני הופכת תשושה מאוד, הוא, הגבר, עולה כפורח. מוחי משתדל לפענח בקדחתנות את אם התעלומות: מדוע הדברים אינם פשוט מסתדרים. האמת כאילו נמצאת על קצה הלשון, ואני כמעט יכולה לחוש אותה, אבל כרמז, בלי לטעום אותה ממש. רק האשמה, טעם חרוך חד וברור של אשמה הוא יישוב קבע על שפתי. את הטעם הזה אני מכירה היטב.

במסך שעל גב המושב שלפני מתחלפת התמונה. זו מפת האוקיאנוס האטלנטי. ציור קטן של מטוס מסמן את הדרך. למטה, בספרות דיגיטליות, השעה כרגע ביעד, ושעת הנחיתה המשוערת. אני מעיפה מבט זהיר לעבר בני. אני שואלת אותו ללא מילים, מה עושה בך את השקט הזה, כשאתה כך, מוחק אותי מהמסך שלך. כאילו תיאמנו מראש, הידיים של שנינו נשלחות אל גב המושב שלפנינו, ואנחנו מחטטים בכיס הגדול והצר, שולפים את שקיות ההקאה. גם אני בעצם שקית הקאה — אני חושבת לעצמי — אישה שכל תפקידה לאגור את מיצי המרה של אנשים זרים. זיכרון חד מפלח. עוד אחד הערבים ההם, שנשטפו בטעמה המר של האשמה...

זה היה ערב סוער, גשם עז ובוץ ניתך על שמשת המכונית והפך את הראות לאפסית. הרכב נע באיטיות בלתי נסבלת ולא ניתן היה לראות כמעט דבר מבעד לזכוכית. גלי ואני חוזרות מערב שאמור היה להיות הבטחה והפך למשמים ומורט עצבים. לפתע אנחנו מבחינות בגוש צהוב ענק ומזוהם שוכב באמצע הכביש. זה פו הדוב, פניו בתוך שלולית עכורה. תעצרי!! אני צורחת, וכשהיא עוצרת אני ממלמלת בחרדה — עד כמה שאני מסוגלת לזכור — משהו כמו: אני חייבת להציל אותו. אחר כך, באחת, פותחת את הדלת אל הגשם הכבד, משחררת את עצמי מחגורת הבטיחות ומזנקת החוצה. בשמלת הערב ובעקבים גבוהים אני רצה אל הדוב. אני מתכופפת אליו, מרימה אותו, גופו כבד. כתינוק אני מהדקת אותו אל החזה. והנה, עומדים שניים, דובי מטונף ומרוט, ואישה שהאיפור שלה מרוח כבציור סוריאליסטי ושמלתה מטפטפת. גלי ישובה קפואה מאחורי ההגה, אצבעותיה נעולות על החישוק השחור והיא לא מעיזה להוציא הגה, שמא תפר את המחזה המסויט של האישה המופרעת, אשר אספה כרגע לחיקה מהכביש הרטוב דובי ספוג מים, מסריח מרפש ומרוט. אני חוזרת ונכנסת אל הרכב, גלי ממשיכה לנסוע, ואני שותקת לצדה דקות ארוכות.

כשהייתי ילדה היה לי דובי בול כזה בחדר.

אני מספרת לה כי בכל פעם שידיה של אמי היו נוחתות עלי, הייתי הולכת אל הדובי והוא חיכה לי תמיד בחדר עם החיוך הקטן שלו, הצהבהב והמנחם. ממתין באמונה מוחלטת כי הנה הפעם אני באמת עומדת להתכרבל בו כתינוקת. אבל אז, תחת החיבוק המתבקש, הייתי מכה אותו באכזריות ומטיחה אותו אל הקיר. אחר כך, כשאני מלאה בבושה טרגית וילדותית, הייתי בוכה אל תוך הפרווה הסינתטית הצהובה ומתחננת שיסלח לי, שרק יסלח לי. והוא תמיד סלח.

מה קרה לדובי?

קולה של גלי סדוק מזהירות מופלגת, כאדם המשוחח עם חבר שיצא מדעתו.

ביום שנאטם לי הלב זרקתי אותו.

אז את מה את מחבקת עכשיו?

את הבושה.

והרגע הזה בחלל המכונית, כמו מזג האוויר המתדפק על גג הפח, זה הזמן המקופל. העבר הוא הווה וההווה הופך לעבר והכול מתקיים בנצח. הכול מקופל אל תוך החיבוק בין אביה שהייתי, ובין הדובי העל זמני — ואביה של עכשיו. התמסרות מוחלטת. כמו תינוק הנישא על חזה של אמו ברפיון שרירים טוטאלי ומתמסר. באיזו עצימת עיניים ועונג חיכוך הבשר בבשר, ללא מחיצות של מילים. והנה זו שוב הילדה הלובשת את השמלה הדובדבנית ביותר, עם החיוך המתוק ביותר, מחזיקה את התעודה הטובה ביותר וניגשת בציפייה גדולה ונרעדת, שאולי הנה הפעם, סוף סוף זה יקרה. הפעם אמא תאסוף אותה בזרועות ותחבק, פשוט תחבק, ונשימותיה בשערי ובצווארי יאמרו: אביה המקסימה שלי, כמה את יפה, כמה את טובה, כמה אני אוהבת אותך. אבל זה לא קורה. תחת זאת מבט מלא תוכחה אל השעון, ואז עיניה הרושפות אשמה, וסטירה מצלצלת. שתי ידיים אימתניות, מגל וחרב. את רואה מה השעה, ילדה? מה זה האיחור הזה? איפה היית? חצופה! והילדה מולה, עיניה בוהות בחלל, רוחה כבר מרחפת אל מקום אחר, ורק מעט קולות עמומים עולים מהמקום שאליו מיהרה לפני רגע.

פעם יגיע האחד, ויהיה רק שלי, נעים כפרווה וסבלני. הוא לא יניח על השולחן שלפנַי חשבונות לפירעון; שלמי, העבירי, הפקידי. ואני אאמין לו ואהיה גם כן רק שלו. לא יועיל החיוך היפה ביותר ואין תכלית בשמלה המפוארת, גם לא המנחות שהיא מניחה בפניו ומביטה, וממתינה, כילדה המביטה לראשונה בגיליון הציונים.

הזמן הוא זונה זקנה ומיומנת, המכירה היטב את סטיותיהם של לקוחותיה. והיא מתערטלת לאחור אל נבו, מול החמיצות הצהובה שבעיניו. אבל לאביה לא יועילו הלהטוטים של הלוליינית הקרקסית. היא מייחלת שיניח אותה פעם בזרועותיו הבוטחות על קרש המקפצה הצרה והגבוהה, כך מעל הקהל באוהל הגדול, מעל כל העולם, ורגע לפני התמרון המסוכן ילחש בעדנה אל אוזניה ויספר לה כמה היא נהדרת, שהיא האחת, ויחתום: את אהובה שלי.

היא מתעוררת כמחלום רע, כשיריעות אוהל הקרקס הכבדות קורסות ומכסות על דמיונה המתעתע. היא מתעוררת כמו מתוך טביעה, כשבושה מפעפעת בקנה הנשימה כמו זפת. הזפת שהיא עצמה יצקה אל גופה, דמי ניכוי בעבור אשמת אמא. בנחיריה עולה ריח הילדות של הזפת, המבשר את סוף הקיץ. וכך, עונה רודפת עונה, ובכל פעם יבוא מישהו אחר, אשר יבטיח, וגם יפר. ובתוך קופסת המתכת הנוסעת הזו, עם גלי הנוהגת בה, בגשם, זו שוב אביה, ילדה יחידה ביקום, בשמלה רטובה, מחבקת בידיים מבקשות את הדובי הטמא ובתוך גופה הקר רותחת ההבטחה: לא להפר לעולם את הברית בינה ובין חבית הזפת.

*המשך הפרק בספר המלא*