ענן בצורת קרנף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ענן בצורת קרנף

ענן בצורת קרנף

5 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: ניצן מוקמאל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 48 דק'

ניצן מוקמאל

ניצן מוקמאל, בן 32. פיזיותרפיסט. 

תקציר

"בדרכי צפונה אני נזכרת באותו רגע נורא שישה שבועות לפני כן, כשאמיר פרץ את דלת הבית בנונשלנטיות מתוכננת מאל"ף ועד תי"ו ובישר זקוף קומה על המחלה הארורה שחדרה לגופו, הפשיטה את עורו ושייטה בדמו כמו סירת מנוע זריזה. עשרה בדצמבר, יום שני, שעת ערב, ובחרמון התחוללה סופת שלגים. אצלנו בערבה היה יום שמשי". 
רונה ואמיר הם זוג צעיר המתגורר במושב בערבה. יש להם כמעט הכול: אהבה ללא גבול, משק חקלאי מצליח ונחת, סוף כל סוף נחת. נדמה שהם מצאו את מקומם אחרי שנים מאתגרות. 
אך דווקא אז חייהם משתנים מן הקצה אל הקצה. 
שינוי במצבו הבריאותי של אמיר מטלטל את עולמם והם נאלצים לעזוב את כל מה שהכירו לטובת הגליל הירוק והקִרבה למוסד רפואי מוכר. רונה ואמיר מתמודדים עם משברים בזוגיות, מלחמה בצפון ומערכות יחסים משונות עם השכנים החדשים. בהתהלכם על הקו הדק שבין חיים למוות, הם מבינים שלא תמיד האהבה פותרת הכול, והם יעשו הכול בשביל להמשיך לחיות זה לצד זה, עד כמה שניתן.
ענן בצורת קרנף הוא רומן ביכורים סוחף ואמיץ, הקולע לנקודות רגישות בזוגיות, ועוסק גם בקשרי אם ובת, ביחסי שכנות ובהתמודדות אמיצה פנים אל מול פנים עם הגורל, ללא דרך חזרה. 
זהו ספרו הראשון של ניצן מוקמאל. יליד 1990, מתגורר בגליל, פיזיותרפיסט, תרמילאי, כותב ויותר מכול - איש משפחה.

פרק ראשון

פברואר

רונה

ביום שהמובילים הגיעו למושב אמיר מתחרט.

זה לא שלא היו רמזים מקדימים. בשבועות האחרונים הוא לא השתתף בפרויקט אריזת הקרטונים ובפירוק הארונות בחדרי השינה, ולא עזר לי להוריד את כלי המטבח הכבדים מהמדפים הגבוהים. כבר אז הייתה אמורה להידלק אצלי נורה אדומה, כשהוא נתן לי לטפס על הכיסאות הלא יציבים. הוא אף פעם לא נתן לי לטפס עליהם לפני כן. על כל שאלה ששאלתי הוא ענה שהוא סומך עליי. בשבוע שלפני המעבר המיוחל לגליל הוא התבצר בחממות שעות, ומדי ערב ישב עד מאוחר עם התאילנדים, סיפר להם צ'יזבטים סביב המדורה והתחמק משיחה על העתיד. הוא אפילו לא התעניין איך נראה הבית שנעבור אליו ביישוב הקהילתי בגליל הירוק.

ואז נחצה הגבול.

ביום המעבר הכול כבר היה מוכן. ארגזים על ארגזים, חיים שלמים שמתקבצים בדפנות מקרטון וניילון נצמד ונייר דבק ששומר על הכול כמקשה אחת. על כמה מהארגזים נכתב באותיות גדולות "מטבח" בטוש שחור ועבה שלא נמחק ומדיף ריח ממכר, על אחרים "חדר שינה" ו"שביר — דיר בּאלַק". הם מסודרים באופן מופתי, מוכנים לשינוע. מוכנים לפרק החדש בחייהם, כמוני. "זו רק תקופה קצרה," אני מרגיעה את אמיר ומסרקת את שערו באצבעותיי, "אנחנו עוד נחזור למשק ובגדול."

אימא שלי מתרגשת באופן מפתיע. "אפילו כשנולדת בטעות לא התרגשתי ככה," היא מציינת בזמן שאני מקלחת אותה, עוקצת כרגיל. "נמאס לי מהחולות פה ומהחום. הכול כולרה, חוץ מהתאילנדים. אני כבר מתגעגעת לכפות הידיים שלהם," היא אומרת והחיוך הממזרי שלה ממלא את חריצי פניה, כמו ילדה שביצעה מעשה קונדס. לא דמיינתי שבזמן שאני מתיזה את הבושם היקר של אימא שלי על צווארה ועל אמותיה ועל הקפלים המזיעים מאחורי ברכיה, אמיר שולף מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס הבהירים שלו יותר מדי שטרות, מודה למובילים ושולח אותם לדרכם.

אימא שלי מרוצה מהמהלך האסטרטגי של אמיר. התאפשר לה לילה נוסף בחיקו של עובד המשק החדש מתאילנד. אני אפילו לא זוכרת את שמו, רק יודעת שהוא נראה כמו נער מתבגר עם פירסינג וקוצים מג'ל בשיער. אמנם היא מעולם לא נתפסה "על חם", וטוב שכך, אך ידענו שכמה תאילנדים שעובדים במשקים החקלאיים במושב דאגו לענג את אימא שלי במיטה, ולא פעם אמרתי לאמיר שאני מקווה שהיא לא נדבקה חלילה באיידס או במחלת מין אחרת. זה היה מתחיל במסאז' בכפות הרגליים, עולה לאט־לאט לפי דרישותיה ונעצר איפה שהיא מחליטה.

"השתגעת?" שאל אמיר בפעם הראשונה שאזרתי אומץ לפתוח את הנושא, "זה לא יכול להיות, היא בת מאה."

"היא לא בת מאה," עניתי לו, "היא רק נראית כך. היא סקסית, ויש לה קצת כסף והיא יודעת לפנק עם הציצים שלה. אני זוכרת אותה צורחת על גברים במיטה עוד כשהייתי ילדה."

"אבל היא על כיסא גלגלים."

"אויש, אמיר, לפעמים אתה כזה תמים."

אבל אמיר התעקש וסירב להאמין, עד שלילה אחד העיר אותי נסער. באותו ערב הוא שב מהעבודה בחממות בשעה מאוחרת אחרי עוד יום מפרך, ויצא למרפסת הדֵק לשתות בירה קרה ולפצח גרעיני חמניות מול ההרים. הוא סיפר לי מזועזע איך לפתע, כשרגליו משוכלות במנוחה, קטעו את שלוותו קולות מחשידים מהקרוון של פונג התאילנדי. אמיר ניסה להתעלם, אבל הקולות לא אפשרו לו לנוח, עד שהרעשים התגברו והתגברו, ונשמעה אנחת פורקן ברומנית ולאחריה דממה, ואז טריקת דלת ורעש גלגלים חורקים. הוא לא היה יכול להתבלבל, רק לאימא שלי יש מבטא הונגרי־רומני במושב ובערבה כולה.

אמיר ביקש, ואולי אף דרש בנימוס, לגור רק באזור עם צמחייה ירוקה או דיונות של חול צהוב. "רק לא מפלצות הבטון האפורות של המרכז, בבקשה." איך הוא מת על הדימויים האלה: צבעים, צורות, סמלים, בעלי חיים, זמרים מפורסמים, שחקניות קולנוע יפות.

"לא חסר גם כחול במרכז. מה, כבר הספקת לשכוח?" הזכרתי לו את הים, למען השם. אותו ים שעיצב את אופיו, שבו ולצידו הוא גדל וצמח למה שהוא היום. במים הכחולים הוא למד לשחות כדולפין, לצלול כצוללת של חיל הים, ועל החול החם נצלה כמו נתח בשר על המנגל. בשוליו של אותו ים כחול הוא איבד את בתוליו עם הערבייה שנעלמה, בעומקו איבד את חברו הטוב עידן וגם כל רצון לחיות בשנתיים שאחרי. הוא עדיין בטראומה מהאבדות ומהצער שהים הזה גרם לו; הוא שילם מחיר כבד מדי.

"את הכחול הזה יש בכל מקום. אנחנו לא חוזרים לאפור, לא מסוגל לראות את קירות הבטון הגבוהים של תל אביב, גורדי שחקים בין עננים חומים מזיהום אוויר. אני אלרגי אליהם. את רק אומרת 'תל אביב' ומגרד לי בבטן ובכל הגוף. רק ירוק או צהוב."

"הרופאים הכי טובים נמצאים במרכז," ניסיתי לשכנע אותו, "כך נוכל לפקוד את המשק, מפעל החיים שלך, בסופי השבוע. הרי מצומת חולון ועד המושב בערבה הנסיעה אורכת רק קצת יותר משעתיים." שילבתי את אצבעותיי בשלו, הן דגדגו את כרית כף ידו. "אתה מוכן כבר להגיד משהו או שאתה מתכנן להמשיך לשתוק לעד?" הרצנתי את קולי ומצחי התקמט באופן טבעי.

"הסברתי לך יותר מאלף פעם, רונה, אני למרכז לא חוזר. לא חוזר. ממתי כל כך חשובים לך הרופאים?" הוא דבק בעמדתו, היה בלתי אפשרי להזיז אותו. ואז הוא ואימא שלי איחדו כוחות, והבנתי שנותרתי לבדי באופוזיציה מול קואליציה איתנה. הרמתי דגל לבן לכניעה.

"גם סבתא הלנה טוענת שצריך לעבור לצפון. יש לה חברה שפעם התלהבה מחיפה ואמרה שגם שם דואגים לכולם כמו שצריך. לא הכול סובב סביב מדינת תל אביב. חיפה זה לא צפון ולא מרכז. לא מפותחת ולא מתפתחת, אפריקה אבל אירופה, כמו קייפטאון. משהו באמצע. פשרה הגיונית לכל הדעות. וחוץ מזה יש בה גם כחול."

לא עניין את אימא שלי שצרי, חברת הילדות שלה שהייתה גרה בגליל ושלא פגשה שנים רבות אך קשקשה עימה בטלפון עשרות פעמים בשבוע, כבר מתה. היא התרגשה מהאפשרות להיות קרובה לבית חולים רמב"ם. גם היא רוצה למות שם, כמוה.

לאימא שלי קראו סבתא עוד לפני שהייתה כזו. בגלל שערה הלבן והנסוג, עור פניה שהתקמט משעות השיזוף הבלתי נגמרות בחופי הים השחור, קולה הצרוד, זכר ליותר מדי סיגריות שעישנה בפחות מדי שנים, ושיניה התותבות — כל אלו הובילו את העובדים התאילנדים במשק לכנות אותה בתואר המכבד והמחייב "סבתא", וכך כינו אותה גם אמיר וכל המושב. סבתא הלנה.

כשהתחלתי לדבר על המעבר היא הייתה משוכנעת שהיא יכולה להישאר לגור במשק בינתיים, לשמור על הפלפלים ועל התאילנדים החתיכים. היא רק שכחה שלא יהיה מי שיכבס לה וינקה אחריה ויקשיב לה, ושהיא חייבת עזרה כדי לרדת ולעלות במדרגת הכניסה לבית. בלי העזרה הזו הבית יהפוך לה לבית כלא, אלקטרז פרטי משלה. אז בסוף היא באה איתנו, או כפי שנהגה להשוויץ: אנחנו באנו אחריה, והיא הצילה לחתן שלה את החיים.

"אתה תהיה חייב לי את החיים שלך אחרי שתבריא. אם לא אני, עוד היית תקוע בחופי אילת עם גויות שזופות וסטז'רים שיכורים בבית חולים יוספטל," נהגה לומר לאמיר עם המבטא ההונגרי־רומני הרובוטי שלה.

"די כבר, רונה, זה כמו שפעת. זה לא נורא כמו שאת עושה מזה. אולי תפסיקי להפוך הכול לשחור, ורדי כבר מהטנדר הזה. הוא עוד רגע מתפרק. באמת נראה לך שתצליחו להגיע איתו עד לצפון?" אמיר מתחנן ובוחן את הצמיגים השחוקים. הוא לא הבין עד כמה הייתי רצינית. אחרי שהוא ביטל את המובילים לצפון החלטתי להתעלם ממנו. יש גבול והוא נחצה. אמש הוא סיים את יום העבודה שלו מאוחר מדי והזמין אותי לשתות בירה קרה במרפסת הדק כאילו הכול כרגיל, כאילו כלום לא קרה. אבל אני הייתי בעיצומן של אריזות מינימליות לאימא ולי. החלטתי שאנחנו עוברות לצפון ויהי מה. ניחשתי שהוא יגיע במהירות עם הזנב בין הרגליים, שהוא יתקפל כמו אוריגמי. הרי הוא לא מסוגל לחיות רגע בלעדיי.

"יופי, עכשיו אני גם הופכת הכול לשחור?" אני מתקשה להתעלם. "מה אני אגיד? בראבו לך. אתה רק הולך ומסתבך."

"סליחה, לא התכוונתי למה שאמרתי, אני חוזר בי," הוא מתחרט על המילים שבחר. "מה את עושה?" הוא צופה בי מקפלת את כיסא הגלגלים של אימא שלי ולא מאמין, "תפסיקי לעשות דרמה איפה שאין," ומנסה להקטין את מה שמתחולל לו בגוף, "הייתי אצל הרופא, הוא בישל לנו קפה בוץ והבטיח לי שאהיה בסדר. די." הוא אוחז בזרועי.

אבל אני מתעלמת ממנו ומתיישבת במושב הקדמי של הטנדר לצד העובד הסרי לנקי של מאיר השכן, ומבקשת ממנו שילחץ על דוושת הגז. ערב לפני כן שילמתי לו על הנסיעה בשני שטרות של דולרים.

אחרי כמה מטרים אני מבקשת מהעובד הסרי לנקי שיעצור וייסע אחורנית. "לא רצית לעבור לגור במרכז וכיבדתי אותך. לא עזרת לי לבחור יישוב, בית או לארוז והבנתי אותך. לא התעניינת בכלום ומחלתי לך. אבל עכשיו אתה בוחר להישאר פה, בלעדיי. אני לא בטוחה שאני מכירה אותך," אני לוחשת לאמיר בפנים חמוצות שלא מסוגלות לדמות את הסערה שמשתוללת בגופי, מחריבה אותו, כמו סופת טייפון שפוגעת באי טרופי. גם אם נותרו ניצולים, אין אחד שלא נפגע.

אני מסמנת לעובד הסרי לנקי שאפשר לנסוע. מנוע הטנדר מרעיש. הוא כמו צועק את כאבי, זועק את זעקת השבר שמתאפקת לא לבקוע מגרוני. הגלגלים מגלגלים אותנו קדימה, דוחפים אותנו לדרכנו. אמיר עוד עומד שם ומסובב בלי לשים לב את צרור המפתחות על האצבע. כל מאה שמונים וחמישה הסנטימטרים שלו קופאים במקומם, שערו הגלי מתעופף ברוח, עיניו השחורות דומעות, שפתיו הבשרניות צועקות את שמי בלי הפסקה. פניו משדרות תדהמה, הן לא מאמינות לתעוזה שלי. ההרים שלפנינו הם הרים עצובים, והעננים מעלינו הם עננים אפורים כיאה לעונה. מעת לעת אני מציצה אחורה במראה הצידית, מחפשת את המכונית של אמיר, אך היא לא שם וגם הוא לא. אמיר לא בא.

אמיר

בשעת הדמדומים אני שלם עם ההחלטה שקיבלנו אז, מתחת לשיכון המתפורר ביפו ד': לעזוב הכול ולעבור לגור בין חולות המדבר למרות הטמפרטורות הגבוהות והרוח ששורקת בלי סוף כל אחר צהריים, מייבשת את חולצת הפלנל הספוגה בזיעה עד שהמלח נקרש בין משבצותיה, משקשקת את כפות הדקלים ואף מכניעה ומובילה לקריסת העצים החלשים בהם. רק במזל לא התרסקה על אף אחד מהמושב כף דקלים על הראש. בימים של רוחות חזקות במיוחד רונה דורשת ממני להתרחק מהעצים העתיקים. פעם אחת, לא מזמן, היא אף תחבה לי קסדה לידיים. "אתה משוגע, לצאת ביום כזה זה כמו רולטה רוסית." היא התחננה שאישאר בבית. "יכול לעוף עליך טרקטור, אפילו הקרוון של התאילנדים יכול להשתחרר מהאדמה." ואני לא הגבתי, רק עמדתי וחיוך גדול על פניי.

"למה אתה מביט בי ככה?" היא שאלה מיד.

"אני אוהב אותך, רונה. אני פשוט אוהב אותך," עניתי. הידקתי על ראשי את הקסדה המגוחכת, הצפתי את רונה בנשיקות ויצאתי מהבית.

בשעת הדמדומים אני מקשיב לעצמי. חושב על חממות הפלפלים, על המלגזות, על בית האריזה, על השקט המופתי, ובעיקר על הריחוק החברתי שהטיס את הזוגיות שלי ושל רונה לגלקסיות על־אנושיות, למקומות שלא יכולתי לדמיין, לכוכבי לכת שאינם באמת. כן, למרות תחיבת הקסדה באותו יום גדוש רוחות, אולי אף בזכותה.

אני לא מבין איפה עובר הגבול ולמה. מי המטומטמים שקבעו את הגבול? אין ספק שההרים בירדן הרבה יותר מרשימים מההרים שאצלנו. הם גבוהים, חדים, אדומים וירוקים וכתומים וצבעם משתנה כמו זיקית מסתווית. קרני השמש שולטות בהם כאילו הם רמזור שמנצח על התנועה בצומת סואן: אדום, כתום, ירוק. כשההרים ירוקים סימן שהכול נע, יום עבודה, עומס. וכשהם אדומים צריך לעצור, חובה לעצור, אסור שלא לעצור ולהרהר. הרהור על גבי הרהור. הרים של הרהורים.

המטומטמים שהחליטו איפה יחצה הגבול הם בטח כמונו, באו מגוש דן, ראו כל כך הרבה אפור בחיים שלהם ככה שהיה להם קל להתפשר על ההרים האדומים. האפור כבר נדבק להם לקרניות, ערמות בטון יש להם מאחורי הקרניות, ערמות בטון בגובה מגדלי עזריאלי ועד העננים. זה שלהם וזה שלנו ופה הגבול, ככה הם החליטו. אכפת להם מיופי בכלל? אכפת להם מאיתנו?

חוץ מזה, תמיד כשאני חושב על זה לעומק, אני מודה למקבלי ההחלטות האפורות. הרי אין באמת צורך להימצא במקום היפה ביותר. פשוט צריך חלון מלבני, אשנב צר או גזוזטרה, אפילו משטח עץ ובו כיסא ים חלוד ולא נוח כדי לרבוץ עליו ולצפות ביפי הבריאה.

איך רונה חושבת לעצמה שנוכל לעזוב את המקום הזה. בעד שום הון לא הייתי עוזב את השבר הסורי־אפריקני ואת חממות הפלפלים הצהובים וההרים האדומים בשעת הדמדומים. אבל מה כל זה שווה בלעדיה?

"מה את עושה?" שאלתי את רונה באחד הערבים. "התחלת להאמין בשטויות האלו כמו האחיות שלך?"

רונה המשיכה לדפוק בפטיש על משקוף הדלת. עיניה היו לחות, אגלי זיעה עצרו לאתנחתה רגעית על חוטמה הסולד. היא ספגה את המילים כמו ספוג במקלחת, ספגה וספגה ובכל זאת התעלמה. מה שנכנס מאוזן אחת יצא מהאחרת, או שלא.

"את מוכנה לענות לי בבקשה, מאיפה הגעת לזה? חשבתי שאין לך אלוהים," חזרתי בתקיפות והכנסתי את פרצופי לשדה הראייה שלה כך שהיא לא הייתה יכולה להתעלם ממני — הוא היה תקוע במרכז שדה הראייה שלה.

"תתפלא. אנחנו צריכים יותר מזל בחיים," היא ענתה, מגמגמת, חסרת ביטחון.

"וארון הגוויות המיניאטורי הזה שאת תולה לנו על המשקוף, הוא זה שיביא לנו את המזל? באמת, רונה? מה זה בכלל, זו מזוזה?"

רונה נשפה אוויר מהנחיריים ורמזה לי להתרחק כי סבלנותה עומדת לפקוע. היא הוציאה לשון בריכוז, כמו מייקל ג'ורדן בכל פעם שניתר עם הכדור אל הסל. הרגשתי שהיא עושה לי דווקא, ממשיכה לדפוק בפטיש, מפירה כל שקט שאני מחפש בסוף יום עבודה מתיש.

"תפסיק להתכחש למציאות," רונה אמרה מאוחר יותר והתיישבה מולי על כיסא הים החלוד במרפסת הדֶק. אני צפיתי על ההרים הירדניים, והיא צפתה בי כאילו אני עוד אחת מתוכניות הריאליטי המסקרנות שלה. היה חום אימים בחוץ וחום בלתי נסבל בתוך הבית. חום בכל מקום.

"די, זה לא הזמן," עניתי לה, "התאילנדי של מאיר מצא עוד מזיק על הפלפלים הצהובים. גם ככה אין לי יותר מדי מצב רוח."

"זה בדיוק הזמן," היא התעקשה.

"זה לא," התפרצתי באמצע המשפט. היא קמה עצבנית וחזרה כעבור רגע עם שני בקבוקי בירה מזיעים מקור. חם להם במדבר מחוץ למקרר, רק בתוכו קר להם.

"רוצה?" רונה שאלה והעיפה את הפקק עם הפותחן בלי להמתין לאישור. שנינו לגמנו מן הבקבוק בשתיקה.

"אמרתי לך שאני רוצה שנעוף מפה כבר. אני חושבת שהמקום הזה לא טוב לנו. לא עכשיו."

"אז איך בדיוק התהפכת במאה ושמונים מעלות? כבר שבועיים אני ישן במיטה כשלוכד חלומות עוצמתי משתלשל מהתקרה שמעליי, ומעל דלת השירותים תלויים ראשי שום מצחינים, ועכשיו המזוזה הזאת. מה קורה לך, רונה?"

"אני חושבת שחסר לנו מזל טוב כבר תקופה ארוכה. תראה את אימא שלי, חודשיים לא קמה מכיסא הגלגלים כאילו היא בת מאה, ופונג התאילנדי שחזר מהחופשה במזרח הרחוק עם תסמונת מוזרה והדביק חצי מושב. וכל המזיקים האלה, מעולם לא היה לנו מזיק על הפלפלים. איך אתה מסביר את זה?"

"על הפלפלים הטובים במזרח התיכון," התעקשתי לתקן אותה.

"על הפלפלים הטובים במזרח התיכון..." היא חיקתה אותי והמשיכה ברשימת המכולת של "צרות ובעיות". "ועכשיו הירך שלך, ממתי כואב לך משהו בכלל?"

"היא לא באמת כואבת לי, פשוט יש תנועות שלא נוחות לי לעשות, זה הכול," אמרתי והדגמתי לה את טווחי התנועה שלי.

"כן, אז מה עשית אתמול אצל האחות במושב?"

"אז עכשיו את גם עוקבת אחריי?"

"למה לא סיפרת לי?"

"את באמת עוקבת אחריי?"

"אני דואגת לך."

"לתלות מזוזה, באמת? זה נקרא לדאוג מבחינתך?" השבתי חסר סבלנות והצמדתי את פיית בקבוק הבירה לשפתיי.

רונה בתגובה ניפצה את בקבוק הבירה שלה ונכנסה הביתה. "אפס," היא סיננה כשחלפה על פניי.

באותו ערב ארור קיבלתי את העונש שלי. ירדתי על ארבע כמו כלב ואספתי את שברי הזכוכית, ואפילו חתיכת זכוכית נכנסה לי לתוך הזרת וסירבה לצאת; מזכרת מערב מחורבן. רונה נרדמה בבגדים. בדרך כלל זה סימן שהיא באמת כועסת, סימן לזה שהיא ממשיכה להעניש אותי גם במיטה. נצמדתי אליה, עירום מהכול, נוגע במקומות שהיא אוהבת ומתחכך בה. אין תגובה. שקט מעניש. רק כאבה לי הירך יותר מתמיד והטרידו אותי הפלפלים הצהובים והמזיק. הסתובבתי לצד השני והחלטתי שלמחרת אגיד לה שצדקה. היא תמיד צודקת.

בזמן שאני מתלבט אם להתניע את המכונית ולצאת אחריה צפונה, אני מנסה להיזכר במקרי ריב נוספים שלי ושל רונה, ומתקשה לשלוף משהו מתאי הזיכרון. אני לא זוכר מתי איבדתי מולה סבלנות כמו באותו ערב מהפכני, שאחריו שום דבר לא חזר להיות כפי שהיה לפני כן. גם היא אף פעם לא ניפצה בקבוק, בטח לא בכוונה, בטח לא בגינה שלנו. מהיום שחזרה מהריטריט "נשים נושמות" בים המלח היא לא נושמת. היא לחוצה, עצבנית, מקטרת, מחפשת כל הזמן מה לא בסדר ודרכים מוזרות לתקן.

"אתה לא רוצה שנתחתן כבר?" הייתה מתאכזבת ממני בכל סוף יום ביפו.

"בשביל מה? בשביל שנתחיל לריב?" הייתי עונה, והיא הייתה מעקמת פרצוף. "לא שמעת שזוגות נשואים רבים בלי סוף?"

"מתי תפסיק כבר עם כל האנטי־ממסדיות שלך?"

"מה צריך לקרות בשביל שנפסיק לדבר על זה?" שאלתי בייאוש, והיא חייכה לעצמה חיוך מסופק.

כבר באותו ערב ישבנו על המדשאה מול מסגד ג'באליה ביפו ונשבענו זה לזה לעד. ניצלתי את המעמד שתבטיח להפסיק לדבר על חתונה וטבעת יהלום, לפחות בשנה הקרובה. באותו ערב רונה הייתה יפהפייה מתמיד. היא לבשה שמלה לבנה ושזרה כתר מגוחך של פרחים מפלסטיק ששמה על הראש. אני לבשתי חולצת טריקו לבנה, היחידה שהייתה לי בארון ללא חור. רק אנחנו היינו עדים, כשברקע צלילי המואזין ולצידנו בקבוק ויסקי זול שהתרוקן עד אור ראשון של בוקר.

אולי באמת אנחנו כבר לא מכירים, כפי שטענה לאחר הנסיעה לאחור של העובד הסרי לנקי. תמיד סברתי שטוב לנו, טוב מדי, ורונה נהגה לומר שאסור שהכול יהיה יותר מדי טוב. "תגיע צרה קטנה וכמו אפקט הדומינו, שאבן נופלת אחרי אבן אחרי אבן, ככה הצרה תביא עימה צרה נוספת ועוד אחת." וכמה שהיא צדקה.

בתקופה האחרונה אנחנו באמת לא מכירים, הקשר סובל מהזנחה רבתי, ואת המתח אפשר לחתוך בסכין קצבים. אני פחות סבלן מפעם ומזהה שהיא אבודה בתוך אי־אמון וחוסר ביטחון. אנחנו זקוקים לשיקום. פעם היה מספיק חיבוק שיקומי, נשיקה, שקיעה אדומה; היום היא מנפצת בקבוקים וטורקת דלתות. אני חושב שאוויר ההרים בצפון זו אפשרות שיקומית לא רעה, אבל דוחה את הקץ.

אני מחליט לנסות לחייג אליה בפעם השלישית. אין מענה. היא לא מראה סימני חיים. באחת בלילה רעש מחריש אוזניים מפר את שנתי על כיסא הים החלוד שבמרפסת הדק, כאילו מפלצת עוצמתית חובטת באוזניי. הפנסים החלשים של הטנדר של מאיר השכן מסנוורים את עיניי, העובד הסרי לנקי שב מהצפון. הוא מחייך אליי ואני משיב לו בחיוך. הוקל לי, רונה הגיעה ליעד בשלום.

אני קם מהכיסא ונכנס הביתה, מנשק את ארון הקבורה המיניאטורי שעל משקוף הדלת.

רונה

בדרכי צפונה אני נזכרת באותו רגע נורא שישה שבועות לפני כן, כשאמיר פרץ את דלת הבית בנונשלנטיות מתוכננת מאל"ף ועד תי"ו ובישר זקוף קומה על המחלה הארורה שחדרה לגופו, הפשיטה את עורו ושייטה בדמו כמו סירת מנוע זריזה. עשרה בדצמבר, יום שני, שעת ערב, ובחרמון התחוללה סופת שלגים. אצלנו בערבה היה יום שמשי.

עיניי דומעות מול הנוף המתחלף בחלון. צהוב מדבר, כחול ים המלח, ירוק גליל, שחור חושך. הכול שחור. הכול דימויים של אמיר. ההר שדומה לגמל, תחנת הדלק שמזכירה לו את בוליביה, הצומת בצורת טרנטולה והעץ עם העלים המסתלסלים ליד עין גדי שדומה לזמר יזהר כהן.

אני אוכלת את עצמי על שהשארתי אותו לבד בדרום, ועוד יותר על כך שהוא הותיר אותי לבדי בדרך לצפון. איך הוא מעז, האידיוט? אני כבר מתגעגעת אליו.

הסרי לנקי פונה אליי באנגלית ושואל אם הוא יכול לעזור. הוא נראה מעט לחוץ ולא מבין מה קורה. הוא חבר טוב של אמיר וניהל מערכת יחסים מינית סוערת עם אימא שלי בשנה האחרונה. אני עונה לו שיניח לי, ואימא שלי חובטת בו על הראש עם הספר שלה. "תניח לה, מה אתה לא רואה שנשבר לה הלב?"

"את לא נורמלית," אני צועקת עליה, "רק תאונת דרכים זה מה שחסר לי עכשיו."

עוד לפני שסיפר לי שהוא חולה אמיר התלונן על כאבים בירך, לא זוכרת איזו. כשהוא נסע עם חברים לאכול במסעדת בשרים ברזילאית "אכול כפי יכולתך" באילת, הוא גם סידר תור לאורתופד רוסי שאמון על הטיפול בקבוצת הכדורסל המקומית. אמיר סיפר שהאורתופד הרוסי רק הקשיב והקשיב, וזה לא שאמיר מדבר מי יודע מה, אבל הרופא המשיך להקשיב וגם גירד בשיער כאילו יש לו מושבת כינים, למרות התספורת הקצוצה.

"איך שנכנסתי אליו הוא החליט לשלוח אותי לבירור דחוף בבית חולים סורוקה בבאר שבע." אמיר התעצבן כששאלתי אותו איך היה אצל הרופא, "הוא בכלל לא נגע בי. עזבי לא נגע, הוא אפילו לא הרים את הראש מהמקלדת. יאללה גם כן, עאלק דחוף. אני חושב שאקח כדורים של תרופה נגד דלקת. הרפואה באילת פשטה רגל, זה לא ייאמן שרופא לא בודק אותך. נָאדָה, כלום."

אבל בימים שאחרי הביקור באילת הכאבים גברו, ואני לחצתי עליו להגיע לאורתופד מומחה בבאר שבע. "אין לך מה להפסיד," התחננתי בפניו. "אתה יודע שאני האחרונה שאמליץ לך להגיע לרופא, אבל הכאבים מחמירים. קח יום חופש, תיהנה ממנו. תסתובב ברגל בשוק הבדואי, תחפש לנו הדום צבעוני שיתאים לכורסה הלא נוחה בסלון. רק יום אחד הפלפלים הצהובים יסתדרו בלעדיך."

ביום שהוא ביקר אצל הרופא ירד על אדמת המדבר גשם כבד, כאילו ירדו סלעים מן השמיים, וכביש הערבה נחסם על ידי נחלים שוטפים.

"אני חולה," הוא אמר.

"מה זאת אומרת ׳אני חולה׳?" שאלתי בהיסוס.

"חולה סרטן," הוא סיפר רגע אחרי שפרץ את הדלת בהפתעה. הוא חייך, או שזו הייתה רק עווית פנים לא רצונית. אני לא בטוחה שאני זוכרת, אני לא בטוחה שזה קרה. נראה עליו שהוא התאמן איך לבשר את הבשורה לפני כן מול המראה במכונית, וכָּשל כשהעיניים שלנו הצטלבו. אני עמדתי להתפוצץ.

"אבל אני אנצח אותו, אנחנו ננצח אותו, אין לך מה לדאוג. קניתי שתי מנות פלאפל. נאכל ואסביר לך הכול." הוא ליטף אותי וניגב לי את הדמעות, ומשהו בחיוך שלו ובמילים שלו ובמילים שהוא אמר שהרופא אמר לו הרגיעו אותי. הרופא פירט בפניו את כל התהליך, ולאחר מכן אמיר פירט לי את כל התהליך. הוא הסביר שצריך לעבור כמה טיפולים, לא הרבה, אפילו לא ניתוח. "חודשיים־שלושה ואתה חוזר לצלול בסיני," הרופא הנמהר הבטיח.

התיישבנו על מרפסת הדק האחורית, החושך כבר ירד וזללנו את מנות הפלאפל. אני חושבת שזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו אוכל בכזה תיאבון. לצד שתי המנות העשירות בטחינה הוא חתך סלט קצוץ מעגבניות ומלפפונים ביחס הקבוע: שני מלפפונים בינוניים ועגבנייה אחת קצוצה דק־דק, הכי דק בעולם כמו שרק הוא יודע לחתוך, צפים באגם של שמן זית, מיץ לימון ונוזל העגבנייה. "ים המלח" הייתי קוראת לאגם הזה; כמה מלח היה מפזר עם קצות האצבעות מעל הסלט. אם בטעות היה לי פצע בפה אין מי שהיה יכול לגאול אותי מייסוריי.

אני חושבת שמאותו ערב לא ראיתי אותו חותך סלט, ואם כן חתך, הוא היה חתוך גס, גס מדי.

"נשפכה על החולצה שלי טחינה," אמרתי והורדתי את חולצתי מיד, חושפת את שדיי העומדים. ואמיר, שעד היום משוגע עליהם יותר מכל דבר אחר (מלבד כפות הרגליים, כמובן), ביקש ממני להתקרב. "אני אעזור לך עם זה," הוא קרץ לעברי והוציא לשון. פטמותיי הזדקרו ואני התיישבתי עליו, קירבתי אותן לפיו, אל לשונו החמה, ותוך שבריר שנייה מצאתי עצמי שרועה על דק עץ האורן.

הירך שלו לא הייתה יכולה לשאת את משקלי. הוא התנצל בלי סוף ועזר לי בקושי רב להתרומם. הסברתי לו שאין לו על מה להתנצל, ואחרי שהוא הודיע שהוא התעייף וחותך למיטה, רק אז התפניתי לקרוא על המחלה שלו, איזו פקומה, או סרקומה, או משהו נדיר מאוד שקשה למצוא עליו חומר עדכני באינטרנט, בטח לא בעברית. אבל מצאתי, אמנם מעט, אך ככל שקראתי יותר כך נפער אצלי בלב בור עמוק יותר, כולו בצורה של אמיר.

"מה את רואה שם?" נבהלתי כשפנה אליי באמצע הלילה בדרכו לשירותים. עיניו היו חצי עצומות, והחצי הפקוח היה מסונוור מאור המסך המרצד, שהיה לבן ועוצמתי כמו מגדלור בשמיים ערפיליים. "בואי כבר למיטה, לא נמאס לך מהטלנובלות הטורקיות?"

קינחתי את האף בעוצמה. "אתה בטוח שאמרת לי את כל האמת?"

"אני?" אמיר הופתע.

"אתה, אמיר, אלא מי? אחרי הפגישה אצל הרופא, אמרת לי הכול?"

הוא עמד שם אחרי שהבין שעליתי עליו ושתק, וזה עצבן אותי כל כך. זה פגע לי בתוך הנשמה.

נעמדתי והתקרבתי אליו. הוא אסף אותי אליו כאילו הוא מגנט שמושך לחיבוקו החם, לוכד אותי בתוך השדה המגנטי שלו, למרות חוסר שביעות רצוני.

"רונ..."

"שום רונה ושום נעליים," עניתי בלחישה ופניתי לחדר, טורקת את הדלת בעוצמה.

על הכורסה הלא נוחה שליד המיטה התחלתי לבכות, ולא הפסקתי עד היום.

אמיר

בשבוע הראשון לאחר גילוי המחלה עוד שיחקתי אותה, חכמולוג גדול. המשכתי להגיע מדי יום לחממה של הפלפלים הצהובים ובערב לשבת סביב המדורה, לאכול פאד תאי שרימפס עם העובדים התאילנדים ולחלק את השאריות מקרקעית הווק לחבורת החתולים שלהם. זו הייתה תקופה שעוד הצלחתי להכניס צהוב לפה; חודש לאחר מכן כבר לא. לא צ'יפס, לא תירס, לא פלפל צהוב או בננה. אפילו אננס ממושב תומר בבקעה לא. כלום.

"אני לא סומכת על הרפואה בדרום," רונה טפטפה לי בכל ערב, עד שלבסוף הסכמתי שנעבור לצפון. למרות זאת התנהגתי כמו ילד קטן ועשיתי דווקא: לא הסכמתי לנסוע לחפש בית, התחמקתי מאריזות, ובבוקר של המעבר, לאחר שכבר נפרדנו מכולם, התעוררתי מוקדם, הבטתי על החממות, הנעתי את המלגזה ובתוך תוכי החלטתי: אני לא זז מפה לשום מקום. כשהגעתי הביתה בשעה שסיכמנו שתגיע משאית ההובלה רונה קילחה את סבתא הלנה, וכשהמובילים החלו להעמיס את המשאית בכל טוב פניתי אליהם, נופפתי מולם עם כל השטרות שהיו לי בארנק והסברתי להם שאם הם מעוניינים בהם כדאי שייעלמו כמה שיותר מהר, וכך הם עשו. לאחר מכן הסתלקתי בעצמי לחממות.

כמה דקות לאחר שרונה והסרי לנקי של מאיר יצאו משער המושב על הטנדר המתפרק הבנתי שהמשק בלי רונה זה לא אותו משק. שלושה ימים לאחר מכן פונג גוער בי לעזוב וצועק עליי באנגלית קלוקלת שהוא ידאג לכל דבר, ושאין לי ממה לחשוש, ושרק ככה אולי אפסיק לבכות כמו ילדה קטנה. בבוקר שאחרי אני מחליט לעזוב לצפון. הלכתי הלוך וחזור בחממות ובבית האריזה והקפתי את המשק כמה פעמים. צפיתי בהרי ירדן ונפרדתי מכל עץ ועץ שנטעתי בעצמי, שייפתי את מרפסת הדק וכיסחתי את הדשא הירוק בפעם האחרונה. לאחר מכן נכנסתי הביתה ושטפתי את המרצפות, מתחתי את הסדין הסתור והלח מזיעה והגפתי את התריסים. הבית היה ריק ושקט כל כך, ובכל שיעול שלי נשמע הד כפול. הבנתי שאין ברירה, הגיעה שעתי לעזוב.

בדרך צפונה אני עוצר בכל תחנת אוטובוס שעומד בה ילדון ומוכר פרחים או תמר מג'הול וסברסים, ועד שאגיע ליישוב הקהילתי בגליל הספסל האחורי במכונית יתמלא בנוריות, בוורדים ובדליות. הכול בשביל רונה.

רונה

הבוקר הראשון בגליל, יממה לאחר המעבר, אני פוקחת עיניים ומקפלת מעלה את התריס של החלון הגדול בחדר השינה. התריס פולט אבק לחלל החדר, כנראה היה מוגף יותר מדי זמן. מחוץ לחלון הכול ירוק, ומאחורי הירוק נטוע מטע זיתים בן מאתיים לפחות, ומאחוריו כפר ערבי עם שני מסגדים וצריח והרים ירוקים נוספים שנגמרים רק בעננים. אני חושבת על אמיר ובטוחה שהוא יאהב את הנוף. פעם כשהיינו בצימר בגליל העליון באיזה מושב של צמחונים הוא הסתכל נפעם על הנוף מהמרפסת. ראו משם את הכפרים הערביים והמסגדים שהזכירו לו את הנוף היפואי האורבני שנשקף מהמרפסת בבלוק נעוריו בבת ים. אז הוא החליט שהמושב של הצמחונים זו בת ים הגלילית, וכמה שאנחנו צחקנו ושמחנו וזללנו גבינות עיזים תוצרת בית של בעל הצימר, התפשטנו ונכנסו לג'קוזי ויצאנו משם רק שעה לפני שהיינו אמורים לעזוב.

כשהתעוררתי לפני כן מיששתי את הצד לידי במיטה, קיוויתי שאמצא שם את אמיר, אולי הוא התגנב בלילה, אבל אמיר לא פה. אפילו את הסדין לא מתחתי מרוב עייפות ועצבים ועצב. אני תמיד כועסת עליו אם הוא נרדם בלי למתוח את הסדין. "איך זה הגיוני שיש לך כוחות לעבוד חמש־עשרה שעות רצופות במשק, אבל לאסוף כוחות בשביל למתוח את הסדין על המזרן אתה לא מסוגל?" הייתה פעם אחת שמרוב כעס איבדתי שליטה ושפכתי עליו כוס מים כשהוא ישן. הוא רק חייך מתוך שינה, ובהמשך השבוע לבש בגד ים לפני שנכנס למיטה; העיקר לא למתוח את הסדין. הוא עשה לי סדרת חינוך.

"את יודעת שיש משימות שהן באחריותי ויש משימות באחריות שלך. אי־פעם ביקשתי ממך לנפח את צמיגי הרכב, לבדוק שמן, לבקש שקית עם שמיר טרי ממאיר השכן? לא. כל זה מובן מאליו מבחינתך."

אני נעצתי בו מבט זועף בתקווה שיבין שאנחנו לא מסכימים, אפילו שבתוכי ידעתי שהוא צודק. גם אני מתעצלת לא מעט, לרוב יותר ממנו.

בערב אני מחכה באופן אובססיבי לשמוע את הקולות הקבועים כשאמיר חוזר מהעבודה. הם תמיד מופיעים באותו הסדר: צליל פתיחת הדלת וסגירתה, הרמת מכסה האסלה, פתיחת החגורה והרוכסן, מפגש השתן במי האסלה ומשיכת אף והורדת המים. ריטואל קבוע, שמיד אחריו אני מקבלת חיבוק ונשיקה ומתעצבנת עליו שהוא לא שוטף ידיים. הוא תמיד אומר שבנים לא צריכים לשטוף ידיים אחרי פיפי. "זה המקום הכי נקי בגוף. הוא בתוך תחתונים, מוגן מלכלוכים."

כמה שקט פה.

הוא התקשר אליי עשר פעמים במהלך הלילה, ולפחות בינתיים אני מחליטה שלא לחזור אליו; שידאג קצת, שיתאמץ.

בעזרת סכין יפנית אני פותחת ארגז קרטון קטן בצורת מלבן ומוציאה ממנו תמונה במסגרת זהב של אמיר ושלי מחופשה בים המלח. שנינו צפים על המים השמנוניים, על החוף שאריות של גחלים מעושנות. אני דופקת מסמר על הקיר בסלון ותולה אותה. לאחר מכן אני מתיישבת מול התמונה שעל הקיר הלבן ומהרהרת. בסלון האינטימי בבית שבמשק בערבה היא נראתה גדולה כל כך, ופה בווילה הריקה היא נראית קטנה בצורה ניכרת. כמו עכבר אל מול פיל. אבל זה לא מעניין אותי. אני אומרת לעצמי: רונה, ברוכה הבאה הביתה.

"אתם השכנים החדשים?" בחור לא מוכר נעמד מחוץ לדלת כשעל פניו חיוך ילדותי ובידיו סיר נירוסטה ובו מרק מהביל ועטוף בשתי מגבות מטבח, האחת משובצת והאחרת מנוקדת בצבע חום. שערו של הבחור קצוץ, לסתותיו בולטות, שריריו חסונים וּורידי ידיו כחולים ובולטים כמו נחל שוצף.

"אנחנו... זאת אומרת... אני... כן, אני מתארת לעצמי. נעים מאוד," אני מגמגמת ומסתכלת אחורה, לצדדים ולתקרה, מחפשת משהו שלא קיים.

"ברוכה הבאה. בסיר יש מרק אפונה טעים במיוחד שהגר אשתי בישלה. כדאי לך לאכול ממש עכשיו, כשהוא עוד מבעבע."

"תודה רבה," אימא שלי צועקת מהסלון, והבחור מקמט את גבותיו בהפתעה. הוא לא רואה אותה והיא לא רואה אותו. "אני באמת רעבה מאוד. סוף כל סוף מישהו דואג לי."

"אני יכול להיכנס או להניח בכניסה? דרך אגב, אני חגי, נעים להכיר, אפילו מאוד."

"בטח, בטח. סליחה... אני קצת מבולבלת מהנסיעה הארוכה ועבר עליי לילה קשה," אני משיבה בחוסר ריכוז ומתקשה לפתוח את הדלת התקועה. "אתה מוזמן להיכנס, אני מתנצלת מראש על כל הבלגן."

"ומה שם הגברת?" הוא מתעלם מנימוסיי בנונשלנטיות.

"אויש, נו, אני מתנצלת. שכחתי להציג את עצמי, שמי רונה."

"רררונה," חגי מגלגל את האות רי"ש על לשונו כאילו הוא שחקן כדורגל ארגנטינאי. הוא עושה זאת בכוונה. "אני אוהב את השם רונה."

"תודה," אני עונה, אפילו שאני לא בטוחה שעליי להודות על כך.

"הרבה שנים לא גר פה אף אחד." חגי בוחן את קירות הבית ואת התקרה והחלונות והשיש במטבח. "טוב שבאתם," הוא קובע ומעביר אצבע על השיש המאובק, בוחן את טיבה של שכבת האבק. "תגורו פה רק שתיכן?" הוא מתעניין ומצביע על אימא שלי, שולח לעברה חיוך מנומס.

"תאמין לי ששתינו זה כבר יותר מדי," אימא שלי מתפרצת ומתגלגלת עם כיסא הגלגלים לכיוון הסיר החם.

"בעלי נשאר לעבוד במשק בערבה, הוא צריך עוד קצת זמן," אני משקרת. "מקווה שיצליח להצטרף אלינו בימים הקרובים."

"טוב. בכל מקרה, נעים להכיר. אנחנו גרים בבית מימין, אל תהססי לבקש עזרה." חגי מוסיף ובוחן אותי באופן תמוה, סורק אותי מלמטה למעלה, מתעכב על עיניי.

"המרק מריח נהדר," אני ממלמלת והוא לא מגיב, כאילו לא שמע. "אתה צריך עוד משהו?" אני שוברת שתיקה מביכה.

"אני לא צריך כלום. רק תבטיחי לי שלא תהססי לבקש עזרה, בכל דבר," הוא חוזר על בקשתו כשעיניו נעוצות בעיניי. "אני חושב שאצא עכשיו." חגי מתעכב עוד קצת, נתקל במשקוף ומתנצל. שנינו צוחקים.

"תודה על המרק," אני צועקת אחריו מחוץ לדלת, אך חגי כבר נעלם מאחורי שיח הבוגנוויליה הקוצני.

אמיר

אין לי מספיק ידיים בשביל לסחוב את כל זרי הפרחים מהמכונית. תכננתי להגיש לרונה את כולם ביחד ולצעוק לשמיים שלא אעזוב אותה שוב, ושאני טיפש, ושאני כל כך אוהב אותה.

מאחורי דלת הרשת אני מזהה את רונה מתכופפת אל ארגז גדוש בסלון. חולצתה לחה מזיעה ושערה הכתום אסוף, עיניה הבהירות נפוחות וזה קורע לי את הלב לגזרים, כמה טיפש הייתי. חתיכות קרטון קרועות וניירות דבק מסתלסלים פזורים בכל מקום, וענן אבק חג מעל הכול. קולה של סבתא הלנה נשמע מחלק הוראות לבחור שמטפס על סולם ומתקשה לרצות אותה.

"אני רוצה אור צהוב, נעים. לא בא לי פלורוסנט לבן, כאילו אני יושבת במשרד," היא מבקשת מהבחור והוא משתדל למלא את הוראותיה. מי שלא מכיר את המבטא ההונגרי־רומני שלה יכול לחשוב שהיא רודה בו, אבל היא לא.

"אני אוהב אותך," אני אומר לרונה ומגיש לה שלושה זרי ורדים ונוריות. היא מתקשה לעצור את הדמעות ונשאבת לתוך השדה המגנטי שלי ולא יוצאת יותר.

ניצן מוקמאל

ניצן מוקמאל, בן 32. פיזיותרפיסט. 

עוד על הספר

  • הוצאה: ניצן מוקמאל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 48 דק'
ענן בצורת קרנף ניצן מוקמאל

פברואר

רונה

ביום שהמובילים הגיעו למושב אמיר מתחרט.

זה לא שלא היו רמזים מקדימים. בשבועות האחרונים הוא לא השתתף בפרויקט אריזת הקרטונים ובפירוק הארונות בחדרי השינה, ולא עזר לי להוריד את כלי המטבח הכבדים מהמדפים הגבוהים. כבר אז הייתה אמורה להידלק אצלי נורה אדומה, כשהוא נתן לי לטפס על הכיסאות הלא יציבים. הוא אף פעם לא נתן לי לטפס עליהם לפני כן. על כל שאלה ששאלתי הוא ענה שהוא סומך עליי. בשבוע שלפני המעבר המיוחל לגליל הוא התבצר בחממות שעות, ומדי ערב ישב עד מאוחר עם התאילנדים, סיפר להם צ'יזבטים סביב המדורה והתחמק משיחה על העתיד. הוא אפילו לא התעניין איך נראה הבית שנעבור אליו ביישוב הקהילתי בגליל הירוק.

ואז נחצה הגבול.

ביום המעבר הכול כבר היה מוכן. ארגזים על ארגזים, חיים שלמים שמתקבצים בדפנות מקרטון וניילון נצמד ונייר דבק ששומר על הכול כמקשה אחת. על כמה מהארגזים נכתב באותיות גדולות "מטבח" בטוש שחור ועבה שלא נמחק ומדיף ריח ממכר, על אחרים "חדר שינה" ו"שביר — דיר בּאלַק". הם מסודרים באופן מופתי, מוכנים לשינוע. מוכנים לפרק החדש בחייהם, כמוני. "זו רק תקופה קצרה," אני מרגיעה את אמיר ומסרקת את שערו באצבעותיי, "אנחנו עוד נחזור למשק ובגדול."

אימא שלי מתרגשת באופן מפתיע. "אפילו כשנולדת בטעות לא התרגשתי ככה," היא מציינת בזמן שאני מקלחת אותה, עוקצת כרגיל. "נמאס לי מהחולות פה ומהחום. הכול כולרה, חוץ מהתאילנדים. אני כבר מתגעגעת לכפות הידיים שלהם," היא אומרת והחיוך הממזרי שלה ממלא את חריצי פניה, כמו ילדה שביצעה מעשה קונדס. לא דמיינתי שבזמן שאני מתיזה את הבושם היקר של אימא שלי על צווארה ועל אמותיה ועל הקפלים המזיעים מאחורי ברכיה, אמיר שולף מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס הבהירים שלו יותר מדי שטרות, מודה למובילים ושולח אותם לדרכם.

אימא שלי מרוצה מהמהלך האסטרטגי של אמיר. התאפשר לה לילה נוסף בחיקו של עובד המשק החדש מתאילנד. אני אפילו לא זוכרת את שמו, רק יודעת שהוא נראה כמו נער מתבגר עם פירסינג וקוצים מג'ל בשיער. אמנם היא מעולם לא נתפסה "על חם", וטוב שכך, אך ידענו שכמה תאילנדים שעובדים במשקים החקלאיים במושב דאגו לענג את אימא שלי במיטה, ולא פעם אמרתי לאמיר שאני מקווה שהיא לא נדבקה חלילה באיידס או במחלת מין אחרת. זה היה מתחיל במסאז' בכפות הרגליים, עולה לאט־לאט לפי דרישותיה ונעצר איפה שהיא מחליטה.

"השתגעת?" שאל אמיר בפעם הראשונה שאזרתי אומץ לפתוח את הנושא, "זה לא יכול להיות, היא בת מאה."

"היא לא בת מאה," עניתי לו, "היא רק נראית כך. היא סקסית, ויש לה קצת כסף והיא יודעת לפנק עם הציצים שלה. אני זוכרת אותה צורחת על גברים במיטה עוד כשהייתי ילדה."

"אבל היא על כיסא גלגלים."

"אויש, אמיר, לפעמים אתה כזה תמים."

אבל אמיר התעקש וסירב להאמין, עד שלילה אחד העיר אותי נסער. באותו ערב הוא שב מהעבודה בחממות בשעה מאוחרת אחרי עוד יום מפרך, ויצא למרפסת הדֵק לשתות בירה קרה ולפצח גרעיני חמניות מול ההרים. הוא סיפר לי מזועזע איך לפתע, כשרגליו משוכלות במנוחה, קטעו את שלוותו קולות מחשידים מהקרוון של פונג התאילנדי. אמיר ניסה להתעלם, אבל הקולות לא אפשרו לו לנוח, עד שהרעשים התגברו והתגברו, ונשמעה אנחת פורקן ברומנית ולאחריה דממה, ואז טריקת דלת ורעש גלגלים חורקים. הוא לא היה יכול להתבלבל, רק לאימא שלי יש מבטא הונגרי־רומני במושב ובערבה כולה.

אמיר ביקש, ואולי אף דרש בנימוס, לגור רק באזור עם צמחייה ירוקה או דיונות של חול צהוב. "רק לא מפלצות הבטון האפורות של המרכז, בבקשה." איך הוא מת על הדימויים האלה: צבעים, צורות, סמלים, בעלי חיים, זמרים מפורסמים, שחקניות קולנוע יפות.

"לא חסר גם כחול במרכז. מה, כבר הספקת לשכוח?" הזכרתי לו את הים, למען השם. אותו ים שעיצב את אופיו, שבו ולצידו הוא גדל וצמח למה שהוא היום. במים הכחולים הוא למד לשחות כדולפין, לצלול כצוללת של חיל הים, ועל החול החם נצלה כמו נתח בשר על המנגל. בשוליו של אותו ים כחול הוא איבד את בתוליו עם הערבייה שנעלמה, בעומקו איבד את חברו הטוב עידן וגם כל רצון לחיות בשנתיים שאחרי. הוא עדיין בטראומה מהאבדות ומהצער שהים הזה גרם לו; הוא שילם מחיר כבד מדי.

"את הכחול הזה יש בכל מקום. אנחנו לא חוזרים לאפור, לא מסוגל לראות את קירות הבטון הגבוהים של תל אביב, גורדי שחקים בין עננים חומים מזיהום אוויר. אני אלרגי אליהם. את רק אומרת 'תל אביב' ומגרד לי בבטן ובכל הגוף. רק ירוק או צהוב."

"הרופאים הכי טובים נמצאים במרכז," ניסיתי לשכנע אותו, "כך נוכל לפקוד את המשק, מפעל החיים שלך, בסופי השבוע. הרי מצומת חולון ועד המושב בערבה הנסיעה אורכת רק קצת יותר משעתיים." שילבתי את אצבעותיי בשלו, הן דגדגו את כרית כף ידו. "אתה מוכן כבר להגיד משהו או שאתה מתכנן להמשיך לשתוק לעד?" הרצנתי את קולי ומצחי התקמט באופן טבעי.

"הסברתי לך יותר מאלף פעם, רונה, אני למרכז לא חוזר. לא חוזר. ממתי כל כך חשובים לך הרופאים?" הוא דבק בעמדתו, היה בלתי אפשרי להזיז אותו. ואז הוא ואימא שלי איחדו כוחות, והבנתי שנותרתי לבדי באופוזיציה מול קואליציה איתנה. הרמתי דגל לבן לכניעה.

"גם סבתא הלנה טוענת שצריך לעבור לצפון. יש לה חברה שפעם התלהבה מחיפה ואמרה שגם שם דואגים לכולם כמו שצריך. לא הכול סובב סביב מדינת תל אביב. חיפה זה לא צפון ולא מרכז. לא מפותחת ולא מתפתחת, אפריקה אבל אירופה, כמו קייפטאון. משהו באמצע. פשרה הגיונית לכל הדעות. וחוץ מזה יש בה גם כחול."

לא עניין את אימא שלי שצרי, חברת הילדות שלה שהייתה גרה בגליל ושלא פגשה שנים רבות אך קשקשה עימה בטלפון עשרות פעמים בשבוע, כבר מתה. היא התרגשה מהאפשרות להיות קרובה לבית חולים רמב"ם. גם היא רוצה למות שם, כמוה.

לאימא שלי קראו סבתא עוד לפני שהייתה כזו. בגלל שערה הלבן והנסוג, עור פניה שהתקמט משעות השיזוף הבלתי נגמרות בחופי הים השחור, קולה הצרוד, זכר ליותר מדי סיגריות שעישנה בפחות מדי שנים, ושיניה התותבות — כל אלו הובילו את העובדים התאילנדים במשק לכנות אותה בתואר המכבד והמחייב "סבתא", וכך כינו אותה גם אמיר וכל המושב. סבתא הלנה.

כשהתחלתי לדבר על המעבר היא הייתה משוכנעת שהיא יכולה להישאר לגור במשק בינתיים, לשמור על הפלפלים ועל התאילנדים החתיכים. היא רק שכחה שלא יהיה מי שיכבס לה וינקה אחריה ויקשיב לה, ושהיא חייבת עזרה כדי לרדת ולעלות במדרגת הכניסה לבית. בלי העזרה הזו הבית יהפוך לה לבית כלא, אלקטרז פרטי משלה. אז בסוף היא באה איתנו, או כפי שנהגה להשוויץ: אנחנו באנו אחריה, והיא הצילה לחתן שלה את החיים.

"אתה תהיה חייב לי את החיים שלך אחרי שתבריא. אם לא אני, עוד היית תקוע בחופי אילת עם גויות שזופות וסטז'רים שיכורים בבית חולים יוספטל," נהגה לומר לאמיר עם המבטא ההונגרי־רומני הרובוטי שלה.

"די כבר, רונה, זה כמו שפעת. זה לא נורא כמו שאת עושה מזה. אולי תפסיקי להפוך הכול לשחור, ורדי כבר מהטנדר הזה. הוא עוד רגע מתפרק. באמת נראה לך שתצליחו להגיע איתו עד לצפון?" אמיר מתחנן ובוחן את הצמיגים השחוקים. הוא לא הבין עד כמה הייתי רצינית. אחרי שהוא ביטל את המובילים לצפון החלטתי להתעלם ממנו. יש גבול והוא נחצה. אמש הוא סיים את יום העבודה שלו מאוחר מדי והזמין אותי לשתות בירה קרה במרפסת הדק כאילו הכול כרגיל, כאילו כלום לא קרה. אבל אני הייתי בעיצומן של אריזות מינימליות לאימא ולי. החלטתי שאנחנו עוברות לצפון ויהי מה. ניחשתי שהוא יגיע במהירות עם הזנב בין הרגליים, שהוא יתקפל כמו אוריגמי. הרי הוא לא מסוגל לחיות רגע בלעדיי.

"יופי, עכשיו אני גם הופכת הכול לשחור?" אני מתקשה להתעלם. "מה אני אגיד? בראבו לך. אתה רק הולך ומסתבך."

"סליחה, לא התכוונתי למה שאמרתי, אני חוזר בי," הוא מתחרט על המילים שבחר. "מה את עושה?" הוא צופה בי מקפלת את כיסא הגלגלים של אימא שלי ולא מאמין, "תפסיקי לעשות דרמה איפה שאין," ומנסה להקטין את מה שמתחולל לו בגוף, "הייתי אצל הרופא, הוא בישל לנו קפה בוץ והבטיח לי שאהיה בסדר. די." הוא אוחז בזרועי.

אבל אני מתעלמת ממנו ומתיישבת במושב הקדמי של הטנדר לצד העובד הסרי לנקי של מאיר השכן, ומבקשת ממנו שילחץ על דוושת הגז. ערב לפני כן שילמתי לו על הנסיעה בשני שטרות של דולרים.

אחרי כמה מטרים אני מבקשת מהעובד הסרי לנקי שיעצור וייסע אחורנית. "לא רצית לעבור לגור במרכז וכיבדתי אותך. לא עזרת לי לבחור יישוב, בית או לארוז והבנתי אותך. לא התעניינת בכלום ומחלתי לך. אבל עכשיו אתה בוחר להישאר פה, בלעדיי. אני לא בטוחה שאני מכירה אותך," אני לוחשת לאמיר בפנים חמוצות שלא מסוגלות לדמות את הסערה שמשתוללת בגופי, מחריבה אותו, כמו סופת טייפון שפוגעת באי טרופי. גם אם נותרו ניצולים, אין אחד שלא נפגע.

אני מסמנת לעובד הסרי לנקי שאפשר לנסוע. מנוע הטנדר מרעיש. הוא כמו צועק את כאבי, זועק את זעקת השבר שמתאפקת לא לבקוע מגרוני. הגלגלים מגלגלים אותנו קדימה, דוחפים אותנו לדרכנו. אמיר עוד עומד שם ומסובב בלי לשים לב את צרור המפתחות על האצבע. כל מאה שמונים וחמישה הסנטימטרים שלו קופאים במקומם, שערו הגלי מתעופף ברוח, עיניו השחורות דומעות, שפתיו הבשרניות צועקות את שמי בלי הפסקה. פניו משדרות תדהמה, הן לא מאמינות לתעוזה שלי. ההרים שלפנינו הם הרים עצובים, והעננים מעלינו הם עננים אפורים כיאה לעונה. מעת לעת אני מציצה אחורה במראה הצידית, מחפשת את המכונית של אמיר, אך היא לא שם וגם הוא לא. אמיר לא בא.

אמיר

בשעת הדמדומים אני שלם עם ההחלטה שקיבלנו אז, מתחת לשיכון המתפורר ביפו ד': לעזוב הכול ולעבור לגור בין חולות המדבר למרות הטמפרטורות הגבוהות והרוח ששורקת בלי סוף כל אחר צהריים, מייבשת את חולצת הפלנל הספוגה בזיעה עד שהמלח נקרש בין משבצותיה, משקשקת את כפות הדקלים ואף מכניעה ומובילה לקריסת העצים החלשים בהם. רק במזל לא התרסקה על אף אחד מהמושב כף דקלים על הראש. בימים של רוחות חזקות במיוחד רונה דורשת ממני להתרחק מהעצים העתיקים. פעם אחת, לא מזמן, היא אף תחבה לי קסדה לידיים. "אתה משוגע, לצאת ביום כזה זה כמו רולטה רוסית." היא התחננה שאישאר בבית. "יכול לעוף עליך טרקטור, אפילו הקרוון של התאילנדים יכול להשתחרר מהאדמה." ואני לא הגבתי, רק עמדתי וחיוך גדול על פניי.

"למה אתה מביט בי ככה?" היא שאלה מיד.

"אני אוהב אותך, רונה. אני פשוט אוהב אותך," עניתי. הידקתי על ראשי את הקסדה המגוחכת, הצפתי את רונה בנשיקות ויצאתי מהבית.

בשעת הדמדומים אני מקשיב לעצמי. חושב על חממות הפלפלים, על המלגזות, על בית האריזה, על השקט המופתי, ובעיקר על הריחוק החברתי שהטיס את הזוגיות שלי ושל רונה לגלקסיות על־אנושיות, למקומות שלא יכולתי לדמיין, לכוכבי לכת שאינם באמת. כן, למרות תחיבת הקסדה באותו יום גדוש רוחות, אולי אף בזכותה.

אני לא מבין איפה עובר הגבול ולמה. מי המטומטמים שקבעו את הגבול? אין ספק שההרים בירדן הרבה יותר מרשימים מההרים שאצלנו. הם גבוהים, חדים, אדומים וירוקים וכתומים וצבעם משתנה כמו זיקית מסתווית. קרני השמש שולטות בהם כאילו הם רמזור שמנצח על התנועה בצומת סואן: אדום, כתום, ירוק. כשההרים ירוקים סימן שהכול נע, יום עבודה, עומס. וכשהם אדומים צריך לעצור, חובה לעצור, אסור שלא לעצור ולהרהר. הרהור על גבי הרהור. הרים של הרהורים.

המטומטמים שהחליטו איפה יחצה הגבול הם בטח כמונו, באו מגוש דן, ראו כל כך הרבה אפור בחיים שלהם ככה שהיה להם קל להתפשר על ההרים האדומים. האפור כבר נדבק להם לקרניות, ערמות בטון יש להם מאחורי הקרניות, ערמות בטון בגובה מגדלי עזריאלי ועד העננים. זה שלהם וזה שלנו ופה הגבול, ככה הם החליטו. אכפת להם מיופי בכלל? אכפת להם מאיתנו?

חוץ מזה, תמיד כשאני חושב על זה לעומק, אני מודה למקבלי ההחלטות האפורות. הרי אין באמת צורך להימצא במקום היפה ביותר. פשוט צריך חלון מלבני, אשנב צר או גזוזטרה, אפילו משטח עץ ובו כיסא ים חלוד ולא נוח כדי לרבוץ עליו ולצפות ביפי הבריאה.

איך רונה חושבת לעצמה שנוכל לעזוב את המקום הזה. בעד שום הון לא הייתי עוזב את השבר הסורי־אפריקני ואת חממות הפלפלים הצהובים וההרים האדומים בשעת הדמדומים. אבל מה כל זה שווה בלעדיה?

"מה את עושה?" שאלתי את רונה באחד הערבים. "התחלת להאמין בשטויות האלו כמו האחיות שלך?"

רונה המשיכה לדפוק בפטיש על משקוף הדלת. עיניה היו לחות, אגלי זיעה עצרו לאתנחתה רגעית על חוטמה הסולד. היא ספגה את המילים כמו ספוג במקלחת, ספגה וספגה ובכל זאת התעלמה. מה שנכנס מאוזן אחת יצא מהאחרת, או שלא.

"את מוכנה לענות לי בבקשה, מאיפה הגעת לזה? חשבתי שאין לך אלוהים," חזרתי בתקיפות והכנסתי את פרצופי לשדה הראייה שלה כך שהיא לא הייתה יכולה להתעלם ממני — הוא היה תקוע במרכז שדה הראייה שלה.

"תתפלא. אנחנו צריכים יותר מזל בחיים," היא ענתה, מגמגמת, חסרת ביטחון.

"וארון הגוויות המיניאטורי הזה שאת תולה לנו על המשקוף, הוא זה שיביא לנו את המזל? באמת, רונה? מה זה בכלל, זו מזוזה?"

רונה נשפה אוויר מהנחיריים ורמזה לי להתרחק כי סבלנותה עומדת לפקוע. היא הוציאה לשון בריכוז, כמו מייקל ג'ורדן בכל פעם שניתר עם הכדור אל הסל. הרגשתי שהיא עושה לי דווקא, ממשיכה לדפוק בפטיש, מפירה כל שקט שאני מחפש בסוף יום עבודה מתיש.

"תפסיק להתכחש למציאות," רונה אמרה מאוחר יותר והתיישבה מולי על כיסא הים החלוד במרפסת הדֶק. אני צפיתי על ההרים הירדניים, והיא צפתה בי כאילו אני עוד אחת מתוכניות הריאליטי המסקרנות שלה. היה חום אימים בחוץ וחום בלתי נסבל בתוך הבית. חום בכל מקום.

"די, זה לא הזמן," עניתי לה, "התאילנדי של מאיר מצא עוד מזיק על הפלפלים הצהובים. גם ככה אין לי יותר מדי מצב רוח."

"זה בדיוק הזמן," היא התעקשה.

"זה לא," התפרצתי באמצע המשפט. היא קמה עצבנית וחזרה כעבור רגע עם שני בקבוקי בירה מזיעים מקור. חם להם במדבר מחוץ למקרר, רק בתוכו קר להם.

"רוצה?" רונה שאלה והעיפה את הפקק עם הפותחן בלי להמתין לאישור. שנינו לגמנו מן הבקבוק בשתיקה.

"אמרתי לך שאני רוצה שנעוף מפה כבר. אני חושבת שהמקום הזה לא טוב לנו. לא עכשיו."

"אז איך בדיוק התהפכת במאה ושמונים מעלות? כבר שבועיים אני ישן במיטה כשלוכד חלומות עוצמתי משתלשל מהתקרה שמעליי, ומעל דלת השירותים תלויים ראשי שום מצחינים, ועכשיו המזוזה הזאת. מה קורה לך, רונה?"

"אני חושבת שחסר לנו מזל טוב כבר תקופה ארוכה. תראה את אימא שלי, חודשיים לא קמה מכיסא הגלגלים כאילו היא בת מאה, ופונג התאילנדי שחזר מהחופשה במזרח הרחוק עם תסמונת מוזרה והדביק חצי מושב. וכל המזיקים האלה, מעולם לא היה לנו מזיק על הפלפלים. איך אתה מסביר את זה?"

"על הפלפלים הטובים במזרח התיכון," התעקשתי לתקן אותה.

"על הפלפלים הטובים במזרח התיכון..." היא חיקתה אותי והמשיכה ברשימת המכולת של "צרות ובעיות". "ועכשיו הירך שלך, ממתי כואב לך משהו בכלל?"

"היא לא באמת כואבת לי, פשוט יש תנועות שלא נוחות לי לעשות, זה הכול," אמרתי והדגמתי לה את טווחי התנועה שלי.

"כן, אז מה עשית אתמול אצל האחות במושב?"

"אז עכשיו את גם עוקבת אחריי?"

"למה לא סיפרת לי?"

"את באמת עוקבת אחריי?"

"אני דואגת לך."

"לתלות מזוזה, באמת? זה נקרא לדאוג מבחינתך?" השבתי חסר סבלנות והצמדתי את פיית בקבוק הבירה לשפתיי.

רונה בתגובה ניפצה את בקבוק הבירה שלה ונכנסה הביתה. "אפס," היא סיננה כשחלפה על פניי.

באותו ערב ארור קיבלתי את העונש שלי. ירדתי על ארבע כמו כלב ואספתי את שברי הזכוכית, ואפילו חתיכת זכוכית נכנסה לי לתוך הזרת וסירבה לצאת; מזכרת מערב מחורבן. רונה נרדמה בבגדים. בדרך כלל זה סימן שהיא באמת כועסת, סימן לזה שהיא ממשיכה להעניש אותי גם במיטה. נצמדתי אליה, עירום מהכול, נוגע במקומות שהיא אוהבת ומתחכך בה. אין תגובה. שקט מעניש. רק כאבה לי הירך יותר מתמיד והטרידו אותי הפלפלים הצהובים והמזיק. הסתובבתי לצד השני והחלטתי שלמחרת אגיד לה שצדקה. היא תמיד צודקת.

בזמן שאני מתלבט אם להתניע את המכונית ולצאת אחריה צפונה, אני מנסה להיזכר במקרי ריב נוספים שלי ושל רונה, ומתקשה לשלוף משהו מתאי הזיכרון. אני לא זוכר מתי איבדתי מולה סבלנות כמו באותו ערב מהפכני, שאחריו שום דבר לא חזר להיות כפי שהיה לפני כן. גם היא אף פעם לא ניפצה בקבוק, בטח לא בכוונה, בטח לא בגינה שלנו. מהיום שחזרה מהריטריט "נשים נושמות" בים המלח היא לא נושמת. היא לחוצה, עצבנית, מקטרת, מחפשת כל הזמן מה לא בסדר ודרכים מוזרות לתקן.

"אתה לא רוצה שנתחתן כבר?" הייתה מתאכזבת ממני בכל סוף יום ביפו.

"בשביל מה? בשביל שנתחיל לריב?" הייתי עונה, והיא הייתה מעקמת פרצוף. "לא שמעת שזוגות נשואים רבים בלי סוף?"

"מתי תפסיק כבר עם כל האנטי־ממסדיות שלך?"

"מה צריך לקרות בשביל שנפסיק לדבר על זה?" שאלתי בייאוש, והיא חייכה לעצמה חיוך מסופק.

כבר באותו ערב ישבנו על המדשאה מול מסגד ג'באליה ביפו ונשבענו זה לזה לעד. ניצלתי את המעמד שתבטיח להפסיק לדבר על חתונה וטבעת יהלום, לפחות בשנה הקרובה. באותו ערב רונה הייתה יפהפייה מתמיד. היא לבשה שמלה לבנה ושזרה כתר מגוחך של פרחים מפלסטיק ששמה על הראש. אני לבשתי חולצת טריקו לבנה, היחידה שהייתה לי בארון ללא חור. רק אנחנו היינו עדים, כשברקע צלילי המואזין ולצידנו בקבוק ויסקי זול שהתרוקן עד אור ראשון של בוקר.

אולי באמת אנחנו כבר לא מכירים, כפי שטענה לאחר הנסיעה לאחור של העובד הסרי לנקי. תמיד סברתי שטוב לנו, טוב מדי, ורונה נהגה לומר שאסור שהכול יהיה יותר מדי טוב. "תגיע צרה קטנה וכמו אפקט הדומינו, שאבן נופלת אחרי אבן אחרי אבן, ככה הצרה תביא עימה צרה נוספת ועוד אחת." וכמה שהיא צדקה.

בתקופה האחרונה אנחנו באמת לא מכירים, הקשר סובל מהזנחה רבתי, ואת המתח אפשר לחתוך בסכין קצבים. אני פחות סבלן מפעם ומזהה שהיא אבודה בתוך אי־אמון וחוסר ביטחון. אנחנו זקוקים לשיקום. פעם היה מספיק חיבוק שיקומי, נשיקה, שקיעה אדומה; היום היא מנפצת בקבוקים וטורקת דלתות. אני חושב שאוויר ההרים בצפון זו אפשרות שיקומית לא רעה, אבל דוחה את הקץ.

אני מחליט לנסות לחייג אליה בפעם השלישית. אין מענה. היא לא מראה סימני חיים. באחת בלילה רעש מחריש אוזניים מפר את שנתי על כיסא הים החלוד שבמרפסת הדק, כאילו מפלצת עוצמתית חובטת באוזניי. הפנסים החלשים של הטנדר של מאיר השכן מסנוורים את עיניי, העובד הסרי לנקי שב מהצפון. הוא מחייך אליי ואני משיב לו בחיוך. הוקל לי, רונה הגיעה ליעד בשלום.

אני קם מהכיסא ונכנס הביתה, מנשק את ארון הקבורה המיניאטורי שעל משקוף הדלת.

רונה

בדרכי צפונה אני נזכרת באותו רגע נורא שישה שבועות לפני כן, כשאמיר פרץ את דלת הבית בנונשלנטיות מתוכננת מאל"ף ועד תי"ו ובישר זקוף קומה על המחלה הארורה שחדרה לגופו, הפשיטה את עורו ושייטה בדמו כמו סירת מנוע זריזה. עשרה בדצמבר, יום שני, שעת ערב, ובחרמון התחוללה סופת שלגים. אצלנו בערבה היה יום שמשי.

עיניי דומעות מול הנוף המתחלף בחלון. צהוב מדבר, כחול ים המלח, ירוק גליל, שחור חושך. הכול שחור. הכול דימויים של אמיר. ההר שדומה לגמל, תחנת הדלק שמזכירה לו את בוליביה, הצומת בצורת טרנטולה והעץ עם העלים המסתלסלים ליד עין גדי שדומה לזמר יזהר כהן.

אני אוכלת את עצמי על שהשארתי אותו לבד בדרום, ועוד יותר על כך שהוא הותיר אותי לבדי בדרך לצפון. איך הוא מעז, האידיוט? אני כבר מתגעגעת אליו.

הסרי לנקי פונה אליי באנגלית ושואל אם הוא יכול לעזור. הוא נראה מעט לחוץ ולא מבין מה קורה. הוא חבר טוב של אמיר וניהל מערכת יחסים מינית סוערת עם אימא שלי בשנה האחרונה. אני עונה לו שיניח לי, ואימא שלי חובטת בו על הראש עם הספר שלה. "תניח לה, מה אתה לא רואה שנשבר לה הלב?"

"את לא נורמלית," אני צועקת עליה, "רק תאונת דרכים זה מה שחסר לי עכשיו."

עוד לפני שסיפר לי שהוא חולה אמיר התלונן על כאבים בירך, לא זוכרת איזו. כשהוא נסע עם חברים לאכול במסעדת בשרים ברזילאית "אכול כפי יכולתך" באילת, הוא גם סידר תור לאורתופד רוסי שאמון על הטיפול בקבוצת הכדורסל המקומית. אמיר סיפר שהאורתופד הרוסי רק הקשיב והקשיב, וזה לא שאמיר מדבר מי יודע מה, אבל הרופא המשיך להקשיב וגם גירד בשיער כאילו יש לו מושבת כינים, למרות התספורת הקצוצה.

"איך שנכנסתי אליו הוא החליט לשלוח אותי לבירור דחוף בבית חולים סורוקה בבאר שבע." אמיר התעצבן כששאלתי אותו איך היה אצל הרופא, "הוא בכלל לא נגע בי. עזבי לא נגע, הוא אפילו לא הרים את הראש מהמקלדת. יאללה גם כן, עאלק דחוף. אני חושב שאקח כדורים של תרופה נגד דלקת. הרפואה באילת פשטה רגל, זה לא ייאמן שרופא לא בודק אותך. נָאדָה, כלום."

אבל בימים שאחרי הביקור באילת הכאבים גברו, ואני לחצתי עליו להגיע לאורתופד מומחה בבאר שבע. "אין לך מה להפסיד," התחננתי בפניו. "אתה יודע שאני האחרונה שאמליץ לך להגיע לרופא, אבל הכאבים מחמירים. קח יום חופש, תיהנה ממנו. תסתובב ברגל בשוק הבדואי, תחפש לנו הדום צבעוני שיתאים לכורסה הלא נוחה בסלון. רק יום אחד הפלפלים הצהובים יסתדרו בלעדיך."

ביום שהוא ביקר אצל הרופא ירד על אדמת המדבר גשם כבד, כאילו ירדו סלעים מן השמיים, וכביש הערבה נחסם על ידי נחלים שוטפים.

"אני חולה," הוא אמר.

"מה זאת אומרת ׳אני חולה׳?" שאלתי בהיסוס.

"חולה סרטן," הוא סיפר רגע אחרי שפרץ את הדלת בהפתעה. הוא חייך, או שזו הייתה רק עווית פנים לא רצונית. אני לא בטוחה שאני זוכרת, אני לא בטוחה שזה קרה. נראה עליו שהוא התאמן איך לבשר את הבשורה לפני כן מול המראה במכונית, וכָּשל כשהעיניים שלנו הצטלבו. אני עמדתי להתפוצץ.

"אבל אני אנצח אותו, אנחנו ננצח אותו, אין לך מה לדאוג. קניתי שתי מנות פלאפל. נאכל ואסביר לך הכול." הוא ליטף אותי וניגב לי את הדמעות, ומשהו בחיוך שלו ובמילים שלו ובמילים שהוא אמר שהרופא אמר לו הרגיעו אותי. הרופא פירט בפניו את כל התהליך, ולאחר מכן אמיר פירט לי את כל התהליך. הוא הסביר שצריך לעבור כמה טיפולים, לא הרבה, אפילו לא ניתוח. "חודשיים־שלושה ואתה חוזר לצלול בסיני," הרופא הנמהר הבטיח.

התיישבנו על מרפסת הדק האחורית, החושך כבר ירד וזללנו את מנות הפלאפל. אני חושבת שזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו אוכל בכזה תיאבון. לצד שתי המנות העשירות בטחינה הוא חתך סלט קצוץ מעגבניות ומלפפונים ביחס הקבוע: שני מלפפונים בינוניים ועגבנייה אחת קצוצה דק־דק, הכי דק בעולם כמו שרק הוא יודע לחתוך, צפים באגם של שמן זית, מיץ לימון ונוזל העגבנייה. "ים המלח" הייתי קוראת לאגם הזה; כמה מלח היה מפזר עם קצות האצבעות מעל הסלט. אם בטעות היה לי פצע בפה אין מי שהיה יכול לגאול אותי מייסוריי.

אני חושבת שמאותו ערב לא ראיתי אותו חותך סלט, ואם כן חתך, הוא היה חתוך גס, גס מדי.

"נשפכה על החולצה שלי טחינה," אמרתי והורדתי את חולצתי מיד, חושפת את שדיי העומדים. ואמיר, שעד היום משוגע עליהם יותר מכל דבר אחר (מלבד כפות הרגליים, כמובן), ביקש ממני להתקרב. "אני אעזור לך עם זה," הוא קרץ לעברי והוציא לשון. פטמותיי הזדקרו ואני התיישבתי עליו, קירבתי אותן לפיו, אל לשונו החמה, ותוך שבריר שנייה מצאתי עצמי שרועה על דק עץ האורן.

הירך שלו לא הייתה יכולה לשאת את משקלי. הוא התנצל בלי סוף ועזר לי בקושי רב להתרומם. הסברתי לו שאין לו על מה להתנצל, ואחרי שהוא הודיע שהוא התעייף וחותך למיטה, רק אז התפניתי לקרוא על המחלה שלו, איזו פקומה, או סרקומה, או משהו נדיר מאוד שקשה למצוא עליו חומר עדכני באינטרנט, בטח לא בעברית. אבל מצאתי, אמנם מעט, אך ככל שקראתי יותר כך נפער אצלי בלב בור עמוק יותר, כולו בצורה של אמיר.

"מה את רואה שם?" נבהלתי כשפנה אליי באמצע הלילה בדרכו לשירותים. עיניו היו חצי עצומות, והחצי הפקוח היה מסונוור מאור המסך המרצד, שהיה לבן ועוצמתי כמו מגדלור בשמיים ערפיליים. "בואי כבר למיטה, לא נמאס לך מהטלנובלות הטורקיות?"

קינחתי את האף בעוצמה. "אתה בטוח שאמרת לי את כל האמת?"

"אני?" אמיר הופתע.

"אתה, אמיר, אלא מי? אחרי הפגישה אצל הרופא, אמרת לי הכול?"

הוא עמד שם אחרי שהבין שעליתי עליו ושתק, וזה עצבן אותי כל כך. זה פגע לי בתוך הנשמה.

נעמדתי והתקרבתי אליו. הוא אסף אותי אליו כאילו הוא מגנט שמושך לחיבוקו החם, לוכד אותי בתוך השדה המגנטי שלו, למרות חוסר שביעות רצוני.

"רונ..."

"שום רונה ושום נעליים," עניתי בלחישה ופניתי לחדר, טורקת את הדלת בעוצמה.

על הכורסה הלא נוחה שליד המיטה התחלתי לבכות, ולא הפסקתי עד היום.

אמיר

בשבוע הראשון לאחר גילוי המחלה עוד שיחקתי אותה, חכמולוג גדול. המשכתי להגיע מדי יום לחממה של הפלפלים הצהובים ובערב לשבת סביב המדורה, לאכול פאד תאי שרימפס עם העובדים התאילנדים ולחלק את השאריות מקרקעית הווק לחבורת החתולים שלהם. זו הייתה תקופה שעוד הצלחתי להכניס צהוב לפה; חודש לאחר מכן כבר לא. לא צ'יפס, לא תירס, לא פלפל צהוב או בננה. אפילו אננס ממושב תומר בבקעה לא. כלום.

"אני לא סומכת על הרפואה בדרום," רונה טפטפה לי בכל ערב, עד שלבסוף הסכמתי שנעבור לצפון. למרות זאת התנהגתי כמו ילד קטן ועשיתי דווקא: לא הסכמתי לנסוע לחפש בית, התחמקתי מאריזות, ובבוקר של המעבר, לאחר שכבר נפרדנו מכולם, התעוררתי מוקדם, הבטתי על החממות, הנעתי את המלגזה ובתוך תוכי החלטתי: אני לא זז מפה לשום מקום. כשהגעתי הביתה בשעה שסיכמנו שתגיע משאית ההובלה רונה קילחה את סבתא הלנה, וכשהמובילים החלו להעמיס את המשאית בכל טוב פניתי אליהם, נופפתי מולם עם כל השטרות שהיו לי בארנק והסברתי להם שאם הם מעוניינים בהם כדאי שייעלמו כמה שיותר מהר, וכך הם עשו. לאחר מכן הסתלקתי בעצמי לחממות.

כמה דקות לאחר שרונה והסרי לנקי של מאיר יצאו משער המושב על הטנדר המתפרק הבנתי שהמשק בלי רונה זה לא אותו משק. שלושה ימים לאחר מכן פונג גוער בי לעזוב וצועק עליי באנגלית קלוקלת שהוא ידאג לכל דבר, ושאין לי ממה לחשוש, ושרק ככה אולי אפסיק לבכות כמו ילדה קטנה. בבוקר שאחרי אני מחליט לעזוב לצפון. הלכתי הלוך וחזור בחממות ובבית האריזה והקפתי את המשק כמה פעמים. צפיתי בהרי ירדן ונפרדתי מכל עץ ועץ שנטעתי בעצמי, שייפתי את מרפסת הדק וכיסחתי את הדשא הירוק בפעם האחרונה. לאחר מכן נכנסתי הביתה ושטפתי את המרצפות, מתחתי את הסדין הסתור והלח מזיעה והגפתי את התריסים. הבית היה ריק ושקט כל כך, ובכל שיעול שלי נשמע הד כפול. הבנתי שאין ברירה, הגיעה שעתי לעזוב.

בדרך צפונה אני עוצר בכל תחנת אוטובוס שעומד בה ילדון ומוכר פרחים או תמר מג'הול וסברסים, ועד שאגיע ליישוב הקהילתי בגליל הספסל האחורי במכונית יתמלא בנוריות, בוורדים ובדליות. הכול בשביל רונה.

רונה

הבוקר הראשון בגליל, יממה לאחר המעבר, אני פוקחת עיניים ומקפלת מעלה את התריס של החלון הגדול בחדר השינה. התריס פולט אבק לחלל החדר, כנראה היה מוגף יותר מדי זמן. מחוץ לחלון הכול ירוק, ומאחורי הירוק נטוע מטע זיתים בן מאתיים לפחות, ומאחוריו כפר ערבי עם שני מסגדים וצריח והרים ירוקים נוספים שנגמרים רק בעננים. אני חושבת על אמיר ובטוחה שהוא יאהב את הנוף. פעם כשהיינו בצימר בגליל העליון באיזה מושב של צמחונים הוא הסתכל נפעם על הנוף מהמרפסת. ראו משם את הכפרים הערביים והמסגדים שהזכירו לו את הנוף היפואי האורבני שנשקף מהמרפסת בבלוק נעוריו בבת ים. אז הוא החליט שהמושב של הצמחונים זו בת ים הגלילית, וכמה שאנחנו צחקנו ושמחנו וזללנו גבינות עיזים תוצרת בית של בעל הצימר, התפשטנו ונכנסו לג'קוזי ויצאנו משם רק שעה לפני שהיינו אמורים לעזוב.

כשהתעוררתי לפני כן מיששתי את הצד לידי במיטה, קיוויתי שאמצא שם את אמיר, אולי הוא התגנב בלילה, אבל אמיר לא פה. אפילו את הסדין לא מתחתי מרוב עייפות ועצבים ועצב. אני תמיד כועסת עליו אם הוא נרדם בלי למתוח את הסדין. "איך זה הגיוני שיש לך כוחות לעבוד חמש־עשרה שעות רצופות במשק, אבל לאסוף כוחות בשביל למתוח את הסדין על המזרן אתה לא מסוגל?" הייתה פעם אחת שמרוב כעס איבדתי שליטה ושפכתי עליו כוס מים כשהוא ישן. הוא רק חייך מתוך שינה, ובהמשך השבוע לבש בגד ים לפני שנכנס למיטה; העיקר לא למתוח את הסדין. הוא עשה לי סדרת חינוך.

"את יודעת שיש משימות שהן באחריותי ויש משימות באחריות שלך. אי־פעם ביקשתי ממך לנפח את צמיגי הרכב, לבדוק שמן, לבקש שקית עם שמיר טרי ממאיר השכן? לא. כל זה מובן מאליו מבחינתך."

אני נעצתי בו מבט זועף בתקווה שיבין שאנחנו לא מסכימים, אפילו שבתוכי ידעתי שהוא צודק. גם אני מתעצלת לא מעט, לרוב יותר ממנו.

בערב אני מחכה באופן אובססיבי לשמוע את הקולות הקבועים כשאמיר חוזר מהעבודה. הם תמיד מופיעים באותו הסדר: צליל פתיחת הדלת וסגירתה, הרמת מכסה האסלה, פתיחת החגורה והרוכסן, מפגש השתן במי האסלה ומשיכת אף והורדת המים. ריטואל קבוע, שמיד אחריו אני מקבלת חיבוק ונשיקה ומתעצבנת עליו שהוא לא שוטף ידיים. הוא תמיד אומר שבנים לא צריכים לשטוף ידיים אחרי פיפי. "זה המקום הכי נקי בגוף. הוא בתוך תחתונים, מוגן מלכלוכים."

כמה שקט פה.

הוא התקשר אליי עשר פעמים במהלך הלילה, ולפחות בינתיים אני מחליטה שלא לחזור אליו; שידאג קצת, שיתאמץ.

בעזרת סכין יפנית אני פותחת ארגז קרטון קטן בצורת מלבן ומוציאה ממנו תמונה במסגרת זהב של אמיר ושלי מחופשה בים המלח. שנינו צפים על המים השמנוניים, על החוף שאריות של גחלים מעושנות. אני דופקת מסמר על הקיר בסלון ותולה אותה. לאחר מכן אני מתיישבת מול התמונה שעל הקיר הלבן ומהרהרת. בסלון האינטימי בבית שבמשק בערבה היא נראתה גדולה כל כך, ופה בווילה הריקה היא נראית קטנה בצורה ניכרת. כמו עכבר אל מול פיל. אבל זה לא מעניין אותי. אני אומרת לעצמי: רונה, ברוכה הבאה הביתה.

"אתם השכנים החדשים?" בחור לא מוכר נעמד מחוץ לדלת כשעל פניו חיוך ילדותי ובידיו סיר נירוסטה ובו מרק מהביל ועטוף בשתי מגבות מטבח, האחת משובצת והאחרת מנוקדת בצבע חום. שערו של הבחור קצוץ, לסתותיו בולטות, שריריו חסונים וּורידי ידיו כחולים ובולטים כמו נחל שוצף.

"אנחנו... זאת אומרת... אני... כן, אני מתארת לעצמי. נעים מאוד," אני מגמגמת ומסתכלת אחורה, לצדדים ולתקרה, מחפשת משהו שלא קיים.

"ברוכה הבאה. בסיר יש מרק אפונה טעים במיוחד שהגר אשתי בישלה. כדאי לך לאכול ממש עכשיו, כשהוא עוד מבעבע."

"תודה רבה," אימא שלי צועקת מהסלון, והבחור מקמט את גבותיו בהפתעה. הוא לא רואה אותה והיא לא רואה אותו. "אני באמת רעבה מאוד. סוף כל סוף מישהו דואג לי."

"אני יכול להיכנס או להניח בכניסה? דרך אגב, אני חגי, נעים להכיר, אפילו מאוד."

"בטח, בטח. סליחה... אני קצת מבולבלת מהנסיעה הארוכה ועבר עליי לילה קשה," אני משיבה בחוסר ריכוז ומתקשה לפתוח את הדלת התקועה. "אתה מוזמן להיכנס, אני מתנצלת מראש על כל הבלגן."

"ומה שם הגברת?" הוא מתעלם מנימוסיי בנונשלנטיות.

"אויש, נו, אני מתנצלת. שכחתי להציג את עצמי, שמי רונה."

"רררונה," חגי מגלגל את האות רי"ש על לשונו כאילו הוא שחקן כדורגל ארגנטינאי. הוא עושה זאת בכוונה. "אני אוהב את השם רונה."

"תודה," אני עונה, אפילו שאני לא בטוחה שעליי להודות על כך.

"הרבה שנים לא גר פה אף אחד." חגי בוחן את קירות הבית ואת התקרה והחלונות והשיש במטבח. "טוב שבאתם," הוא קובע ומעביר אצבע על השיש המאובק, בוחן את טיבה של שכבת האבק. "תגורו פה רק שתיכן?" הוא מתעניין ומצביע על אימא שלי, שולח לעברה חיוך מנומס.

"תאמין לי ששתינו זה כבר יותר מדי," אימא שלי מתפרצת ומתגלגלת עם כיסא הגלגלים לכיוון הסיר החם.

"בעלי נשאר לעבוד במשק בערבה, הוא צריך עוד קצת זמן," אני משקרת. "מקווה שיצליח להצטרף אלינו בימים הקרובים."

"טוב. בכל מקרה, נעים להכיר. אנחנו גרים בבית מימין, אל תהססי לבקש עזרה." חגי מוסיף ובוחן אותי באופן תמוה, סורק אותי מלמטה למעלה, מתעכב על עיניי.

"המרק מריח נהדר," אני ממלמלת והוא לא מגיב, כאילו לא שמע. "אתה צריך עוד משהו?" אני שוברת שתיקה מביכה.

"אני לא צריך כלום. רק תבטיחי לי שלא תהססי לבקש עזרה, בכל דבר," הוא חוזר על בקשתו כשעיניו נעוצות בעיניי. "אני חושב שאצא עכשיו." חגי מתעכב עוד קצת, נתקל במשקוף ומתנצל. שנינו צוחקים.

"תודה על המרק," אני צועקת אחריו מחוץ לדלת, אך חגי כבר נעלם מאחורי שיח הבוגנוויליה הקוצני.

אמיר

אין לי מספיק ידיים בשביל לסחוב את כל זרי הפרחים מהמכונית. תכננתי להגיש לרונה את כולם ביחד ולצעוק לשמיים שלא אעזוב אותה שוב, ושאני טיפש, ושאני כל כך אוהב אותה.

מאחורי דלת הרשת אני מזהה את רונה מתכופפת אל ארגז גדוש בסלון. חולצתה לחה מזיעה ושערה הכתום אסוף, עיניה הבהירות נפוחות וזה קורע לי את הלב לגזרים, כמה טיפש הייתי. חתיכות קרטון קרועות וניירות דבק מסתלסלים פזורים בכל מקום, וענן אבק חג מעל הכול. קולה של סבתא הלנה נשמע מחלק הוראות לבחור שמטפס על סולם ומתקשה לרצות אותה.

"אני רוצה אור צהוב, נעים. לא בא לי פלורוסנט לבן, כאילו אני יושבת במשרד," היא מבקשת מהבחור והוא משתדל למלא את הוראותיה. מי שלא מכיר את המבטא ההונגרי־רומני שלה יכול לחשוב שהיא רודה בו, אבל היא לא.

"אני אוהב אותך," אני אומר לרונה ומגיש לה שלושה זרי ורדים ונוריות. היא מתקשה לעצור את הדמעות ונשאבת לתוך השדה המגנטי שלי ולא יוצאת יותר.