חסדים קטנים

פרק 1

כשאנשים שומעים מה אני עושה לפרנסתי, השאלה הראשונה היא תמיד מהו המקרה המזעזע ביותר שנתקלתי בו בתחום ההתעללות בילדים. זה יכול לקרות בברביקיו בחצר או במסיבה לרגל ערב השנה החדשה או בחדר ההמתנה של רופא השיניים שלי או במשחק בייסבול של בעלי. בטח יוצא לך לראות המון דברים, הם אומרים ומנידים את הראש בשפתיים חשוקות במין אמפתיה, כאילו נאלצתי לשאת בעצמי את המכות, את הכוויות, את פרצי הקללות המתועבות. מובן שאינני חושפת שום פרט על המטופלים שלי או על משפחותיהם. כל כך הרבה כבר נגזל מן הילדים בתחום שלי. המעט שאני יכולה לעשות הוא לכבד את פרטיותם. בחייך, מפצירים האנשים, ספרי לנו. זה רע, נכון? כאילו אני מנופפת מולם באיזו פיסת רכילות עסיסית. כאילו אני שותקת מפני שאינני רוצה לפגוע באוזניהם העדינות, לזעזע את עולמותיהם המאורגנים להפליא שבהם מטפלים בכל הילדים בידי מלאך, פונים אליהם במילות אהבה ומשכיבים אותם לישון במיטה חמה על בטן מלאה.
תעצמי עיניים, אמרתי פעם לאימו של שחקן בייסבול, והיא עצמה וכמעט רעדה מרוב ציפייה לפרטים המזוויעים. היא הנהנה בצייתנות, הטתה את ראשה לעברי והתכוננה לדברים שאגלה לה. האם אספר לה על מָרִיה קרֵיין, הילדה בת השבע שאימהּ החזיקה את ראשה מתחת למים עד שלא נשאר שום סיכוי שמוחה הפגוע יצליח אי־פעם להתאים לגופה הגדל? או שמא אספר על התאומים? כולם שמעו על מקרה התאומים, כפי שהוא מכונה. כולם רוצים לדעת פרטים נוספים על התאומים.
עכשיו תתארי לעצמך את הדברים הנאלחים ביותר שאפשר לעשות לבני אדם, אני אומרת. אני נותנת לה לחשוב רגע ורואה את עווית הסלידה הקלה שפושטת על פניה. זה מה שראיתי. היא פוקחת עין לראות אם אגיד משהו נוסף. אבל זה כל מה שיש לי להציע לה.
האנשים היחידים שאני מדברת איתם על מקרה התאומים הם בעלי וג'וֹ גאדי. הייתי עובדת סוציאלית חדשה לגמרי, מיד אחרי הלימודים, וחזרתי לעיר הולדתי. סידֶר סיטי מונה 195 אלף נפש, והיא העיר השנייה בגודלה באיווה אחרי דֶה מוֹין. בעלי גדל בעיירה קטנטונת באיווה בשם בּרוֹקֶן בּראנץ', ושם כולם קשורים זה לזה, אם לא בקשר דם אז בקשרי נישואים. הוא עבר לסידר סיטי ללמד היסטוריה בתיכון ולאמן קבוצת בייסבול. הכרנו דרך חברים משותפים, התחתנו ונערכנו לשנות את העולם. בסופו של דבר נאבקתי כדי לא לתת למקרה ההוא לשנות אותי.
אדם ואני עוד לא נפגשנו כשקיבלתי לידיי את המקרה הראשון שלי כעובדת סוציאלית. היו מעורבים בו שני בנים תאומים בני שש, ילדה בת חמש, אימם, אביהם ומחבט בייסבול. רק אחד הבנים שרד. המשפחה הייתה מוכרת למערכת. קיבלתי את המקרה ב״ירושה״ מקודמתי בתפקיד, והגעתי לביקור הראשון שנקבע לי בדיוק כשהפרמדיקים הוציאו החוצה את האלונקה הראשונה. ג'ו גאדי היה השוטר שהוצב מחוץ לדלת הכניסה. התקדמתי לעברו, המומה.
"ומי אַת?" הוא שאל. אפילו לא יכולתי לדבר, רק להסתכל עליו. הצצתי מעבר לגופו החסון כדי לנסות לראות מה קורה בתוך הבית, ומחזה נורא קידם את פניי. כשלתי על עקביי הגבוהים ונאחזתי בשרוולו כדי לא ליפול. "הֵיי, לאט־לאט", אמר ג'ו ותמך בי. "לא כדאי לך להסתכל".
"אני העובדת הסוציאלית שלהם", אמרתי בקול שקט. "מה קרה?"
"אבא שלהם קרה", הוא אמר בדרכו האירונית. למדתי לאהוב אותה עם השנים. בלעתי את מיצי המרה שעמדו בגרוני, וכפיתי על עצמי לא להקיא. ידעתי שהעבודה תהיה קשה, אפילו שוברת לב, אבל שום דבר — שום דבר — לא הכין אותי לזה. חשתי במבטו של השוטר עליי. הוא היה ענקי — מטר ותשעים גובהו, תשעים וחמישה קילוגרם של שרירים — בחור בן שלושים ושש בעל פנים ילדותיות ולשון חדה. "את תהיי בסדר?" הוא שאל. עמדנו שם רגע. אני מהנהנת בסנטרי מעלה־מטה כמין בובה ממוכנת משוגעת, והשוטר עומד באי־נוחות. "אולי כדאי שתתקשרי למפקחת שלך", אמר לבסוף בשעה שהאלונקה השנייה, השלישית והרביעית הגיחו מהבית, עטופות בשקי גופות שחורים, שניים מהם במידת ילדים.
"כן", אמרתי בלי להפסיק להנהן.
מדי יום ביומו אני מתעדת — בהררי ניירת, בפגישות אין־סופיות, בעדויות בבית המשפט — את הזוועות שגורמים לילדים. כמעט הפסקתי לדבר עם בעלי על המטופלים שלי. הוא מסוגל להבין בדיוק איזה יום עבר עליי לפי הבעת הפנים שלי, לפי הרפיון בכתפיים ולפי המהירות שבה אני ניגשת אל בקבוק הפּינוֹ גריג'יוֹ שאני שומרת לימים הקשים ביותר. בימים האלה אדם מבין שאין מילים, ומחליף בעדינות את גביע היין שבידי בבתנו בת האחד עשר חודשים. אֵייבֵרי כורכת את זרועותיה השמנמנות סביב צווארי ומצמידה את שפתי הוורדים שלה אל לחיִי, ואני מריחה את ניחוח התפוחים בהבל נשימתה. בכל פעם שאני נכנסת הביתה, היא מקדמת את פניי כאילו היום הוא שילוב של חג המולד, יום הולדתה וארבעה ביולי — עד כדי כך היא שמחה לראות אותי. הייתי יכולה לשאוב מזה נחמה, ואני שואבת, אבל אותו האושר אני רואה על פני ילדים שאני עובדת איתם כשהם שבים ומתאחדים עם אֵם או אב. אותם האבות והאימהות שסטרו להם בעבר חזק כל כך עד ששיניהם התחילו להתנדנד או שאחזו בהם בצורה גסה כל כך עד שעצמותיהם נשברו. באייברי אני רואה אותו הניצוץ שעולה בעיניהם, אותו פרץ חיוך שמח. ידעתי שתחזור אליי, אומרים פניהם. אני מכירה את ההסבר הפסיכולוגי — למה ילד שעבר התעללות רץ לזרועותיה הפתוחות של הדמות המתעללת — אבל זה מעציב אותי.
יש מקרה אחד שאינני מדברת עליו יותר, מקרה אחד שאינני מסוגלת לדבר עליו — לא עם אדם, אפילו לא עם ג'ו. מקרה שידעתי שהולך להיגמר רע... הרגשתי כך בעצמותיי מרגע שנכנסתי לבית ההוא, וצדקתי.
מַדלין אוֹלמסטֶד לא זכתה לבוא לעולם בקלות ולא זכתה לצאת ממנו בעדינות. מדלין נולדה בבית החולים העירוני בסידר סיטי לפני שש שנים, ובילתה את עשרת הימים הראשונים לחייה ביחידה לטיפול נמרץ ביילודים בגלל בעיות נשימה. אני נכנסתי לתמונה כשמדלין הייתה בת שנה — אחות שירותי הבריאות התקשרה למפקחת שלי במחלקת הרווחה ושאלה אם מישהו יכול לערוך ביקור בית אצל מדלין ואימהּ. אני הופקדתי על התיק. כשביקשתי מהאחות פרטים, היא ענתה בצורה מעורפלת: "מדלין צריכה להשתמש בנבולייזר בגלל האסתמה שלה, אבל אימא שלה לא זוכרת מה שאני אומרת לה. נראה לי שאולי היא מתקשה לקרוא, אבל היא תופסת מהר כשמראים לה מה לעשות. נראה שהיא מטפלת יפה במדלין". האחות שתקה רגע. "האמת היא שמי שמדאיג אותי זה הבעל. ברגע שהוא נכנס לחדר, יש תחושה שכל האוויר יוצא. היא נהיית מתוחה, וכל תשומת הלב שלה נשאבת אליו. הוא מתנהג כמו איזה אח קנאי. אין לו שום עניין במדלין, והוא רק מתלונן שאשתו מקדישה לה יותר מדי זמן. נראה לי שהיא מפחדת ממנו. אולי תוכלי לגשת ולבדוק מה קורה שם? אני ארגיש הרבה יותר טוב ככה".
כעובדת סוציאלית הייתי מחויבת לבדוק את העניין. אמנם לפי מה ששמעתי מהאחות לא חשבתי שאמצא משהו שאפשר להגיב עליו בצעדים מעשיים, אבל לפחות האב יֵדע שמישהו מייחד תשומת לב לאופי היחסים שלו עם אשתו ובתו. שלוש שנים לאחר מכן מדלין מתה, ואני ידעתי שג'יימס אולמסטד רצח אותה וחמק מעונש.
מדלין חוזרת אליי בעיקר בשעות הסגלגלות של הבוקר. מרחב הביניים ההוא שבין לילה ליום. יש לה תווי פנים מתוקים ובלתי מוגדרים של פעוטה ועיניים אפורות נוצצות שקועות מעל לחיים ורודות מלאות. למרבה הפלא ובהתחשב באופן שבו מצאו אותה, מותה לא היה המבעית שבמיתות — מעט מאוד דם וחבּורות ספורות בלבד על גופה הקטן והמושלם. הפגיעות הפנימיות, הסמויות מהעין, הן שהרגו את מדלין. ואף על פי כן, חייה הקצרים עלי אדמות החלו באלימות — כשנפלטה מרחם אימהּ אל תוך האוויר הארצי הקר וחסר הרחמים — ונגמרו באלימות, כשם שהתחילו. רק שלא היה אפשר להוכיח זאת. אני ידעתי, ונדמה לי שגם אימהּ ידעה, אך היא הייתה עיוורת ומפוחדת מכדי לומר זאת.
כשאני מתעוררת בבקרים וזכר מדלין מתגנב למיטה איתי ועם בעלי הנוחר, וילדיי ישנים בשקט בחדריהם שבהמשך המסדרון, שוב ושוב אני מנסה לפענח איך בדיוק היה יכול ג'יימס אולמסטד, אביה, לרצוח אותה ולחמוק מעונש.
ביקרתי בבית אולמסטד פעמים רבות מספור במשך שנים, כי חשדתי בהתעללות מצד האב. שכנים נהגו להזעיק את המשטרה כי שמעו קולות מריבה רמים בוקעים מהבית. פעמיים היה צריך להרחיק את מדלין מהבית, כי האב הכה את האם נוראות. פעמיים בחרה האם לא להגיש תלונה במשטרה. פעמיים מדלין הוחזרה הביתה. היו עליה חבלות, אבל מהסוג שמוצאים אצל כל הילדים: ברכיים שרוטות, מרפקים חבולים, חבּורות סגולות במצח. את כולן הסבירה אימהּ: כזאת ילדה חסרת מנוחה. יש לך ילדים, נכון?
אכן, יש לי ילדים. ממש לפני מותה של מדלין היו ללוּקָס, שהיה אז בן ארבע, ולליאה, שהייתה בת שבע, חבלות מאותו הסוג בדיוק. אבל אנחנו, העובדים הסוציאליים, יודעים. אנחנו יודעים באיזה בתים חיים המכורים, הטורפים, המתעללים. אלא שלא תמיד יש לנו דרך להוכיח את זה.
לפני שנתיים, באחר צהריים אחד יפה של מאי, מעדה מדלין אולמסטד מחלון הקומה השלישית בבית הדירות שבו גרה, ונפלה על מדרכת הבטון למטה. האדם היחיד שהיה איתה בדירה באותה העת היה אביה.
"היא יצאה משדה הראייה שלי רק לשנייה", טען האב, "היא חשבה שהיא יכולה לעוף", הוא בכה בצורה משכנעת מול מצלמות הטלוויזיה. מלבד פציעת הראש, מצא הפתולוג בניתוח גופתה של מדלין חבלות חשודות אבל לא חשודות מספיק כדי להיחשב רצח. אביה של מדלין נעצר באשמת הזנחה והעמדת ילד בסכנה בצורה שהובילה למותו, והיה עלול להישלח לכלא לתקופה של חמישים שנה.
אף על פי שהייתי משוכנעת שלא מדובר בתאונה, בימים ההם חייתי בשלום עם הידיעה שג'יימס אולמסטד עומד למשפט על עבירה קלה יותר, והייתי מקבלת בשביעות רצון את עצם העובדה שיישלח לכלא. התכוננתי לעדותי נגד ג'יימס. שוב ושוב עיינתי בתיעוד ביקוריי בבית אולמסטד, תרגלתי את תיאור הפציעות שראיתי על אימהּ של מדלין והחבלות החשודות שראיתי על מדלין עצמה. חבר המושבעים אפילו לא שמע את עדותי. לפעמים קשה מאוד לשכנע את השופט לאפשר לתביעה להביא עדויות למעשים רעים קודמים של הנאשם, ובמקרה הזה השופט היה סבור שעובדות מהסוג הזה עלולות להטות מדי את דעת המושבעים. תקוותנו היחידה הייתה שההגנה תביא עדות שייטען בה שכל הסיפור אינו אלא טעות, שאופיו של ג'יימס כאדם אינו עולה בקנה אחד עם מה שנטען שעשה, שהוא פשוט אינו מסוגל לפגוע בבתו. ההגנה לא פתחה את הדלת הזאת, היא לא הזכירה את רמתו המוסרית של ג'יימס בעדות, לא העלתה לדוכן את אשתו או את עמיתיו לעבודה בבית היציקה, גם לא את הורי הילדים שאימן בבייסבול לקטנטנים, כדי שיעידו לטובתו. לא אפשרה לג'יימס להעיד בשם עצמו. לכן המושבעים לא הורשו לשמוע על אופיו המתעלל של ג'יימס. הוא זוכה. יותר מדי ספק סביר, הסביר יושב ראש חבר המושבעים בתום המשפט.
שלושה חודשים לאחר מכן תבעו ג'יימס ואשתו את בעל בית הדירות על שלא דאג לוודא שרשתות החלונות מותקנות בצורה בטיחותית. הם זכו בסכום הגון, ומאותו הרגע ואילך נחשבו לקורבנות.
כל מה שידעתי הוא שג'יימס הכה את בתו ואחרי כן נבהל. בתוך תוכי ידעתי שהוא רק הציג את הדברים כאילו היא טיפסה לבד על אדן החלון, מעדה דרך הרשת ונפלה מגובה שלוש קומות למדרכה. מדלין הייתה ילדה קטנה מלאת פחדים. היא פחדה ממים, פחדה מכלבים, פחדה מזרים, וקרוב מאוד לוודאי שפחדה מגבהים. לא היה שום סיכוי שמדלין אולמסטד תטפס על אדן החלון ותצמיד את ידיה הקטנות לרשת. בכל הזמן שטיפלתי בה היא מעולם לא סיפרה לי שהייתה רוצה להיות ציפור, שהייתה רוצה לעוף. דבר אחד ידעתי בוודאות — מדלין פחדה מאביה.
חודשים אחרי המשפט, קארן, המפקחת שלי, ג'ו ואפילו בעלי — לא היו מוכנים להקשיב עוד לדיבוריי הבלתי פוסקים אשר לחשדותיי. "הפתולוג לא אמר שהפציעות עולות בקנה אחד עם נפילה כתוצאה מתאונה?" שאל אדם כשהעליתי את חשדותיי בפעם המיליון בערך. ניסיתי להסביר שהפתולוג היה מותש מעבודת יתר באותה תקופה, ושיצא לו שם של מי שבוחר במוצא העצל בקביעת ממצאיו. אדם לא גילה אהדה. "אלן", אמר, "את תהיי חולה מזה בסוף. את מוכרחה להפסיק להתעסק בילדה הזאת. את היחידה שעושה את זה".
חוסר העניין של אדם עצבן אותי במידת־מה, אבל מה שכאב באמת היה האופן שבו קארן וג'ו נפנפו אותי. בעבודה סוציאלית ובעבודת המשטרה איננו עוסקים רק בעובדות. לא פעם תחושת בטן היא שדוחפת אותנו לפעולה. חשבתי שהם יקשיבו למה שמטריד אותי ויגבו אותי כשהצעתי לערוך חקירת עומק נוספת של מותה של מדלין. הם נראו מלאי אהדה, פלטו את כל הקולות הנכונים כשהעליתי את טענותיי לפניהם, אבל בסופו של דבר אמרו שהם שבעי רצון מהחלטת חבר המושבעים ושעליי להניח לזה.
בשורה התחתונה, כל מה שנשאר הוא הגבר שרצח וחמק מעונש, האישה שבחרה להגן עליו ואני, העובדת הסוציאלית שלא היה בכוחה לשמור על ילדה קטנה בת ארבע ושמה מדלין אולמסטד, ילדה שלנצח תיזכר כציפור קטנה, הילדה שחשבה שהיא יכולה לעוף.